ההערות לשבעים הסיפורים של אסופת גרונוואלד, בכללם ששים סיפורי “קונסז’ה” (סי' א'-ס') ועשרה “סיפורי ג’וחא” (סי' ס"א-ע') נועדו בעיקר לשימוש החוקר המעוניין להמשיך ולהעמיק בחקר המורשת ההיגודת העממית של היהודים הספרדים בכלל ושל יהודי הבלקאנים בפרט. מכאן ריבוי יחסי של הרמזים הביבליוגראפיים המקלים על החוקר את השגת המקבילות היהודיות והלא-יהודית, כדי להשוותן וכדי להסיק מסקנות על-פי ההשוואה הזאת.

עם זאת אין ההערות נושאות אופי ביבליוגראפי גרידא ולעתים קרובות נרמזים בהן נתונים על מקור הסיפור, ייחודו, יסודותיו האסתיטיים, תפקידיו ומסרו. לדאבוננו, לקויה הדוקומנטאציה המלווה את סיפורי האסופה המקורית, והיינו נאלצים לוותר על בדיקת ההקשר התרבותי שלהם. וזאת על אף התחושה הברורה כי רבים מן הסיפורים מילאו תפקיד חברתי, מוסרי ודתי.

הרבינו לרמוז לסיפורי “ארכיון הסיפור העממי בישראל” (אסע"י)¹, מפני שרק חלק קטן מן הסיפורים האצורים בו (13,300 בסוף 1980) ראה את אור הדפוס ורוב הטקסטים אינם ידועים לציבור הרחב.

כן העדפנו לרמוז בהערותינו אל מקבילות בלקאניות, יהודיות ולא-יהודיות כאחת, מתוך ההנחה, כי סיפורי האסופה רווחו בבלקאנים, ובתקופת חיותם, כלומר בסוף המאה הי"ט ובראשית המאה הזאת, היווה האזור יחידה אתנו-תרבותית אחת; הסיפורים סופרו, רובם ככולם, בספאניולית ומבחינה זו לא נשתנה דבר גם בשנות העשרים של המאה הכ', כאשר גבולות פוליטיים הבדילו בין יהודי טורקיה, יוגוסלביה, יוון ובולגריה.

בסעיפה הראשון של כל הערה ניתן מיספרו הסידורי (אות) של הסיפור באסופה שלפנינו ושמו. כאשר היו בידינו נתונים על המסַפר או על נסיבות ההיגוד והרישום של הסיפור, הוספנו אותם בסעיף זה. כן הוספנו בו רמזים למקורות שבהם השתמש, כנראה, ד"ר מאקס גרונוואלד, כאשר ניסח באופן סופי, בגרמנית, את סיפורי האסופה; יש ומקורות אלה באו לביטוי גם במאמרו העברי גרונוואלד-מוטיבים שנכתב, כאשר תוכנית הקובץ העסיקה אותו. הם כוללים את האסופות המובהקות של הסיפור הספאניולי שהיו לעיני גרונוואלד (ואגנר-קושטא, מיוחס-מעשיות — 15 מבין 23 המעשיות הן “מעשיות ספרדיות”², לוריא-מונאסטיר, קרוס-בלקאנים) ואנו הוספנו עליהם את אסופת הסיפורים הספאניוליים שלא היו לנגד ד"ר גרונוואלד: אטיאש-יוון, פאלאסין-טטואן³. סיפורי כל הקבצים האלה (להוציא את הקובץ אטיאש-יוון) סווגו ע"י ד"ר ג’ינט חבושה בעבודת הדוקטור שלה (חבושה-סיווג) ואנו מקווים כי עם פרסומה כספר ייכללו בה גם הסיפורים ממורשת הספאניולית בקובץ זה ובאסע"י. 101 סיפורים חדשים ממורשת זו, השמורים כולם באסע"י, כלולים באסופת-המידגם נוי-אלכסנדר. רמזנו בהערותינו לאסופה זו, אם כי היתה נגד עינינו בכתב-יד בלבד, והיא תראה אור רק אחרי פרסום הקובץ שלפנינו.

הסעיפים הבאים של ההערה כוללים לרוב את סימונו של הסיפור לפי שיטת-המיון הבינלאומית הנהוגה בסיווג הסיפורת העממית, והיא שיטת ארנה-תומפסון (א"ת). המעיין במפתח זה של הטיפוסים הסיפוריים ימצא בו גם ביבליוגראפיה עשירה המלווה כל טיפוס סיפורי. בביבליוגראפיה זו צויינו כיחידות עצמאיות הנוסחים הבלקאניים ע"י רימוז לאוצר הסיפור הטורקי (אברהארד-בוראטאוו) ולארכיונים ביוון וביוגוסלאביה (אגב הבדלה בין סרביה, קרואטיה, סלובניה וכו'). התוספות (הטיפוסים, התת-טיפוסים, האויקוטיפים) שנוספו למפתח הסטנדרטי של א"ת הוקדמו ע"י כוכב אחד אם התוספת היא זו שהונהגה באסע"י ובסידרת הפרסומים (ספאסע"י) מגנזיו (נוי-טיפוסים) וע"י שני כוכבים, אם הסיווג הוצע אצל חבושה-סיווג. אחרי סימון הטיפוס הסיפורי מובא שמו בניסוחו העברי.

בסיפורים שהם בגדר אגדה מקומית ואין הם מסווגים כמעשייה בינלאומית, ציינו את המוטיבים התוכניים, אך לא רמזנו למפתח המוטיבים המשמש, בדומה למפתח א"ת, את האסכולה הגיאוגראפית-היסטורית, לשם יצירת תשתית ביבליוגראפית למחקר, כי השימוש במערכת האותיות והמיספרים האופיינית למנגנון המיון של מפתח המוטיבים, היה מסרבל את האפרט המדעי. המתעניין במוטיבים סיפוריים יגיע אליהם הן ע"י האסופות המוערות המוזכרות בהערותינו והן ע"י תרגום ההגדרות המוטיביות שבהן מעברית לאנגלית ואיתור המוטיב בכרך האלפביתי (הששי) של המפתח האנגלי.

ברשימת המקבילות הבלטנו את ארץ (עדת) המוצא של הנוסחים המקבילים ואם היא לא נרמזה בסימול הדו-תיבתי (בתיבה השנייה) של הקיצור הביבליוגראפי, הוספנו אותה בסוגריים, אחרי הקיצור הזה. ארצות המוצא ערוכות לפי קריטריון גיאוגראפי, מן המערב (מארוקו), דרך אגן הים התיכון, למזרח (הודו). מקבילות ממזרח אירופה מובאות בסוף.

אנו מקווים כי האופי השונה של ההערות מדגים את הגישות השונות לחקר הסיפור העממי בעדות ישראל, בהתאם לאופיו של כל סיפור וסיפור. בעיקר הודגמו השיטות המקובלות על האסכולה ההשוואתית (הגיאוגרפית-היסטורית), התפקידית, ה"ז’אנרית" והסטרוקטוראלית, מבלי שניסינו למצות את ניתוחו של סיפור וסיפור. ניתוח רב-מישורי מצריך מונוגרפיות המוקדשות למרבית הסיפורים באסופתנו, ואלו לא תהיינה שלמות בלי שחזורו של ההקשר התרבותי; שחזור זה קשה במיוחד באסופתנו, בשל הדוקומנטציה החסרה בעזבונו של ד"ר גרונוואלד ובגלל העדר המקורות הספאניוליים שעליהם התבסס כתב-ידו הגרמני.

עם זאת ברור לנו כי מבחינת המוטיביקה חשוב החומר וכל נוסח נוסף הוא נדבך מועיל מבחינת המחקר הטיפולוגי והתוכני של הסיפורים היהודיים-הספרדיים.

1. האלמן ושני ילדיו. — השווה קרוס-בלקאנים ו' (בוקארשט).

הכותרת של ד"ר גרונוואלד (האנזל וגרטל בספאניולית"; השווה לעיל, עמ' 21, הערה) משייכת את סיפורנו לא"ת 327 א', אך נוסחנו קרוב יותר לא"ת 450 (אח ואחות שגורשו ע"י האם החורגת). באסע"י שמורים 12 נוסחים של א"ת 450 ושלושה מהם ראו אור: נוי-לוב ס"ז (משולב עם א"ת 403; השווה בהערה הבאה), שבילי-תימן כ', מרכוס-מבוע י"א (קורד' העיראקית).

1. האם החורגת המרשעת. — השווה גרונוואלד- מוטיבים ב' קרוס-בלקאנים ט"ז (שאלוניקי).

שילוב של א"ת 403 (הכלה השחורה והכלה הלבנה) וא"ת 480 (הנערה האדיבה והנערה החוצפנית); שילוב זה מצוי מאוד בסיפורי-עם (השווה רוברטס-נערות וכן להלן, הערה נ"א).

מרבית המוטיבים והתבנית העיקרית של הסיפור משייכות לאותו לא"ת 403⁴, אך המוטיבים של הפרה העוזרת⁵ והנערה ההולכת בעקבות הקרביים שעל-פני הנהר⁶, אופיינים לא"ת 480. נוסחנו לוקה בחסר, כאשר המעשה הנשכר של הבת (החורגת) האדיבה והמעשה הנענש של הבת החוצפנית לא פורטו. באסע"י שמורים כעשרים נוסחים של א"ת 403 ועשרה של א"ת 480; מהם נדפסו שני נוסחים של א"ת (נוי-מארוקו א', נוי- מצרים י"ב) ושלושה נוסחים של א"ת 403 (נוי-לוב ב' ס"ז, שבילי-תימן כ"ד). ברבים מן הנוסחים, ובכללם הנוסח התימני שנדפס והנוסח מטורקיה, ניכרת, כמו בנוסחנו, השפעת א"ת 510 (“לכלוכית”).

1. האנפילה והמזל. — השווה ואגנר-קושטא י"ד.

שילוב של א"ת 437 (הכלה המוחלפת) וא"ת 894 (השד ואבן הסבלנות)⁷, כלומר של ז’אנר המעשיה המאגית (בעיקר בפתיחת נוסחנו) והנובלה. באסע"י שמורים 4 נוסחים המשותפים לא"ת 437 ולא"ת 894: ממצאים (אביצוק-אילן ל"ד), תימן (נוי-פולקטיילס מ"ח), קורד' האיראנית, פרס. על אלף יש להוסיף נוסח קורדי-עיראקי של א"ת 437 וששה נוסחים של א"ת 894: ממארוקו (אחד משני הנוסחים: חביב-טאנג’יר ז'), ישראל (2 נוסחים ספרדיים), תימן⁸ , פולין (נוי-עבודת אדמה עמ' 107). השווה גם הערה אל יהושע-אפגאניסטן י"ב.

הסכין והחבל המבוקשים ע"י גיבורת נוסחנו (במקום “אבן הסבלנות”) רומזים לכוונת הנערה לאבד את עצמה לדעת ע"י חיתוך החבל שאותו תכרוך מסביב לצווארה.

1. באזיריאן מתקן התנורים. — השווה גרונוואלד-מוטיבים ל,אגנר-קושטא ח, לוריא-מונאסטיר ט"ו.

קונגלומארט של שני טיפוסים סיפוריים: סיפור-גורל על התעשרותו של עני וא"ת 571 ב' (“הימפ-המפ”: צימוד מאגי של פי האשה הבוגדת). הנוסח היחיד באסע"י של א"ת 571 ב', שבו שלובים יסודות המעשיה המאגית והנובלה, ראה אור אצל בהרב-אשקלון ל"ב; בו נצמדת האשה הנואפת אל נאד היין של שלמה המלך. גם באחד הנוסחים התימניים של הסיפור על שלמה המלך והאשמדאי (א"ת 757) מוכיח שלמה המלך בדרך דומה (ע"י כוס מאגית) את בגידת האשה. השווה גם שובן-ערב כרך ז', עמ' 167.

אצל חבושה-סיווג ממויין סיפורינו כא"ת 571: הוקעת האשה הבוגדת.

1. בן המלך ובת הסוחר. — השווה ואגנר-קושטא ז', פאלאסין-טטואן ע"ו.

א"ת 879: נערת המנטה⁹, חלקים ג' (תחבולות ותחבולות נגד) וד' (בובת הסוכר). בסיפורים נובליסטיים מסוג זה יד הנערה על העליונה, והיא לרוב, כמו בנוסחנו, בת מעמד נמוך, המנצחת ומשפילה את בן המעמד העליון (בנוסחנו: בן המלך). אתת מקום המוות המאונש בטיפוס הבינלאומי תופס בנוסחנו השטן וחילופין אלה רגילים בסיפורים העממיים.

מרבית הנוסחים של א"ת 879 מסתיימים ב"בובת הסוכר" והיא תחבולת הכלה החשה כי בעלה עומד בליל הנישואין לנקום את נקמתו, כלומר את השפלתו שקדמה לנישואין ואף גרמה להם. תחבולת-התחליף מצליחה והסיפור מסתיים בכי טוב, כלומר בפיוס בין בני הזוג. שניים מ-10 הנוסחים של הטיפוס השלם באסע"י ראו אור: נוי-טוניסיה ח' , שבילי-תימן ע"ט. השווה גם לאוסט-ברברים צ"ט, אברהארד-בוראטאוו קצ"ב (ניתוח 25 נוסחים מטורקיה, אשר 6 מהם שייכים, לפי סיווגם הטיפולוגי, לקבוצה ב', שנוסחיה מסתיימים כנוסחנו, ב"בובת הסוכר"), קונוש-סטאמבול עמ' 161–159, שמידט-קאהלה כ"ב (נוסח ארצישראלי מביר-זית). השווה גם את התרת העימות בסי' י"א באסופה זו.

הטיפוס הסיפורי זכה למחקר השוואתי מקיף (בטורקית ובאנגלית)¹⁰, ובו נדונו בהרחבה מקבילותיו ההודיות והטורקיות.

1. בן המלך בקן של תוכים. — השווה גרונוואלד-מוטיבים ה'.

מוטיב שלושת התפוחים (התפוזים) תופס מקום מרכזי בא"ת 408, אשר אחד מארבעת נוסחי אסע"י שלו ראה אור: שבילי תימן מ"א. השווה גם להלן, הערות מ"ה, נ"ח. נוסחנו מדורדר לעומת המקבילות באסע"י והנוסחים הבינלאומיים העשירים.

1. בן המלך המכושף לכלב. — השווה גרונוואלד-מוטיבים ט' קרוס-בלקאנים ח' (סקופליה).

א"ת 425: המסע לגילוי הבעל האבוד. 5 מבין 24 נוסחי אסע"י של טיפוס סיפורי זה והתת-טיפוסים שלו (א'-כ') ראו אור: חחו"ס 1963 י' (מארוקו), נוי-טוניסיה ע"א, נוי-לוב ס"ד, חחו"ס 1962 ז' וכן חחו"ס 1969–1968 י' (מצרים). 12 נוסחים נוספים שייכים לאויקוטיפ היהודי א"ת 425^* ק' (האשה מוצאת את בעלה הקסום בעזרת ילד או זקנה, שעה שהוא מתאבל על אשתו האהובה), ומהם ראו אור: נוי-טוניסיה י"ג, ע"א, אביצוק-אילן כ"ח (קורד' העיראקית), אגסי-בגדאד י', נוי-פולקטיילס נ"ח (בוכארה).

1. בעלי-חיים אסירי-תודה. — השווה גרונוואלד-מוטיבים ד' (סקופליה).

שילוב של א"ת 531 (בעלי-חיים אסירי תודה) וא"ת 551 (הבנים במע לגילוי תרופת-פלא בשביל אביהם). באסע"י שמורים 11 נוסחים של א"ת 531 ו-3 מהם ראו אור: חחו"ס 1965 ז' (מארוקו), חחו"ס 1964 א' (תימן), חחו"ס 1978 ג' (פרס). מבין 14 נוסחי אסע"י של א"ת 551 ראו אור שניים:שבילי-תימן כ"ח, כט.

1. הברווזה שהטילה ביצי-זהב. — השווה גרונוואלד-מוטיבים ח'.

שילוב של א"ת 566 (שלושת המיקסמים ופירות הפלא) וא"ת 567 א' (לב-הקסם של הציפור והאחים שנפרדו זה מזה). מ-6 נוסחי א"ת 566 באסע"י ראו אור שניים: שבילי-תימן ל"ב, מרכוס-מבוע ז' (קורד' האיראנית). מ-11 נוסחי א"ת 567 א' ראו אור 5: אביצוק-אילן י' (מארוקו), שבילי-תימן י"ב, כ', חחו"ס 1966 ב' (קורד האיראנית), נוי-עיראק פ'.

1. בת-הדרקון והנער. — השווה גרונוואלד-מוטיבים > ל"ב, ואגנר-קושטא ד'.

קונגלומרט של שלושה טיפוסי-מעשיה (א"ת 310, א"ת 313, א"ת 314), בתוספת יסודות נובליסטיים הלקוחים מא"ת 870 א'^* (הנערה הכלואה ע"י הוריה נמלטת עם בחור שחדר לכלאה).

באסע"י שמורים 16 נוסחים של א"ת 313 (הנערה, בת המפלצת מסייעת למילוט הגיבור; חלק ג': המנוסה המגית), ומהם ראו אור: נוי-טוניסיה ס"ה, בהרב-אשקלון כ"ד (לוב), שבילי-תימן י"ז, אביצוק-אילן י"ח (קורד העיראקית), חחו"ס 1967 א' (כנ"ל), מרכוס-מבוע ל"ח (קורד' האיראנית). הטיפוס הסיפורי הזה הוא הדומיננטי בסיפורנו והיסודות המצויים בשלושה הטיפוסים הנוספים, הנזכרים בפתיחת הערתנו הם משניים. אין באסע"י נוסחים של א"ת 310 (הנערה במגדל; המוטיב האופייני: סולם השערות של הנערה הכלואה, שבו רגילה המכשפה לעלות ואשר בו משתמש גם הנסיך המשוחרר; בנוסחנו הוחלפה המכשפה בהורים) ומא"ת 870 א'^* יש רק נוסח יחיד (מטוניסיה). מבין 18 נוסחי א"ת 314 (הצעיר המהופך לסוס; המוטיב הדומיננטי: סוס-הקסם מסייע לצעיר) ראו אור: נוי-לוב ב', בהרב-אשקלון כ"א (בבל).

1. בת-הווזיר הנבונה.

הסיום שייך לא"ת 879, חלק ד' (“בובת הסוכר”; השווה לעיל, הערה ה'), אך העלילה גופא יונקת מן הסיפורים על הנערה הנבונה שהצליחה להתגבר על השודדים (א"ת 956 ותת-טיפוסים). אחד הטיפוסים הסיפוריים מסוג זה (א"ת 956 ג': הנערה הנבונה, יחידה בבית, הורגת את השודדים) כולל את מוטיב הנקמה, הדומה למוטיב בנוסחנו: אחד השודדים מתחזה כמחזר ומתכנן נקמה בליל הנישואין עם הנערה שהרגה או השפילה את חבריו.

מבין 22 הנוסחים של א"ת 956 (והתת-טיפוסים) ראו אור: נוי-טוניסיה י"ב, חחו\7 "ס 1975–1974 י"ט (ישראל-ספרדי), שבילי-תימן ק"ז, ק"ח, אגסי-בגדאד י"ט, כ', נוי-עיראק ל"ט, מזרחי-פרס 1959 עמ' 173.

1. בת-המלך שהסתפקה בעדשה אחת בלבד. — השווה גרונוואלד-מוטיבים י"ח.

קונגלומרט שביסודו עימות בין מכשפה לנשות המלך. התרת העימות היא “גברית”: המלך (הבעל) מנצח את המכשפה וגורם למותה.

1. הבת הנבונה. — השווה גרונוואלד-מוטיבים י"ח.

א"ת 875 (בת-האיכרים הפיקחית) על כל מרכיביו. אחד הטיפוסים הנפוצים ביותר בעדות ישראל, אשר סיומו (חלק ד: החפץ היקר ביותר) נמצא כבר, כסיפור בפני עצמו, בספרות המדרשית¹¹. מבין כשלושים הנוסחים השמורים באסע"י ראו אור: בהרב-אשקלון א' (לוב), חחו"ס 1962 ז' (מצרים),,, נוי-אלכסנדר צ"ח (ישראל-ספרדי), נענה-אוצר עמ' 409–408 (סוריה), שבילי-תימן ע"ז, חחו"ס 1971 י"א (תימן), חחו"ס 1969–1968 ג' (בוכארה).

השווה המאמר של ע. מאיר הבודקת את זיקת הגומלין בין הסיפור המדרשי ובין אסע"י¹². הנוסח הישראלי-ספרדי באסופת נוי-אלכסנדר (ראה לעיל) כולל רק את חלק ד' של הטיפוס הסיפורי.

1. דוניה יזולי

השם (“היפיפיה שבעולם”) מוכיח את הקשר עם הסיפורים אשר גיבורתם היא היפיפיה שבעולם, המתנכלת תחילה למחזריה אך בסוף היא נכנעת לאחד מהם. השווה הרימוז אל לסקיין-בלקאנים נ"ב, נ"ג, אצל גרונוואלד-מוטיבים עמ' 240 (ערך: “יפה”), מאיר-ספרד י"ב קארלינגר-מאיורקה ח', דוקינס-יוון ו' (בהערה נרמזים נוסחים טורקיים על “דוניה גיזלי”), קרצ’מר-יוון נ"ז.

בדרך כלל משתלב הסיפור בא"ת 516: הידיד הנאמן. השווה בהערה אל נוי- מצרים ל'.

1. “דעה קנית, מה חסרת?” — הכותרת (ובכללה המלה הראשונה “דעה”) היא על-פי הפתגם (מתלא) המובא בויקרא רבה ו' א' ובמקבילות רבות (צויינו במהדורות מ. מרגליות, עמ' 19–18), אם כי הדרשה מסתמכת על הפסוק (משלי כ' 15): וכלי יקר שפתי דעת. ואכן, כותרת המעשיה הפרסית אצל מיוחס-מעשיות י"ח (עמ' 129–124; הנוסח היה, כנראה, לעיני ד"ר גרונוואלד) היא: דעת קנית, מה חסרת? הסיפור אצל גרונוואלד-מוטיבים י"ז מסתמך על הפסוק במשלי ד' 7: ראשית חכמה קנה חכמה.

שילוב של א"ת 507 ג' (כלת הנחשים) וא"ת 910 (עצות קנויות מוכיחות את עצמן כנכונות). מבין 10 נוסחי אסע"י של א"ת 507 ג' ראו אור 4: נוי- מצרים י"ז, מ"א, בהרב-אשקלון מ"ד (תימן), נוי-פולקטיילס נ' (פולין).

מבין 30 נוסחי אסע"י של א"ת 910 ראו אור 6: חחו"ס 1969–1968 ט' (טוניסיה), נוי-לוב ל"ג, נוי- מצרים ו', שבילי-תימן פ"ה, בהרב-דור ל"ד (פרס), מזרחי-פרס 1959 עמ' 181. השווה גם לוריא-מונאסטיר י"ב, פאלאסין-טטואן קכ"א.

שילוב של שני הטיפוסים הסיפוריים נמצא בנוסח יחיד באסע"י (מהודו), שטרם ראה אור.

1. הווזיר הפיקח אקילי וראש האשה. — השווה ואגנר קושטא א'.

הסיפור מסווג ע"י חבושה-סיווג כא"ת 972 ב' (“הבלש הפיקח”), כלומר כנובלה, וזאת בגלל הרמז לשמירת הצניעות שבסוף הסיפור. ייתכן כי יש גם מקום לסיווג כסיפור דתי על שכר ועונש ועל האמת היוצאת לאור העולם (א"ת 789–780). המוטיבים העל-טבעיים הוחלפו בנוסחנו במוטיבים ריאליסטיים ובעלילה חלה דה-פולקלוריזציה.

1. הווזיר הפיקח והקצב הצעיר. — השווה ואגנר-קושטא א' וסוף ההערה לסיפור הקודם.

1. הזמר הנכון. השווה גרונוואלד-מוטיבים כ"ה, ואגנר-קושטא (נספחים) עמ' 69–66.

א"ת 921^* ח': כספו של המלך; פיקח מלמד את המלך לקח. באסע"י שמורים נוסחים ממארוקו ומטורקיה. השווה גם הנוסח העיראקי אצל קמפבל-שוק, עמ' 47–44.

1. זקנו של המלך ומטאטא הזהב. — השווה גרונוואלד-מוטיבים ל"ה, ואגנר-קושטא י"ג, וכן להלן, סי' ל"ט (נוסח מקביל).

מוטיב העלבון (“זקנך כמטאטא”) מצוי גם בשני נוסחים טורקיים המובאים אצל אברהארד-בוראטאוו ל"ד חלד ד', ובהם המטאטא הוא של בית-השימוש. המוטיב הוא לרוב חלק של מעשייה מאגית (א"ת 545 ב': חתול במגפיים) שבה מספק חתול-הקסם את חפץ הפלא, אשר לו זקוקה הגיבורה (בנוסחנו: מטאטא זהב המקושט אבנים טובות). אלא שבנוסחנו חל תהליך של דה-פולקלוריזציה ורק בפתיחותו (“האכילה הנכדה מן העוגיות את החתולה”) נרמז המוטיב המקורי שהיה כרוך בוודאי, כמו בטיפוס הסיפורי, במוטיב הכרת התודה של בעל-החיים — החתול(ה).

אצל חבושה-סיווג עמ' 425, מוצע סיווג חדש לסיפורנו: א"ת 584: עדיפים הדברים שבבית.

1. חולירע בהאסקוי.

סיפור אטיולוגי המסביר את סיבת החולירע בהאסקוי והרואה במחלה עונש על שינוי הלבוש המסורתי ע"י הנשים היהודיות במקום. בחברה שבה מקודש הלבוש המסורתי שייכים סיפורים מסוג זה (מגיפה כעונש קיבוצי) לאויקוטיפ הסיפורי הנפוץ (למעלה מ-200 נוסחים באסע"י) א"ת ^*771: חילול (ביזוי) הקודש נענש. אלא שנוסחנו מדורדר וחסר בו הסיום הרגיל (החלק השלישי במבנה העלילתי): החזרה בתשובה, המחילה והסרת המגיפה. השווה לניתוח המבנה את מרכוס-עימות עמ' 487–347.

אילו היתה לפנינו עלילה עצמאית, אפשר היה לסווג את הסיפור כא"ת 779 (עונש מן השמיים), אך מכיוון שהמדובר הוא בעונש המגיפה שמטבע הדברים אינה נמשכת לנצח, סביר להניח כי הסיפור המקורי נסתיים בביטול העונש ובהסרת המגיפה בעקבות החזרה בתשובה והמחילה. באסע"י יש למעלה מ-50 נוסחים של א"ת 779.

1. חוסני עלי (עלי היפהפה). — השווה גרונוואלד-מוטיבים י"ג.

רבות הנובלות העממיות שבהן משתמשת הנערה בתחבולת ההתחפשות כדי להגיע אל אהוב לבה וכדי להשיגו; השווה א"ת 881 א' (האשה הנטושה מתחפשת כגבר), א"ת 882 (התערבות על נאמנות האשה), א"ת 891 (בעל זונח את אשתו, אך מטיל עליה משימה ללדת לו ילד), א"ת 884 (הארוסה הנטושה) והתת-טיפוסים שלו. ראה גם ההערות לנוסחי אסע"י שראו אור: חחו"ס 1962 ז' (מצרים), חחו"ס 1977–1976 כ"ב (טוניסיה), פלאח-שנהר י"ח (ישראל, דרוזי). בהערה לסיפור הדרוזי, שם עמ' 101–100, מנותח בהרחבה מוטיב-תרמית זה המשמש כאמצעי-מגן בידי האשה החלשה אשר קהל המאזינים מזדהה אתה.

1. חמור הזהובים, מגש הפלא והמקל מן השק. — השווה פאלאסין-טטואן ס"ז, קרוס-בלקאנים י"א (ביטולה).

א"ת 563: מתנות הקסם: השולחן המתכסה, החמור פולט הזהב והמקל החובט. השווה ההערות אל שני נוסחי אסע"י שראו אור: נוי-מארוקו ג', נוי-פולקטיילס כ"א (טוניסיה). באסע"י שמורים נוסחים נוספים: מטורקיה, תימן, קורדיסטן האיראנית, בבל (2) ובוכארה. הנוסח הבוכארי תומצת בילקוט חחו"ס 1971 עמ' 119.

1. “חצי שלי וחצי שלך”. — השווה גרונוואלד-מוטיבים מ"ב.

באוצר הבדיחה העממית בעמים ובישראל רווח ה"קאנט-פאבל" (סיפור וזמר בו) על שני “כלי קודש” (אחד מהם נוכל המתחזה לבעל תפקיד דתי) המסיימים ביניהם עיסקה במסגרת הטקס שאותו הם מבצעים בשפת הקודש (עברית, לאטינית) המובנת רק להם אך לא לקהל הנוכחים שהם בורים ועמי-ארצות. השווה א"ת:1831 “הכומר והשמש בשעת המיסה” והתת-טיפוס א"ת 1831 ב' (השמש ומנת הכומר). האויקוטיפ היהודי של בדיחה זו (א"ת 1831^* ג': נוכל ושותפו מנצלים את עם-ארצותם של יהודים שאינם יודעים מנהגי ישראל — מועד החגים או כיו"ב) נפוץ במזרח ובמערב. השווה בהערות אל שלושת נוסחי אסע"י שראו אור: נוי-בבל פ"ח, נוי-קאנטפאבל (רומניה), פיפעסאנוק כ'. באסע"י רשומים שבעה נוסחים נוספים ובהערה המקיפה (נוי-קאנטפאבל עמ' 42–39) מוסיף עליהן מאיר נוי מקבילות לא רק ממרחב-התרבות היהודי-האשכנזי במזרח אירופה (אולסבנגר-צימוקים שמ"ז, אולסבנגר-לחיים עמ' 159), אלא גם מעדות ישראל בארצות האיסלאם, ובכללן נוסחים אחדים מתימן ומהודו.

בנוסחים היהודיים מתחזה הנוכל בדרך כלל כחזן; הוא מנצל את העובדה שאנשי המקום אינם יודעים מתי חל יום-הכיפורים ועורך להם תפילה ביום של חול. אך נוסחנו מדורדר וניכר כי אין מקורות יניקתו יהודיים: שפת הסתר היא יוונית (יש לשער כי שפת הדיבור היומיומי היא טורקית, והיוונית ממלאת את תפקידה של שפת-הקודש), והשותפים אינם מתחלקים בכסף (כך בכל הנוסחים היהודיים), אלא ב…חזירים.

בנוסחנו נשאר מעשה הנוכל-המורה בגדר מעשה קבע, מה שאין כן באויקוטיפ היהודי שבו נוטש הנוכל את מקום העלילה וחוזר עם שכרו לביתו אחרי שביצע את זממו והפעיל את תחבולתו. כי תרמית “הלוח המוזז” בנוסחים היהודיים אינה יכולה להימשך זמן ארוך, מה שאין כן משרת המורה בנוסחנו.

השווה גם גרונוואלד-מוטיבים עמ' 240, הרומז למקבילות ביידיש (כהן-1938 עמ' 321) ובגרמנית.

1. החתולים והעכברים. — השווה גרונוואלד-מוטיבים ל"ד, ואגנר-קושטא י"ב.

א"ת 113 ב': חתול המתחזה כעולה-רגל קדוש. הנוסח של ואגנר קרוב יותר לא"ת 62 (שלום בין בעלי-החיים). אצל חבושה-סיווג עמ' 424 מסווג סיפור זה גם כא"ת 332 ח'^* (החתול הבוגדני), אך עלילתנו מתרחשת בעולמם של בעלי-חיים, בין הדמויות הפועלות בו אין בני-אדם, והנוסח הוא, משום כך, בגדר סיפור-בעלי-חיים מובהק, הרחוק ממישור המעשיה.

לא"ת 62 השווה את ארבעת הנוסחים אצל נוי-סבע"ח עמ' 240.

1. חתונת השדים.

עיקר הטקסט הוא בגדר מסורת-אמונה עממית על שדים הנוהגים כבני-אדם ועל אדם החייב לוותר להם ולעשות את רצונם. כל הפרת החיוב הזה נענשת ע"י השדים, ודינה כהפרת טאבו. העלילה הסיפורית מוגבלת לשלושת המשפטים האחרונים המשמשים כעלילה המאמתת את המסורת. הקשר בין שדים וחתולים וכן היללה המשותפת להם מצויים בסיפורי-עם; השווה באסופתנו, הערות נ' נ"ט.

1. היפיפיה הנרדמת.

נוסח מקוצר ומדורדר של א"ת 410: היפיפיה הנרדמת. השווה הנוסח המלא (משאלוניקי) אצל קרוס-בלקאנים ז'.

על הנוסחים הבלאקאניים שהובאו ברשימת בולטה-פוליבקה כרך א', עמ' 434–442 (אל מעשייה נ' באסופת האחים גרים), במפתח הטיפוסים ובמאמר המונוגרפי המקיף של דה-פריס¹³, נוסף עתה הנוסח המוער אצל מגאס-יוון מ"ו.

הטיפוס הסיפורי עצמו אינו רווח במסורת שבעל-פה, כי הוא סיפורו של פרו ( Perrault ) וראשיתו במסורת שבכתב (צרפת, מאה י"ח); השווה תומפסון-מעשיה עמ' 96 ("המעשיה הנפוצה ביותר בפי מספרים הלומדים את מעשיותיהם מספרי-ילדים), תומפסון-מאה כ"ה (נוסח משוודיה) וההערה הממצה של קאסקודו¹⁴ אל נוסח בראזילאי מעניין, עמ' 52–51, ובה דיון על זיקת הנוסחים שבעל-פה אל המקור הצרפתי של פרו¹⁵.

1. הכבשה המכושפת. — השווה גרונוואלד-מוטיבים י"ד.

נוסחנו שייך לא"ת 409 א' (הנערה — העז), אך ניכרים בו סימני דה-פולקלוריזציה. בדרך כלל מתחיל הסיפור במשאלתה של אשה עקרה לבת, ולו לבעל-חיים (ציפור, עז וכיו"ב). אך נוסחנו פותח בזקנה חשוכת ילדים הקונה כבשה…

שניים מ-5 נוסחי א"ת 409 א' באסע"י, שניהם מבבל, ראו אור: אגסי-בגדאד ח'. אביצוק-אילן ל"ג. באסע"י שמורים שני נוסחים נוספים מבבל ואחד ממארוקו.

1. כיצד נמלט ר' שמעון דוראן מכלאו. — השווה גם להלן, פתיחת סי' מ"ח.

אגדות אחרות על מילוטו של שמעון (בן צמח) דוראן (בשנת הגזירות 1391, ממאיורקה לאלג’יריה)¹⁶ הובאו בהערה אל בהרב-אשקלון נ"ד (נוסח ממארוקו). ואכן, הרחי"ד אזולאי בספרו שם הגדולים, עמ' 266, מכנה את ר' שמעון בן-צמח “מלומד בנסים”. לעצם הדרך המאגית של ציור אניה על קיר בית-הכלא, השווה מאמרו של ד"ר גרונוואלד, בקובץ זה, עמ' 220.

מבחינה טיפולוגית שייך סיפורנו למכלול הסיפורים על הצלת פלא של יחיד(ה) הנמצא(ת) בסכנה — אויקוטיפ 839^* ג', אשר באסע"י רשומים למעלה מ-110 נוסחים ממנו. השווה בפתיחת ההערה אל חחו"ס 1978 ד', וכן נוי-אלכסנדר צ"ז. ארבעה נוסחים של אויקוטיפ סיפורי זה (מפי יהודים-ספרדים בישראל) ראו אור אצל נענה-מעשיות עמ' 81–75, 96–88, 187–182, 326–324. השווה גם להלן, הערות מ"ח, נ"ז.

1. הכל תלוי במזל. — השווה גרונוואלד-מוטיבים י"ט, מיוחס-מעשיות עמ' 15–12 (מפי ספרדייה מירושלים).

א"ת 1641 ב': הרופא בעל-כורחו. מבין כשלושים הנוסחים של טיפוס סיפורי באסע"י (בכללם נוסח מבולגריה ונוסח ספרדי מישראל) ראו אור שלושה: חחו"ס 1970 ג' (תימן), נוי-עיראק צ"ה, ק"ד. בכל המקבילות (וכך גם בתמצית שבמפתח הטיפוסים) גורמת אשת הגיבור (בדרך כלל — התרברבותה) לכך, שבעלה ההדיוט חייב לשמש כרופא; המוטיב בנוסחנו, כי ה"הסבה" מרוכל (מוכר ירקות) לרופא נגרמה בפקודת המלך, הוא, כנראה, “חידושו” של מסַפר אחרון.

השווה גם פאלאסין-טטואן קמ"ד (נוסח של א"ת 1641 א': רופא מדומה; שני נוסחים רשומים באסע"י, מלוב ומפולין), והערת ח. שווארצבום אל כהן-מפי ר"ל (נוסח מבולגריה; המלך פורץ בצחוק בראותו מיהו הרופא שבא לרפאו). ביבליוגראפיה עשירה למכלול הסיפורים על “הרופא הכל-יודע” (א"ת 1641) נמצאת אצל שווארצבום -מחקרים עמ' 297–296, 478 (אל גראס שכ"ב).

1. “הכסף שם קץ לעבודה”. — השווה גרונוואלד-מוטיבים כ"ח, ואגנר-קושטא ה'.

א"ת 854: אייל הזהב. באסע"י שמורים 6 נוסחים שטרם ראו אור. מוצאם: מארוקו (2), טוניסיה, תימן, בבל והודו.

השווה גם גונזנבך-סיקיליה כ"ח (=קארלינגר-ימתיכון מ"ד), האהן-יוון י"ג (כבשת זהב) ורשימת הנוסחים אצל בולטה-פוליבקה כרך א', עמ' 446, הערה 2. אצל אברהארד-בוראטאוו ר"א ("עז הזהב) רשומים 3 נוסחים מטורקיה, וגם אצל שפיס-טורקיה י"ז משמשת עז-הזהב כמקום מחבוא. בהערת שפיס מובלטת תפוצת טיפוסנו הסיפורי בארצות רומאניות, ואצל תומפסון-מעשייה עמ' 156 — זיקתו אל סימבלינה לשקספיר (ולא אל הסוס הטרויאני של הומרוס).

1. הלהטוט של המלך. — השווה גרונוואלד-מוטיבים כ"ט, ואגנר-קושטא ח'.

א"ת 951¹⁷: המלך המחופש מצטרף לגנבים ומקיים את הבטחתו להצילם, ע"י נגיעה בשפם, הרמת אצבע או כיו"ב. שניים מבין 4 נוסחי סיפורנו באסע"י ראו אור: מזרחי-פרס 1967 ב', נוי-פולקטיילס ל"ב (אפגניסטן).

1. מזלו של אדם. — השווה פאלאסין-טטואן ל"ב, קרוס-בלקאנים ד' (ביטולה).

נוסח הסיפור הנפוץ על הבישגדא שעל אף עיסקותיו הכסיליות אין אשתו כועסת עליו, והנודע (על-פי שם הסיפור באסופת אגדות האחים גרים סי' פ"ג) “האנס ברמזל” (לשון “נקיה”, כמובן); זהו גם שם הטיפוס הבינלאומי: א"ת 1415 (שני נוסחים באסע"י: ממארוקו ומבבל). השווה גם וסלסקי-חוג’א כרך ב', עמ' 186, סי' תק"א, ורשימת המקבילות הבלקאניות אצל בולטה-פוליבקה כרך ב', עמ' 202, אל סיפור האחים גרים הנ"ל.

הנוסחים היהודיים ממזרח אירופה מסתיימים (כמו בטיפוס הסיפורי הבינלאומי) בהתערבות בין עובר אורח לבין הבעל שהפסיד את כספו, על תגובת אשתו של המסכן-המפסיד. הגיבור משתמש לרוב בתחבולת האף הכרות והאשה מרוצה על שבעלה הקריב את הכסף כדי לא להפסיג את אפו. השווה דרויאנוב-אוצר מס' 1651 והרשימה הביבליוגראפית אצל שווארצבום-מחקרים עמ' 177 אל גראס-מעשהליך רי"ב (הבישגדא המפסיד את שכר-המלמד הוא הלץ הנודע אפרים גריידי (נ)גר). על המקבילות המובאות ע"י שווארצבום יש להוסיף עתה את האראלאמפייף-בולגריה מ"א.

1. מלך עבדקן. בהשווה גרונוואלד-מוטיבים ל"א, ואגנר-קושטא ט'.

שילוב מצוי בסיפורי-עם של א"ת 1218 (כסיל דוגר על ביצים) וא"ת 1677 (הגנרל משתכנע לדגור על ביצה), כאשר הטיפוס הסיפורי האחרון הוא הדומיננטי. באסע"י רשומים 5 נוסחים של א"ת 1677 ושנים מהם ראו אור: חחו"ס 1969–1968 י"ג (מארוקו) שבילי-תימן ק"מ.

לרוב כלול מוטיב הדגירה על הביצים בא"ת 922 (רועה בבגדי כומר משיב לשאלות המלך) ובתת-הטיפוסים שלו, בכללם סיפור “אחיקר” (א"ת 922 א') והאויקוטיפ א"ת 922 ^* ג': היהודים נאלצים לענות על שאלות או לבצע משימות, לפי הסתת צר צורר. באסע"י רשומים כשמונים נוסחים של אויקוטיפ סיפורי זה; השווה נוי-אלכסנדר נ"ט.

1. המלכה והרך הנולד. — השווה גרונוואלד-מוטיבים ל"ג, ואגנר-קושטא י'.

א"ת ^*895: תינוק הפלא (השווה אברהארד-בוראטאוו ק'). מוטיב הדג הצוחק מהותי לאויקוטיפ סיפורי זה¹⁸, אשר באסע"י רשומים 13 נוסחים שלו; מהם ראו אור 3: נוי-מארוקו מ"ב, מ"ח, נוי-עיראק י"א. מקבילה ספרדית מישראל תומצתה בילקוט חחו"ס 1978 עמ' XXXVII.

1. נגן הטמבורין והנחש. — השווה גרונוואלד-מוטיבים כ"ז, ואגנר-קושטא ג'.

א"ת 285 ד': בעל-חיים (נחש, גמל עוף) מסרב להתפייס. בסיום נוסחנו חסר סירובו של הנחש, וייתכן כי הנוסח מדורדר; כי עצם העובדה שהבן מפר את הטאבו אינו נענש במוות מצביעה על כך. הטיפוס הסיפורי עצמו הוא אחד מסיפורי-בעלי-החיים הנפוצים ביותר בעדות ישראל ובמפתח הטיפוסים (באנגלית) של סיפורי-בעלי-חיים (א"ת 299–1) במסורת היהודית שבעל-פה, שראה אור בילקוט נוי-סבע"ח עמ' 200–197, פורטו 16 נוסחים. עליהם נוספו עתה שני נוסחים מקורדיסטן האיראנית (אחד מהם ראה אור: חחו"ס 1975–1974 י"ז) ואחד מפרס. כן יש להוסיף עתה בביבליוגראפיה של המפתח האנגלי הנ"ל, עמ' 199, את שווארצבום-ברכיה עמ' 137–123 (אל משל כ"ב ב"משלי השועלים" לר' ברכיה הנקדן).

השווה גם אברהארד-בוראטאוו מ"ט (שני נוסחים מטורקיה) וכן מגאס-יוון ז'. הפולקלוריסט היווני, פרופ' ג' מגאס, הקדיש מאמר מקיף לטיפוס סיפורי זה ובו הביא מקבילות יווניות רבות, אגב ניסיון לקבוע את מוצאו של הטיפוס הסיפורי: הודו (הספור נכלל כבר בפאנצ’אטאנטרה; השווה בולטה-פוליבקה כרך ב', עמ' 462) או יוון (המסורת האייסופית).

לו הנחש המכושף ושלושת מעשי הפלא. — השווה גרונוואלד-מוטיבים ט"ו, קרוס-בלקאנים ט' (סקופליה), פאלאסין-טטואן ל"א, ע"ב.

א"ת 465: משימות מוטלות על הבעל בשל אשתו היפהפיה.

באסע"י שמורים 9 נוסחים, מהם ראו אור שניים: נוי-מארוקו א', חחו"ס 1969 ז' (מצרים).

השווה קאראדז’יץ'-סרביה י"ב, נ"ג. קארלינגר-רומניה כ', אברהארד-בוראטאוו פ"ח (חלק ג'), פ"ז, רמ"ח, האראלאמפייף-בולגריה כ"ט. לפי תומפסון-מעשיה עמ' 93, יונק טיפוסנו מן הסיפור על דויד המלך, בת-שבע ואוריה החיתי, אך בנוסחנו אין רמז להשפעה ישירה של הסיפור המקראי.

לז. הנער ואשת הים. — השווה גרונוואלד-מוטיבים כ"ו, ואגנר-קושטא ב'.

קונגלומרט מעניין שיש לו שתי מקבילות באסע"י (מטוניסיה ומטורקיה), והוא סווג כאויקוטיפ א"ת 996: הבעל שעמד להיקבר עם אשתו המתה; השווה אברהארד-בוראטאוו סעיפים 12–5. לעומת זאת מסווג הנוסח של ואגנר אצל חבושה-סיווג, עמ' 421 כא"ת ^**414: הרפתקאות של אדם שנשא לאשה את בת-הים.

לח. הסדר של אליהו מאלג’יריה. השווה גרונוואלד-מוטיבים כ"ד, וכן המעשייה שאותה פרסם מאיר בניהו ברבעון עדות א' (1946) עמ' 110.

א"ת 841^*: מכתב לאלוהים (סיוע פלאי מגיע ברגע האחרון). האויקוטיפ נפוץ ביותר בעדות ישראל, ובאסע"י רשומים למעלה מ-40 נוסחים ממנו. השווה בהערות לנוסחים שראו אור: נוי-טוניסיה נ"ט (= נוי-פולקטיילס לה), ע', נוי-עיראק מ"א. בין הנוסחים שטרם ראו אור יש נוסח מטורקיה ושני נוסחים ספרדיים מישראל.

לט. עוגת הפלא. — נוסחנו קצר לעומת הנוסח המקביל הרואה אור בילקוטנו, סי' י"ט, אך דווקא בנוסח הקצר התופס כמחציתו של הנוסח הארוך, נשתיירו מוטיבים מאגיים. הכוונה, בעיקר, לקערה חסרת הערך — מיקסם המהפך את הביקתה הענייה לארמון מפואר.

מ. עונש על הפקעת מחיר דגים.

הפקעת מחיר של צרכי שבת או מועד (דגים, הדסים, סכך לסוכה), בעיקר כשהיא נעשית במאורגן ע"י כלל הרוכלים הלא-יהודיים, היא בגדר חילול (ביזוי) הקודש (א"ת ^*771; השווה לעיל, הערה כ') והיא נענשת ע"י נציג (“סוכן”) הקדושה היהודי בכל חמרת הדין. השווה הסיפור הנודע על מוכרי-ההדסים שייקרו את מחיר ההדסים בעיר טוניס ונענשו ע"י הרב ישועה בסיס; הסיפור נדפס בס' שבחי צדיקים לר' דויד עידאן, ג’רבא תרע"ט, וחזר ונדפס אצל אפרים חדד, למען תספר, ירושלים תשל"ג, סי' ח'. הסיפור הבא (מ"א) בילקוטנו הוא נוסח מקוצר של אגדה טוניסאית זו.

מא. עונש על הפקעת המחירים בטוניסיה — השווה גרונוואלד-מוטיבים כ"ב.

השווה המקורות בסוף ההערה הקודמת. על האויקוטיפ א"ת ^*730 ג' (המתנכלים ליהודים נענשים; למעלה מ-20 נוסחים באסע"י), הדומיננטי בסיפורנו, השווה הסיכום והניתוח אצל מרכוס-עימות עמ' 168–143.

מב. עונשו של קצב. השווה גרונוואלד-מוטיבים כ"א.

א"ת 771: חילול הקודש נענש. השווה לעיל, הערה כ'.

לעלילת הסיפור השווה שבחי צדיקים (לעיל, הערה מ') וכן למען תספר (שם) סי' ה'. השווה גם קטעי הספרים ערך השלחן, משמרות כהונה לר' ישועה בסיס, המובאים ע"י אפרים חדד (שם).

מג. העיטוש — השווה גרונוואלד-מוטיבים מ"ח (איל סארנודו), ואגנר-קושטא י"א.

א"ת 751 ג' (חבושה-סיווג): האשה המתעטשת.

החיקוי הכסילי בסוף הסיפור יונק ממקורות תלמודיים-מדרשיים (הנוטע עץ תאנים ואדריינוס קיסר במדרש ויקרא רבה ובמקבילות; עפר הקסם של ר' נחום איש גמזו ועוד), אך אינושו של העיטוש ומפלצת-הסיוט (כושי) מיוחדים לנוסחנו.

מד. העצות של האם המתה. — השווה גרונוואלד-מוטיבים ו'.

א"ת ^*425: המסע לגילוי הבעל האבוד (אמור ופסיכה). 17 נוסחים באסע"י, מהם ראו אור: חחו"ס 1963 י' (מארוקו), נוי-טוניסיה ע"ה, נוי-לוב ס"ד, חחו"ס 1969–1968 י' (מצרים).

מה. “פרח של שלושת התפוזים”. השווה גרונוואלד-מוטיבים י"א.

שילוב של א"ת 313 (הנערה, בת המפלצת, מסייעת למילוט הגיבור), חלקים ד' (הארוסה הנשכחת), ה' (יקיצה משינה משכחת הקסם) וא"ת 408 (שלושת התפוזים), חלקים א' (קללת הזקנה) וב' (הזכיה בנסיכת התפוז).

באסע"י שמורים 16 נוסחים של א"ת 313, מהם ראו אור: נוי-טוניסיה ס"ה, בהרב-אשקלון כ"ד (לוב) שבילי-תימן י"ז, מרכוס-מבוע ל"ח (קורד' האיראנית), אביצוק-אילן י"ח (קורד' העיראקית), חחו"ס 1967 א' (כנ"ל).

לא"ת 408, השווה לעיל, הערה ו', ולהלן, הערה נ"ח.

מו. הקבר הקדוש של ר' משה דנון.

סיפור אטיולוגי המסביר את התהוות קבר מקודש ועלייה לרגל אליו. מישורו של הסיפור הוא היסטורי, אך ספק אם בנוסחים שרווחו בעם היו מצויים התאריכים שבנוסחנו.

מז. קבר הקמצן בירושלים. — השווה גרונוואלד-מוטיבים כ"ג.

א"ת 760 א'^*: מות הקמצן שבלע את כספו. שני נוסחים רשומים באסע"י; השווה הערות חיים שווארצבום לסיפורי הקמצנים אצל כהן-מפי ה'-ז', ט', מ"ב, ע'. המוטיב העלטבעי של הגופות המוחלפות וכן מוטיב הקבורה באדמת הקודש (ועל הר הזיתים) כשכרו של רב בגולה, אינם מצויים במקבילות הכלליות והיהודיות.

מח. קברו של הרב אפרים אלנקוא בטלמסן.

למוטיב המילוט ע"י ציור אונייה על קיר בית-הסוהר השווה לעיל, הערה כ"ח. שם גם על האויקוטיפ של התחלת סיפורנו (א"ת 839^*ג')

לתולדות ר' אפרים (בן ישראל) אלנקוא (אל נקאווא), מחבר שער כבוד ה', תוניס תרס"ב, ופירוש מקיף לתורה¹⁹, השווה: אברהם אלמאליח, “הקדושים אשר באלג’יריה: הקדוש של תלמסאן”, עדות ב' (תש"ז), עמ' 202–201 ²⁰; י. אשל, “מעיינות הפלא של הרב ר' אפרים אלנקאווה מטלמסאן” קורות ג' (תשכ"ג), עמ' 88–86; ז’ן שוקרון, “פעולות הרב אפרים אלנקאווה בשדה הרפואה (1442–1359)”, קורות ג' (תשכ"ג), עמ' 85–84²¹. מאמרים אלה מתייחסים גם לנושא הנזכר בסוף הסיפור על מעיינות הריפוי במקום קבורתו.

למוטיב הרכיבה על אריה השווה הסיפור האטיולוגי על מוצא המשפחה אריאל (בחברון), שנדפס כמה פעמים בילקוטים עממיים כגון מעשיות נוראים ונפלאים, קראקא תרנ"ו, עמ' 15–14; מעשה נסים לשלמה בכור חוצין, בגדאד…, סי' י"א; בן גריון-ממ"י ר"ל. נוסחנו מיוחד בכך שאין הרכיבה על האריה כרוכה בו בשכר שמירת השבת ויש בו מוטיב השימוש בנחש כשוט. השילוב של רכיבה על אריה ושימוש בנחש (כשוט או כחבל) נמצא גם במעשיות, אך הדבר נעשה אחרי שהגיבור הפלאי מכניע את האריה והורג את הנחש ולא בהסכמתם. השווה הקטע המעניין בסיפור כ"א (“הרפתקותיו של בן-דובה”), מקורדיסטאן העיראקית, כפי שנרשם אצל אביצוק-אילן עמ' 84: “מה עשה בן-הדובה? רדף אחרי הנחש, הרגו והשתמש בו כפי שמשתמשים בחבל. אח”כ נלחם באריה ורתם אותו ברתמות הסוס המת".

מט. הרמאי הזקן והאשה הפקחית. — השווה קרוס-בלקאנים י' (סקופליה).

א"ת 882: התערבות על נאמנות האשה. רק שניים משבעת הנוסחים הרשומים באסע"י ראו אור: נוי-מארוקו כ"ד (=מרכוס-מבוע א'), חחו"ס 1972 ג' (אלג’יריה).

נ. השד כחתן. — השווה גרונוואלד-מוטיבים נ', וכן לעיל, הערה כ"ה, ולהלן, הערה נ"ט.

דברי הסיכום של יששכר בן עמי על זיקת יהודי מארוקו לשדים²² הם בוודאי נכונים לא רק לגבי מארוקו. ראה גם צפורה כגן, “נישואי בני-אדם ושדות באגדה ובסיפור עממי (נוסחאות שבעל-פה של מעשה ירושלמי)”, דברי הקונגרס למדעי היהדות כרך ב', ירושלים תשכ"ט, עמ' 351–349.

נא. שכרה של רחל. — השווה מיוחס-מעשיות ב' (עמ' 12–6, מפי ספרדיה מירושלים), קרוס-בלקאנים ח' (שאלוניקי), ט"ז (ביטולה), פאלאסין-טטואן י"ג, מ"ז, פ"ט, צ"א.

שילוב, המצוי במעשיות העמים, של שני הטיפוסים הסיפוריים: א"ת 403 (הכלה השחורה והכלה הלבנה; השווה לעיל, הערות א', ב') וא"ת 480 (הנערה האדיבה והנערה החוצפנית). השווה המונוגרפיה של רוברטס-נערות, המיוחדת לטיפוסים סיפוריים אלה. הפתיחה שבה נרצחת האם ע"י מכסה הארגז ובתה מפתה את אביה האלמן לשאת אשה (אלמנה, שכנה) שהיתה חביבה אליה, פתיחה זו מיוחדת לנוסחי המזרח התיכון; השווה שם. פתיחה זו מורחבת על חשבון שאר חלקי הטיפוס הבינלאומי שנדרדרו בנוסחנו וקלטו יסודות של מעשיית “סינדרלה” (א"ת 510; השווה לעיל, הערה ב').

נבדוק את נוסחנו לפי שמונת חלקי הטיפוס הסיפורי אצל ארנה-תומפסון: 1א'. אחות חורגת כגיבורה ואם חורגת אכזרית.

2ו'. המשימה המוטלת על הבת החורגת — ניקוי הבית וקישוטו — אינה על טבעית כמו בטיפוס הסיפורי. ואכן, בנוסחנו ניכרת מגמת הדה-פולקלוריזציה וחסרים בו מוטיבים עלטבעיים רבים האופייניים לטיפוס הסיפורי. במקום הגירוש מן הבית או נטישתו יש רק העברה ל"מרתף חשוך" (אם כי האם החורגת דורשת גירוש).

החלקים 3 (ההליכה בעקבות חפץ מסוים) ו-4 (הפגישות בדרך) חסרים בנוסחנו ובמקום סיום המסע הארוך בבית ה"דונור" (חלק 5) נמצא “דונור” זה בדמות זקנה חולה וצמאה, בבית סמוך. המשימות המוטלות על הנערה ע"י הזקנה (חלק 6) מצטמצמות לחיזוק לבה של החולה הצמאה ע"י הבאת כד מים, והשכר (חלק 7) הוא ברכה (“עושר ואושר”) הבאה לביטוי באוצר הנושר מן הפה.

את מקומו של חלק 8 (אדיבות וחוצפה) תופס מוטיב הכלה המוחלפת (א"ת 403, חלק IV).

נבדוק את נוסחנו לפי “יסודות” א"ת 480, כפי שפורטו אצל רוברטס-נערות עמ' 102–71:

1. הדמויות הפועלות

א1. הגיבורים הראשיים: בת חורגת ובת אמת, אם-חורגת אכזרית.

ב1. היצור המעניק את הגמול (ה"דונור"): אשה זקנה.

1. הפתיחה

א2. המוטיבציה של המסע: הדמויות הפועלות נשלחות להביא מים. — יסוד זה מטושטש בנוסחנו, אך יש לשער כי במים שנועדו לרחיצת הבית ולניקויו השקתה הגיבוה את הזקנה החולה. מעשה-אדיבות זה יצריך הבאת-מים חוזרת.

ב2. יסודות-פתיחה אחרים: נערה משכנעת את אביה לשאת אשה לאמנה (שכנה) שהיתה אדיבה כלפיה.

ב3. (כנ"ל): נערה רוצחת את אמה לפי הצעת אלמנה שכנה.

1. מקום הפגישה ואופיו

ב1. מבנה: בית (סמוך).

1. פגישות או משימות בדרך — חסר.

1. אופי המשימות או הדרכים לזכייה בשכר

ג1. ניקוי הזולת, טיפול בו או כלכלתו: נתינת מי שתיה.

1. סיוע מן החוץ במילוי המשימות המוטלות — חסר

1. שכר

א3. שכר גופני: פנינים, זהב וכיו"ב נושרים מן הפה.

ח1. שונות: פרחים צומחים בעקבות רגלי הגיבורה (בנוסחנו — זהב וכסף במקום פרחים).

1. עונש

א2ד. עונש גופני: חפצים (בנוסחנו: ריר) נושרים (נוזל) מן הפה.

א15. (כנ"ל): לכלוך וטינופת בעקבות הרגליים.

1. יסודות אחרים

י2. השילוב עם טיפוסים סיפוריים אחרים: א"ת 403 (הכלה השחורה והכלה הלבנה).

כל הפירוט דלעיל של א"ת 480 (נתקבל בשינויים קלים במפתח הטיפוסים) זהה לחלקים 1 (אם חורגת אכזרית) 2 (אדיבות וחוסר אדיבות) של א"ת 403. נוסחנו נמשך לפי מתכונתו של טיפוס סיפורי זה.

3א. אהבת הנסיך: נסיך רואה (במקרה) את הגיבורה ונושא אותה לאשה.

א4ב. הכלה המוחלפת: בדרכה למלך מושלכת הגיבורה החוצה ומוחלפת ע"י הבת החורגת.

1. הסרת הקסם. המוטיב חסר בנוסחנו, שבו אין היפוך הכלה המודחת, והנסיך מודע מייד לעובדת התרמית, ובמקרה הוא פוגש את כלתו האמיתית.

2. סיום. אופי העונש, שהוא אכזרי ביותר בטיפוס הסיפורי לא פורט בנוסחנו.

לפני החלק האחרון (8) של הסיפור (אדיבות וחוסר אדיבות) משתלבים בסיפורנו, כאמור לעיל, מוטיבים מא"ת 510 (סינדרלה) חלקים 3, 5, והבת המצליחה ובילת סגולת-הקסם המביאה לעושר פוגשת בנסיך הנושא אותה אח"כ לאשה.

החלק האחרון של א"ת 480 נשאר בנוסחנו על כנו, אך במקום חוסר האדיבות של הנערה “המתחרה” והממלאת עם אמה את תפקיד הגיבורה “השלילית”, קיים העדר זריזות, והוא הוא הגורם לזעם הזקנה. קללתה גורמת לכיעור הנערה.

נב. שלוש בנות המלך. — השווה גרונוואלד-מוטיבים ג', קרוס-בלקאנים ג' (סקופליה).

א"ת 425 ל': המנעול בגופו של הבעל הקסום. אם כי רבים הנוסחים היהודיים (באסע"י ומחוצה לו) של א"ת 425 (המסע לגילוי הבעל האבוד) והתת-טיפוסים שלו (ראה לעיל, הערות ז, מ"ד), והטיפוס הסיפורי א"ת 425 ל' רווח בארצות הבלקאן²³, לא מצאנו מקבילות יהודיות נוספות למוטיב המנעול בגוף.

נג, שלושת הסוחרים ובעל-הפונדק. — השווה גרונוואלד-מוטיבים מ"ד, מיוחס-מעשיות ד' (עמ' 18–15; מפי ספרדייה ירושלמית).

א"ת 1591: שלושת המפקידים. באסע"י רשומים 3 נוסחים: ממארוקו, טורקיה ופולין. בנוסח הפולני מתקן שלמה הילד את פסק דינו המעוות של אביו, דויד המלך.

הסיפור נודע גם אצל יהודי מזרח אירופה. השווה אולסבנגר-צימוקים שנ"ה (=אולסבנגר-לחיים קס"ח), פרייגר-שמיץ רל"ו, פרידמן-פנקס עמ' 30–29; ריצ’מן-צחוק עמ' 13–11, גראס-מעשהלעך קס"ה. בהערה לנוסח גראס אצל שווארצבום-מחקרים עמ' 162–161, 470, מובאת ביבליוגראפיה עשירה הרומזת למקבילות יהודיות וכלליות של סיפור הומריסטי זה.

אצל קלוסטון-סיפורים כרך ב', עמ' 12–1, מובאות מקבילות אירופיות, פרסיות והודיות, ומסקנתו היא (עמ' 9) כי הסיפור הוא “ממוצא מזרחי, והיה, כנראה, אחד הסיפורים הראשונים שנדדו מערבה, יחד עם סיפורים הודיים אחרים”.

נד. שלושת התפוחים. — השווה גרונוואלד-מוטיבים י"ב, קרוס-בלקאנים י"ד (ביטולה), פאלאסין-טטואן ט"ז, ע"ה, צ"ד.

א"ת 706: הנערה כרותת הידים. למעלה מארבעים נוסחים של טיפוס סיפורי זה והתת-טיפוסים שלו רשומים באסע"י, בכללם האויקוטיפ א"ת 706^*ד' (הנערה המושמצת), שבו מובלטים המוטיבים של עזרת אליהו הנביא והענשת המשמיצים-המתנכלים. השווה בהערות לנוסחי אסע"י שראו אור: נוי-טוניסיה נ"ב, סרי-תימן ט', שבילי-תימן ל"ח, ל"ט, אביצוק-אילן ל"ב (בבל).

נה. השליח — השווה גרונוואלד-מוטיבים מ"ג (עם ציון המוצא: סאראייבו).

בסיפור נשתמר המוטיב של תחרות חידות, אך מישור העלילה אינו נובליסטי, כרגיל בסיפורי חידות, אלא חברתי, וה"קנס" של בני הקהילה שאינה מצליחה לפתור את שלושת חידותיו של השליח (כל עניין התחרות מובלע בנוסחנו המדורדר) הוא לטובתה של קהילת הנשרפים ולמען שיקומה.

מכיוון שהחידות מבוסות על נסיונו האישי של החד אותן, מן הראוי לסווג את נוסחנו בין התת- טיפוסים של א"ת 851 (הנסיכה שאינה מצליחה לפתור את החידות), בדומה לחידת שמשון שגם היא יונקת מאירוע אשר החד את החידה היה עד לו, ופתרונה ידוע משום כך רק לו.

נו. שלמה המלך ונוצות הציפורים. — השווה גרונוואלד-מוטיבים מ"ו.

במסגרת הנובליסטית של בצוע המשימה המוטלת על שלמה המלך נכללים שני סיפורים, אחד מהם בפי הינשוף ואחד — בפי הזמיר, שניהם — טיפוסים סיפוריים נפוצים.

סיפור הינשוף שייך לא"ת 1510 הנודע בשם “המטרונה מאפסוס” (האלמנה הבוגדת); השווה גאסטר-מעשיות תמ"ב. באסע"י רשומים 8 נוסחים ו-4 מהם ראו אור: נוי-מארוקו מ"ד, נוי-אלכסנדר ו' (מארוקו), נוי-לוב נ"ד, קורט-אפגאניסטן עמ' 125–124, מ"ב.

סיפור הזמיר שייך לא"ת 888: האשה הנאמנה משחררת את בעלה משביו. 4 מ-8 הנוסחים באסע"י ראו אור: נוי-מארוקו מ"ד, נוי-טוניסיה ס"ח, נוי-לוב ח', נוי-אלכסנדר נ"ד (טורקיה).

נז. השמות של ארבעת שערי פאס. השווה גרונוואלד-מוטיבים נ"א.

א"ת 839^* ג': הצלת פלא של יחיד נרדף. השווה לעיל, הערה כ"ח. מוטיב העונש שבו נענשן ערביי-פאס על רצונם לפגוע ברמב"ם, משייך את הסיפור גם לאויקוטיפ נוסף: ביזוי הקודש נענש (א"ת ^*771); השווה לעיל, הערה כ'.

גיבור נוסחנו הוא אלמוני, אך הנס מיוחס בדרך כלל לרמב"ם, ורבים הנוסחים המתארים את מילוטו הפלאי (בשנת 1165), את עלייתו לארץ-ישראל (עכו) ואת מסעו משם למצרים. האופי האטיולוגי (המוצא של שמות השערים) מיוחד לנוסחנו.

באסע"י שמורים למעלה מ-110 סיפורים שבהם ממלא הרמב"ם את תפקיד “הדמות הפועלת” ובשבעה מהם ממלא המילוט מפאס את המוקד העלילתי. והרי רשימת המקבילות באסע"י

מס' אסע"י שם הסיפור מוצאו בערות (נדפס)

742 שלושת השערים שבעיר פאס מארוקו שטאל-עדות פ"ז

1275 הרמב"ם בורח ממארוקו טוניסיה מרכוס-עימות עמ' 356

5463 הרמב"ם נמלט באונייה מצרים

5720 בריחתו של הרמב"ם מן העיר

פאס מארוקו בהר"ב-דור ל"א

5990 בריחת הרמב"ם מפאס

וצלצול פעמונים כנ"ל

9198 מפאס לירושלים כנ"ל

11,266 הרמב"ם בפאס. כנ"ל

השווה גם את הסיפור “הרמב”ם בורח מקנאי האיסלם" שנרשם ע"י יעקב איתיאל (כפי ששמע במארוקו) ונדפס בחוב' י"ד-ט"ו (תשט"ו) של ידע-עם, עמ' 199–198. בהערת ד"ר יום-טוב לוינסקי מובאת ביבליוגראפיה עשירה.

בנוסח של מאורעות צבי, וארשה תקצ"ח, עמ' 33 (מובא ע"י בן גריון-ממ"י קצ"א, אופן א': “קפיצת הדרך בים”), המילוט הוא באונייה מאלג’יר אל “שפת הים של ארץ מצרים”, בלי כל התייחסות אל הרודפים או אל שערי עירם.

נח. שני ילדי הזהב. — השווה גרונוואלד-מוטיבים א', קרוס-בלקאנים ז' (בוקרשט), פאלאסין-טטואן ל"ד, פ"ה, צ"ג.

שילוב של א"ת 707 (שלושת ילדי הזהב, בעיקר חלק ב': האשה המושמצת) בפתיחת הסיפור, וא"ת 408 (שלושת התפוחים, בעיקר חלקים ה'-ז') בסופו. אצל חבושה-סיווג עמ' 427 מוצא אויקוטיפ חדש לשילוב הנ"ל: א"ת 780 ד': האמת יוצאת לאור העולם; אלא ששם זה מיוחד למכלול הטיפוסים א"ת 789–780.

באסע"י שמורים 25 נוסחים של א"ת 707 ועשרה מהם ראו אור: נוי-טוניסיה מ"ה, נוי-לוב ב', נוי-פולונסקי עמ' 12–11 (טורקיה), נוי-אלכסנדר ע"ו (ישראל, ספרדי), נוי-פולונסקי עמ' 13–12 (תימן), חחו"ס 1979 ג' (תימן), חחו"ס 1970 ז' (קורד' העיראקית), נוי-עיראק י"ב, אביצוק-אילן ל"א (בבל), קורט-אפגאניסטן ז', עמ' 41–35.

לא"ת 408 השווה לעיל, הערות ו', מ"ה.

נט. תעלולי המכשפה “ברושה”. — השווה גרונוואלד-מוטיבים כ'. על הקשר בין מכשפה (שדים) לחתולים ראה לעיל, הערה כ"ה.

הסיפור סווג באסע"י כאויקוטיפ א"ת 476^* א' (מיילדת השדים), בשל קרבתו אל א"ת 476^* (בבית הצפרדע); באסע"י שמורים 9 נוסחים של האויקוטיפ הזה ו-3 מהם ראו אור: שבילי-תימן כ"ג, בהרב-אשקלון מ"ח (קורד' הטורקית), נוי-פולקטיילס י"ב (קורד העיראקית). הנוסחים שלא ראו אור מוצאם ממארוקו, ישראל (3 נוסחים ספרדיים), אפגאניסטן ובוכארה.

ס. התפוחים והכופתאות. — השווה גרונוואלד-מוטיבים ז' (“השופט במבוכה”)

א"ת 1735: “הנותן מרכושו יקבלנו בחזרה פי עשרה”. באסע"י שמור נוסח יחיד (מבבל).

נוסחנו זהה זהות גמורה עם הטיפוס הבינלאומי. השווה בולטה-פולביקה כרך א', עמ' 292, הערה 2, וכן פאולי-בולטה שכ"ד. במפתח הטיפוסים (א"ת) נמנו 5 נוסחים מיוגוסלביה. השווה גם בושקוביץ'-קרואטיה צ"ו, ווסידלו-נוימן רל"א.