בכנס הארצי של סופרי ישראל בתל־ אביב, בי“ז ניסן תשי”ז (18.4.1957). הדברים נדפסו ב“מאזנים” כרך ה‘, חוברת ה’, 1957.

אם המרצים התכוונו לגרות את המתווכחים, הרי הצליחו מאד, שכן היה ־בהרצאותיהם משום גירוי רציני. אבל הם אמרו, לדעתי, אמת חד־צדדית – כל אחד על פי דרכו. והאמת החד־צדדית היא, כידוע, דבר מסוכן ומטעה מאד. אילו אמרתי לבקר הרצאות אלו, הייתי צריך אף אני להרצות הרצאה שלמה, אך מחמת צמצום הזמן שברשותי אסתפק בהערות עקרוניות אחדות.

בהרצאות של שני המרצים היה חרוז חוזר אחד. ש. שלום קונן קינה על הניתוק מן האבות, ואילו שמיר שר שיר מזמור לניתוק, באמרו: אל נא נבוא בטענות לסופרים הצעירים; הם אינם רואים את עצמם כבנים לאבות הספרות. אני חושב שהדין אינו עם שניהם.

שמיר דיבר על מבקרים ועל בקורת, אולם עליו לדעת, שלעולם אין מבקרים שואלים את הסופר מה הוא ביקש לומר, ולא מפיו הם חיים. לפניהם ישנה יצירה, והם בודקים את היצירה ורואים מנין היא באה ולאן היא הולכת, אם היא חוליה בשרשרת, אם לא. וגם את פי שמיר לא נשאל. לדעתי, שמיר הוא בר־אבהן, כלומר בן שקדמו לו אבות בספרות, ואפילו אם יגיד לנו עשר פעמים “לא” – אין משגיחין בו. הוא הדין במשוררים הצעירים. העצה היעוצה לנו על ידי שמיר, שלא נדרוש מהם, שהם יודו כי הם בנים לאבות – לא נקבל. אבל מלים אחדות על עצם הענין של אבות ובנים.

מי שאינו יודע את אביו, מי שאין לו בית־אב – יש לו שם מיוחד בשפתנו. אין יצירה בלי אבות, אין יצירה בלי אבות־יצירה ובלי אמהות־יצירה. אם אדם בא ואומר: נולדתי מעצמי ואני יונק מעצמי – הרי זה אבסורד. כך הדבר בטבע וכך בספרות. כשבא סופר ומכריז שהוא מהפכן, הריהו סבור, שניתנה לו רשות להצהיר, שהוא ראש וראשון, מקור לעצמו ואינו דולה מבאר חפרוה ראשונים. הדיבור הזה על מהפכה ועל מהפכנות בספרות הוא לעתים קרובות דיבור של סרק. שכן אין לך ענין שמרני כמו הלשון והיצירה הספרותית. אפשר להפוך את קערת החברה על פיה, אפשר להוריד שלטונות, אפשר להחליף ממשלות בקלות יתירה, אבל אי אפשר לשנות סינטאכסיס עברי, או של איזו לשון אחרת, באותה קלות. דבר זה, שהיה כבר ידוע אפילו לסטאלין, ששיחרר את הלשון מן הכפיפות לדוקטרינה המארכסיסטית ומחוקי הדיאלקטיקה וייחס לה חוקי התפתחות מיוחדים – אינו בחוג ראייתם של רבים בתוכנו.

אי אפשר לחולל מהפכה בלשון. כל אלה שחשבו שחוללו מהפכה – ניזקו וקלקלו את הלשון. ואם היו ממשפחת יוצרים, הסתלקו עד מהרה ממשובתם וחזרו אל זיוה של הלשון המסורתית. שבחו של משה שמיר, לדעתי, הוא בכך, שהוא התחיל מטפח את הלשון “השמרנית” תוך הענקת תוספת ותרומה משלו. כל זמן שהוא כתב “הוא הלך בשדות” – היתה זו לשון קבצנית, ולדעתי היתה זו גם יצירה קבצנית, “סלנגיסטית”. אבל מאותו רגע שהופיעו “פרקי אליק”, ואחר כך הרומנים ההיסטוריים – נתעלה אף הוא ושיזר לתוך מסכת הספרות העברית את חוט־הזהב שלו, ומעכשיו הוא בן כשר לספרות העברית, בן שיש לו אבות, בן העתיד לבנות בעצמו בית־אב לספרות.

היתה סתירה צבעונית למדי בדברי שמיר: מצד אחד הוא דיבר על רנסנסה, ומצד שני על – ניתוק. רנסנסה פירושה, כידוע, תחיה. ואין מחיים אלא דבר מהעבר, שהנפש קשורה אליו. ואינני רוצה לחקור ברגע זה היכן נועץ שמיר את ראשית הרנסנס שלו, אבל ברור שהתכוון לתחית ערכים ישנים. ממילא הוא קשור בהם בטבורו. אין זאת הפעם הראשונה, שהדיבורים של הסופרים הצעירים מנוגדים ליצירותיהם. כבר ניסיתי להוכיח זאת במסה מיוחדת, שכל האידיאולוגיה שלו טובה מההרצאה שלו היום.

המשל של שמיר ביחס ליום ומחרתו הוא מאותם המשלים, שעליהם אומרים, שכשיבוא המשיח יהיה כל משל דומה לנמשל. אבל כאן המשל אינו דומה לנמשל. אי אפשר להביא ראייה מתחום הטבע לענין היצירה. גם עצם המשל צריך בדיקה. אבל אם גם נניח שהיום או המחר אינו בנו של האתמול, אנחנו נצטרך להגיד בעל כרחנו, שהאיש של היום הוא יליד האיש של אתמול, והאיש של מחר הוא יליד האיש של היום. והוא הדין ביצירה.

יצירתנו היום היא פרי אורגאני של מה שהכינו לנו אבותינו הקדמונים והאחרונים. אני מדגיש את הנקודה הזאת, כי אליה חוזרים צעירינו פעם בפעם וחושבים, שאם הם מנערים חוצנם מקודמיהם, הרי הם עושים דבר מהפכני ביותר, בעוד שזהו דבר חסר שחר. בשום פנים ואופן אין במציאות יצירה מנותקת ממקורותיה. אין שום סופר תלוש מאלה שקדמו לו. ההווה והעתיד מושיטים יד זה לזה בכל יצירה. יש ביצירה מיסוד העבר, מבבואת ההווה ומצוויי העתיד. וכל יצירה שאין בה שלושה אלמנטים אלה, היא יצירה תלושה וחלושה, ואין שמה יצירה.

אנחנו דורשים בקורת, ובלי ספק הבקורת היא חשובה מאד. אנחנו מדברים על משבר, ומתפקידה של הבקורת גם לגלות משברים. אבל מן הראוי לומר, שכל פעם שאני שומע דיבור על משבר – אני מתחיל לפקפק אם יש ממש במושג זה, או אולי אינה אלא אשגרת־לשון.

ודאי אסור לשום ספרות ולשום מבקר לדבר בנוסח של “שישו בני מעי”. ודאי יש משברים. כל גידול וכל לידה הם במזל משבר; אבל כשרוצים להראות לנו את כל הספרות עכשיו בסימן של משבר – הריני אומר שזה מוגזם בהחלט. כשבא סופר ואומר: עמי תמות חכמה – אני מתחיל לבדוק את בריאותו הרוחנית. עם שום יוצר אין החכמה מתה. האומר כך, מביא סימן להזדקנותו. אם אדם מגיע לידי מחשבה כזו, שכל דור שבא אחריו הוא קטן וננסי ולא כדאי לדבר עליו – הרי זה מעיד על עצמו, שכבר תש כוח השיפוט שלו והוא עובר ובטל. מובן, שבאותה מידה מסוכנת ואוילית המחשבה של הצעירים, שעמהם מתחילה החכמה, וכל מה שקדם להם אינו אלא כקליפת השום. אם יהירות זו נמשכת הרבה זמן, הריהי מסרסת את נפש בעליה.

מה תפקידו של כנס זה? – חשבון נפש, חשבון הספרות. אבל אין אנחנו עושים חשבון הנפש כדי לרפות את המיתרים, כדי להחליש את כוח היצירה, כדי למוטט את היסוד. להיפך, חשבון הנפש תפקידו לעודד ולגלות גם את הניצוצות. על דרך זו אני אומר, שהספרות העברית הצעירה היא לא רק חוליה נאמנה לספרות העברית, אלא יש בה כוח מחדש, יש בה ערכים אסתיטיים ומוסריים חדשים, ויש בה תוספת רצינית, שהראשונים לא חלמו עליה.

אני מתנגד בתכלית לקיטרוגו המופרז של ש. שלום, הנשמע פעם בפעם, על ספרותנו הצעירה. בקורת – כן, אך קטרוג – לא. ודאי, עלינו להתריע על מידת היהירות המצויה בה. זה נחוץ גם לסופרים עצמם שלא יחשבו, שהם מלח האומה ויסוד היצירה. אך אין גם לקפח את חלקם. ישנה התפתחות רצינית מאד בעלת גילויים חדשים גם בלשון, גם בערכי הספרות והסופר, גם בהשקפת העולם, והדברים הולכים ומתגבשים. אין בשום פנים ואופן להתבייש בספרות העברית הצעירה ובמשוררים הצעירים, ואין להם במה להתבייש לגבי המשוררים הצעירים שלפני 40־50 שנה. הגמגום היה בתחילה גם אז. נזכורֿ־נא את טשרניחובסקי, שבריינין צריך היה לכתוב הקדמה לספרו הראשון, כדי להיות שושבין ליצירתו ולהכשירו בעיני הקהל שלא הבין אותו.

אנחנו צריכים לעודד את גילויי היצירה השונים ולומר לבעליהם: יישר כוחכם! אינני מפרט פה את השמות, אבל אני רואה לפני גלריה שלימה של ספרי סופרים צעירים, שהם בגדר יצירה ודאית, שכבר יצאה מגדר ספק. עלינו לברך על כל הפירות האלה, המבשילים והולכים, לתפארת לבעליהם ולספרותנו.