באוקטובר 1954 נתכנסו בבית יעקב אפטר חבורה של אנשי “הפועל הצעיר” לשעבר להעריך את כתבי גורדון שיצאו לאור ע"י הוגו ברמן, ולדון בבעיות הזמן. ליוסף שפרינצק היתה גם כוונה מכוסה לחוג את יובל השמונים של אליעזר שוחט, שחגיגה מודעת לא היתה לפי רוחו. בויכוח זה הביע הוגו ברגמן דעות, שראיתי צורך להגיב עליהן באותה מסיבה.
אני רוצה קודם כל להעיר משהו על ספרי א.ד. גורדון שיצאו לאור. ניסיתי להשוותם אל הכתבים במקורם, ונראה לי, שמלאכת עריכה כזאת היא מלאכת מחשבת. כידוע, התקשה גורדון בניסוח דברים והיה שב ומנסח את הנושא בצורות שונות. בכתבים החדשים נמנעו חזרות ועם זה יש נאמנות לביטוייו של גורדון. זהו עכשיו ספר שלם בתכלית, גם מבחינת התוכן וגם מבחינת האדריכלות. הפגם בדברי גורדון היה במבנה ובריבוי החזרות, העריכה בנתה את משנתו לתפארת ומתוך שמירה מעולה ביותר של לשונו.
הוגו ברגמן דיבר על הזדמנויות לפעולות ולחינוך שהוחמצו. זו היתה נקודת־המוצא לחזותו הקשה. אולם זוהי נקודת־מוצא מוטעית. כל ימי חיינו וכל ימי חייהם של אחרים, הם בחינת הזדמנויות מוחמצות.
יש מימרא בתלמוד: “אילו שמרו בני־ישראל שבת אחת, מיד היו נגאלין”, והשבת הזאת מוחמצת בכל הדורות. מימרא זו נשנתה בצורות שונות במשך אלפי שנים. ובחיינו הוחמצו הזדמנויות, ואף על פי כן לא היתה זאת סיבה ליאוש ונעשו נסיונות מחודשים. ואני מתפלא על דברי ברגמן, שיש לו בדרך כלל השקפה היסטורית על הענינים; ברגמן דיבר בעצם על המתיחות, שישנה בין הרעיון ובין ההגשמה, בין אנשי הרעיון ובין אנשי ההגשמה. אולם גם דבר זה חוזר בכל דור. המתיחות הזאת גנוזה בתוך עצם החוקים של המציאות, וחשוב מאוד שיש “כוהנים ונביאים” ויש מי שמכה על ראשינו בכל פעם ואומר: אתם סוטים ואינכם הולכים בדרך הנכונה. אבל כל מי שבא ומוציא מסקנות מעין אלו, שהוציא ברגמן, מן המתיחות הקיימת בין החזון ובין המציאות, בין האנשים הטובלים תמיד ידיהם בעבודה מעשית ובין אלה שמשקים את העבודה המעשית הזאת בכוהל־חזון – מתנכר אל עצם התכלית של החזון, שאינו מגיע לעולם לידי הגשמה מלאה, המניחה את דעת בעליה.
בספרו “הקריאה לסוציאליזם” אמר לנדאואר, שהאידיאל אינו מתגשם לעולם במלואו, אך הוא משמש כמין אבוקה מאירה. וזהו הסוד של המהפכה הפרמאננטית שלו – שתמיד המציאות נהפכת לטוֹפיה, וזו יוצרת את האוטופיה, וחוזר חלילה. ויש כוחות ויש אנשים המנצחים על זה. אבל שגיאה חמורה היא, כשמוציאים מסקנת יאוש מתוך העובדה הזאת, מתוך חוקי החברה האלה הפועלים, המביא לידי “שב ועל תעשה”. הספקנות בדרך כלל יש בה מיסוד החיוב, אבל כאשר היא חודרת לפני ולפנים של הנפש ומונעת את המעשה, איננה טובה כל עיקר, ומביאה לידי כמה גילויים קשים. קודם כל מסוכנת הגירסא: “עמנוּ תמות חכמה”, “אתנו תמות אידיאה”, “אתנו ימות חזון”. מעולם לא מתה החכמה עם הדור ההולך ולא תמות. שר־החכמה מכין לו יורשי עצר. אף אני מכיר את הנוער, ואני אומר, שהדור שלנו איננו גרוע מהדור הקודם. יש בתוכו שאיפות מוסריות ושאיפות דתיות ושאיפות אסתטיות. הן באות לידי ביטוי בצורות שונות. גם לפני חמישים שנה ולפני מאה שנה היה רק אחד בעיר ושנים במשפחה שהיו נושאי השאיפות הללו; וגם בימינו הדבר כך. כלום בלבוב או בקרקוב או בברלין היו כולם בעלי שאיפות כאלו? תמיד היה זה מיעוט קטן. קמה קבוצה ועוד קבוצה, שהן שעשו את המהפכות בחיי העם היהודי. דבר זה קיים גם עכשיו. הציניזם איננו נחלת הדור הזה דוקא ואין לסתום את הגולל על תקוות הדור ולומר: החמצנו את ההזדמנות ואין עוד מה לעשות. נהיה מתונים בדיננו!
איזו הזדמנויות החמצנו? – נולד אדם, הרי הזדמנות חדשה. הוא נעשה בן 18 – הרי שוב הזדמנות חדשה. כל החיים הם גלגל חוזר של הזדמנויות זורחות ושוקעות.
ועוד הערה: אין לך דבר מעורפל מן המושג “יהדות”, ביחוד כשהופכים אותה לסיסמה. איש אינו יודע להגדיר כראוי מה זה יהדות? ברגמן העמיד את היהדות, כמו חבקוק בשעתו, על אחת: “יהודי שאיננו מאמין באלוהים, איננו יהודי”. אולם דיברה זו אינה מבררת דבר. היא סותמת. שכן אפשר לשאול שאלות כגון: לאיזו תפיסת אלוהות הוא מתכוון? ומה הם תאריה המחייבים כל אחד להאמין בהם? הלא הדברים אינם פשוטים כל עיקר. אך כלום על “אני מאמין” מעורפל כזה נבנה את היהדות? הלא ברגמן יודע יפה יפה, שעל זה יש תלי־תלים של תפיסות. היהדות המסורתית מושתתת על המצוות המעשיות, וכשהיא אמרה אמונה באלוהים, היא הוציאה מזה מסקנות מעשיות. ולפי האמונה הרגילה אין כל ערך ליהדותך אם אינך מקיים את המצוות כפשוטן. ואין כל הבדל בין מצוה קלה וחמורה, בין זהירות במאכלי בשר וחלב ובין יום הכיפורים. אולם מה יעשה יהודי, שאיננו עומד על בסיס של מצוות דתיות מעשיות ואינו רואה את יהדותו מותנית בכך? הנוציאו מכלל ישראל? המוכן ועומד לרשותנו עם ישראל אחר, מלבד זה שאתה מכירו ושאיננו דתי? הלא סיסמה היוצאת מפי ברגמן, צריכה להיות שקולה מבחינת יסודה העיוני ומבחינת תוצאותיה המעשיות כאחת!
ודאי יש ערכים, שכולנו מוקירים אותם, ואת הערכים האלה אנחנו צריכים להציל. אולם כשם שיש כאלה שהם מוסכמים, יש ערכים כאלה שאינם מוסכמים. לדעתי, אין מקום בעולם, שבו הערכים האלה נשמרים ומטופחים כמו בישראל, כשם שאין מקום בעולם ששומרים שבת כמו בישראל. האם בניו־יורק שומרים שבת? ערכי היהדות מטופחים בישראל יותר מאשר בכל מקום אחר, והם חיים וקיימים בתוכנו. השאלה היא, אם דבר שצריך לצמוח צמיחה אורגאנית במשך דור או במשך כמה דורות, אפשר להעמיד אותו עכשיו כתנאי ולהגיד: אם אין הדבר הזה, כל יהדותנו בטלה ומבוטלת. ודאי שתחיתנו הממלכתית לא תתואר בלי תחייה רוחנית גדולה, אבל אי אפשר להעמיד על חודו של חרב ולומר: הואיל וברגע זה, אין מצב הדברים בתכלית השלמות, כפי שאני רוצה, כל הענין פגום ואולי אבוד. זוהי דרך לרפיון ידים ולא לחיזוק רוחני.
אינני רוצה לומר, שבזה שאנחנו מוציאים את כתבי גורדון, לדור הצעיר, השלמנו את פעולתנו והכל יבוא על מקומו בשלום. זה צינור אחד ויש עשרות צנורות אחרים שצריך להשתמש בהם. אבל אנחנו מעריכים ומוקירים ביותר את הצינור הזה כי זהו צינור ששופע חיים מיד, בלי דרכי עקיפין רבים. אני חושב שבעולם הישראלי הופיעו בדור האחרון שני בעלי מחשבה: גורדון והרב קוק. כל השאר הם פופולאריזאטורים לשני אלה. ואף־על־פי שאינני איש דתי, אני מעיין מזמן לזמן בדברי הרב קוק ועם כל לשון הגמגום שלו – הרי יש בהם שירה ומחשבה בכרך אחד. ואנחנו זכינו ובתוכנו קם אדם כמו גורדון, שהניח אחריו לא רק מופת־חיים מחנך, אלא גם משנת חיים, הלכות ודעות, שהן אבן שואבת לדור. ומשום כך אנחנו מוקירים מאוד את צינור־השפע הזה, שחידשנו עכשיו.
סבורני, שעצם התכנסותנו באה לא לשם הגיגים ספקניים, אלא לשם מציאת דרך להשפיע על הדור ועל החיים. נדרוש את המרובה, כדי שיתגשם האפשרי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.