לא פשוטים הם היחסים בין הסופר והקורא. לכאורה, הפגישה בין השניים היא האינטימית ביותר בממלכת האמנויות. אם במוסיקה, בציור, לא־כל־שכן בתיאטרון, במחול, בסרט – הפגישה בין האמן ושוחר האמנות מתקיימת לרוב בתוך ציבור, קטן או גדול – הרי כאן: טן־דו, פנים־אל־פנים, אחד ואחד, בהתייחדות גמורה. מה נפלא מזה, לשניהם כאחד?

אלא שאין שוויון ביחסים אלה. אדם פותח ספר, משתקע בקריאתו, לשעה־שעתיים – ואם זה רומן, הרי לשעות רבות, ביום ובלילה, בישיבה ובשכיבה – והסופר מדבר ומדבר ומדבר, והקורא שותק. האחד משמיע את קולו, והשני לא ניתן לו פתחון־פה. היכן נשמע כדבר הזה ב“יחסים אינטימיים”? האין זו כפיית רצון אגוצנטרית?

הקורא לא שותק, כמובן. אם השיר או הסיפור הם מאלה “המדברים אל הלב”, “המדברים אל המחשבה” – גם הקורא מדבר, משוחח ללא הרף עם הכתוב, מביע הסכמה, אי־הסכמה, מתווכח, משמיע קריאות התפעלות, מתרגז (וסוגר את הספר ומשליך אותו מלפניו), תוהה, שואל, נאנח מהתרגשות, צוחק, חי את חיי אחד הגיבורים, שלושה מהם…

אך ב“שיחה בארבע עיניים” זו, רק שתיים מהן פקוחות. ואת קולו של הקורא אין הסופר שומע.

האם הוא מעוניין בכלל לשמוע את קולו?

הכתיבה היא מונולוג; אך היא מונולוג המקווה להיות דיאלוג. בתהליך הכתיבה עצמו אין לכותב עסק עם הקורא. הדו־שיח מתנהל בינו לבין עצמו, בינו לבין הלשון, בינו לבין גיבוריו. אמנם בתקופת ההשכלה היו סופרים שהיו פונים ישירות אל “קורא” אלמוני – כך אצל פילדינג, לורנס סטרן, תקרי, דיקנס, מנדלי, שלום־עליכם (אפילו אצל ברנר, ב“מחברות” שב“מכאן ומכאן”,למשל) – אבל זו היתה פנייה רטורית, מעין מאניירה שחלפה מן העולם, פרט לסאטירות. משמסתיים תהליך זה, והספר עובר את סף ביתו של הכותב ויוצא לשוטט בעולם, ומגיע אל מאה קוראים, אל עשרת אלפים – כן, אל הקורא מדבר אז הסופר. בחדרו הוא שואל – גם אם אינו מודה בכך לעצמו – מה אומרים הם? מה אומרים עשרה מהם? מה אומר האחד?

הוא שומע כמה קולות, כמובן, של ידידיו ומכריו (שלא תמיד הוא מאמין להם), של “קוראים מקצועיים”, הם כותבי הביקורות (שלא תמיד דעתם חשובה לו, אם כי משקלם רב מבחינת “יחסי הציבור”, והשוק); אבל מה עם אלף האלמונים – או עם עשרה מהם – שוודאי הם משוחחים אתו כך הוא מקווה, אלא שאת קולם אין הוא שומע?

דיאלוג חשאי זה, המתרחש במסתרים, בין הקורא והסופר (“תארי לך”, כתב פלובר לאהובתו לואיז קולט, “שברגע זה עצמו, בעשרים עיירות בצרפת, בוכה וסובלת בובארי שלי…”) – “מתגשם”, בכל־זאת, לעתים –כשהקורא כותב לסופר. ואין המדובר בקורא המקבל מן הסופר את ספרו, בצירוף הקדשה נאה, ומחובת הנימוס הוא מודה לו במלים לבביות – אלא בקורא האלמוני.

וכך, עם המכתבים, נבנה, כביכול, גשר של מלים, דו־סטרי כביכול, בין הקורא והסופר.

כמו סנוניות, מעופפות אל חלונו של הסופר איגרות מקרוב ומרחוק, בכתב־יד שאין הוא מכירו, מנערות בנות 17, מקשישים בני 70, מעקרות־בית בנות 50, מד.צ.1025. אחת עם בול של אוסטרליה – כן, גם עד שם הגיע עותק של ספרו! שלח לחמך על פני המים! – אחת מממפיס, אריזונה, ארצות־הברית.

שלום רב בואך, ציפורה נחמדת!

אם אל קולן כי ערב נפשו כלתה – לא פחות מכן כלתה נפשו של הקורא להשמיע. “כמה הייתי רוצה לפגוש את הסופר הזה, לדבר אליו!” אומרת הקוראה של שלום־עליכם, שהאירוניה שלו היתה כפולת פנים: כלפי גיבורו וכלפי עצמו.

ואמנם, רבות מאיגרות אלה הן ספונטניות, דחופות “צורך נפשי” להתקשר עם הסופר, מיד עם סיום קריאת שיר שלו, סיפור, רומן, להביע רחשי תודה, הערכה, התפעלות. “הוצאת דברים מלבי”, “כן, כך בדיוק חשתי אני כאשר…”

אך לא רק כאלה: יש המביעות תרעומת (כך נראה הקיבוץ בעיניך? צה"ל? יחסי גבר ואשה? עשיית צחוק מכולנו!); יש המבקשות הסבר לעניינים מוקשים, פענוח למשל לא־מובן, או לדעת אם מיכאל ה' הוא אמת או דמיון; יש הבאות להעמיד סופר על שגיאות שעשה, בכינוי של צמח, שם של מקום, תאריך של מאורע; או לציין טעות דפוס שנפלה בעמוד 127.

אם כך ואם כך, הרי בדיוק לתגובות כאלה – כמדומה – מייחל הסופר: בניגוד לתגובות “הקורא המקצועי” (מושג שיש בו שמץ של ציניות, זלזול ב“קורא התמים”. מהו “קורא מקצועי”?) – אלה הן תגובות “בלתי־אמצעיות”, רגשיות, חושיות, של התעוררות הנפש והמחשבה כתולדה של קריאה בלתי־משוחדת. ומה כל המעשה הזה תחת השמים שעושה כותב השיר או הסיפור אם לא השמעת קול פנימי שהוא מייחל שיקשיבו לו כשם שמקשיבים לאדם המשיח עם לבו? – והנה מכתבי קוראים! מקשיבים לו!

ועכשיו מגיע תורו של הסופר להשיב לקוראיו.

אדמונד וילסון – למדתי ממאמר בעיתון אמריקני – שאף הוא היה מקבל מאות מכתבי קוראים, היתה לו גלויה מודפסת, שנאמר בה: “אדמונד וילסון מצטער שאין באפשרותו…” ולעומת זאת, מרגרט מיצ’ל, מחברת “חלף עם הרוח”, הקפידה לענות במו ידיה על כל מכתבי מעריציה. וכך, עד סוף ימיה הקצרים (נהרגה בתאונת־דרכים בהיותה בת 49) לא נותר לה זמן לכתוב שום ספר נוסף על הנ"ל.

אם אין לבו של הסופר גס בקוראיו – הוא ישיב לפחות על חלק ממכתבים אלה, שאותם הוא נוצר למשמרת, עדות לכך שלא לרוח פיזר את דבריו.

אך כאן צפונה הסתירה הפנימית שבדבר: מכתבו של הקורא ממוען אל הסופר שכתב ספר, כלומר אל ה“פרסונה” שלו. בהשיבו על המכתב הוא משיב כפלוני ששמו כך וכך. שניים שאינם אחד. האם מעוניין הוא ורוצה, להשיל מעליו את ה“פרסונה”? ואם הוא עושה כך באדיבותו – האם אל האישיות הזאת פנה הקורא (ודבר זה נכון גם לגבי ראיון, פגישות עם חוגי קוראים וכדומה).

ואין הדבר דומה ליחסים שבשום אמנות אחרת. כאשר מסביר הצייר או המוסיקאי את יצירתו, בכתב או בעל־פה, הוא עובר ממדיום למדיום. ממילא אין הוא נדרש להיות הוא־האמן־בכליו; ואילו הסופר הכותב מכתב, או מדבר, משתמש באותה לשון בה הוא כותב את ספרו, שהיא “לשון בני־אדם”, המובנת לכל, שגורה על פי כל. היכן הפנים והיכן המסכה?

שוב משתבש משהו, אם כך, ב“יחסים האינטימיים” שבין קורא לסופר. הפגישה המיוחלת בין השניים נותרת בספירה ערטילאית, ואין בה “הגשמה”. לכן אתה שומע לעתים מפי סופר, אפילו הוא נערץ, ששום ספר לא הוציא אותו מבדידותו.

היושב בגנים, חברים מקשיבים לקולך, השמיעהו! – אומר הקורא לסופר. והסופר עונה לו: ברח לך, דודי! תמצא אותו רק שם, על “הרי בשמים”.

1987