רקע
אהרן מגד
אתונו של בלעם

בספר שכתבתי לפני שנים רבות, “החיים הקצרים”, מופיעה כגיבורה כמעט ראשית, מרצה באוניברסיטת תל־אביב, ד"ר אלישבע טל־בלומפלד, שנושא הסמינר שהיא מעבירה, וכן נושא עבודת המחקר שלה הוא “הריאלי והאי־ריאלי בספרות”, והמוטו לספר לקוח מתוך הרצאתה, במלים אלה:

לרומן הריאליסטי, המיוסד על עלילה כרונולוגית בעלת היגיון סיבתי, אין עוד מה לחדש ואין עוד מה לגלות. זוהי “ספרות לעניים”. כל המנסה היום לחזור אל נוסח פלובר או טולסטוי – מתוך בורות, תמימות, או אזלת־יד – הופך את כתיבתו מ“חיקוי של המציאות” לחיקוי של הספרות.

מכיון שיחסי לד"ר אלישבע טל־בלומפלד ברומן זה הוא יחס אירוני, והרומן עצמו הלא הוא כתוב בסגנון ריאליסטי – ניתן להבין שאינני נמנה עם המזלזלים בסיפורת הריאליסטית, או המבטלים את ערכה.

אך מה הוא באמת עניין זה של ספרות “ריאליסטית” וספרות “לא־ריאליסטית”, והאומנם יש הבדל כה גדול ומהותי ביניהן עד שמעמידים אותן זו מול זו כשני הפכים? הראשונה, כביכול, באה “להחזיק מראה אל מול פני הטבע” – כדברי המלט לשחקנים – “להראות לתום את תוארו לסכלות את דמות דיוקנה, ולהאיר את פני הדור כהווייתם”, והשנייה היא מין הגוזמות של רבה בר בר־חנה. המספר שראה ערבי בראש שן סלע כשהוא רוכב על גמל ואוחז רומח בידו ונראה כתולעת.

הגדרת סיפור כ“ריאליסטי” באה, בעצם, מצד הקורא, המורה, או המבקר, לא מצד הכותב; והיא נוגעת למידת הדמיון שהם חשים בין הכתוב על דפי הספר ובין מה שמוכר להם מעבר לכריכתו. נטייתו הטבעית של הקורא היא להשוות ולזהות. הנה – הוא אומר – את מאדאם בובארי אני מכיר, ואת אנה קרנינה אני מכיר, ואת הרצוג של בלו, ואת פורטנוי של פיליפ רות, ואת אלתר יקנהז ואת הבתים והרחובות ובית־הכנסת ובית־המרחץ.

והלא משום כך אמר פרישמן על מנדלי מוכר־ספרים, שאילו היו העיירות היהודיות באוקראינה נחרבות (והוא אמר זאת, כמובן, ימי דור לפני שנחרבו באמת) – אפשר היה להקימן מחדש, לכל פרטיהן, על־פי “ספר הקבצנים”, ו“בעמק הבכא”, ו“בימים ההם” וכולי. כלומר: העתק מושלם של המציאות.

וכאן, בארץ קטנה כשלנו, על־אחת־כמה־וכמה שהקורא מכיר את אליק ואת צביקה ואת קובי ואת רותי ואת ציפי ואת בובה’לה ואת מירה’לה, את כל אלו הדמויות המאכלסות את הסיפורים והרומנים של שנות הארבעים והחמישים – שאתן עבד ואכל ושכב ונלחם… רק השמות נתערבבו בכוונה, כי הסופר הערים עלינו, כדי להסוות את פני האנשים, המוכרים לו ולנו במידה שווה.

למי מאתנו, סופרים ישראלים, לא היה נסיון כזה, כשהקוראים מתעקשים לזהות דמות בספר מספריהם עם דמות ידועה בציבור, שרק שמה, כביכול, נשתנה? האם דווידוב מן “החי על המת” איננו יצחק שדה? בוודאי! ושום ראיות מצד המחבר להפריך את הסברה הזאת ולהראות כמה אין דמיון בין השניים – לא יזיזו אותם מדעתם! כשיצא ספרי “מחברות אביתר”, ניסו קוראים רבים לנחש מיהו גיבורו, אותו “סופר גדול”, יוסף ריכטר – יעקב שטיינברג? הזז? אלתרמן? – אך סופר ותיק אחד כתב לי מכתב כועס ונוזפני בזו הלשון: “מיהו יוסף ריכטר שלך הרי שנינו יודעים, אבל שקר וכזב שהיתה לו פרשת אהבים עם המשוררת היידית שאתה קורא לה לאה ברלין!” וכמובן, כמובן, כשהספר כתוב בגוף ראשון, הרי הכותב הוא הסופר עצמו, הידוע לנו ברמ“ח אבריו ושס”ה גידיו…

על נחום סוקולוב מסופר, שפעם נתכנסו לביתו – שהיה בית־ועד למלומדים ולסופרים – כמה מאלה, ובנו ישב והִטה אוזן לשיחתם. כשיצאו, שאל הנער את אביו מי היה פלוני ומי היה אלמוני. אמר לו סוקולוב: פלוני היסטוריון, אלמוני סופר וכולי, שאל הבן מה ההבדל בין כתיבת היסטוריה לכתיבת סיפורים ורומנים. השיב סוקולוב: בכתיבת היסטוריה – שמות האנשים והמקומות והתאריכים – אמת, כל היתר – שקר; בכתיבת סיפורים ורומנים – השמות והתאריכים שקר, כל היתר – אמת.

ואמנם, אחת ההנאות שמפיק הקורא מקריאת סיפור המכונה “ריאליסטי” היא בזיהוי הזה עם הידוע לו – אפילו הוא מתרחש בסין, או במאה ה־12 – בדומה לצופה בתיאטרון, הרואה משחק מצוין ומנענע בראשו ואומר: כן, ככה זה בדיוק! כך מדבר אדם כזה, כך הוא מתנהג, תנועות כאלה הוא עושה, כמה זה נכון! מה עוד – שכשהקורא יושב בנחת בביתו וראשו שקוע בין דפי הספר –הוא מתוודע אל הרבה אנשים חדשים, בבתים רבים, נכנס אל הסלונים שלהם, אל חדרי המיטות, וזוכה – בזכות הסופר החכם והנדיב – להציץ לפני ולפנים של סודות נפשם הכמוסים ביותר! היש הנאה גדולה מזו?

לעומת זאת – כשהוא קורא על אחד גרגור סמסא המתעורר משינה ומוצא עצמו שרץ, או על שני תמהונים כמו אסטראגון וולאדימיר המחכים במקום־לא־מקום למישהו חסר דמות ופשר, או קורא על בני־אדם ההופכים לקרנפים, או על שבטים ולשונות מוזרים שלא מן־העולם־הזה כמו ב“עידו ועינם”, הוא מתמלא השתוממות ופליאה על המתואר לעיניו, שאיננו מוכר לו בסביבתו, ומכל סביבה אחרת, ושקשה לו לזהותו, והוא אומר – אלה סיפורים “לא־ריאליסטיים”, או “סור־ריאליסטיים”. ההנאה שלו מסיפורים אלה – אם הוא נהנה מהם – היא מסוג אחר, כביכול, מסוג ההתפעלות מדמיונו של הסופר, מהזיותיו, מסיוטיו – שלעתים הוא מוצא בהם דמיון לאלה שהוא מכיר מתוך עצמו.

הוא עושה אפוא הבדל בין שני סוגים המנוגדים זה לזה.

כך מנקודת ראותו של הקורא.

מנקודת ראותו של הסופר – הדברים שונים במקצת, וההבדלה בין שני הסוגים נראית לו מפוקפקת למדי.

הסופר הכותב סיפור – או רומן –המכונה “ריאליסטי” – נוטה להכחיש את הזהות בין דמויות שבסיפוריו ובין אלה הידועות לקורא (וכמה סברות – מהן גם “מחקרים” – פשטו על מי שבאמת היתה אנה קרנינה, או מי באמת היה הרבסט מ“שירה”!), הוא אומר: כן, אני משתמש בחומרים מן המציאות, המוכרת לי ולקורא, גם בדגמים של אנשים המוכרים לי, ואולי גם לקורא – אבל אני צר אותם מחדש, וכך, מכוח הדמיון ומכוח המלים – “הדיבור”, או “המאמר” – אני בורא עולם שלא נברא קודם. כמו הקדוש־ברוך־הוא (ויש בזה חוצפה כלפי שמים, כמובן) אני בורא עשבים ורמשים וחיות. וכמוהו – אני בורא בני־אדם בצלמי ובדמותי.

בצלמו ובדמותו? – ישאל הקורא. איך? – הלא יש בסיפוריו דמויות רבות, כה שונות זו מזו, זכר ונקבה, טוב ורע, גיבור ו“אנטי־גיבור” וכדומה. כולם בצלמו ובדמותו?

אבל על כך ענה כבר המדרש, שהקדוש־ברוך־הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהם דומה לחברו. ודבר זה, שיש בו פרדוקס מסוים, נכון גם לגבי היחס בין הסופר לברואיו.

מה שאומר הסופר ה“ריאליסטי” הוא זה: לא, אינני מעתיק את המציאות ואינני מחקה אותה. כי “כל דבר בעולם אפשר לחקות מלבד את האמת” – כמו שאמר הרבי מקוצק – “כי אמת הבאה בחיקוי שוב איננה אמת”.

במלים אחרות: כל מה שאמת בסיפור – במשמעות של העתקה מדויקת של המציאות – הוא שקר; וכל מה שהוא שקר – במשמעות של בדיה ודמיון ובריאה חדשה – הוא אמת.

וכנגד זה, הסופר ה“לא־ריאליסטי” גם הוא מכחיש את הגדרת הקורא בדבר אופי יצירתו, אך לצד ההפוך. אילו נשאל קפקא אם “המשפט” הוא סיפור “מציאותי”, בוודאי היה אומר: כן! שהרי סיוטיו של אדם, הנובעים ממצבו במשפחה, בחברה, או ביקום בכלל – הם מציאות ידועה ויומיומית! (ועל־כן, כל הדיוט שלא קרא את קפקא מעולם, כשהוא נשלח מפקיד לפקיד בלך־ושוב, או נתקל בעיכובים השונים והמשונים של ההתקשרות בטלפון, אומר היום: “מצב קפקאי”…) או אילו נשאל בּוֹרחס אם “הספריה של בבל” היא מציאות – בוודאי היה משיב: מובן מאליו! שהרי העולם בו אנו חיים מורכב מאין־ספור יציעים, מוקפים מעקות, והוא לבירינת שאין אדם מוצא דרכו בו! וקאמי היה אומר שהעיר אוראן, שדֶבֶר נורא הכּה בה והשמיד את כל תושביה כמעט – בוודאי היה היתה! האם אין אנו מכירים את העיר הזאת מנסיוננו ההיסטורי? וכן הלאה וכן הלאה.

וכאן – בשטח ההפקר הזה, שהוא מציאות שהיא בדיה ובדיה שהיא מציאות (שטח שהוא־הוא מחוז היצירה לאמיתו של דבר) – נפגשים הסופר ה“ריאליסטי” וה“לא־ריאליסטי”. זה וזה נוטלים מן המציאות, זה וזה בוראים מציאות חדשה, ואין ביניהם אלא הבדלים של צורה וסגנון. אלא שהעולם – כפי שידעו קדמונים – עשוי מעפר, מים, אש, רוח. יש הנוטלים עפר ומים לצורך הבריאה החדשה שלהם, ויש הנוטלים אש ורוח.

רצוני לומר: הגבול בין שני הסוגים – ששניהם מיוסדים על ה“מימזיס” – איננו גבול מהותי, ובוודאי איננו גבול בין מדרגות שונות, שאחת גבוהה מחברתה, אלא הוא גבול עביר, שיש בו ניידות מתמדת. וקיים מין “אזור סחר חופשי” בין השניים – אם להשתמש בלשון מרכנטילית מן הימים האלה – ללא תשלומי מכס.

וכדי להיווכח בדבר, כדאי לעקוב אחר הניידות של כמה וכמה סופרים מתחום אחד לתחום שני – לעתים הלוך־ושוב –אם מיצירה ליצירה ואם באותה יצירה עצמה – מבלי שיעשו שקר בנפשם או יבגדו במקורם. כדאי לראות איך בסיפור כמו “האדרת” של גוגול, שהוא סיפור “ריאליסטי” לכל הדעות, הופך הגיבור אקאקי אקאקייביץ', לאחר מותו, לרוח־רפאים המבעתת את העיר המטילה חיתיתהּ עליה, והופך הסיפור למה שאפשר לקרוא “סוריאליסטי”; או איך “הכפיל” של דוסטוייבסקי, שתחילה הוא אדם ככל אדם, מתחיל לנהוג שלא כדרך הטבע; או איך מתגלגלים הסיפורים הקונבנציונליים של ג’ויס,כמעט נוסח הנרי ג’יימס, ב“דבלינאים” לרומן שבו נהרסים כל חוקי התחביר והעלילה הריאליסטיים כב“יוליסס” או, אם נתקרב לשנים האחרונות – איך סופרים שתחילתם, ביצירות רבות ומפורסמות, הם סופרים “ריאליסטיים”, כמו גינתר גראס, דוריס לסינג, פיליפ רות, ברנרד מלמוד – עושים “מהפך” כביכול, וכותבים רומנים פנטסמאגוריים, פנטסטיים, על סך המדע הבדיוני, משוחררים לחלוטין מן החוקים הפיסיים או הביולוגיים של המציאות המוכרת.

וכך גם אצלנו, מעניין לראות איך לתוך רומן ריאליסטי כמו “תמול שלשום” קופץ שד “סוריאליסטי” בדמות הכלב בלק, או איך עובר הסופר הזה מ“סיפור פשוט” אל “ספר המעשים”; או איך סופרים צעירים הרבה ממנו עושים מפנה לכיוון ההפוך.

הפרשה של עגנון בתולדות הספרות העברית יש בה עניין מיוחד בהקשר לדיון זה. לאחר שראו אור כמה מסיפורי “עד הנה” ו“ספר המעשים” – פירסם שלמה צמח, שהיה ממעריציו של עגנון, סדרת מאמרים בשם “מסיכות ותרפים”, שבהם, עקב אכזבתו מן המהפך שחל בעגנון – פסל רטרואקטיבית את מרבית יצירתו. על פרקי “הכלב בלק” ב“תמול שלשום” כתב שאינם אלא חיקוי לקפקא, לפי “נוסחה מסוימת”, ביחוד לסיפורו “חִקרי כלב”; ובכלל, טען בקטרוגו, עגנון הולך בניגוד למהלך הנדרש מן הספרות העברית; בניגוד ל“תביעתה של הספרות”, כלשונו, כי תביעתה של הספרות היא הרחבת סיפור ההווי אל הרומן הגדול, המקיף, שישקף תקופה על כל בעיותיה, ואילו עגנון “מסתבך” ופונה לסמטאות שבכיוון ההפוך, מה עוד שהן על דרך ההעתקה והחיקוי.

מבלי להיכנס שוב לפולמוס זה – שבצדו האחר עמדו קורצווייל, משולם טוכנר ואחרים – זוהי פרשה מאלפת מבחינה זו שגם היום יש מבקרים המדברים בשם “תביעתה של הספרות”, מה נדרש ממנה ואיך, ומודדים יצירותיהם של סופרים על־פי “תביעה” זו, המרחפת אי־שם בשפריר עליון; אלא שהיום נתהפך הגלגל ו“התביעה” של הספרות–העברית, או העולמית בכלל – היא לעלות בסולם, מן הריאליזם אל האי־ריאליזם, או ההיפר־ריאליזם, או הפנטסטי, וכולי וכולי – ול“תביעה” זו צריך הסופר להיענות, ולא – יבוא על עונשו.

לא, אין “מהלך” מוכתב לספרות, ואין “כיוון” חד־סטרי של הספרות; ואין “תביעה” אל הספרות הבאה מאיזו סנהדרין גדולה, רואה ובלתי־נראית. סובב־הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח – מן ה“ריאליסטי” אל ה“אי־ריאליסטי” ומן ה“אי־ריאליסטי” אל ה“ריאליסטי”, כך מאז ומעולם, ולעתים קרובות – בערבוב הרשויות.

והסיבה לכך היא זו שמקור כל הסוגים האלה הוא אחד: הצורך הנפשי של היוצר, ההופך לצורה. את הצורך הזה משליך היוצר על העולם שמחוצה לו, אם בצורה “ריאליסטית” ואם בצורה “אי־ריאליסטית”. ואין מקרה בבחירת העלילה, הגיבורים, הצורה.

ואין מוקדם ומאוחר בסוגים. גם הריאליזם גם האי־ריאליזם קדומים כמו הסיפור עצמו. ה“מטמורפוזות” של אובידיוס – כולן סיפורים “אי־ריאליסטיים” או “סור־ריאליסטיים”, ולעומתן סיפור קין והבל, או סיפור יוסף ואחיו, הם סיפורים “ריאליסטיים”. ומהו “דון־קישוט?” רומן ריאליסטי? אי־ריאליסטי? שניהם כאחד? “אבות־אבותינו” של איטאלו קלווינו?

אך בעצם, כדי להבין את היחס בין הריאלי והאי־ריאלי בספרות, די לנו לחזור אל אתונו של בלעם.

בלעם, שנשלח על־ידי בלק מלך מואב לקלל את בני ישראל, חובש את אתונו בבוקר ורוכב עליה בדרך אל המחנה הישׂראלי (תיאור פשוט וריאליסטי). האתון רואה – מה שבלעם איננו רואה – מלאך ניצב בדרך וחרב שלופה בידו (משהו שאפשר לכנותו פנטסטי). היא סוטה מן הדרך אל השדה ובלעם מכה אותה להחזירה (מתקבל על הדעת, ריאליסטי).

המלאך עומד במשעול הכרמים, גדר מזה וגדר מזה, והאתון נלחצת אל קיר הגדר, ועם כך נלחצת אליו גם רגלו של בלעם. הוא מתרגז ומוסיף להכותה (ציור מוחשי וחי של נוף ושל אדם ובהמה והתנהגותם, המוכר לנו כל־כך מן החיים). האתון רובצת תחתיה, בלעם מתרגז עוד יותר ומכה אותה שוב במקלו (כנ"ל). ואז פותח ה' את פי האתון והיא בלשון בני־אדם אומרת: “מה עשיתי לך כי הכּיתני זה שלוש רגלים!” – “כי התעללת בי! לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך!” – אומר בלעם, “הלא אני אתונך אשר רכבת עלי מעודך עד היום הזה, ההסכן הסכנתי לעשות לך כה?” – אומרת האתון, שוב בלשון בני־אדם, ואז מגלה אדוני את עיני בלעם והוא רואה את המלאך הניצב בדרך. – תיאור סור־ריאליסטי לעילא ולעילא!

מיהו בלעם, מיהי האתון, מיהו המלאך? – זה כבר עניין לחוקרי הספרות ופרשניה.

1985


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48889 יצירות מאת 2703 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!