מתוך דברים בכינוס סופרים בירושלים ביום ט' באייר תש"י (26.4.1950).

אנו יודעים משהו על נבואת ישראל, אך איננו יודעים כמעט כלום על נביאי ישראל. סתומות לנו פרשיות חייהם וקשה לנו לערוך דמות מוחשית כיצד נשאו את משאם, איך השפיעו ואילו היו דרכי מלחמתם. וכשאני שומע אנשים רציניים מדברים על הנביאים ומשלבים בדברים משאלה, שיימצאוּ בקרבנו ובדורנו אנשים, שיטלו עליהם תפקיד של מעין־נביאים, הריני מתמלא תמהון. הנבואה היתה הופעה נשגבה, חד־פעמית, שלאחר חתימתה ניטלו מפתחותיה מן הדורות הבאים ואינה יכולה להיות נושא לחיקוי. ענין אחר היא הנבואה כמורשת רוחנית של האומה. זו מובנת לנו ויקרה לנו, ומשמשת מקור יניקה וחינוך, ממנה נשאב אידיאלים לאומיים ואנושיים כלליים.

תורת בובר היתה גירסת הבחרות שלי ועד היום שקוד אני לקרוא כמעט כל מה שהוא כותב. אולם חייב אני להודות, שתביעותיו מן העם והארץ, כפי שהוא מנסחן בזמן האחרון וכפי שניסחן כאן בכינוס, אינן מחוורות ואף נראות לי כמלאות סתירות. מבין אני את אנשי־הדת השלמים, אלה הסבורים, שעלינו לקיים במדינת ישראל תרי"ג מצוות והמאמינים ברעיון הבחירה (“אתה בחרתנו”) פשוטו כמשמעו; אבל אם שמעתי כאן אפילו מפי ר' בנימין, שאין הוא מקבל את כל המסורת כנתינתה והוא מוצא בה פגמים, הטעונים בקורת, ממילא הוא מודה, שיש צורך בסלקציה מסויימת של ערכי המורשה הישראלית והוא גורס “דין הניין לו ודין לא הניין לו”.

מתיצבת, איפוא, השאלה: אילו ערכים נקבל ואילו לא נקבל. מעולם לא שמעתי ולא קראתי, שבובר יאמר איזה דבר ברור בענין זה, שהרי יש להניח, שאף הוא אינו גורס קיום תרי"ג מצוות ואמירת הן לכל מה שתלמיד ותיק חידש ועתיד לחדש בתחום ההלכות והמצוות הדתיות. מבחינה זו אין ההסתמכות התמידית על הנביאים מעלה ולא מורידה. ואף הדיבור הבלתי פוסק “לא ככל הגויים בית ישראל” אינו מסייע הרבה.

עובדה היא, שרובו של העם אינו דתי, מבחינת קיום המצוות, וכוחה של המחשבה הדתית המסורתית פקע בשבילו. יש איפוא צורך באיזו ברירת־ערכים, באיזו סינתיזה חדשה. בנידון זה נחצה העם החילוני בישראל לשתי כתות: כת אחת מודה בתרבות עברית פורמלית בלבד וכופרת בעצמיות הרוחנית שלנו. כת זו התרבות הסובייטית מעבירה אותה על דעתה והיא פשוט “מתרוססת”. זוהי התבוללות בנוסח חדש, בנוסח היסטורי, בנוסח ההתיוונות. שכן בגולה היתה וישנה טמיעה פשוטה, כלומר, יהודים היו מסגלים לעצמם את תרבותו של העם החזק, שבתוכו התגוררו ומתבטלים בתוכה; בעוד שכאן, אין אנו יושבים בתוך עם כזה, אלא התרבות המבוללת והמטמיעה מובאת ממרחקים. סכנה חמורה צפויה מכת זו, המעתיקה כמעט הכל משם, מברית המועצות: דרכי המחשבה, קנה־המידה לערכי יופי ומוסר, עניני היתר ואיסור, טוב ורע. סופר הנערץ שם נערץ גם עליה, וכיון שמגיעה טלגרמה, שאירעה תקלה לאותו סופר, והועד המרכזי של אגודת הסופרים בברית המועצות הסיר את חסדו מעליו ורואה אותו כ“סוטה”, מיד מסירה אף אותה כת חסדה מעליו.

אולם יש חלק אחר, שלשמחתנו הוא הרוב, המודה בעצמיותו הרוחנית של עם ישראל ומוקיר ערכי־מורשה רבים ורוצה בחידושם. אלא שהתהליך הזה של גיבוש ערכי־העבר הקיימים ומיזוגם בתוך הוייתנו החדשה, מתנהל בכבדות, ולא באשמתו של מישהו; תהליך כזה איננו ענין לדור אחד. הוא נמשך ויימשך ויביא באחריתו לידי התחדשות רוחנית ותרבותית של עם ישראל.

לסופרי־ישראל ולכל אנשי־הרוח מיועד תפקיד נכבד, אולי התפקיד העיקרי, בתהליך היסטורי זה. אולם לא ברוגז ולא בדברים, שיש בהם אחד מששים של שנאת־מדינת־ישראל, ייעשה הדבר. רק מי שמקבל ביסודה את המהפכה, שנתחוללה באומה עם הקמת המדינה, ורק מי שמברך עליה בכל לב, יכול ורשאי להטיף גם למהפכה רוחנית בישראל. אולם מי שחושב, שאילו קבלו את תכנית “ברית שלום” היה עם ישראל כיום במצב מאושר יותר, אל יתפלא, שדבריו אינם נשמעים. הלה, גם אם ידבר את הדברים הנפלאים ביותר, לא ידבר אל הענין, אלא נגד הענין.

נשמעו כאן דברי התמרמרות על מעשה דיר־יאסין. משום מה אין ר' בנימין יודע את הגבת הציבור ומוסדותיו על מעשה זה והוא התיר לעצמו להטיל כתם על הישוב, שכאילו הסכים לכך, או שלא מחה על המעשה; והלא האמת היא, שרוב הישוב הוחרד בשעתו וגינה את הענין הזה הן מבחינה מוסרית והן מבחינה מדינית. אנו בטוחים, שמעשה דיר־יאסין לא סייע לנצחוננו, אלא הכתים אותו.

ואולם אסור להתעלם מן התנאים, שבהם נלחמנו ושבהם אנו שרויים עד היום. אנו מוקפים אריות וזאבים מכל צד, ואי אפשר שלא למצוא גם “מסיבות מקילות” לכשלונותינו המוסריים, המתגלים פה ושם. היה זמן שניסר ויכוח בתנועת־הפועלים, אם הסוציאליזם בארץ אחת הוא אפשרי. אולם לא רק את הסוציאליזם קשה להגשים בארץ אחת, אלא גם את הצדק קשה מאד להגשים בארץ אחת. הקושי הזה אינו פוטר אותנו. אנו צריכים לחנך את הנוער ואת הצבא ואת כל בית ישראל על ערכי הצדק, שבלעדיהם לא תהיה לנו תקומה רוחנית, אולם לא ייתכן להתעלם מזה, שאנו מוקפים סביבה שאין בה צדק והיא מבקשת לקחת את נפשנו. בתנאים כאלה אין להטיף לצדק נבואי, לצדק מוחלט. גם ביחס לצדק נאמר “וחי בו” ולא שימות בו.

האהבה לעם ומדינה אינה צריכה לקלקל את השורה. עלינו למתוח תמיד בקורת צודקת על חזיונות שליליים ולגלות את המומים והליקויים. עלינו להשתדל לטוות טלית רוחנית חדשה לישראל, לאחר שהישנה נפרמה וציציותיה נפסלו בעיני רוב העם. דבר זה ייעשה מעט מעט, בהתלהבות ובזהירות כאחת. וכאן יעוד גדול לאיש־הרוח.

באוקטובר 1954 נתכנסו בבית יעקב אפטר חבורה של אנשי “הפועל הצעיר” לשעבר להעריך את כתבי גורדון שיצאו לאור ע"י הוגו ברמן, ולדון בבעיות הזמן. ליוסף שפרינצק היתה גם כוונה מכוסה לחוג את יובל השמונים של אליעזר שוחט, שחגיגה מודעת לא היתה לפי רוחו. בויכוח זה הביע הוגו ברגמן דעות, שראיתי צורך להגיב עליהן באותה מסיבה.

אני רוצה קודם כל להעיר משהו על ספרי א.ד. גורדון שיצאו לאור. ניסיתי להשוותם אל הכתבים במקורם, ונראה לי, שמלאכת עריכה כזאת היא מלאכת מחשבת. כידוע, התקשה גורדון בניסוח דברים והיה שב ומנסח את הנושא בצורות שונות. בכתבים החדשים נמנעו חזרות ועם זה יש נאמנות לביטוייו של גורדון. זהו עכשיו ספר שלם בתכלית, גם מבחינת התוכן וגם מבחינת האדריכלות. הפגם בדברי גורדון היה במבנה ובריבוי החזרות, העריכה בנתה את משנתו לתפארת ומתוך שמירה מעולה ביותר של לשונו.

הוגו ברגמן דיבר על הזדמנויות לפעולות ולחינוך שהוחמצו. זו היתה נקודת־המוצא לחזותו הקשה. אולם זוהי נקודת־מוצא מוטעית. כל ימי חיינו וכל ימי חייהם של אחרים, הם בחינת הזדמנויות מוחמצות.

יש מימרא בתלמוד: “אילו שמרו בני־ישראל שבת אחת, מיד היו נגאלין”, והשבת הזאת מוחמצת בכל הדורות. מימרא זו נשנתה בצורות שונות במשך אלפי שנים. ובחיינו הוחמצו הזדמנויות, ואף על פי כן לא היתה זאת סיבה ליאוש ונעשו נסיונות מחודשים. ואני מתפלא על דברי ברגמן, שיש לו בדרך כלל השקפה היסטורית על הענינים; ברגמן דיבר בעצם על המתיחות, שישנה בין הרעיון ובין ההגשמה, בין אנשי הרעיון ובין אנשי ההגשמה. אולם גם דבר זה חוזר בכל דור. המתיחות הזאת גנוזה בתוך עצם החוקים של המציאות, וחשוב מאוד שיש “כוהנים ונביאים” ויש מי שמכה על ראשינו בכל פעם ואומר: אתם סוטים ואינכם הולכים בדרך הנכונה. אבל כל מי שבא ומוציא מסקנות מעין אלו, שהוציא ברגמן, מן המתיחות הקיימת בין החזון ובין המציאות, בין האנשים הטובלים תמיד ידיהם בעבודה מעשית ובין אלה שמשקים את העבודה המעשית הזאת בכוהל־חזון – מתנכר אל עצם התכלית של החזון, שאינו מגיע לעולם לידי הגשמה מלאה, המניחה את דעת בעליה.

בספרו “הקריאה לסוציאליזם” אמר לנדאואר, שהאידיאל אינו מתגשם לעולם במלואו, אך הוא משמש כמין אבוקה מאירה. וזהו הסוד של המהפכה הפרמאננטית שלו – שתמיד המציאות נהפכת לטוֹפיה, וזו יוצרת את האוטופיה, וחוזר חלילה. ויש כוחות ויש אנשים המנצחים על זה. אבל שגיאה חמורה היא, כשמוציאים מסקנת יאוש מתוך העובדה הזאת, מתוך חוקי החברה האלה הפועלים, המביא לידי “שב ועל תעשה”. הספקנות בדרך כלל יש בה מיסוד החיוב, אבל כאשר היא חודרת לפני ולפנים של הנפש ומונעת את המעשה, איננה טובה כל עיקר, ומביאה לידי כמה גילויים קשים. קודם כל מסוכנת הגירסא: “עמנוּ תמות חכמה”, “אתנו תמות אידיאה”, “אתנו ימות חזון”. מעולם לא מתה החכמה עם הדור ההולך ולא תמות. שר־החכמה מכין לו יורשי עצר. אף אני מכיר את הנוער, ואני אומר, שהדור שלנו איננו גרוע מהדור הקודם. יש בתוכו שאיפות מוסריות ושאיפות דתיות ושאיפות אסתטיות. הן באות לידי ביטוי בצורות שונות. גם לפני חמישים שנה ולפני מאה שנה היה רק אחד בעיר ושנים במשפחה שהיו נושאי השאיפות הללו; וגם בימינו הדבר כך. כלום בלבוב או בקרקוב או בברלין היו כולם בעלי שאיפות כאלו? תמיד היה זה מיעוט קטן. קמה קבוצה ועוד קבוצה, שהן שעשו את המהפכות בחיי העם היהודי. דבר זה קיים גם עכשיו. הציניזם איננו נחלת הדור הזה דוקא ואין לסתום את הגולל על תקוות הדור ולומר: החמצנו את ההזדמנות ואין עוד מה לעשות. נהיה מתונים בדיננו!

איזו הזדמנויות החמצנו? – נולד אדם, הרי הזדמנות חדשה. הוא נעשה בן 18 – הרי שוב הזדמנות חדשה. כל החיים הם גלגל חוזר של הזדמנויות זורחות ושוקעות.

ועוד הערה: אין לך דבר מעורפל מן המושג “יהדות”, ביחוד כשהופכים אותה לסיסמה. איש אינו יודע להגדיר כראוי מה זה יהדות? ברגמן העמיד את היהדות, כמו חבקוק בשעתו, על אחת: “יהודי שאיננו מאמין באלוהים, איננו יהודי”. אולם דיברה זו אינה מבררת דבר. היא סותמת. שכן אפשר לשאול שאלות כגון: לאיזו תפיסת אלוהות הוא מתכוון? ומה הם תאריה המחייבים כל אחד להאמין בהם? הלא הדברים אינם פשוטים כל עיקר. אך כלום על “אני מאמין” מעורפל כזה נבנה את היהדות? הלא ברגמן יודע יפה יפה, שעל זה יש תלי־תלים של תפיסות. היהדות המסורתית מושתתת על המצוות המעשיות, וכשהיא אמרה אמונה באלוהים, היא הוציאה מזה מסקנות מעשיות. ולפי האמונה הרגילה אין כל ערך ליהדותך אם אינך מקיים את המצוות כפשוטן. ואין כל הבדל בין מצוה קלה וחמורה, בין זהירות במאכלי בשר וחלב ובין יום הכיפורים. אולם מה יעשה יהודי, שאיננו עומד על בסיס של מצוות דתיות מעשיות ואינו רואה את יהדותו מותנית בכך? הנוציאו מכלל ישראל? המוכן ועומד לרשותנו עם ישראל אחר, מלבד זה שאתה מכירו ושאיננו דתי? הלא סיסמה היוצאת מפי ברגמן, צריכה להיות שקולה מבחינת יסודה העיוני ומבחינת תוצאותיה המעשיות כאחת!

ודאי יש ערכים, שכולנו מוקירים אותם, ואת הערכים האלה אנחנו צריכים להציל. אולם כשם שיש כאלה שהם מוסכמים, יש ערכים כאלה שאינם מוסכמים. לדעתי, אין מקום בעולם, שבו הערכים האלה נשמרים ומטופחים כמו בישראל, כשם שאין מקום בעולם ששומרים שבת כמו בישראל. האם בניו־יורק שומרים שבת? ערכי היהדות מטופחים בישראל יותר מאשר בכל מקום אחר, והם חיים וקיימים בתוכנו. השאלה היא, אם דבר שצריך לצמוח צמיחה אורגאנית במשך דור או במשך כמה דורות, אפשר להעמיד אותו עכשיו כתנאי ולהגיד: אם אין הדבר הזה, כל יהדותנו בטלה ומבוטלת. ודאי שתחיתנו הממלכתית לא תתואר בלי תחייה רוחנית גדולה, אבל אי אפשר להעמיד על חודו של חרב ולומר: הואיל וברגע זה, אין מצב הדברים בתכלית השלמות, כפי שאני רוצה, כל הענין פגום ואולי אבוד. זוהי דרך לרפיון ידים ולא לחיזוק רוחני.

אינני רוצה לומר, שבזה שאנחנו מוציאים את כתבי גורדון, לדור הצעיר, השלמנו את פעולתנו והכל יבוא על מקומו בשלום. זה צינור אחד ויש עשרות צנורות אחרים שצריך להשתמש בהם. אבל אנחנו מעריכים ומוקירים ביותר את הצינור הזה כי זהו צינור ששופע חיים מיד, בלי דרכי עקיפין רבים. אני חושב שבעולם הישראלי הופיעו בדור האחרון שני בעלי מחשבה: גורדון והרב קוק. כל השאר הם פופולאריזאטורים לשני אלה. ואף־על־פי שאינני איש דתי, אני מעיין מזמן לזמן בדברי הרב קוק ועם כל לשון הגמגום שלו – הרי יש בהם שירה ומחשבה בכרך אחד. ואנחנו זכינו ובתוכנו קם אדם כמו גורדון, שהניח אחריו לא רק מופת־חיים מחנך, אלא גם משנת חיים, הלכות ודעות, שהן אבן שואבת לדור. ומשום כך אנחנו מוקירים מאוד את צינור־השפע הזה, שחידשנו עכשיו.

סבורני, שעצם התכנסותנו באה לא לשם הגיגים ספקניים, אלא לשם מציאת דרך להשפיע על הדור ועל החיים. נדרוש את המרובה, כדי שיתגשם האפשרי.

בכנס הארצי של סופרי ישראל בתל־ אביב, בי“ז ניסן תשי”ז (18.4.1957). הדברים נדפסו ב“מאזנים” כרך ה‘, חוברת ה’, 1957.

אם המרצים התכוונו לגרות את המתווכחים, הרי הצליחו מאד, שכן היה ־בהרצאותיהם משום גירוי רציני. אבל הם אמרו, לדעתי, אמת חד־צדדית – כל אחד על פי דרכו. והאמת החד־צדדית היא, כידוע, דבר מסוכן ומטעה מאד. אילו אמרתי לבקר הרצאות אלו, הייתי צריך אף אני להרצות הרצאה שלמה, אך מחמת צמצום הזמן שברשותי אסתפק בהערות עקרוניות אחדות.

בהרצאות של שני המרצים היה חרוז חוזר אחד. ש. שלום קונן קינה על הניתוק מן האבות, ואילו שמיר שר שיר מזמור לניתוק, באמרו: אל נא נבוא בטענות לסופרים הצעירים; הם אינם רואים את עצמם כבנים לאבות הספרות. אני חושב שהדין אינו עם שניהם.

שמיר דיבר על מבקרים ועל בקורת, אולם עליו לדעת, שלעולם אין מבקרים שואלים את הסופר מה הוא ביקש לומר, ולא מפיו הם חיים. לפניהם ישנה יצירה, והם בודקים את היצירה ורואים מנין היא באה ולאן היא הולכת, אם היא חוליה בשרשרת, אם לא. וגם את פי שמיר לא נשאל. לדעתי, שמיר הוא בר־אבהן, כלומר בן שקדמו לו אבות בספרות, ואפילו אם יגיד לנו עשר פעמים “לא” – אין משגיחין בו. הוא הדין במשוררים הצעירים. העצה היעוצה לנו על ידי שמיר, שלא נדרוש מהם, שהם יודו כי הם בנים לאבות – לא נקבל. אבל מלים אחדות על עצם הענין של אבות ובנים.

מי שאינו יודע את אביו, מי שאין לו בית־אב – יש לו שם מיוחד בשפתנו. אין יצירה בלי אבות, אין יצירה בלי אבות־יצירה ובלי אמהות־יצירה. אם אדם בא ואומר: נולדתי מעצמי ואני יונק מעצמי – הרי זה אבסורד. כך הדבר בטבע וכך בספרות. כשבא סופר ומכריז שהוא מהפכן, הריהו סבור, שניתנה לו רשות להצהיר, שהוא ראש וראשון, מקור לעצמו ואינו דולה מבאר חפרוה ראשונים. הדיבור הזה על מהפכה ועל מהפכנות בספרות הוא לעתים קרובות דיבור של סרק. שכן אין לך ענין שמרני כמו הלשון והיצירה הספרותית. אפשר להפוך את קערת החברה על פיה, אפשר להוריד שלטונות, אפשר להחליף ממשלות בקלות יתירה, אבל אי אפשר לשנות סינטאכסיס עברי, או של איזו לשון אחרת, באותה קלות. דבר זה, שהיה כבר ידוע אפילו לסטאלין, ששיחרר את הלשון מן הכפיפות לדוקטרינה המארכסיסטית ומחוקי הדיאלקטיקה וייחס לה חוקי התפתחות מיוחדים – אינו בחוג ראייתם של רבים בתוכנו.

אי אפשר לחולל מהפכה בלשון. כל אלה שחשבו שחוללו מהפכה – ניזקו וקלקלו את הלשון. ואם היו ממשפחת יוצרים, הסתלקו עד מהרה ממשובתם וחזרו אל זיוה של הלשון המסורתית. שבחו של משה שמיר, לדעתי, הוא בכך, שהוא התחיל מטפח את הלשון “השמרנית” תוך הענקת תוספת ותרומה משלו. כל זמן שהוא כתב “הוא הלך בשדות” – היתה זו לשון קבצנית, ולדעתי היתה זו גם יצירה קבצנית, “סלנגיסטית”. אבל מאותו רגע שהופיעו “פרקי אליק”, ואחר כך הרומנים ההיסטוריים – נתעלה אף הוא ושיזר לתוך מסכת הספרות העברית את חוט־הזהב שלו, ומעכשיו הוא בן כשר לספרות העברית, בן שיש לו אבות, בן העתיד לבנות בעצמו בית־אב לספרות.

היתה סתירה צבעונית למדי בדברי שמיר: מצד אחד הוא דיבר על רנסנסה, ומצד שני על – ניתוק. רנסנסה פירושה, כידוע, תחיה. ואין מחיים אלא דבר מהעבר, שהנפש קשורה אליו. ואינני רוצה לחקור ברגע זה היכן נועץ שמיר את ראשית הרנסנס שלו, אבל ברור שהתכוון לתחית ערכים ישנים. ממילא הוא קשור בהם בטבורו. אין זאת הפעם הראשונה, שהדיבורים של הסופרים הצעירים מנוגדים ליצירותיהם. כבר ניסיתי להוכיח זאת במסה מיוחדת, שכל האידיאולוגיה שלו טובה מההרצאה שלו היום.

המשל של שמיר ביחס ליום ומחרתו הוא מאותם המשלים, שעליהם אומרים, שכשיבוא המשיח יהיה כל משל דומה לנמשל. אבל כאן המשל אינו דומה לנמשל. אי אפשר להביא ראייה מתחום הטבע לענין היצירה. גם עצם המשל צריך בדיקה. אבל אם גם נניח שהיום או המחר אינו בנו של האתמול, אנחנו נצטרך להגיד בעל כרחנו, שהאיש של היום הוא יליד האיש של אתמול, והאיש של מחר הוא יליד האיש של היום. והוא הדין ביצירה.

יצירתנו היום היא פרי אורגאני של מה שהכינו לנו אבותינו הקדמונים והאחרונים. אני מדגיש את הנקודה הזאת, כי אליה חוזרים צעירינו פעם בפעם וחושבים, שאם הם מנערים חוצנם מקודמיהם, הרי הם עושים דבר מהפכני ביותר, בעוד שזהו דבר חסר שחר. בשום פנים ואופן אין במציאות יצירה מנותקת ממקורותיה. אין שום סופר תלוש מאלה שקדמו לו. ההווה והעתיד מושיטים יד זה לזה בכל יצירה. יש ביצירה מיסוד העבר, מבבואת ההווה ומצוויי העתיד. וכל יצירה שאין בה שלושה אלמנטים אלה, היא יצירה תלושה וחלושה, ואין שמה יצירה.

אנחנו דורשים בקורת, ובלי ספק הבקורת היא חשובה מאד. אנחנו מדברים על משבר, ומתפקידה של הבקורת גם לגלות משברים. אבל מן הראוי לומר, שכל פעם שאני שומע דיבור על משבר – אני מתחיל לפקפק אם יש ממש במושג זה, או אולי אינה אלא אשגרת־לשון.

ודאי אסור לשום ספרות ולשום מבקר לדבר בנוסח של “שישו בני מעי”. ודאי יש משברים. כל גידול וכל לידה הם במזל משבר; אבל כשרוצים להראות לנו את כל הספרות עכשיו בסימן של משבר – הריני אומר שזה מוגזם בהחלט. כשבא סופר ואומר: עמי תמות חכמה – אני מתחיל לבדוק את בריאותו הרוחנית. עם שום יוצר אין החכמה מתה. האומר כך, מביא סימן להזדקנותו. אם אדם מגיע לידי מחשבה כזו, שכל דור שבא אחריו הוא קטן וננסי ולא כדאי לדבר עליו – הרי זה מעיד על עצמו, שכבר תש כוח השיפוט שלו והוא עובר ובטל. מובן, שבאותה מידה מסוכנת ואוילית המחשבה של הצעירים, שעמהם מתחילה החכמה, וכל מה שקדם להם אינו אלא כקליפת השום. אם יהירות זו נמשכת הרבה זמן, הריהי מסרסת את נפש בעליה.

מה תפקידו של כנס זה? – חשבון נפש, חשבון הספרות. אבל אין אנחנו עושים חשבון הנפש כדי לרפות את המיתרים, כדי להחליש את כוח היצירה, כדי למוטט את היסוד. להיפך, חשבון הנפש תפקידו לעודד ולגלות גם את הניצוצות. על דרך זו אני אומר, שהספרות העברית הצעירה היא לא רק חוליה נאמנה לספרות העברית, אלא יש בה כוח מחדש, יש בה ערכים אסתיטיים ומוסריים חדשים, ויש בה תוספת רצינית, שהראשונים לא חלמו עליה.

אני מתנגד בתכלית לקיטרוגו המופרז של ש. שלום, הנשמע פעם בפעם, על ספרותנו הצעירה. בקורת – כן, אך קטרוג – לא. ודאי, עלינו להתריע על מידת היהירות המצויה בה. זה נחוץ גם לסופרים עצמם שלא יחשבו, שהם מלח האומה ויסוד היצירה. אך אין גם לקפח את חלקם. ישנה התפתחות רצינית מאד בעלת גילויים חדשים גם בלשון, גם בערכי הספרות והסופר, גם בהשקפת העולם, והדברים הולכים ומתגבשים. אין בשום פנים ואופן להתבייש בספרות העברית הצעירה ובמשוררים הצעירים, ואין להם במה להתבייש לגבי המשוררים הצעירים שלפני 40־50 שנה. הגמגום היה בתחילה גם אז. נזכורֿ־נא את טשרניחובסקי, שבריינין צריך היה לכתוב הקדמה לספרו הראשון, כדי להיות שושבין ליצירתו ולהכשירו בעיני הקהל שלא הבין אותו.

אנחנו צריכים לעודד את גילויי היצירה השונים ולומר לבעליהם: יישר כוחכם! אינני מפרט פה את השמות, אבל אני רואה לפני גלריה שלימה של ספרי סופרים צעירים, שהם בגדר יצירה ודאית, שכבר יצאה מגדר ספק. עלינו לברך על כל הפירות האלה, המבשילים והולכים, לתפארת לבעליהם ולספרותנו.

¹

הדברים שנשמעו כאן שנויים במחלוקת רצינית ואין ליישבה או לסלקה בגערות או בנזיפות. ייתכן מאוד, שאחד הליקויים הרה-הפורענות של היהדות השמרנית נעוץ בכך, שהיא נמנעת מלהתדיין עם בעיות הדור וספקותיו בצורה רצינית. ובצר לה, היא קוראת לעזרה פסוקים ומימרות. אולם ישנם פסוקים ומימרות שונים, לכאן ולכאן. שישנם פסוקים שונים – זאת שמענו גם בדברי מגד. אך מסוכן מאוד לדבר או לחשוב בפסוקים; יש צורך לחשוב מחשבות ולדבר בשפת ההוכחה ההגיונית. ולא תמיד המחשבות של הדור נכנסות לדפוסם של מאמרי הקדמונים. אדם בן-זמננו מוכרח למצוא ניסוח חדש.

אינני מסכים לא לקריב ולא למגד. מגד הדליק בהתחלה מדורה ולבסוף כיבה אותה בעצמו. כל ההיסטוריוזופיה שלו, נראית לי מוטעית ומשובשת, ואני מקווה, שהוא עצמו לא יסכים לה כעבור כמה שנים. אין היהדות ענין של פתגמים ופתגמים-שכנגד, כפי שהוא ניסה להציגה. מעבר להם היתה וישנה תמצית חיונית, שהיא קנין האומה הישראלית ביחודה השלם. אין המור היהודי נפחת על ידי כך, שעם אחר אף הוא קיבל אותו וסיגל אותו לעצמו. הדין “קנין במשיכה” אינו נהוג כאן. אם זכות הראשונות היא ליהדות, הריהו נקרא על שמה, אולם מחמת קוצר הזמן לא אדבר בפרשה זו.

אני רוצה לומר לחברי וידידי קריב, שאני מוקיר את משנתו, את הסופר שבו, את היושר האינטלקטואלי שלו, אך איני מסכים להנחותיו ולמסקנותיו. תמונת הדור בארץ, כפי שצייר לנו קריב, היא תמונה מסולפת. אשרינו שהיא מסולפת. אילו היתה חס וחלילה נכונה – היינו בכל רע. אין דמותו של הדור כזו, לא מבחינה רוחנית, לא מבחינה חברתית ולא מבחינה מוסרית. היא אחרת לגמרי. אינני אומר שהיא דמות אידיאלית משובחת, מעולה, אבל היא נאה יותר. וכשם שהגזים בציור הדמות בהווה לריעותא, כך הגזים בתיאור דמותה של יהדות הגולה לטיבותא.

אף אני הייתי בעיירות ישראל, ואני יודע שבכל עיירות היו כמה תלמידי חכמים, בני אורין, אנשי מוסר, ואילו הרוב היו יהודים של כל ימות השנה, שעסקו במה שעוסקים בכל העולם. ודאי העולם חי בזכות המיעוט הזה, ובלשון המסורת: בזכות ל"ו צדיקים. אולם מיעוט כזה ישנו בודאי גם בדורנו. אידיאליזציה יתרה של העבר מזיקה לא פחות ממיעוט הדמות של ההווה.

אני רוצה לומר לקריב, שהוא איש העומק: אל תזלזל במבקרי העבר ובמערערים על אמונות ודעות של היהדות השמרנית. פעמים ישנו עומק בכפירה יותר מאשר באמונה. אני מכיר אדם, שמאמין בכל תרי"ג מצוות וטוב לו, ובני-מעיו ששים. ואני מכיר כופרים, שמעיהם הומים בהם תמיד, שליבם מר עליהם, שנפשם סוערת, שאינם אוכלים במנוחת-נפש לא ארוחת בוקר ולא ארוחת צהריים וערב. יתר על כן: אני חושב שספקן (וחביבה עלי מלה זו יותר מן המלה “כופר”) הוא האיש המסוער ביותר. והעמוק ביותר. מי שהגיע לכלל אמונה תמה, הגיע לקץ כל הבעיות. הספק הוא שמוליד אותן, ובשעה שבא קריב להתווכח עמנו, אל ישכח זאת.

הוא ושכמותו חייבים להשיב על כך: מה יעשה אדם מישראל, כמוני, למשל, שאיננו איש אמונה ודת? אני מרשה לעצמי לומר: שאני יהודי לא פחות ממנו. האם עלי להאמין על פי פקודה? על פי צוו הרבנות? אינני כופר, אבל אינני מאמין שעושין נחת-רוח להקדוש ברוך הוא בשעה שמניחים תפילין, או שלובשים “ארבע כנפות” או כשמקיימים מצוות דתיות אחרות, שאין להן נגיעה בחיי אדם של ימינו. ואם רוב הדור הוא כזה, אתה מוכרח להתחשב בו ולא להטיל בו דופי. ואם קריב אומר: הכל רע, הכל נשחת, הכל נמצאים בקולנוע, הכל הולכים להתבדר – מה תכליתו של דיבור זה? מה זה מועיל מבחינה חינוכית? מבחינת האמת, כבר אמרתי, שתיאור זה מוגזם; אבל לאן מוליכה תפיסה זו? אני בטוח שבכוחה לא יתוקן אפילו כחוט השערה, והלא קריב אומר, שהוא רוצה בתיקון. אם הוא בא אל הדור ואומר: אתה אינך יהודי… (א. קריב: אני אומר? הוא אומר ולא אני). אני אומר בשמם, שהם יהודים. הם יהודים בעלי תפיסות אחרות משלך.

אני רוצה לעמוד על מושג אחד שמבלבלים ומטשטשים אותו.

אנחנו עם ככל הגויים. ואנחנו גם עם מיוחד וסגולי. לדעתי אין כל ניגוד בין שני המושגים האלה. ניגוד זה אינו אלא מילולי בלבד. שכן כל עם הוא עם ככל הגויים וכל עם יש לו ייחוד. העם היהודי ייחודו גדול יותר בזכות סיבות ומסיבות היסטוריות גדולות. לכל דור יש תעודה מיוחדת והוא מרכז את כל כוחותיו במילוי התעודה הזאת. בראשית תנועת התחיה, כאשר העם היה עדיין רווי רוח מקורית והייחוד היה מובהק – לא היינו צריכים להדגיש ולרכז את מאמצי העם להשגת הייחוד ושמירתו. אז אמרה התנועה הציונית – ויפה אמרה – שתפקידו של הדור לעשות את העם היהודי עם ככל הגויים, לרכוש לו מולדת, להבריא את הוייתו הכלכלית ולהיות עם-אדמה, עם עובד. היא רצתה לתקן את המומים שדבקו בו בגלותו הארוכה. היא שאפה להשרישו בהווה, כשם שהיה מושרש בעבר. היא היתה סבורה, שאומה אשר כלכלתה אינה בריאה, גם המוסר האישי והחברתי שלה אינו בריא וקיומה אינו איתן. אותה שעה הכרח היה להבליט את החסר, ולהדגיש את החלק החילוני. משום כך אמרנו: עלינו להיות עם ככל הגויים.

והנה באנו ארצה והשתרשנו בה. נתחדשו חיינו הממלכתיים. העם הולך ונברא בריאה חדשה: ישנם אכרים, חיילים, פועלים, תעשיינים. אנו מתחילים להיות עם ככל העמים. אך תוך הגשמת הציונות ראינו שהצד היהודי, הערכים הסגוליים של היהדות, הולכים ונעלמים או משתבשים. לפיכך אנו אומרים, שתעודת הדור הזה היא – להחזיר את הייחוד, לטפח מחדש את דעת היהדות ולהנחיל את אוצרותיה לכל יחיד ולכל קיבוץ. ההתעוררות סביב “התודעה היהודית” באה לתקן מעוות זה, שנעשה בשוגג או במזיד, והיא מתכוונת להחזיר לכל צעיר בישראל ולכולם כאחד את הרגשת הייחוד ואת תעודת הייחוד ואת האמת שבייחודו של עם ישראל. רעיון הנחלת התודעה היהודית מכריז ואומר, שיש לנו תרבות גדולה, בת דורות רבים ובת צורות רבות, ועם ישראל הוא עם-סגולה. וכל הרוצה בחיים לאומיים ואנושיים שלמים, חייב לרכוש לעצמו לא רק אורח-מחשבה היסטורי, אלא הוא חייב גם לקנות לעצמו את קניני האומה הרבים והשלמים. אפשר שהציונות אשמה בכך, שהדור הזה אינו רואה את ערכי האומה ותרבותה באספקלריה המאירה; אפשר שהתרכזותנו היתרה ביצירת נכסי חומר ראשוניים ועצמאות מדינית גרמה להסתרת המאור שביהדות. אבל אנחנו רוצים וחייבים לתקן את הקלקלה הזאת. כלום בקטרוג ייעשה הדבר או בעניית-אמן לכל תפיסת פוקרים ופורקי-עול ורודפי-אפנה!

ובאים ושואלים: איך ייעשה הדבר? אילו ערכים תנחיל? לפי דעתי, תרבות ישראל יש בה ערכים חיוניים, ערכי מוסר וערכי מחשבה, ערכי ספרות וערכי פיוט, ערכי הווי וערכי משפט, ערכים אנושיים ויהודיים. הם שעיצבו את דמותנו הרוחנית והביאונו עד הלום. הם טעונים זיקוק וצריפה, ניפוי ובירור. הם לא נתקבלו ולא יתקבלו על דעת דורנו כפי שנתקבלו על הדורות הקודמים. אגב, בכל דור ודור קמו מאוֹרי הגולה שעשו קיצור, ביררו הלכות ודינים והשגות והעמידו על העיקר. גם בימינו כורח-חיים הוא לנהוג כך. אינני מתיימר לומר, שאני יודע עכשיו ידיעה מדוקדקת אילו ערכים יתגבשו ויתקבלו וישארו כמסכת שלימה של הייחודי היהודי. ענין זה לא בבת-אחת יבוצע ולא בדור אחד; אבל אנחנו חייבים להתחיל, אנחנו רוצים להתחיל ואנחנו מתחילים. על מדוכה זו צריכים לשבת מיטב סופרי האומה ומוריה, והיה אם יקומו אנשי אמת, אנשי אחריות, בעלי חוש וטעם, הם ישכילו לחולל תמורה בתפיסת הדור ובטעמו וינחילו לו יצירת האומה בלבוש חדש. יתעורר צמאון גדול לדעת היהדות, תורתה ומנהגיה, והדעת תביא לידי תודעה יהודית ולידי חיזוק הקשרים עם העם, מקורות חייו ויצירתו העתיקים והחדשים. אולם מושכל ראשון הוא, שכשם שאין הווה בלי עבר, כך אין ערך לעבר אם ההווה אינו קולטו קליטה עצמאית. ההווה מוכרח להיות במידה מסויימת ריבוני ובן-חורין. רק אז הוא נעשה מוכשר ליצירה.

האמיתות הישנות נראות שקטות ושלמות, ואילו החדשות שותתות דם וצורתן פגומה, כביכול. ואף על פי כן לא נוכל להתנכר לעובדה, שכמה אמיתות נזדעזעו או אף נתאבנו ושום צעקות וי וי לא ישיבו אותן לתחיה. קשה לדור זה. גם בחומר וגם ברוח אנו אנוסים להכין לעצמנו את יסודות חיינו ומזוננו במו ידינו. מי זה יעלה על הבמה ויגיד שנוח לנו. אנחנו מרגישים עומס גדול וחוששים, שמא עם פריקת העומס הזה ייפגעו ערכים טובים, שיש בהם כדי לפרנס את הנפש. כאשר אתה מתיר איזה דבר, או אוסרו, אז ההיתר או האיסור מקבלים לפעמים ממדים שאינך רוצה בהם. אבל איננו רוצים להיכנס לשום מקלט של אמונה שאינה תמה. שכן מבחינה זו אין המקלט עומד בפני פצצות הזמן. אנחנו מוכרחים בתוך סערת הימים האלה להתמודד עם בעיות הזמן ותהיינה חמורות ככל שתהיינה. אין להמתין בחיבוק ידים ובשיתוק המוחין עד שהדור יתרוקן. ספרות ישראל יש לה תפקיד גדול ונכבד. אני חושב, שהיא ממלאת כבר במידה מסויימת את התפקיד הזה, אם כי לא בשיעור הדרוש. והספרות העברית צריכה לחנך, השכם וחנך. ולא בדרך של הטפה מגושמת, אלא בדרך העיצוב האמנותי. האמנות היא דרך העקיפין הטובה ביותר. האמיתות החדשות, כשהן מעוצבות בצורה זו, הריהן מפלסות להם דרך ונחרתות בנפש. ובדרכי היצירה הספרותית אפשר להנחיל את השבח והעליה שבמורשתנו לאחר בירור, זיקוק וליבון.

¹

קודם כל אהיה תנא דמסייע לח' פנחס לבון, שדיבר על טשטוש הגבול בין העבודה הרוחנית והגופנית ועל השותפות בין כל סוגי העובדים, שכן גם ביצירה רוחנית מרובה מידת היגע הגופני. סופר אנגלי גדול אמר, כי כל יצירה היא פרי Inspiration ו- Perspiration. בעברית נוכל לומר, שכל יצירה היא מזיגה של יזע ומוּזה. אלא שהסופר עמל הרבה כדי למחות את עקבות הזיעה ביצירתו, ולכן היא נראית נקיה וזכה.

יחסה של תנועת העבודה לסופרים העברים נתעקם קצת, במרוצת הימים, וגרמו לכך שני דברים יסודיים, שני חזיונות בתוך החברה העולמית ובתוך חברתנו: א) התהוות הארגונים ההמוניים בחיי המדינה, שבהם יש ערך מכריע לכמות, למספרים הגדולים; אגודת סופרים או אמנים, שמספר חבריה 200–300 איש, מה ערכן ביום פקודה? הכמות נהפכת לאיכות, אך האיכות לא תמיד נהפכת לכמות. החזיון הזה מצוי בתוך כל מפלגה, ובתוך תנועת העבודה כולה, במרכזים כבכל סניף מקומי.

ב) הדבר השני שגרם לכך הוא, עילוי היצירה הרוחנית ועידונה. היצירה הספרותית של סופרי תנועת העבודה בארץ היתה פעם פשוטה יותר ולא בלעה את כל האדם. אבל היום הסופר חייב ללמוד יותר, לדעת יותר ואף לשכלל יותר את כתיבתו. אין לו איפוא זמן פנוי לחיות בתוך הציבור, שבקרבו הוא יוצר, ומתוך כך הולכים ומתרופפים הקשרים. כשאין עירות מצד הסופר לעניני ציבור, אף הציבור מניב באי-עירות כלפי הסופר.

רוב הסופרים אינם אנשי חברה משובחים מכל שכן שאינם מצטיינים בפעילות ציבורית. ואין זה מחמת טבעם האישי, כי אם מחמת טבעם כאמנים וסופרים. הסופר מרוכז בחדרו, שבו הוא אדון לעצמו וממלא את יעודו, וכשהוא יוצא החוצה, לאחר התפרקותו בחדרו, הריהו לפעמים ריק כנרתיק. לפיכך הוא בא לחברה לא כדי לתת, אלא כדי לקבל, אם השראה ואם בידור, במובן הטוב של המלה הזאת. ומכאן הופעתם המועטת של סופרים על במות ציבוריות. גם בעולם היו מעט מאד סופרים שהצטיינו בבת אחת כנואמים, כמרצים וכסופרים. מי ששמע, למשל, את טשרניחובסקי ז"ל על הבמה ומי שהכיר את יצירתו, הרגיש שיש תהום בין שתי ההופעות, והוא לא היה ואף איננו יחיד בענין זה.

הזיקה של הסופר לתנועת העבודה צריכה להיות מושתתת על נאמנות וחירות. הסופר צריך להיות נאמן לרוחה של תנועת העבודה ובן-חורין ביצירתו, והנאמנות הזאת אין פירושה, שמותר לתבוע ממנו השכם והערב קיום פרוגרמה, או נקיטת קו מפלגתי. צריך להניח לסופר שיהיו בו כל אותם זיזים ושקערוריות, הטבועים בו ובהתנהגותו. כי גם לחברה יש צורך בכך. כל אוניפורמיות ממיתה, וכל ססגוניות – מחיה.

משחר ימי קלטתי את הערכים של תנועת העבודה. אני חי בתוכה תמיד ואינני מתאר לעצמי חיים מחוצה לה, ורוב הסופרים זיקתם לתנועת העבודה היא חזקה ביותר. אולם אינני מכיר אפילו סופר ואמן אחד, שאיננו חש כי האוירה נשתנתה לרעה ואיננה מעודדת. השינויים הם לפעמים בלתי נראים, אבל הם קיימים ומעיקים. הענין הזה טעון תיקון יסודי. הסופר ממלא את תפקידו דווקא על ידי יחודו ולפעמים על ידי היותו קצת יוצא-דופן. אי-הבנת העובדה היסודית והנפשית הזאת, ומכל שכן כל רצון להקציע את קווי-יחודו, עלולים לפגוע בו וביצירתו.

וכשם שיש להטעים את חירותו של הסופר ונאמנותו לעצמו ולחברה, כך אין לזלזל בתביעותיו החמריות והכלכליות. ואל נא יאמרו: יאה עניותא לסופרים. יש מינימום של קיום בכבוד, שבלעדיו אין היצירה אפשרית. השבחת תנאי חייו של הסופר והאמן בישראל – היא תפקיד גדול ודחוף. אסור לתנועה, שהיא אחראית ל-720 אלף חברים, שהם למעלה ממחצית הישוב, להתיחס בבת צחוק לדרישות הכלכליות של סופרים, יוצרים ואמנים. ההסתדרות חייבת לשקוד על תקנת מצבם.

רוב הסופרים, כאמור, קשורים בנפשם לתנועה העבודה ויונקים ממנה ומשאיפותיה. כל מי שנתרחק מתנועת העבודה, אפילו היה בעל כשרון – לקה. משום שלא די בכשרון; שהכשרון כשלעצמו הוא כוח עוור, ואפשר גם לרתום אותו למרכבת השטן, לחורבן העם. הכשרון זקוק לפנס מאיר, לכוח מוסרי, לאידיאל חברתי, ובלעדיו הוא בורא עולם התוהו.

כל סופר עברי יש בו ניצוץ מן הקדמונים. עצם הלשון שהוא כותב בה, שהיא לשונו של ישעיהו הנביא, מעיד על כך. שכן הלשון אינה סתם כלי, בלשון עצמה מקופלים תמצית מחשבות, תהומות, שמים, מורשת-אבות וחזון העבר והעתיד. והסופר הכותב יש בו מן האמונה הקדומה, ואחד מששים של נבואה, אף על פי ששום איש עוד לא הגדיר בדיוק מה זאת נבואה. הסופרים הקשורים עם תנועת העבודה בידם אבוקה מאירה, תדריך עליון, לא תדריך מפלגתי, אלא תדריך של אידיאלים, קרקע ורקיע. בהיותם קשורים בטבורם בתנועת העבודה, במובן הטהור והנרחב של המלה הזאת, הריהם קשורים בהוויתו של ציבור גדול וזוכים במקורות יניקה והשראה נוספים.

לפיכך אני חושב שטוב שנזדמנה שעת-כושר יקרה כזאת שתביא לידי ביטוי מחודש את הזיקה שבין הסופר ובין תנועת העבודה, ותחדש את הברית שנתרופפה ותוסיף לה יתר עוז. ברכתה של ברית מחודשת זו תהא מרובה.

¹

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לא ראיתי צורך לנגוע בהרצאתי בשאלת האלוהים. חשבתי, שענין זה אם איננו פרטי, הריהו נושא לכינוס של פילוסופים. עדה הרצאתי הכתובה, שפסחתי בה על עמוד שלום, ועדה הקצרנית, שמחקתי עמוד זה בשעה שמסרתי לה את הרצאתי. אולם עכשיו אני רואה, שבשעת הכנת הרצאתי הבאתי בחשבון את המציאות יותר מאשר בשעת קריאתה, שכן בגלל השמטה זו סולפו כמה מדברי ואף הוחזקתי ככופר-בעיקר, עד שהרב ש. ב. אורבך ראה חובה לעצמו ללמדני “שמע ישראל”. לפיכך, אסביר מקצת מהשקפותי בסוגיה חמורה זו.

מכל ההגדרות ביחס למציאות האל שקראתי, קרובה ללבי זו של אלברט איינשטיין, כפי שניסח אותה בתשובותיו לסופר גוּנתר פּלאַוּט מיום 8.1.40 וזו לשונה:

“תחושת האמונה שלי, המתעוררת מתוך הנסיון, שאדם כמעט מתקרב לתפיסה ההגיונית של יחסי עולם עמוקים אלה, היא ממין שונה במקצת מאותה תחושה, שנוהגים בדרך כלל לקרוא לה דתית. היא מעיקרה רגשי-יראה ויראת-כבוד לשכל העליון, המתגלה במציאות, ואינה מביאה לידי הנחה, שקיימת אישיות אלהית, אישיות, הדורשת מאתנו דרישות או מתענינת בקיומנו בתור פרטים. אין בכך לא רצון עליון, לא מטרה ולא הכרח, אלא אך ורק הוויה”.

זאת רשמתי לי בראשית הרצאתי. ובכן, אני מאמין באלוהים, ואין זה חשוב לי אם הוא נקרא אלוהים, או מצוי ראשון, או שכל עליון, או ישות עליונה או כוח קוסמי. לא הכינוי מכריע, אלא המכוּנה. מעולם לא חשבתי שהעולם הפקר. ואפילו איני יודע בדיוק, מחמת קוצר המשיג, מה דמות אערוך למנהיג הבירה, ממלאת את נפשי הרגשת רוח היקום, דלית אתר דפנוי מניה. אבל מה אעשה ונבצר ממני להאמין באלוהים כבאישיות, השומר עלי תמיד ואני יכול לחסות בו. בלשון המסורת אומר, כי אינני מאמין בהשגחה פרטית, אך אני מאמין בהשגחה כללית. אינני יכול להאמין במין אל-בית אינטימי, השומר על אשתי ועל ילדי. מי שמאמין בכך – יבושם לו. אני אינני חושב, שהאמונה באלוהים צריכה לרדת למדרגה כזאת. אינני מאמין, כאמור, באלוהים המכוון את צעדי, כועס עלי ומתרצה אלי, ורוצה שאגרום לו נחת-רוח על ידי הנחת תפילין או על ידי הינזרות מתערובת של בשר בחלב. בכל אדם גנוז ניצוץ אלוהי וכל יצירה אנושית נאצלת מן האלוהות – אם להשתמש דוקא בכינוי זה הרגיל ביותר. עם תפיסת-אלהות כזאת לבי שלם.

אני בטוח, שאילו הייתי מוכשר לאמונה תמימה באלוהים, היה גם לי טוב יותר, שכן הייתי יכול לגוֹל עליו את צרותי, לתבוע ממנו עזרה ולחיות ביתר נוחות. אולם עובדה היא, שכבר מזמן גורשתי מגן-עדן נוח זה. האעשה שקר בנפשי ואאמין במה שאיני מאמין? ולפי שאיני יחיד באי-אמונתי זו, אלא רבים מאוד כמותי, ממילא נהפך הענין לבעית הדור.

לא באתי לתקן את ההיסטוריה הישראלית. אין לי שום טענות למאמינים במעמד הר סיני. אף על פי שכשלעצמי קשה לי לציירו בדמיוני, אך יודעני איזה תפקיד מילאה אמונה זו באומה ובעולם, וזה עצמו דיוֹ לעורר בי יחס של כבוד לעבר. בן נאמן אני ליהדות זו שגובשה על ידי האמונה במעמד הר סיני. אולם אין זה מחייבני עכשיו לשאת כל אותם הרי-הרים של הלכות ומצוות, שנתלו במעמד הר סיני. מי שחש באפשרות של התגלות חד-פעמית כזאת – יאמין בה ויכוון את חייו על פיה. אני איני רואה אפשרות כזאת לעצמי ולכן נחשבות בעיני עשרת הדיברות ושאר הדיברות כפרי מוסר אנושי גבוה, שניתן על ידי בני-אדם בשביל בני-אדם. הראשונים לא היו מלאכים ואנחנו איננו חמוֹרים. משה כפופה גם היא לבחינת השכל ולתנאי הזמן. היא לא תהא מוחלפת בתורת ישו, אך היא תשתנה בתוכנה ותלבש צורה חדשה, מדעת ושלא מדעת ולפי טעמנו ורצוננו. זהו חוק ולא יעבור.

הרב אורבך השמיע כאן פסוקים ומימרות רבים. אף אני מחבב אותם ויכול להוסיף עליהם. הפסוקים יפים כשהם באים לסייע למחשבה העצמית ולחזקה, אך אסור להם ליהפך למין צמר-גפן הסותם את המוח החושב. עלינו לדבר בשפת ראיות והוכחות. אם מחשבותינו נכנסות לדפוסי מימרות קדמוניות – מה טוב; אך אם הן גולשות ופולשות מתוכן, יש כורח לבקר את המימרה או לנטוש אותה. מחשבה חדשה מחייבת לבוש חדש.

אמר הרב אורבך באירוניה, שאנחנו החפשים בדעות, מבקשים היתר מן הרבנים לעבור עבירות. האמירה יפה ומבדחת, אבל מה עושה הקדוש ברוך הוא? זה לא היה ולא נברא. מספרים על יהודים תלמידי חכמים שישבו בצוותא בשבת ואכלו קוּגל; קם אחד ואמר: “קוּגל” בגימטריה “שבת”. בדקו ולא מצאו. אמר להם: “אבער דער חאַפּ איז גוט”. וכך אתה, הרב אורבך. איש לא ביקש היתר מהרבנים, אבל ה“חאַפּ” בסיפור שלך היה טוב… האמת היא שאנחנו משתדלים לתת היתר לרבנים לרכך גישתם לדור ולנטוש נוקשותם.

אכן, היטב חרה להרב על שדיברתי על הצורך לשבץ את הקדושה כערך חילוני בחיינו. אמרתי, שאני רוצה בחיי חולין על טהרת הקודש, ולא אסכים בשום פנים ואופן למחוק את המושג “קדושה” מאוצר מושגי. הקדושה איננה מונופולין של אנשים דתיים ולא תהיה כזאת. היא נחלת כל אדם, המודה בערכים עליונים, החי חיי נפש, המוקיר חיי חברו וחיי אדם בכלל. רגשי קודש ושעות השראה מצויים גם אצל חילוניים. אני יודע, שהמלה “קדושה” רוויה רוח דתית. אולם, העובדה, שאיזה ערך מן הערכים ניתנה לאנושות כולה על ידי הדת, רק מעידה לשבחה של הדת, אך אינה מפקיעה אותו מחיי החולין. ואם ירשנו ערך מן הדת – ניתן לו צביון חדש למען יחיה בתוכנו חיים חדשים.

גם את הדברים האימפונדרביליים לקח לעצמו הרב אורבך כמונופולין. אדוני הרב, אתה מדבר לפני סופרי ישראל, שערכו את הכינוס הזה ושיש בהם משוררים ומסאים, ויש להניח שמתוך השראה הם כותבים. השראה היא דבר אימפונדרבילי, ואין צריך ללמד אותנו א"ב.

בכינוס הזה הצגנו לפנינו בעיה מוכאבת: הדור הזה איננו ברובו דתי. הדור הזה איננו שומר מצוות, לא כאן, בישראל. ולא התם, בגולה. מה לעשות כדי שהיהדות תתבצר בלבו של דור זה, הגורס חירות ממצוות דת? שהרי הוא מרגיש את עצמו שלם מבחינה יהודית בכל רמ“ח אבריו ושס”ה גידיו, לא פחות ממקיימי המצוות. אם כן, כיצד ננחיל לדור הזה ולדור הבא את כל האוצרות הרוחניים, שיכולים לזון ולפרנס אותנו, ושבלעדיהם נהיה עניים ברוח קבצני-עולם. על כן אנו רוצים לארוג טלית חדשה ליהדות. אינני מאמין שהשתי והערב של טלית זו יהיו עשויים חוקים דתיים, טקסי עבודה ואמונה ממוסדת. אבל מצד שני אין לנתק את הקשר עם העבר. אין עם קם ואומר: אני מתחיל חיי מהיום, או מאתמול. מי שאומר כך, משוּל למי שאין לו אבא ואמא, והוא ממזר או אסופי. יש ממזרים רוחניים כשם שיש ממזרים פיזיים. אנו רוצים להילחם עם הממזריות הרוחנית הזאת, שנתגנבה לתוך חברתנו. היא יצרה הלך-רוח מסוכן ביותר. מי שאינו רואה זאת הוא עיוור בשתי עיניו; שום פסוקים שבעולם לא יועילו כאן; המאבק צריך להערך ברעיונות ובכלים בני זמננו, על ידי הצגת יהדות נאה, המקרינה אור ושמחת-חיים, שאינה אמיתית פחות משהיתה זו בדורות אחרים.

אמר כאן אורפז, שיש דניוּת כשם שיש יהדות, ומה רבותא בכך? לדעתו, אין כל יחוד ביהדות. אני מצטער על תפיסה זו. אינני שותף לה. אני יודע, שאורפז מסוגל לשמוע דברים שלא חשב תחילה עליהם, ולכן אומר לו, שאם אינו רואה הבדל בין יהדות לבין דניות, בין גורל העם היהודי לבין גורל העם הדני – הריהו צריך עוד להעמיק חשוב. ואני בטוח, שיגיע להבנת ההבדל התהומי ביניהן.

העם הדני לא היה ואיננו עם לבדד ישכון. הוא חלק מן העמים הנוצריים הרבים. הוא לא נותק מארצו. הוא יושב בה לבטח ואף אינו יודע מה זה קיבוץ גלויות. שום מזימה מיוחדת להשמדתו לא נרקמה כנגדו. אולם אנחנו שכלנו שליש מן העם. נמלטנו לכאן בעור שינינו. אנו עולים לכאן, יותר נכון מתלקטים לכאן, ורוצים ליעשות פה עם גדול וחדש, הבורא לעצמו ניב-שפתים ומבצר לו עמדה. אין קיום לעם בישראל בלי העם בגולה. ולכן יש בעיה של היהדות, ואין בעית הדניות. אינני זקוק לשם כך לטיעון היסטוריוסופי; די לי בטיעון מן ההווה המציאותי. אולם אין למחות במחי אחד את ההיסטוריה שלנו, את עובדת יחודנו בעמים וסוד הישארותנו. עובדות ניתנו לדרכי הסברה שונות, אך לא ניתנו לכפירה. הן משפיעות אף על אורפז בלא-יודעין ושום יהודי לא יימלט מהן.

הבה אסכם את טיבה של הבעיה, שהעלינו על סדר היום בכינוס הזה ועל הבמה הציבורית בכלל. אין היא חדשה ואני בטוח שעוד נתלבט בה שנים רבות. והבעיה היא: היש בנו כוח והעזה לנפות את הערכים, שאינם בני מחיה וקיום בימינו? הבאתי ראיה מן השבת ואמרתי: שעצם העובדה, שעם ישראל יקבע בארצו את יום השבת כיום המנוחה שלו, ולא יום הששי ולא יום הראשון – האם אין זה מעשה רב? האם לא כדאי לה ליהדות החרדית לוותר הרבה בנקודה זו, כדי להציל את העיקר? כלום שמירת השבת כיום מנוחה ציבורי ע"י כל העם, ומתוך בחירה חפשית, זו השבת, הנמשכת מאז מעמד הר סיני ועד היום הזה – היא מילתא זוטרתא? הלא היהדות החרדית לא תוכל בשום פנים ואופן להטיל דרך כפיה שמירת שבת כהלכתה, ובהתנגשות עם הציבור החילוני, היא תצא וידיה על ראשה. מפני שכל הסייגים וההגבלות בשמירת השבת לא יתקיימו כאן. אגב, גם בעירי בוצ’אץ, שלא היתה מן הגרועות בערי הגולה, כבר לא קיימו לפני ארבעים שנה את השבת כהלכתה. אני מבין את הנוסטאלגיה, שנתעוררה אחרי השואה, המייפה קצת את המציאות שנחרבה, אבל אם אומרים, שכולם שם היו דתיים, מסלפים את האמת. הלכו שם לגימנסיות בשבת, ועשו מלאכות שונות בשבת. ודאי, היו נאמני שבת, אך כאלה ישנם גם כאן. לכן, אין זה נכון לומר, שאי שמירת השבת כהלכתה התחילה פה. זהו תהליך, שהוא חלק מן הסקולאריזאציה של חיי היהודים, אשר תחילתו נעוצה לפני עשרות שנים רבות.

נכון, ערכה של השבת איננו רק בהישג הסוציאלי שבה, למען ינוח העובד. יום-מנוחה סתמי, זמן פנוי בעלמא, יכול ליהפך לתאריך ריקני. ושומה על פדגוגים, סופרים ואמנים לשקוד על עיטורו של יום המנוחה ויחודו. אפשר אפילו לחדש את העליה-לרגל לירושלים שלוש פעמים בשנה. וכלום אין בידנו לכנס כינוסים גדולים, שירתקו את העם? מדוע אי אפשר לתת לשבת תוכן עמוק, פיוטי, נגינתי, ספרותי, אמנותי, משפחתי, חברתי, כדי שכל המשפחה תוכל ליהנות מערכים עליונים? וכי חילוניות היא ניגוד לערכים עליונים? היכן אתם, רבנים, חיים? סוף סוף עליכם לקרוא מה שאנו מדברים וכותבים. אתם מייחסים לסופרי ישראל אפיקורסות נוסח יל“ג: “קוצו של יו”ד” של יל"ג נעוץ בכם ולא בהם. יתכן שנוח למפלגה דתית מסויימת לזהות כל מי שרוצה בבירור ערכי היהדות עם אוכלי נרות-חלב ביום הכיפורים. וכבר אמר כאן הרב אורבך, שהוא מסתדר ביתר קלות עם השמאל. אכן, נוח יותר להתווכח עם אנשי הליגה האנטי-דתית.

אפרים צורף דרש לימוד היהדות. אף אני דיברתי על דעת היהדות ולא על מדע היהדות. מאימתי תלמוד תורה לשמה הוא נושא לזלזול? יודע הרב אורבך, שחכמים שאלו אם תלמוד גדול או מעשה גדול, והיו שהשיבו תלמוד גדול. מדוע אני צריך לרשת דוקא אותו כיוון רוחני ביהדות, שאיננו מתקבל על דעתי? אני אומר, שתלמוד תורה הוא מטרה בפני עצמה. ידיעת הלשון על בוריה היא ענין בפני עצמו. אין הכוונה לידיעה דרדקאית, אלא לחווית הלשון, להפיכתה לחלק מן הדם והנפש. ואם אתה, ידידי אורפז, לא תרד לנבכי כל המקורות – לא תתקדם כסופר עברי. כל סופר עמיתי הוא שר-הלשון, שבידו צריכים להיות המפתחות לכל גנזיה, ויהיו דעותיו ואמונותיו מה שיהיו, עליו לדעת את כל המקורות והמעיינות והרבדים לדורותיהם.

ביום עיון זה העלינו שאלה על השולחן. אין אנו ראשונים לכך ולא נהיה אחרונים. אולם יש לדעת, שהתנאי המוקדם לבירורה ולפתרונה הוא, שנהא מדברים זה אל זה בגילוי-לב ובלשון בני הדור, שלא נתחבא מאחורי פסוקים או הצהרות-נאמנות, שאינן מעלות ואינן מורידות, ולא נשגה בהזיות, אלא נראה את המציאות כהווייתה וכחומרתה.

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

¹

דברי-נעילה בכינוס אינם יכולים להיות דומים לדברי-פתיחה או לדברים שבתוך הויכוח. מסורת היא בידינו, שצריך לסיים בטוב. בסוף מגילת-איכה נכפל הפסוק “השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם”, לשם גמר טוב. ואני עושה זאת לא כדי לכסות על הרע, אלא כדי לשמור על מידה נכונה.

גם אלה שאינם שומרי דת משתמשים בביטוי: הנס של הקמת המדינה. המאורע הזה הוא כל-כך גדול בתולדותינו ובחיינו וכל-כך חד פעמי, שהביטוי מפגר אחרי שיעור גדולתו. בלית-ברירה, אנו אומרים נס גדול היה פה. ואנו מכירים בנס זה שנתרחש לעמנו בשעה שתהום היתה פעורה לרגלינו והעם בכה למשפחותיו על אבדן שליש ממנו. עם קום המדינה ניתן לנו הוֹוה ממלכתי מתוקן ונפתחו לפני האומה סיכויי עתיד נורמאלי. אין ערוך להישג הזה.

אולם מחובתנו לראות גם את העקמומיות שבחיינו, את השחיתות ושאר החזיונות המסוכנים. וכשם שאסור לנו להיכשל בהלקאה עצמית יתרה, כך אסור לנו להיכשל בהמתקה עצמית. ההלקאה העצמית המופרזת מביאה לידי יאוש ולידי נטישת הארץ, ואילו ההמתקה העצמית מרדימה אותנו ואת מצפוננו. בעוד שאנו זקוקים לאי-מנוחה קדושה. וכך נקיי-הדעת עושים: מביטים אל היצירה הגדולה והפוריה, מטפחים אותה ומברכים עליה, ובה-בשעה אין מסירים עין מן הקלקלות והעיוותים, פשעי היחיד וחטאי-הציבור, – ומגנים אותם בכל לב. ראייה נכונה זו עשויה להביאנו לידי השקפה ומעשה מאונים ולידי עירנות גדולה.

השגנו גדולות בבטחון ובכלכלה, בחקלאות ובתעשיה, בים ובאויר, בחברה ובחינוך, אולם חיינו נתמלאו פגימות וליקויים. אי-אפשר שלא לראות את תרבות-הבידור המשתלטת עלינו. יש בידור בתיאטרון ובידור בספרות, בידור ביום ובידור בלילה. הוא מרגיל לקלות-ראש ומחשיד כל מה שהוא רציני וגרעיני. ואל נא יטעו בדברי. אוהב אני משחת-חיים, הומור ולצון, ובדיחה נאה במקומה, וצחוק מרבה בריאות. אך הכל תלוי בשיעור, במקום ובזמן. והאמת היא, כי בבידור יש רק לעתים רחוקות מכל אלה. לרוב הבידור הוא הא' והת'. אולם עולמנו חסד ייבנה ולא בידור. הבידור המוגזם והחולני משטיח את הנוער והוא אויב היצירה האמיתית.

גם הספרות העברית חוטאת. עובדה היא, שהספרות העברית היתה חלוץ-התחייה והמדינה העברית. היא לא רק השתוקקה אליה, אלא אף חוללה את נושא ההגשמה ואת העליה החלוצית. היא עשתה זאת באופן טבעי, מתוך כורח נפשי, כי לא יכלה אחרת. ביאליק כתב את השיר הלאומי “תחזקנה” וגם את “הבריכה”. האחד מוגבל בערכו. והשני הוא לדורי דורות. ואני בטוח, שביאליק לא עשה חציצה בנפשו היוצרת ולא עלה על דעתו לומר, שיר זה בא למלא תפקיד זה, ושיר אחר – תפקיד אחר. היתה בו ובסופרים אחרים אחדות פנימית אורגאנית. הכל מרוֹעה אחד ניתנו. ויש לשאול: מדוע אין הספרות בימינו ממלאת תעודה דומה בעם ובמדינה.

כשלעצמי, אינני מאמין בתביעות המוצגות לסופר: עשה כך או עשה כך. היצירה היא סוד. היא נוצרת מתוך התייחדות. שום ארגון לא יועיל לה. ואין הסופר יכול להעניק לנו אלא מה שטמון באוצרו ובמעמקי נפשו. היוצר יוצר לפי חוקי יצירה פנימיים. כל דחיקה בו עלולה לסלף את פרי סגולותיו. אבל כל סופר הוא בן לאומה, יציר תנאי חייה וצרכיה. אין הוא יכול לברור לו אומה, כשם שאינו יכול לברור גורל. יש היום הרבה כשרון ויכולת כתיבה, אך בחלק מן הספרות ניכרת תלישות, זרוּת, לפעמים זרות מדעת ומרצון. יש איזו חרשות לבת-קולה של האומה. ולכן אל נתפלא לעובדה, שמספר הקונים ספרות עברית אינו גדול מן המספר שהיה לפני קום המדינה. אי אפשר שלא לתלות את הסיבה בחוסר הקשר שבין רחשי הקורא ותוכן הספרות. כשאין הקהל מרגיש שום בשורה חדשה, אינו נוטה אוזן לנכתב ולנשמע. אפשר שגם באותו חלק של יצירה ספרותית יש הישגים, אך אין בהם קשב למעמקי העם ועל כן איננו מעורר בו קשב. אל נתמה איפוא אם מתגלגל לידינו שיר, שאותיותיו עבריות ותוכנו לועזי, ואפילו מתוקן השיר – לועזי הוא.

וראוי שנשים לב לתופעה לא-טובה זו.

חזיון רע אחר הוא השאיפה להישגיות בחברתנו. כל אדם רוצה להגיע למצב חמרי טוב ולבטחון בחייו. אולם ההישגיות אינה באה לספק צרכים ראשוניים, ואף לא שניים במעלה, אלא מעמד, סטאטוס. והלהיטות הזאת להישגיות כלכלית שורפת כל אידיאל אחר וכל ערך רוחני. כורח הוא להתריע על כך, לחנך, להשכיל את העם ולעשות את הכל כדי להחזיר את הערכים היסודיים לחיינו. כבר נרמז כאן על עבודה ערבית המשתלטת בחיינו ועושה אותנו לבעלי-אחוזה; היכולים אנו לתאר לעצמנו לאן החזיון הזה מוליך אותנו. הלא זה מסיג אותנו לאחור מבחינה לאומית ומוסרית ומסכן את עצם קיומנו. צורך חיוני הוא לצחצח את ערך העבודה העברית והעבודה העצמית ולהשרישה שוב בחיינו. זהו ערך ישן שהוא תמיד חדש.

רפה כוחנו גם כלפי הגולה. קול נשמע עכשיו ברמה: למדינת ישראל נשקפת סכנה לקיומה, ורק הגולה יכולה להגן עליה ועל בטחונה. ומנהיגי יהדות הגולה, ביחוד בארצות-הברית לא רק חדלים לראות את עצמם נחותים בהישארותם בגולה, אלא, להיפך, הם נעשו חשובים בעיני עצמם. אסור לנו להניח להכרה זו שתשתרש. חומרת היאבקותה של מדינת ישראל אינה מוסיפה משקל לנשארים בגולה אלא מפחיתה ממנו. האמת היא שקיומה של מדינת ישראל נותן טעם, בטחון ועוז ליהדות הגולה. וכל התיאוריה הזאת, המתחדשת עכשיו, שהגולה עתידה להתקיים, וצריכה להתקיים, בצד מדינת ישראל, היא כולה תעתועים. המושג “גולה יהודית” נשתנה בימינו תכלית שינוי. לשעבר, היו קיבוצים יהודים בגולה חטיבות אורגאניות. ואפילו היו מנהיגים ציונים שחשבו, שאפשר להעבירם כמו שהם לא"י. ואמנם חיי היהודים האלה היו מגובשים בדפוסים וביחודם. אנו מרדנו בהוויה יהודית גלותית זו, כי רצינו בריבונות. מה שאין כן יהדות אמריקה או אנגליה בימינו. הקהילות אינן אלא ארגונים, ואין בהן חיים יהודיים שלמים, אלא פגומים. ההתבוללות טורפת אותן מבפנים ומבחוץ. נישואי-התערובת מדלדלים את אבריהן. קהילות כאלו לא יתקיימו ברשות עצמן. רק מדינת-ישראל יכולה לתת להן טעם-חיים וזכות-קיום. מבחינת ההווה הקצר והצורך העראי תלויה מדינתנו בעזרת הגולה, אבל סופה להתחזק ולהיות בשורה לחלקי האומה בתפוצות. יש להפריך את הבטחון בעצמאותה של הגולה. כבני אדם יכולים היום היהודים לחיות טוב יותר במקומותיהם בגולה, וליהנות מתרבות נוחה ומטכניקה מפותחת, אבל כיהודים צפויה להם – וממילא גם לנו – חזות קשה מאד. התוכן הרוחני שלהם הולך ומתכווץ, ובלי התבלין הסודי של מדינת ישראל, יהיו חייהם טמועים או תפלים. מרכזיותה של מדינת-ישראל היא כורח היסטורי ומעשי כאחד.

עלינו לחתור לשלום עכשיו, מתוך ידיעה, שאין להשיג כל מה שרצוי ואף לא כל מה שמגיע לנו, את כל שבגדר האפשר. כי השלום ימלא לנו חסרונות רבים. אנו מחוייבים להיות ערים ודרוכים, לבקר את עצמנו ולא לנוח על זרי דפנה, אך גם לא לשקוע בהרשעת עצמנו או בביטול עצמנו. חזון המדינה נתגשם. השגנו הישגים ממלכתיים וחברתיים עצומים במשך שלושים שנים אלו. אך בדרך ההגשמה היו מעידות קשות ונליזוֹת חמורות. הן מאיימות עלינו בעיוות חזון-הדורות ובשיבוש מפעל-חיינו. חלילה להשלים עם כך. נעמוד על המשמר יומם ולילה. נעקור את העשבים השוטים בשדות חיינו. נשמור על רוח האומה ונבצרנה. נקרא לכל תושבי המדינה להמשך היצירה המגוונת של חיינו. וכסופרים, נהיה נאמנים לעצמנו ולתעודתנו.