בסיפורי־העם הספאניוליים שבאסופתנו אנו יכולים לפגוש מכרים ותיקים ורבים מימי הילדות, מאגדות האחים גרים, מסיפורי שלמה המלך, מן המיתולוגיה היוונית ועוד. ואכן, אפשר לדבר על מוטיבים אגדיים כעל שפת־אספרנטו בינלאומית. יש מעשיות הזהות לחלוטין, או בפרטים מסויימים, עם סיפורי־עם טורקיים ובעיקר עם אלה, שמוצאם מן האי אדאקאלה שעל נהר הדאנובה. חוזרים ונשנים בהם מוטיבים, הידועים היטב מן הפולקלור העולמי, בכללם: המכשפה מופיעה בדמות אשה זקנה; בן־המלך המחופש לרופא מכריח את בת־המלך למסור לידיו את סם־המרפא, שאותו הוציאה ממנו במרמה; המלכה המתרחצת מושלכת, ע''י המכשפה, לתוך מימי הנהר; הדב בא לקבל את הכלה שהובטחה לו; אשה מרשעת אינה מצליחה לכרות את העץ הצומח מתוך קברו של האיש שנרצח על ידיה; היתומה זוכה לעצה טובה על קברה של אמה; האיגרת ובה פסק דין מוות על נושאה (מעין “איגרת אוריה החיתי” במקרא), מוחלפת, והמזימה הקשורה בה מתבטלת; האהוב מטפס אל חדרה של אהובתו על סולם עשוי משערותיה; תאנים גורמות לסרוסם או להשחתת פניהם של האוכלים אותן, אך תאנים אחרות מתקנות את הנזק ומחזירות את המצב לקדמותו; שד דורש חפץ מן הבית, כתגמול לעזרה שאותה הושיט; כדי למצוא את הדרך בחזרה מפזרים הנמלטים או הנחטפים, בשעת מסעם או מנוסתם, אפונים ושעורים; מחפשים אשה מסויימת ומוצאים אותה על־פי שערת ראשה; התינוק בהיוולדו טורף את המיילדת; הילד הוא הפיקח ביותר; איש חכם מחוכם מועך בידו גבינה הדומה לאבן; פקעת מתגלגלת וחוטיה מוליכים את הגיבור בדרך הנכונה; פרה באה לעזרת הגיבורה; טבעת או “סימן חיים” אחר מודיעים על גורלו של קרוב משפחה הנמצא במרחקים; מתוך פרי חתוך זונקת נערה; פחמים נהפכים לנחשים הטורפים את האשה המרשעת; שולחן מתכסה מאליו; יפהפיה נרדמת; בעלי־חיים אסירי־תודה; רב־הגנבים; אלמנה בוגדנית; לכלוכית (“סינדרלה”); האנס בר־המזל; מת אסיר־תודה; מלכת היופי של העולם; אם חורגת מרשעת; שוליית הקוסם; שלמה המלך והציפורים הסרות למשמעתו; השד בתוך קליפת האגוז; ועוד ועוד, – המוטיבים הסיפוריים האלה, רובם ככולם הם מכרים ותיקים שלנו, הקרובים ללבנו.

גם לנוסחות הפתיחה והסיום של מעשיות רבות באסופתנו נמצא מקבילות במקומות אחרים. בנוסחת הסיום eyos dukados, mosotro salvados (להם זהובים, לנו סובין!) מתקבל הרושם כי המלה salvados נבחרה רק בשל החרוז. את המלה הזאת אפשר לפרש גם כ"נגאלים", “נושעים”, ואלה שקיבלו אותה לא היו מודעים למובנה המיוחד. אנו מוצאים “סובין” גם בסיומן של מעשיות אחרות, ובעיקר בסיומן של מעשיות יווניות. ואולם יש שינוי מה: במעשיות היווניות מאחל המספר לעצמו חיטין, לגיבורי המעשייה סובין¹. בסיפור מן האי מאיורקה מבקש הגיבור מידה גדושה של טוב לעצמו. הספרדי מבקש לעצמו טובות, לאחרים – רעות.

נוסחת־הסיום הספאניולית eyos tengan muncho bien y mosotros tambien (שתהיה להם רוב טובה ולנו גם כן), מזכירה לנו את סיומן של מעשיות ערביות ואלבניות: “הם חיו באושר רב, מי יתן ונזכה באושר רב יותר!” וכיו''ב. דומה לכך נוסחת הסיום ביידיש² : “זיי איז גוט און אונדז איז נאַך בעסער; זיי עסן קוגל און אונדז לעקן מיר ס’מעסער”. (להם טוב ולנו טוב יותר; הם אוכלים פשטידה ואנו מלקקים את הסכין)³.

מעשיות רבות מתחילות ב־era un buen rey (היה מלך טוב) ומסתיימות בכך שהסיפור נגמר בכי טוב.

לביטוי הספרדי aqui־allá מקביל בטקסטים העבריים ה"שם־כאן".

כנהוג בסיפורי־עם כגון אלה, משתמשים גם כאן בסיפורינו במלות חיבה, ליבוב והקטנה⁴, ובביטויים המקובלים בספרדית, כגון mi alma (נשמתי).

הביטוי kaminando, kaminando לציון ההליכה הנמשכת, חוזר בסיפורים, בדומה למימרה הספרדית: kaminando y ablando.

שפת הסיפורים שלנו מושפעת מעברית, פורטוגיזית, צרפתית, איטלקית, יוונית, סלאבית, טורקית וערבית⁵. המוטיבים שלהם יונקים ממקורות שונים, ובכללם, כמובן, גם מקורות יהודיים⁶.

מן הראוי לציין גם את תרומתם הגדולה במיוחד של היהודים כאספנים וכמתרגמים של סיפורי־עם מזרחיים, ובעיקר של סיפורי־עם ערביים, הנפוצים בעולם כולו; חלק מהם הגיעו, באמצעות יהודים, לידיעת הספרדים; היו אלה סיפורים שהיו ידועים לכתחילה בעברית בלבד, ומשום כך מותר לנו להתייחס אל רבות מן הדוגמאות שלפנינו כאל טקסטים יהודיים. אגב, אין זה חשוב כל כך לגבי הסיפורים, מי היה מחברם. חשוב יותר הוא לקבוע מי קיבל אותם ומי מסר אותם הלאה. כך הטביע בהם המסרן את חותמו והודיע לנו את צביונם הרוחני.

בסיפורים אלה, ובעיקר בסיפורים שנאספו ע''י סינתיה קרוס, מצויים, מלבד הביטויים הדתיים, גם המלים העבריות הבאות (לפי סדר הא''ב העברי): בית־החיים, בן־אדם, ברכה, גביר (עשיר), גלח (כהן־דת), הגדה (של פסח), זוכה (מרוויח)⁷, חבר, חודש, חזירים, חמור, חשבון, חוץ, טובה, ירושלים (בלי ההברה ההתחלתית: (כמו Rushelayim, כמו Anuel במקום Manuel, אטיאש במקום Matthias), כבוד, לאדרונים (במקום ladrones, בספרדית – גנבים), בר־מזל (מכאן אצל סרוואנטס: mazalado), בישמזל (dezmazalado; גם ביידיש, גרמנית ואנגלית כך: שלימזל, שלומיאל, shemozzle), מלשין (חדר לספרדית, וכן: ממזר), מעלה־מטה, מרה שחורה, נביא, פחם, צבא, צדקה, צער, ריח, שלום, תורה (פירושה בספרדית, מלבד המובן הרגיל, גם משפחה יהודית ומס היהודים).

חלק מן הרומאנסות הספאניוליות הרווחות אצל יהודי ספרד מושר עדיין בספרד, כחלק אינטגראלי של הפולקלור הספרדי. בפי יוצאי ספרד הן מפגינות בעיקר, כדברים אחרים רבים השייכים לתחום הפולקלור היהודי־הספרדי, את אהבתם, התמדתם ודביקותם של היהודים הספרדים במורשת־תרבותם הספרדית.

להוציא מלים עבריות אחדות המפוזרות פה ושם, מהווים השירים האלה נכס ספרדי מובהק, שבמרכזו סיפורי גבורה על מלחמות הספרדים ב"מאורים" הרבים ובמיוחד – עלילותיו של אל־סיד. אך יש ביניהם גם עלילות אהבה ועלילות אחרות, שהודפסו החל מן המאה ה־16 ואילך במהדורות רבות. דווקא היהודים, הם הם ששמרו על יצירות שירדו לטמיון אצל הספרדים עצמם. דבר זה מוכיח, בין השאר, שקווי־אופי מסויימים של היהודים מצויים גם אצל הספרדים. כן מוכיח הדבר את שאיפת היהודים הספרדים לשמור על תחושת העליונות, בעזרת טיפוחן של מסורות עתיקות, מכובדות ומיוחסות, גם כשהם לעצמם, נושאי המסורות האלו – מבודדים ומושפלים.

הרומאנסות נאספו בארצות הבלקאן ובמזרח התיכון מאז סוף המאה הי''ט, וחלק גדול מהן ראה את אור הדפוס. מספרן רב, ואנחנו מביאים להלן רק מבחר קטן ביותר, כפי שרשמנו אותן מפי העם.

מקור עשיר ביותר של רומאנסות נתגלה אצל יהודי מארוקו “הספרדית”, ששמרו על זיקה הדוקה אל יוצאי ספרד. עם גילוי הדוגמאות הראשונות, בסוף המאה הקודמת, כתב ראמון מננדז פידאל, החוקר הספרדי המובהק של תחום זה: “כאשר אנו שומעים את הנוסחים השונים של הרומאנסות, שזכינו לקבלן מפי יהודים תושבי מארוקו, רומאנסות הדומות כל כך לאלו שברישומים ובאוספים ספרדיים עתיקים, נדמה לנו שאנו שומעים כיצד עולים קולות מתקופת המלכים הקאטוליים, כאילו טאנג’יר, טטואן, לאראש, אלכזר ועוד היו ערים קאסטיליאניות עתיקות, שירדו ונעלמו במצולות הים בעקבות מעשה כישוף. אנו שומעים עדיין את שירתם של התושבים העתיקים מלפני ארבע מאות שנה, כאילו פיות המסורת כישפו אותם במקום זה” (פידאל – קטלוג).

זה לא מכבר רשם פול בנישו מפיהם של בני שתי משפחות ממארוקו, שהיגרו לבואנוס־איירס, שישים רומאנסות מן הסוג הזה¹. בחומר זה נתקלים אנו בחימנה הנועזת המבקשת את המלך להעניש את רוצח אביה, ואם לא יעשה כן, אינו זכאי עוד למלוך או להיות אדון בביתו. אנו שומעים ברומאנסות אלו את קללותיו של מלך המאורים, שהונס מוואלנסיה ע''י אל־סיד, לעינינו עולות “החגיגות הגדולות שהמאורים היו נוהגים לחוג אותן במישור גרנאדה”, דון בואזו יוצא לקרב עם הוארסו (אורקוס, מוות) ועוד.

מועטים האלמנטים היהודיים: אליהם שייכת הערתו־תשובתו של האב הקשיש (שאינו אלא אל־סיד) שנשאל ע''י בתו לפשר יגונו, והוא עונה לה: “עוד לא פגעו בי היהודים לרעה; הרי הם בני אדם שלא עושים את הרע”. ברומאנסה “דויד וגלית” משליך דויד שלוש אבנים ורק השלישית פוגעת בענק; כאשר הוא משליך את האבן הראשונה הוא קורא בשם “אברהם”, השנייה – בשם “יצחק”, השלישית – בשם “אלוהי השמיים”; באבן שלישית זו הוא הורג את גלית.

על הדוגמאות האלו אפשר להוסיף עוד, אך אין בהן הוכחות לייהוד הרומאנסות. מה שברור הוא כי קיימת בהן נטייה להימנע מכל דבר נוצרי מובהק ולהשמיט מן העלילה יסודות אשר ריח הנצרות נודף ממנה.

בשנת תרצ''ב נתפרסמו בסאראייבו “קומפלאס די פורים”, שהיו ידועות עוד בתקופה שקדמה לגירוש ספרד ונדפסו הרבה פעמים. הקומפלאס מכילות ראשית חמשה חרוזים של הפזמון “אזכיר חסדי־אל” עם תרגום ספאניולי. ממקום אחר נודע שהמחבר הוא אברהם חיון בר שלמה. כן נדפסו שם:

א) קומפלה המתחילה במלים אלו: “אימפאסארי אה קונטאר”, וזהו תוכנה בערך: המחבר מזמין להודות לאל בשמים שגזר על המן מות “בלי מחילה” (סין דולינסיה). הוא הסכיל לקבוע את המועד להריגת היהודים ביום שנולד בו משה רבנו. כאשר שאל המן מתינוקות של בית רבן על פרשת השבוע, הם ענו: “וארא”, פרשה שבה הגדיל האל את אברהם; וגם זה היה סימן רע לו. הדברים האחרים בשיר מתאימים לסיפור המגילה, אך מרדכי נקרא בשם “סינסן”, כשם שהוא ידוע בספרותנו בכינוייו: “פתחיה”, “בלשן”, “מלאכי” (מכאן כינויו של מרדכי באיטלקית “אנג’ילו” – מלאך, ובגרמנית – “גומפל” בדומה לשם עוף “גימפל” שמלמדים אותו לדבר). השם “סנסן” (שיר השירים ז', ט) נודע בתקופת התלמוד כשם פרטי.

ב) “לה כתובה די המן”. בין הסבלונות של זרש היו: כתונת מדור המבול, כולה מלאה חורים; בגד מקורי עכביש; שמיכה מעור ינשוף; סדין טלוא בקליפות תפוחים; שתי אנפילאות, אחת קרועה ואחת טלואה; ארבעה תחתונים מעור של ברווזות; שרוכים מעור של חתולות; כובע של קליפות אבטיח, ירושת המן מאבי אביו; כ''ד מגבות, אשר הגדולה שבהן נועדה לכסות את זפק הכלה; ענק של צימוקים שחורים; גרבים שכל אחד מהם מכיל מאה כוש (טורים) קטנים כזבובים; מחט כדי לחצוץ בה את השיניים; מעטה עשוי סמרטוטים של ארג, וטלוא בפסולות עור וכפתורי (גלולות) עזים וכו'.

ג) ב"כתובה של המן", אף על פי שהיא נועדת להציג תלבושות אספאניוליות, ואנו למדים ממנה את שמותיהן, יש גם שמות של מלאכים, כך בשיר־היין האתחלתה שלו היא: “אי קון די אל דייו”. במיוחד נזכרו משקאות ואמצעים גורמי צמא, למשל: סרדיניות, דגים ממולחים, צנוניות, דולסי (ריבות), קונפיטיס (סוכריות), שאמפאניה, “אגואה די קאנילה” (מי קינמון), וכן טשיבוקיס (מקטרות) רחבות ומלאות. אגב יש להוסיף למאכלי־פורים: פ’ולאריס, שקוראים עליהם את השבת לפני פורים, היינו מאכל של בצק עם ביצים; רוסקאס (צנימים) או פינדולאס די סימולה, ז.א. חרט של סולת, ביצה, דבש ושמן הממולאים במעשי־חלב (גומו), אגוזים וסוכר או דבש; באקלאב’ה, עוגה ממולאה באגוזים (בז’רגון אשכנזי שטרודל); ביסקוטס (כעכים). הפורטוגיזים בהאמבורג אכלו בפורים עוגות בחמאה.

רשימת מאכלים כאלו נמצאות גם במסכת פורים לר' קלונימוס בן קלונימוס ועוד.

ד) קינה של התפנוק המודרני, אשר האתחלתה שלו היא: “אורדינאר קירו און קאנטאר דיל פ’יליק קי פאסה”, בתרגום עברי: אודך האל על הנס שעל ידו אבד הוא שהיתה לו רשות לאבד אותנו. ועתה הננו כורעים תחת גזרה חדשה, היינו הנשים מתלבשות לפי האופנה האחרונה וכדי לאסוף את נדונית הבנות, יש לחפש אחר דרכים עקלקלות. מצד אחר המלמדים רעבים וחוזרים על הפתחים. אבל בצוק עתים כזה, מצווה היא לעזור איש לאחיו. ביחוד בפורים זה, על העשירים לפתוח את ידיהם למען הדלים הרבים בעיר הזאת (קושטא).

אגב: היו מזמרים עוד קינה על החידושים וירידת הדת (אואיד איסטאס קופלאס): עת לעשות לד'. לא למזל היו לנו “שווי הזכויות” (“טאנסימאט”): עתה אוכלים חמץ, בפסח, שותים יין נסך, אין מכבדים את התורה ואין שומעים בקול המורה. כסף, כסף והאופנה הצרפתית, יענו את הכל. פסקה ברית מילה, אין נוטלים ידיים או נוטלים אותן בלי ברכה, מגלחים את הזקנים, מחללים את השבת ומתנהגים כצדוק ובייתוס…

דומה לכך ה"ליד פון די קוגל" (שיר על הפשטידה, מאכל שבת ידוע) של יוסף אהרנס והוא פרודיה על “די גלוקה” (הפעמון) של פרידריך שילר וחודה מופנה נגד החידושים הדתיים שב"טמפל" (בית הכנסת הריפורמי) בהאמבורג. מן הראוי להשוות קינות פארודיסטיות אלו אל קינת הבדחן חיים הרש ברגר מהוליץ, שנכתבה באונגריש־אוסטרה והאתחלתה שלה היא (ביידיש): הירט מיר צו, מייני ליבן הירין. “שמעו אלי רבותי. בכל העולם אין שליט אלא אהבת ממון, והכל הולך אחרי אפנת פראג. כל השבוע מתעסקים בהבל הבלים כדי לעשן בשבת סיגרה טובה. בליל פסח אין קוראים את ההגדה ונהנים רק מן הכופתאות שבמרק. חג השבועות אינו חג מתן תורה, כי בו מוכרים בפרהסיה סחורה. בט' באב יושבים בבית הקפה, משחקים בקלפים ואומרים: למה להתענות בעד אחרים” וכו'.

מלבד ארבעת העניינים המפורטים לעיל, יש ב"קומפלאס די פורים" גם:

ה) פתגמים וניבים, כגון “קין מאנדה פלאטיקוס, ריסיב’י פלאטיקוס” (מי ששולח מנות בפורים מקבל מנות); “לה סעודה די פורים” (על סעודה שנמשכה זמן רב, כמו “לאנגע מגילה” אצל האשכנזים), “דיספואיס די פורים פלאטיקוס” (משלוח מנות אחרי פורים, כמו “אתרוגים אחר סוכות”); “אזירסי דיל מרדכי” (הוא עושה עצמו חרש וטיפש); “ויזתה” (ארוך ודק); בהתאם לכתיבת המגילה, באסתר ט', ט, צריך למתוח את ויזתה על עמוד תליה שעושים אותו מעץ פשוט וארוך. ויזתה הוא שנתלה מעל לבני המן על העץ ההוא ומטעם זה המן בצוואתו לבניו – הנמצאת גם היא בספר הנ''ל – נד לויזתה יותר מלכולם), “ממוכן” (שם־גנאי הוא, וביחוד בצרפת הדרומית מפני שלפי דברי חז''ל המן היה מוכן לפורענות לתליה, וממוכן אינו אלא המן).

ו) שירי ילדים: השיר הידוע “פורים לנו וכו” ניתן עם תרגום ספאניולי וזה תוכנו: למזמרים את שירי־פורים תתנו מתנות ותמלאו את כיסיהם, כי זוהי מצווה. אחד השירים כולל דברי לעג לקמצניות: “קאיה טו פיריש וכו'” ותרגומו: מה את עושה, טיפשה? לא יאה לך לדבר. עבורך מוכן עץ התליה שישמש אותך בפורים. תני למלמד התינוקות, למען הקטנים, כמה אדומים".

במאנטובה מזמרים הילדים באיטלקית: “פורים בין וויניטו, פורים בין טורנאטו; דיל בואון מארדוקיאו”, בעברית: ברוך בואך, פורים, וברוך אתה בשובך! כן שותים לכבוד מרדכי הטוב, לועסים המן (ז.א. “אורילי די המן” היינו “אוזני המן” או שאר מאפי־פורים הנקראים בשם “המן” לפי טעמו של כל אדם), אוכלים, רוקדים, מתענגים. ואני, בת טובה, בחופש בית־הספר אתחבר בחגיגה עם קרובי. בסוכריות מתוקות אני אשנן את שיני ואומר: תחי אמא! יחי אבא! יחי מכיר התודה! קולי ירים מזמור לד'".

מזמור דומה הוא השיר של “ליאוני רבינו אוסימו”: “בינקי פיצ’נו איו סיאה, קון פוקו סאלי אין טיסטאה” בעברית: “אף כי עודני קטן ומעט מלח (שכל) בראשי, לא אוכל לשתוק בחג העליז הזה. אציע בקשה, אציע בקשה לפני ד' אלקינו ששמר מרע את עמי החרד. אמרו לי כי תפילת ילד רצוי לו. אמרו לי כי טובתו בעדנו היא אינסופית. לכן הנני נודר נדר בקול שפל ובלב מלא חרדה. מבקש אני ממנו את טובתו, ברצונכם, שישמור על חייכם. שתחיו מסובים תמיד בשמחה ובשלום”!

גם אצל האשכנזים נוהגים הילדים לבקש מתנות ומזמרים את החרוזים הנ''ל בשינויים רבים: “גוט פורים, גוט פורים, ליבי לייט” וכו' בעברית: פורים טוב, פורים טוב, ידידינו, יודעים אתם מה ענין הפורים? פורים הוא חג להתענג ולתת מתנות".

בעדות המזרח נהגו בעיקר הילדים לתלות טבעת ובה בובה ולהצית תחתיה אש. דומה לכך המאכל הנ''ל רוסקאס אי פינדולאס (רמז להמן התלוי), הדומה למאכלי האשכנזים בפורים – כופתאות בצק ממולאות בשר שנתלו מקודם כדי ליבשן ובשר מעושן שקוראים לו “המן”.

כל המנהגים האלה, ובכללם גם ההכאה בפטישים בשעת קריאת המגילה, באים להביע את משאלת הלב, שכן ייעשה לבני־המן גם בימים ההם ובזמן הזה.

ותחזינה עיננו בזאת, במהרה בימינו.

הברית בין הקב''ה ובין כנסת ישראל, כפי שהיא באה לביטוי במקרא (הושע ב' י''ט, ירמיהו ב' ב') ובמדרשים (ביחוד במדרשי שיר־השירים) דומה לקשר בין איש לאשתו. פירוש הדבר, כי ע''י מתן תורה קידש לו הקב''ה את עם ישראל על הר־סיני. בהתאם לכך נתחברו ע''י פייטנים נוסחי כתובה שבה קידש הקב''ה את ישראל – כלתו המקושטת, בעשרת הדברות.

לפי הכתובה, שהספרדים נוהגים לקרוא אותה בחג השבועות, לפני קריאת התורה, בליווי תרגום ספאניולי (ראיתיה לראשונה בבית־הכנסת של הפורטוגזים בליסבון), יוצא שישראל הוא החתן והתורה – הכלה. העובדה, שמשווים את הקשר הקדוש ביותר, את הברית שבין עם ישראל ובין אלוקיו, לנישואין, רומזת לטהרת הקשר שבין בן־ישראל ובין זוגתו.

ענין מיוחד יש בשירים עממיים שנוהגים יהודי ספרד לזמרם בחתונה ובברית מילה. שירים אלה עוברים מדור לדור בספאניולית. והרי קטעים מן השירים האלה, כפי שהם רווחים בפי העם¹.

שיר אם־הכלה אל בתה

א. (איז’ה מיאה, מירה ביין) בתי, שמרי וזכרי ושימי על לבך, פן תעוררי קנאה בלב זרים וקרובים. זכרי כי בת טובים את! רכשי לך את חמותך וגיסתך לאהבה אותך, והיו לך לאוהבות ולאחיות! אל תהיי עצלה, היי מתמידה וזריזה. היזהרי בהלכות ביתך ושמרי היטב על בעלך כי בן נכר הוא. עשיהו לך לאח ולאוהב!

ב. (אוליי אנטיס קי טו טי ב’אס) בתי, בלכתך – הביטי נכוחה. בדרכך אין אחים או הורים. לפני זרים הופיעי בכבוד. אל תגלי חרפתך, בתי טובת המראה, מלכה מצד האב וגם מצד האם. בעיני אביה – זהב קלל וישפה היא. ובעיני אמה – מרגלית יקרה ואבן פטדה.

מזמינים את אם החתן לראות את כלת בנה, בחרוזים: “צאי אל החצר לראות את כלת בנך”. והאם עונה: “ראיתי אותה הולכת אל הים. מאירה באור של זהב”.

החתן יוצא עם אמו. הכל רואים את הכלה כשהיא צועדת לאטה, ומכאן הניב: “פאסוס די נוב’יה” (צעדי כלה) לציון הליכה איטית.

שיר החתן לכלה

(ב’וש קונוסי, מי נוב’יה) הכרתיך, כלתי. מעריסתך ומילדותך נועדת למזלי. נשא את מזלנו יחדיו, באהבה זכה ותמה, כלתי רבת החכמה. גדולה אהבתך אלי מאהבתך הראשונה.

בואי באהבה רבה, כדי ששנינו נשמח. אם לבנה את ואם שחרחורת, צבעך כמרגלית יקרה, שכלך חריף כפלפל שחור. בואי עם אהבתך הראשונה באהבה גדולה.

שירי הכלה בצעדה אל בית החתן

א. (איסקאליריקה די אורו) בניתי מדרגות של זהב ושן, יתהלך עליהן החתן לסדר וקידושין. אני רואה יונים לבנות פורחות כדי שהכלה תבוא לברכה (לחופה).

ב. (איסטאב’אן לוס סייטי אירמאנוס) שבעה אחים הסבו לשולחן אחד. שתו ואכלו צלי ומטעמים. עברה גברת במבצר, והשבעה הגרילו ביניהם מי ישא אותה. הסכימו לכך כל השבעה. הצעיר בקצה השולחן תפס ידה והביאה אל הארמון, אסף מינן אחד ונתן לה קידושין. היא גילתה ידיה הלבנות, והוא שם טבעת על ידה. החמות אמרה: “בעוד מאה שנים אני רואה זאת: השולחן הגדול ערוך, עליו הזרה אוכלת. המיטות הגבוהות מוצעות ובהן הזרה ישנה”. – השווה גרונוואלד מס' 28.

שירי־חתן

א. (האי קי רילומבאר) האח! מה מאירה הכלה היפה. מאה שנים תהיה מבורכת! בואי כלתי, נלבב וננשק זה את זה. האח! מה מאירות עיניה ומצחה כתחרה מתנוצצת! בואי כלתי, נלבב וננשק זה את זה. מבעיך כה ורדיים! מה שינה אותם כל כך? בחור אחד שינה אותם.

ב. (אקלייה מוג’אג’יקה) היכן הנערה שעברה? מתה לה אמה, אני מצאתיה. מתה לה אמה לעת מנחה, אני מצאתיה לעת ברכה (חופה). איפה מצאתם אותה להיות לי לשמחה? מתה לה אמה בשעת ערבית, מצאתיה שעה שמסדרים קידושין, לעת שינה בשעת ערבית. – השווה גרונוואלד מס' 25.

שירי־נדוניה

א. (סי לאס דימאנדאס) מה דורשת הכלה? שואל אתה מה אני דורשת? בניה ובית, החלון יוצא לשדה, הצינורות של כסף, האמבטיה של שן ובעלי יהיה הלבן.

ב. (קאלים די קאלמי). קאלים, השיאני למושון בן קאלמי! חפצה אני לעשות את עצמי ליונה כדי לעוף לתוך חנותו ולהתישב בחיקו. – השווה גרונוואלד מס' 26.

ג. מה את חפצה, פלוריטה, מה את דורשת ממני? הדורשת את כותונת או אנטירי (בגד חגיגי המגיע על לקרסוליים) של משי, או של חוטים (בגד טורקי של ארג)? אינני נכספת להם, לא למשי ולא לחוטים. אינני מבקשת אלא בריאות שלמה למושון החייט.

ד. (איל קונדי קון לה קונדיסה) הגראף והגראפית נסעו כאצילים, העגלה היתה מקושטת להפליא. בה ישבו הגראפית ובתה החביבה. התיעצו מה תתן (הגראפית) לבתה כנדוניה. מה תתני לבתך? אני אתן לה מטבעות לבנות למנות אותן נצרכים ל''א יום. תני קמיע, גברתי, קמיע לבתך. אתן לה שלשלת של זהב כדי שתהנה ממנה יחד עם חתנה. – תני קמיע גברתי, קמיע לבתך. – אתן לה קמיע לבתי. אתן לה שלשלת זהב כדי שתוכל להחליף בכל יום… שבעת פארי־ראש (טוקאדוס), כדי שתוכל לשים (ללבוש) אחד (מהם) בכל יום. אתן לה משרת קטן שיטייל בכל יום עם הבכור שלה. – הרבה את נתת לבתך. – השווה גרונוואלד מס' 23.

ה. (פיליאי קון מי סואיגרה). רבתי עם חמותי בעריכת הנדוניה (אגב: הריב נערך למראית עין, כמנהג אצל הספרדים; השווה שבת קל''א: “ליכא כתובה דלא רמי בה תיגרא”, והפתגם: “ני נוב’יאס סין סיז’אס, ני ב’ידה סין קישס”, בעברית: אין כלה בלי גבות [צבועות] ואין חתונה בלי תוכחות; כלומר: האבות רבים ביניהם). שמתי את מגבעתי על כתפי ונסעתי לים. בנסיעה ובהפלגה עסקתי שבע שנים על הים, אח''כ הגיעה אונייתי לנמל.

נשאתי עיני למרחק, והנה אוניה מתקרבת. חיכיתי לה בנמל. ישבה בה דודתי קארוניל.

– תחיי, דודתי, מה שלומו של אבי?

– אביך, בן אחי, כפוף, מחפש אחריך.

– ומה שלומה של אמי?

– אמך בכתה בגללך עד לעיוורון.

– ומה שלומה של כלתי?

– כלתך מחר תינשא!

כאשר שמע זאת האומלל, רצה לזנק לים.

– אך תקפוץ, אין לך סיבה לכך. כי אני כלתך, כלתך קארוניל.

– השווה גרונוואלד מס' 7. השיר שייך לסוג הרומאנסות על הספן החוזר הביתה.

פתגמי חתונה

נושא החתונה תופס גם מקום נכבד בפתגמים ספאניוליים. והרי 12 מהם:

1. קין נו קירי אפארינט’אר, דימאנדה מונג’ה דוטה אי מונג’ו אשוגאר (מי שאינו רוצה להתחתן דורש הרבה נדוניה וסבלונות, כלומר מחפש אמתלה ותירוץ לעצמו).

2. לה איז’ה אין לא פ’אשה, איל אשוגאר אין לה קאשה (הבת עודנה בחיתוליה, והסבלונות בארגז).

3. איספאנטאדה לה איספוזה די ב’יר טאנטה קוזה (הכלה נבהלת לראות דברים רבים כל כך).

4. לו קי נו סי אזי אה לה בודה, נו סי אזי אין לה ב’ידה טודה (מה שלא נעשה בחתונה, לא נעשה יותר בכל החיים. הכוונה לבגדים היפים).

5. אשוגאר אי קונטאדו סי פואידי דאר, לה ב’ינטורה ב’אטילה בושקאר (נדוניה וסבלונות אפשר לתתם, אך את מזלך עליך לדרוש בעצמך).

6. קין איז’וס אי איז’אס טייני, קון גאטוס אי פירוס אפאריאנטי (מי שלו בנים ובנות יתחתן עם חתולים ועם כלבים).

7. איל חמין אי איל יירנו קומו טי סאלי (חמין, כלומר מאכל השבת הנודע, וחתן הם לפי ההצלחה).

8. אל אמור דיל יירנו, קומו איל סול דיל אינב’יירנו (אהבת חתן כשמש בחורף).

9. קואנדו סי קירין נואירה קון סואיגרה? קורנדו אסוב’י איל אזנו פור לה איסקאלירה (כלה וחותנת מתי יאהבו זו את זו? עד שיעלה החמור בסולם).

10. קין נו מיטי קארה, נו קאזה (מי שאין לו אומץ לב אל יקח אשה).

11. קיו קירי סיר קאזאמינטירו, דיב’י טיניר קארה די פירו אי סאפאטוס די פ’יירו (השדכן זקוק לפנים של כלב ולנעליים של ברזל).

12. אבאשה איסקאלון אי טומה מוז’יר – סוב’י איסקאלון אי טומה חבר (רד מדרגה וקח אשה, עלה מדרגה וקח חבר. השווה: נחית דרגא ונסיב איתתא, יבמות ס''ג ע''א).

שירי הנשים בחדר הלידה

א. (פארידה, איל דייו וכו') יולדת, האל ינצרך מכל רע, לפי משאלת לבב אמך! היולדת ילדה בן זכר, מלאכים, שמרו נא את התינוק מכל רע! לא לשוא היו צירייך, ילדת בן יפה תואר, אנחנו מודים לו שהוא זיכה אותה בשמחה הזאת. הנולד הזה יהיה לנו לסימן טוב! השקיפי אל הדלת, יולדת, וראי. נערות יפות נכנסות, וזו אל זו אומרת: מי יתן כזאת לראשנו! נודה לאל שזיכה אותך בחגיגה זו.

תשובת היולדת היא:

ב. (יאמאמי אל בעל הבית וכו') קראו אלי את בעלי ואקבול לפניו על שגרם לי צרות רבות. קראו אלי את המיילדת, שלא תבהיל את אמי. קראו אלי את אחי, שיתן לי שי – תרנגול, לעשות ממנו מרק.

שיר לברית מילה

(יא ב’ייני איל פאדרינו וכו') הנה בא הסנדק עם האורחים. בידו האחת נושא הוא בשר שמן ודג טוב, ובידו השניה – שלל אדומים. בסימן טוב תהיה חגיגה זו. אני מברך אותו שחנני לראות את היום הזה.

האב ניגש אל המיטה והיולדת אומרת: – טרם אכלתי דבר.

– יביאו לך תרנגולות שמנות.

יש לציין, כי גם בשירי חתונה קיימים נוסחים כאלה. ברשותי שמור כתב־יד של שירי חתונה (“דידיקאדה אה לה סיניורה אניקה די פוליוקאן אין באניאלוקה איל 17 אוגוסטו 1903 דיל אמיגן ז’ק איפ’ינדי”) ובו, בין שירי החתונה, גם נוסח כזה שלנו. כן קיים גם חומר נדפס (“רומאנסה דידיקאדה אה לוס קירידוס, איזפוזוס ז’אק אי מאטילדה אל דיאה די סוס קאזאמינטו (10.11.1907) פור סוס הירמאנו: ד''ר י' שלום”).

שירים אלה מעניינים גם בגלל מאורע נורא שאירע אצל המשפחה הזאת. הכלה, שהיתה נשואה באקריף, היתה מתגוררת אצל אחותה בבאניאלוקה. יום אחד חדרו נאצים יוגוסלאביים לביתן ושחטו את אחותה עם בעלה מ' פוליוקאן. כאשר ראתה זאת הכלה, נטרפה עליה דעתה.

יזכור האל את שלושתם, בין שאר קרבנות הטירוף הנאצי.

לפני כחמישים שנה בערך רשמה שרה שלום¹, אשה רבת פעלים בסאראייבו, פתגמי־עם בספאניולית מפי היהודים תושבי המקום, ככתבם וכלשונם. מתוך פנקסה, קציר של עשרות שנים, הריני מעתיק בזה עשרים וארבעה פתגמים בתוספת באורים, מראי מקומות והשוואות מתוך האוסף שלי. המכנה המשותף של הפתגמים הוא נושאם: אחוה ואחדות.

א. אונדי איראס אמיגוס טופאראס

באשר תלך, ידידים תמצא.

השווה משלי י''ז 17 (בכל עת אוהב הרע ואח לצרה יולד), י''ח 24 (איש רעים להתרועע); כ''ז 10 (רע ורע אביך אל תעזוב… טוב שכן קרוב מאח רחוק); בבלי, תענית כ''ג ע''א (או חברותא או מיתותא), גויטיין־תימנים מס' תט''ו.

ב. לה אמברי אי איל פ’ריאו טראאן אלה פוארטה דיל אינימיגו

הרעב והקור מוליכים לפתחו של השונא.

ענינו: אדם בצר לו ישלים גם עם אויבו. ברוח זו אתה מוצא בתלמוד, מגילה ט''ז, ע''ב: תעלא בעידניה סגיד ליה (שועל בזמנו השתחוה לפניו), וכן ביידיש: “אז מ’דארף דעם גנב שניידט מען אים אראפ פון דער תליה” (כשזקוקים לגנב, חותכים ומורידים אותו מן התליה). השווה: אורקוועל כרך ד' עמ' 61, תרגום מבאסקית: אין ההר זקוק להר, אבל אדם זקוק לאדם. ובספר הקנה מובא תרגום מערבית, בלשון הגמרא: טורא בטורא לא פגע, אינש באינש פגע, וכלשון זו ממש באוקראינית.

ג. און אומברי סין אמיגו, איס לה מאנו סיידרה סין לה דיריג’ה

אדם בלא חבר כיד שמאל בלא ימין.

השווה ירושלמי הוריות, רפ''ג ה''ב: “טפח בחדא ידיה” וכו'; מבחר הפנינים כ' י''א: אדם בלא חברים כשמאל בלא ימין. וכן הוא ב"נחלת אבות" לדון יצחק אברבנאל. השווה המקבילות אצל דוידזון־משלים מס' 142. והשווה גם הפתגם השגור בין יהודי שאלוניקי: “קין נון טייני אירמאנוס, נון טייני פייזיס אי מאנוס” – מי שאין לו אחים, אין לו ידים ורגלים (עוזיאל־פולקלור עמ' 327, סי' ל''ג).

ד. אונה מאנו סולה – ני קאנטה ני ייורה

יד אחת לבדה – אינה שרה ואינה בוכה.

שעורו: טובים השנים מן האחד. השווה: תנחומא, נצבים א': אם נוטל אדם אגודה של קנים, שמא יכול לשברם בבת אחת?

ה. אונה מאנו לאב’ה לה אוטרה, אי טודאסדוס לאב’אן לה קארה

יד אחת תרחץ את האחרת, ושתיהם רוחצות את הפנים.

השווה בבא קמא צ''ב ע''ב (אמרי אינשי): אי דלית דורא דלינא, ואי לא דלית לא דלינא (אם תסייע להגביה המשא עמי, אסייע לך, וכו'). וכיו''ב ברומית: Manus manum lavat – יד תרחץ יד (ומכאן בלשונות אירופה האחרות), השווה אלקושי־אוצר מס' 977. ודרך שחוק ניתן להתפרש כניגודו “יד ליד לא ינקה” (משלי ט''ז 5). השווה גם “ברזל בברזל יחד” (שם כ''ז 17), “אני לדודי ודודי לי” (שיר השירים ו' 3), “אין סכין מתחדדת אלא בירך של חברתה” (בראשית רבה מ''ט א').

ו. קוארב’וס נון סי קיטאן לוס אוז’וס

עורב לעורב לא ינקר את עיניו.

כפתגם השגור ברומית: Cornix cornice (Corvus corvi) nunquam oclulus effodit

השווה: בראשית רבה כ''ז א'; בבא־קמא צ''ב ע''ב: כל עוף למינהו ישכון (והיא מבן־סירא); עירובין ל''ו ע''ב: “ניחא ליה בחבריה טפי מרביה”.

ז. איל בואיי אי לה אוב’יג’ה סיימפרי אין אונה קונסיג’ה

שור ושה הם תמיד בעצה אחת.

הכוונה כעין “שמעון ולוי אחים”, כלומר שניהם מזדמנים למקום אחד להזיק ולהרע. כנראה נקטו שור ושה בהשפעת הכתובים: “אם שור אם שה לד' הוא” או “שור ושה אשר יהיה בו מום” וכיוצא באלה. והשווה סנהדרין ק''ה ע''א: מדין ומואב לא היה להם שלום מעולם, משל לשני כלבים וכו'. וכן יאמר הספרדי: הורדוס אי פילאטוס סון אינימיגוס, פארא פרדר אל ג’וסטו סי אזין אמיגוס (הורדוס ופילאטוס הם שונאים, כדי לאבד את הצדיק הם אוהבים). השווה גם עוזיאל־פולקלור עמ' 330, סי' פ''א.

ח. מי קונסואלו קי נו סו סולו

נחמתי היא שאינני לבדי.

ט. מאל די טורוס – קונסואלה די לוקוס

צרת רבים – נחמת שוטים.

השווה: צרת רבים חצי נחמה – פתגם נפוץ בינינו והוא מובא בפירושו של אבן כספי לאיכה (פ' אעידך), ב"לחם שלמה", קע''א, וב"מלאכת מחשבת", ל''ה. והשווה: “כל צרה שהיא של יחיד – צרה ושאינה של יחיד אינה צרה” (דברים רבה ב' כ''ב); "וואס סט’זיין מיט כל ישראל – ט’זיין מיט רבי ישראל – מה שיהיה על כל ישראל – יהיה על רבי ישראל. וכיוצא באלה בספרדית, איטלקית ובכמה שפות אחרות. בספר חינוך מצוה סי' של''א, מובא נוסח אחר: צרת רבים – נחמה. ויש גם: צרה נחמת שוטים. והשווה המקורות אצל דוידזון־משלים מס' 2713 ואצל סבר־מכלול עמ' 1631.

י. קוראסון איספיז’ו דיל אוטרו

לב (האחד הוא) – מראה של האחר.

שעורו: אין אדם רואה אלא מהרהורי לבו.

יא. איל דייו איס אונו אי ישראל איס אונו

האלוהים הוא אחד וישראל אחד.

השווה: קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל חד (זוהר, פרשת אחרי־מות ע''ג), קודשא בריך הוא וכנסת ישראל אקרי אחד (שם, פרשת אמור, צ''ג).

יב. קומו איל אחדות די לוס ג’ידייוס נו פואידי אב’יר

כמו אחדות היהודים לא תמצא כלל.

יג. ג’ידייו קון ג’ידייו נו צ’ורושייה

יהודי עם יהודי לא ישתוו ביניהם.

וניגודו בפתגם ביידיש: “צווישן יידן קומט מען אויס”, ומשמעו של “אויסקומען” כפול. האחד: משתווים, האחר: חוזרים למוטב, כגון מומר החוזר ליהדות.

יד. דוס (או: דיאס) ג’ידייוס אי קוואטרו סינאגוגאס (או: אין טריס קהילות)

– שני יהודים וארבעה בתי־כנסיות (או: שלוש קהילות).

השווה (ביידיש): צוויי יידן און דריי פארטייען (שני יהודים ושלוש מפלגות) – משל שגור ביידיש ושלום־עליכם אמרו.

ארבעת המשלים המובאים לעיל (י''א־י''ד) סותרים זה את זה ועניינם: כלפי חוץ מעלים על נס את אחדות היהודים והיותם ערבים זה לזה, ואילו בינם לבין עצמם, בחיי הקהילה ובבתי־הכנסיות, הם מפורדים ונחלקים בדעותיהם ובאגודותיהם.

טו. קאדה אונו פור סי – איל דייו פור טודוס

כל אחד בשביל עצמו, והאלוהים בשביל הכל.

השווה: כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם (סנהדרין ל''ז ע''א, במשנה).

טז. קין מירה אלה ג’ינטי – נון ביב’י קונטינטי

השם לב לבריות לא יחיה בקורת־רוח.

שיעורו: הקנאה מוציאה את האדם מן העולם; מובא גם ע''י עוזיאל־פולקלור עמ' 330 סי' ע''ה. והשווה פסחים פ''ו ע''ב: זכה ירבעם להימנות עם מלכי יהודה, מפני שלא קיבל לשון הרע…

יז. ייו הארטו, מיס איז’וס הארטוס, ליב’אנטאד לוס פלאטוס

אני שבע, בני שבעים, הסירו את הצלחות.

עניינו: אין השבע מאמין לרעב. והוא שגור ביידיש: “דער זאטער גלויבט נישט דעם הונגעריקן”. משל זה יסודו במעשה שהיה: אורח רעב נזדמן לביתו של כילי בשעת סעודה. אכלו בני הבית ושבעו, ואילו האורח ישב וסיפר חדשות מן העולם הגדול. כשגמרו לאכול, אמר בעל הבית את המשפט דלעיל. הורידו את הכלים מן השולחן ולא נתנו כלום לאורח.

יח. אין פאסוס די אוטרוס סיין פאלוס

על כף רגלם של אחרים – מאה מלקות.

שיעורו: כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו (משנה נגעים ב' ה'). והשווה ביידיש: “א געשוויר איז גוט ביי יענעם אונטערן ארעם” (טובה מורסה בבית שחיו של אחר). נוסח אחר: “ס’גוט צו האבען א מכה ביי יענעם אונטער דעם ארעם” (טובה מכה בבית שחיו של אחר).

יט. איג’ה טו פאן אלה אגואה, אל קאב’ו לו טופאראס

תרגום הפסוק (קוהלת י''א 1): “שלח לחמך על פני המים, כי ברוב הימים תמצאנו”. השווה: ויקרא רבה ל''ד ח': יותר ממה שבעל הבית עושה עם עני, העני עושה עם בעל הבית וכו'. אבות דרבי נתן פ''ג, ט': מעשה בחסיד אחד שהיה רגיל בצדקה… בפולין ובארצות אחרות נוהגים לחפש גופת טבוע במים רבים בדרך זו: שולחים כיכרות לחם על פני המים ובמקום שהכיכר נעצרת או מסתובבת מחפשים את המת, והיא על דרך הפסוק: שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו (את הטבוע).

כ. קין אלמה טיאני, אלמה קריאי

כל בעל נפש יאמין לנפשו של האחר.

השווה: כל נפש משיב את הנפש (בן סירא י''ב 6, ברכות מ''ד ע''ב), אפילו עופות מכירין בצרי עין (סוטה ל''ח ע''ב), אפילו עופות ודגים אין נכנסין למצודתם של צרי עין (מדרש משלי פ''א), אפילו האבן שנכשלין בה עתידה ליתן את הדין (תנא דבי אליהו רבה פרק כ''ד), הוי אוהב את העניים כדי שלא יבואו בניך לידי אותה מידה (דרך־ארץ זוטא פ''ט). ביידיש: “ווער ס’האט נישט קיין רחמנות אין הארצן, דער קומט נישט ארויס פון יידן” (עיין ביצה ב' ע''ב); “אז גאט האט פרנסה געגעבן, זאל מען אנדערע אויך לאזן לעבן” (אם ה' נתן פרנסה, יותן גם לאחרים לחיות).

כא. פ’ריאטי אין לה אזייטי אי נו דימאנדיס די לה ג’ינטי

בשל את עצמך בשמן ואל תשאל את הבריות.

שעורו הוא: עשה מה שתמצא ידך ואל תישען אל בינת אחרים. והשווה: "אדם קרוב אצל עצמו (יבמות כ''ה ע''ב, סנהדרין ט' ע''ב ועוד), מה שנשתבש בפי העם: אדם קרוב לאפ־צאפ (או: האפ־לאפ). וכדוגמתו בשפות רבות: רומית (Tunica propior palliost – הכותונת קרובה מן המעיל, אצל פלאוטוס, או: Proximus sum egomet mihi – אני הוא הקרוב ב יותר אצל עצמי, אצל טרנטיוס), גרמנית (Jeder ist sich selbst der Nächste – כל אחד קרוב אצל עצמו) וכן ברוסית: כותונת עצמו קרובה יותר לגוף. ובדומה ליידיש: “דאס העמד איז נענטער צום לייב”. השווה עוזיאל־פולקלור עמ' 328, מס' 50, אלקושי־אוצר מס' 1340, 1564.

ולפי גירסת ר' יוסף עוזיאל משאלוניקי, בעל המגדל הלבן: פ’ריאטי אין טו אזייטי אי נו דימנדיס די לה ג’ינטי – תבשל את עצמך בשמן שלך ואל תבקש מן הבריות. ושעורו הוא כעין: עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות (שבת קי''ח ע''א), או: פשוט נבילתא בשוקא ושקיל אגרא ולא תימא: כהנא אנא וגברא רבא אנא… (פסחים קי''ג ע''א), ור' אשר ברוידס הפך את הסדר: פשוט הבריות בשוק ואל תצטרך לנבלות.

כב. אזה ביין אי נון מיריס אה קין

עשה טובה (צדקה) ואל תראה למי.

כלומר: אין בודקין למזונות. השווה: "אפילו בשעה שעושין צדקה הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים, כדי שלא יקבלו עליהם שכר (בבא קמא ט''ז ע''ב), "צריכים אנו להחזיק טובה וכו' (בראשית רבה ב' א'), גויטיין־ימניקה סי' 1420.

כג. אזיר אי נון אגראדיסייר סייגר אי נון ב’יר

לעשות (טובה) ולא לקבל תודה, (כאילו) להתעוור ולא לראות.

הכוונה לכפוי תודה ולמתכחש לטובה שעשו עמו. השווה: עבודה־זרה כ''ב ע''א: האי דמסרך וכו'; בן־סירא ד' 26, י''ב 3.

כד. אזיר ביין קון פירוס

היטיב עם כלבים.

שעורו: אין להיטיב לרשע, כי יתכחש לך וישלם לך רעה תחת טובה. השווה: בן־סירא ד' 26: טב לביש לא תעביד (טובה לרע לא תעשה), בראשית־רבה כ''ב; גויטיין־ימניקה סי' תר''ע. וכן ביידיש: "אז מען טוט א הונט גיטס (קרי: גיס) גיט ער נאכהער א ביס (כשעושים לכלב טובה, אחר כך עודו נושך). ונוסח אחר: טו א הונט גיטס, בילט ער (עשה לכלב טובה, הוא נובח).