אין עוד מדינה בעולם, ממזרח שמש עד מבואו, שבה מידת המעורבות של סופרים בפוליטיקה כה גדולה כמו בישראל. אפשר למנות כשלושים מסַפּרים ומשוררים הכותבים קבע ביומונים, במקומונים ובשבועונים, ועוד כמספר הזה הכותבים לעת מצוא – “בימים טרופים”, או כשמציקה להם רוח בטנם – ואלה ואלה (והח"מ ביניהם) מוחים, צועקים, מוכיחים בשער, מקוננים, מתנבאים, מייעצים, מדברים אל בני ישראל כי ישמעו.
ומי שאינו בעל־טור או בעל־שיטין, הולך לעצרות, לכינוסים, להפגנות, חוצב להבות על בימות או משלח את דברו על גלי האתר, ובעיקר – חותם על כרוזים ועצומות. כרוזים ועצומות אלה – נגד הכיבוש, נגד הדיכוי, נגד הטרור, נגד הכפייה, בעד השלום, בעד עשות־משפט־וצדק וכולי – מופיעים בעיתונים פעמיים בכל מולד לבנה (תכיפות שצרפת וגרמניה, צ’ילה וארגנטינה לא ידעו כמוה), בנוסח שכמעט אינו משתנה (וראוי היה, בעצם לשכפל אותו למען החסכון), ומתחתם – (רשימה של עשרות סופרים, בחברה טובה של פרופסורים ואמנים (שגם אותה כדאי היה לשכפל למען החסכון) – דבר המעיד שוב על מעורבות פוליטית גבוהה ונמרצת, שאין לה אח ודוגמה בשום אומה ולשון, אם מן המדכאות ואם מן המדוכאות.
תופעה ישראלית מיוחדת זו בממדיה לא צריכה להתמיה. ראשית, יהודים הם דעתנים, כידוע, ואוהבים להשמיע דעותיהם לא רק לעצמם ולבני משפחתם, אלא בקול ובפומבי, אם באוטובוס ואם על דפי העיתון. שנית, מסורת בידינו מימי הנביאים (שהיו משוררים) ומימי בעלי־ההלכה (שהיו גם מסַפרים), והמסורת מחייבת, ושלישית, בארץ כה קטנה שהמתחים בה כה גדולים, המתהפכת בציריה ונקרעת בין ניגודיה – איך אפשר לעמוד מן הצד, או לשבת אל שולחן הכתיבה, להשכיל ולידום – ולא להיות מעורב! המעורבות הזאת, לא רק שלא צריכה להתמיה, אלא שהיא גם ראויה לכל שבח!
מה שצריך להתמיה – ועוד איך! – הוא שהפוליטיקאים הם־הם שהולכים אל הסופרים לשאול בעצתם! הולכים אליהם כדורשים אל האובות ואל הידעונים, שוחרים את פניהם, מזמנים אותם להטות אוזן לדבריהם, או לקבל את ברכתם. למה חשובה להם דעתם של סופרים יותר מדעת סוכני הביטוח או נהגי המוניות? סוף־סוף גם אפלטון לא על משוררים דיבר אלא על פילוסופים!
הפלא ופלא. משום שה“רקורד” של סופרים־בחזקת־פוליטיקאים – לא בישראל דווקא, אלא בעולם כולו, מאז ומתמיד – הוא מביש ממש!
גדולי הסופרים והמשוררים, שהיו חכמים מאוד ביצירותיהם – כל חוכמתם נטשה אותם משלבשו אדרות של פוליטיקאים והתיימרו להורות לשליטים – או לעם – איך להנהיג את המדינה. גיתה, שהיה נון־קונפורמיסט מובהק בתקופת ה“שטורם און דראנג” שלו – משקיבל תפקידים רמים בדוכסות ויימאר, נעשה שמרן לעילא, מתנגד חריף למהפכה הצרפתית, חסיד הסדר הקיים, וטען שיש “להעדיף אי־צדק על אי־סדר”. טולסטוי, שהטיף נגד הכנסייה, המדינה, כל שלטון בכל צורה שהיא – התנגד להפיל בכוח את שלטון הצאר. ד’אנונציו הקים את המשטר הפאשיסטי הראשון מש“כבש” את העיר פיומה. האידיאל של ט.ס. אליוט היה חברה “תיאולוגית־סוציאלית”, ששולטים בה הכנסייה והמלוכה. פאונד שימש שופר להיטלר כשמיליונים נרצחו בכבשני הגאזים. פרדינן סלין, ז’אן ז’נה, קנוט המסון… סופרים טובים מאוד כולם.
האם נזכיר כאן את הפליאדות של המאורות הגדולים של הספרות מאנגליה, צרפת, גרמניה, אמריקה, כל סופר וטוב, שעלו לרגל אל “שמש העמים”, שתו וודקה וליחכו פנכות של קוויאר על שולחנו, שעה שחבריהם, ומיטב האינטליגנציה הרוסית, נמקו בסיביר או הוצאו להורג? האם נזכיר את שולוחוב, את אלכסיי טולסטוי, את איליה ארנבורג?
כנגד אלה אפשר כמובן להעמיד רשימה מפוארת של סופרים בעלי־מצפון, שלחמו באומץ נגד כל משׂפח ועוול, מחו, התריעו, לא נתנו מנוח – מהיינה ועד תומאס מאן, מזולא ועד סארטר, וכולי – אבל גם הם, בכל הנוגע להתוויית דרך למדינה ולחברה…
סידני הוק, מן הדמויות הבולטות בשמאל האינטלקטואלי של ארצות־הברית, שבשנות העשרים והשלושים היה מקורב למפלגה הקומוניסטית, עשה כמה שנים במכון מארקס־לנין במוסקבה, ואחר־כך נעשה אנטי־קומוניסט (כיום פרופסור לפילוסופיה בסטנפורד), כותב באוטוביוגרפיה שלו, שהופיעה עתה, על קבוצת הסופרים השמאליים שהיתה מרוכזת סביב ה“פרטיזן רביו”: “בעלי ‘מוח ספרותי’ אינם מסוגלים להשיג הבנה מאוזנת של נושאים פוליטיים וסוציאליים. הם נוטים לקבל עליהם השקפות אופנתיות או לשקוע להנאתם בהעמדות־פנים בוהמייניות בלתי־אחראיות… רובם מוקיונים רדיקליים, לא־רציניים, מתחזים כמהפכנים שעה שהם חיים בנוחות בתוך המשטר שאותו הם מגנים, ואינם מקריבים כלום…”
אבל הדוגמה המדהימה ביותר לסתירה שבין גאונות ספרותית לבין סכלות פוליטית, היא זו של ניקולאי גוגול. האיש שכתב את “האדרת”, אחד הסיפורים ההומניים ביותר בספרות העולם, החדור כולו אמפתיה ל“איש הקטן” הנדרס ברגלי הגבוהים ממנו; האיש שכתב את “נפשות מתות” ואת “רביזור”, הסטירות החריפות על המשטר הצאריסטי הרקוב – הוא שמביע ב“מכתבים נבחרים” שלו השקפות פוליטיות שאין ריאקציוניות מהן בזמנו: “מדינה ללא שליט אבסולוטי היא כתזמורת ללא מנצח”. “ככל שאדם מעמיק להסתכל בפעולת המנגנון שלנו, כן גדלה הערצתו לחוכמת מייסדיו, כאילו אלוהים בעצמו ובכבודו בנה אותו באמצעותם”. ואל בעל־האחוזה הוא פונה: “אסוף את הצמיתים שלך סביבך ואמור להם מי אתה ומי הם. אמור להם שאם אתה בעליהם, הרי זה משום שאתה נולדת כזה ואלוהים יענישך אם תחליף את מעמדך באחר, כי כל בני־האדם חייבים לשרת את אלוהים איש־איש במקום שיועד לו, כפי שנולדו תחת מרות אדוניהם…” והצאר והכנסייה הם מעל לכל.
מדוע קורות סתירות כאלה ומדוע הן שכיחות כל־כך? משום ש“המוח הספרותי” איננו “מוח פוליטי”. משום שסופרים (ואמנים בכלל) הם אנשים בלתי־יציבים ביותר מטבע ברייתם, הפכפכים, אגוצנטריים. לעתים קרובות כזבנים ובוגדניים בכל הנוגע לדברים שמחוץ ליצירתם, חנפים, “מוכנים למכור את אמא שלהם” ובלבד שיזכו להכרה, למלה טובה; ומשום שיש בהם מה שקיטס קורא “כושר שלילי” – הכושר לפקפק באמיתות ולהיות שרויים באי־ודאות. ומשום שעניינם העיקרי הוא בנפש האדם על כל ניגודיה ולא בסדרי המדינה.
ה. ג. וולס, סופר שהיה גם איש פוליטי מאוד, ברומן שלו “אשתו של סר אייזיק הארמן”, מביא שיחה בין הסופר וילקינס ובין ליידי הארמן (אנגלייה גזעית, אצילת־רוח, בניגוד לבעלה היהודי גס־הרוח), על יחסה לסופרים. אומר לה וילקינס: “מה שאת מחפשת באנשי הספרות הוא רקמה עצבנית רגישה, תגובה מהירה לגירויים, אקספרסיביות ערנית, כמעט שלוחת רסן… האם יעלה על דעתך לרגע שתכונות אלו מוליכות לשליטה עצמית, לשיקול־דעת, לעקביות, לכל מה שעושה אדם לאמין?.. לא, אנחנו איננו עקביים, המעלות שלנו הן חסרונותינו… אני כה בטוח במידות הרעות של יוצרי היצירות הטובות, שאני מתקומם על כל אלה שמנסים לעשות מאתנו ‘דמויות מופת’. לא, ליידי הארמן, זה לא הקו שלנו… איש לא יוכל לבוז לסופרים ואמנים יותר ממני. חבורה בזויה כולם: קמצנים, קנאים, תככנים, אנשי ריב ומדון, מביישים ממש בענייני אהבה – ומהם צומחת הספרות הגדולה של העולם!”
מוסר־השכל: לכו אל הספרים, פוליטיקאים, אם רצונכם לדרוש ולתור בחוכמה! שם, במיטב השירים, הסיפורים והרומנים – תמצאו אותה. ואל תדרשו אל כותביהם!
ואף־על־פי־כן – גם זאת עליכם לדעת – לא נחריש! נצעק, נתריע – עד שתתקנו את דרכיכם!
1987
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.