רקע
שמעון רבידוביץ'
שיחותי עם ביאליק – מחברת ראשונה

 

הקדמה    🔗


1    🔗

כשבאתי לברלין בסוף חודש יוני לשנת 1919, גרמניה של ויימאר התלבטה בפרפוריהָ המדיניים והכלכליים. ממשלת אברט־נוסקה־שיידמן (סוציאל־דמוקרטים) והקרובים להם מחוגי הדימוקרטים ה“אזרחיים”, דיכאה את “תנועת־ספרטקוס” (הקומוניסטים) 1, והתחילה מייצבת – בקושי רב – משטר דימוקראטי… חוזה־ורסאי נחתם זה עתה, המוני העם הגרמני ידעו כי נחלו מפלה רבה – ולא ידעו את הכרוך בה.

ווי עס זיך קריסטעלט, זא יידעלט עס זיך <מימרה שגורה בפי דוברי יידיש, שמשמעה: תנאי המציאות של היהודים משקפים את תנאי חייהם של הנוצרים>. עם ירידת גרמניה בעולם נסתחף גם שדה של יהדות גרמניה. ניטל ממנה אותו תוקף שזכתה לו במאה הי"ט, ובעיקר מאמצעיתה עד למלחמת־העולם הראשונה. שוב לא היה בכוחה לעמוד בשער העולם ולהיחלץ למלחמה על ישראל בחוץ־לגרמניה. נצחון אנגליה מכאן והנחת היסודות לזכויות מיעוטים לאומיים בארצות אירופה המזרחית מכאן – שללו ממנה אותה עמדת סנגור שתפסה עד למלחמת העולם הראשונה.

אלכסנדר בַּלין2 – יוצר הצי המסחרי הגרמני – לא היה בכוחו להשלים עם מפלת גרמניה ושקיעתה הצבאית והכלכלית – כפטרונו הקיסר וילהלם השני שברח (גלה, עקר?) לדורן בהולנדיה הסמוכה, חי בה חיי “אושר” ושקט ורחבות עד למיתתו בימי מלחמת העולם השנייה – ואיבד עצמו לדעת. רבים מעשירי היהודים בגרמניה נפגעו – בחומר וברוח – על־ידי שקיעת שימשה של גרמניה הקיסרית. ודרך כלל, נחלצו יהודי גרמניה לביצורה של גרמניה־של־ויימאר בכלכלה וברוח. נפתח לה אותה שעה פתח אחד, שהיה נעול בפניה עד למפלת גרמניה הקיסרית: פתח מדיניות־החוץ וכמה פתחי־פתחים בתחומים שונים בחיי המדינה הפנימיים.

ההתבוללות נמשכה לה גם היא. כמה מהחיילים היהודיים בצבא־וילהלם שגילו בשנות 18–1914 את מציאותה של יהדות המזרח שבו לארץ מולדתם ספוגי רשָמים חדשים.

ניטל מיהודי־גרמניה כוח־הייצוג כלפי־חוץ, ומציוניה – רסן הממשלה. כל היודע קצת את תולדות הציונות עד לשנת 1914 יעמוד על מהפכה זו במערכותיה. התחילו קמים כוחות חדשים… אנגליה ובעלי־בריתה ניצחו בשנת 1918, הצהרת בלפור ניצחה גם היא – וכך עבר רסן־ההנהגה בציונות ליהדות האנגלו־סקסית, ולונדון ירשה את מקומן של ברלין וקֶלן. הלשון הגרמנית לא נעלמה מהציונות; ואפילו לאחר עלות היטלר לשלטון (1933) שימשה לשון רשמית כמעט בקונגרסים הציוניים, במשרדי הציונות בלונדון וכו‘. כמה ממנהיגי הציונות בגרמניה השלימו עם חילופי־משמרות אלה, וקיבלו עליהם את מרותה של ההנהגה החדשה שמרכזה היה בלונדון. גרמניה החדשה – גם בימות משה מנדלסזון ונפתלי הירץ וייזל ובעלי ה“מאספים” – לא הייתה בה מראשיתה קרקע־גידול טבעית לספרותנו החדשה, מסיבות ידועות שאין מן הצורך לפרטן כאן. ואף על פי כן שימשה שיעורי־זמן מסויימים תחנה־אכסניה לכמה וכמה מטובי סופרינו. בסוף המאה הי"ט ובראשית המאה הכ’ נדפסו בה כמה מאספים עבריים – לא לשם יהדות גרמניה, בה היו קוראיהם מעטים ביותר, אלא לשם אותו “הינטערלאנד” (עורף) גדול, ששמו יהדות אירופה המזרחית (“השלח”, “העברי”, “העולם” “העתיד” וכו').

סטודנטים מרוסיה ומגליציה – שהיו אחר־כך לסופרים עבריים בעלי־שם – התאכסנו בגבולותיה כמה שנים. טשרניחובסקי למד תורה בהיידלברג, מיכה יוסף ברדיצ’בסקי קנה שביתה בברלין־פרידנוא (ברסלוי?), ש"י איש הורוויץ…

בשנת 1920 התחילו כמה מסופרי ישראל קונים שביתה בגרמניה. כמה סיבות גרמו – והאינפלציה הגרמנית ברֹאשן – וגרמניה התחילה אותה שעה הולכת ונעשית מרכז גם למו“לות העברית. הוצאות־ספרים עבריות ותיקות העבירו את מרכזיהן לגרמניה – והוצאות־ספרים חדשות צצו בה, אם לא כ”כמהין ופטריות" ממש, הרי ציצה מרובה הייתה זו. במשך שנת 1921 הלך וגבר זרם ההגירה של האינטליגנציה העברית – על סופריה, מוריה, ותלמידיה – ממזרח־אירופה למערבה, ובעיקר לגרמניה. רבים מ“פליטי” רוסיה הסובייטית – משלהם ומשלנו – התחילו מכים שורש בברלין. ה“קולוניה” הרוסית בברלין פָּרחָה באותה תקופה פריחה מיוחדת במינה.

מפלת גרמניה רופפה כמה תחומי־מסורת מקובלים, ופתחה פתח לחידושים גם אצלנו.

כאמור, זול־האינפלציה בגרמניה שימש כוח־משיכה נוסף לגרמניה. נאים ונוחים היו חיי אדם באותה תקופה בגרמניה – על אף עקבות התבוסה הרבה, שהיו מורגָשים בכל פינה.

את רוב האינטליגנציה העברית והיהודית, שהתחילה זורמת לגרמניה בשנות 21–1919, קלטה המטרופולין, ברלין – החביבה והנערצה על יהודי אירופה המזרחית מימות ה“ברלינטשיק” (משה מדסוי) <מנדלסון> ואילך.

באותם הימים היו בברלין כמעט רוב סופרינו העבריים – לא רק הללו שניצלו מגיא ההפיכה ברוסיה או שיצאו מפולין אם יציאת ארעי אם יציאת עולמים, אלא גם כמה מסופרי ארץ־ישראל שירדו לבבל של גרמניה אם לשבור בה שבר, אם להדפיס את ספריהם ואם סתם לשם קליטת אווירה של גרמניה־של־ויימאר. בבואי לברלין מצאתי את א.מ. ליפשיץ3 – והוא מפליטי (או מגורשי) התורכים.

אחרי הקונגרס הציוני השנים־עשר בקרלסבד – הראשון אחרי מלחמת־העולם הראשונה – זכתה ברלין היהודית לתוספת “הגירה” של סופרים ועסקנים, שכמה מהם ניסו לנעוץ קנה בגרמניה, לתקוע יתד לבנייני רוח וספר.

באותם הימים בא חיים נחמן ביאליק לברלין.

ברלין לא ידעה כי “נביא” בא לגבולותיה – לא זו שלהם ולא זו שלנו. ברלין לא רעשה ולא זעה ולא חרדה לקבל פני ארי ספרותנו. אפילו ברלין העברית לא ערכה לו קבלת־פנים כראוי לו. ולנו, העברים הצעירים במטרופולין של גרמניה, היה דבר בואו לברלין מאורע שכולו חג ועליית נשמה. “ביאליק בא לברלין” – היו מספרים זה לזה. והוא לא הסתיר עצמו מעין־רואים. לא גנז עצמו בעלייתו.


2    🔗

השמועה על כניסתו של ביאליק לברלין היתה לי בשורה רבה מלהיבת־נפש.

כל ימַי נשאתי נפשי לראותו, להסתכל בפניו ולוּ גם שעה קלה.

משא־נפשי זה היה משא־נפשם של כל הצעירים בני אירופה המזרחית שנולדו בסוף המאה הי“ט וראשית המאה הכ‘, שנתחנכו על ברכי התורה, בבית המדרש ובישיבה, וינקו בימי נעוריהם ממעיינות ספרותנו החדשה. אני נוטל כאן רשות לעצמי לרמוז על “דרכי אל ביאליק”, על גילויו הראשון של ביאליק בימי נעורַי. אין כוונתי, חלילה, להיכנס לתיאור אוטו־ביוגרפי. דרכי אל ביאליק – היא דרך אלפי צעירים בראשית המאה הכ’. אשר היה לי ביאליק בימי נעורַי ועלומַי – היה לרבבות צעירים (וגם למאות צעירות) ביהדות אירופה המזרחית, ורבים מהם נספו בחורבן ת”ש־תש"ד. ודאי בתנאי חיים שונים חיינו, אנו בני אותו הדור ברחבי אירופה המזרחית, דרכי יניקתנו ממבוע־המסורת וממעיינות חוץ שונות היו, איש איש ודרך יניקתו – ומעיין הספרות העברית החדשה וביאליק ברֹאשה היה אחד לכולנו.

מכאן: לא ביונק־ביאליק אחד כתובי זה מדבר, יניקתו היא יניקת רבבות מבני דורו וארץ מולדתו באירופה.

בן שמונה או תשע הייתי, ואני מתחיל קונה שביתה אצל שני השולחנות הארוכים בבית־המדרש החדש שבעיירתי גרייבה4 – שולחנות מוצקים, ואם גם ניבעו בכיסוייהם כמה פרצים, שולחנות ספוגי חֵלב של נרות שלאורם היו לומדים בעלי אומנויות פרק משניות בין מנחה למעריב, בהדרכתו של ר' פישל המלמד, וסתם בעלי־בתים “לומדים” היו מתנועעים על גביהם.

שולחנות אלו, ששימשו לי אכסניה של תורה עד למלחמת העולם הראשונה, ומה אני מתגעגע עליהם, כמה הייתי נותן מדמי ומחלבי, אילו ניתן לי לשוב ולהסתכל בהם ובהמון ספרי התלמוד שעל גבם, לישב על הספסלים שבצִדיהם ולעיין בספרי התלמוד (לזאת יתגעגע כל מי שגלה משולחן תורה של ימי נעוריו, ובייחוד לאחר שאותו שולחן על בית־מדרשו ועיירתו כולה ירדו לטמיון היטלר, וכמה אני מבין עכשיו לנפשותיהם של כמה מגדולי התורה שאומרים עליהם שביקשו בצוואותיהם לעשות את שולחן תורתם ארון לגווייתם) – ודמותו של חיים נחמן ביאליק התחילה הולכת ונחרתת בלבבי.

אילו התרתי לעצמי לחקות ביודעים את ביאליק, הייתי פותח ואומר: התדעו מאין נחלתי את ביאליק שלי? ממי נחלתי את ביאליק שלי? בבית מדרשי החדש בגרייבה, בית מדרש ילדותי ונעורַי, השתקע משורר ערירי… משה, בנו של ר' יודיל השוחט, רווק הולך ומזדקן (כלומר, בן כ“א או כ”ב), ולוֹ זקן שחור מקיף את פניו העגולים כמעט כזקן שעיטר את פני ביאליק הצעיר בכמה מתמונות ימי אברֵכותו, זקן אחד לשניהם. ומה משותף הוא הזקן, מבליע כל ייחוד וניגוד – עד כדי כך שעִתים נראתה לי, לנער שטרם מלא לו עשורו הראשון, דמות ביאליק והיא כדמות משה בן השוחט, ודמות משה כדמות ביאליק – משה זה היה עושה כל ימיו בביהמ“ד החדש, ואינו יושב על התורה, כי אם עִתים עומד בפינתו, ועתים מהלך בביהמ”ד לאורכו ולרוחבו ונותן קולו בשיר, קול עז ופִראי במאוד, צווח ושר שעות רצופות ללא ליאות, זמרתו הייתה רבה, נהמת לב, לב לא מצא סיפוקו.

“משכיל” פורץ־גדר לא היה, והִרבה לעיין בספרי חול עבריים, והיה לו חוש־סגנון נאה במאד, היה מפליא בהצעותיו לתרגום דברי יידיש אידיומטית לעברית… אותו בן שוחט הוא שקרא לראשונה באוֹזנַי את “משא נמירוב”5 ו“על השחיטה” ואת ניסוחָם ביידיש… קרא־צווח־שר בלב נוהם ימים על ימים, חזר על כל חרוז ועיניו מלאו עִתים דמעות עתים אושר- נצחון. כמה מחרוזי ביאליק היו סתומים בפני הנער הרך – ואף־על־פי־כן נטבעו בנפשו לעולמים. אביו של האברך משה לא ידע על אהבת בנו לאותו משורר עברי חדש – ואילו ידע היה מחרימו בכל חרם – סוד היה הדבר גם למקורביו של השוחט האדוק ובנו: לאותו מלמד קנאי – בערל “דער מלאך המות”, מלאך המוות על שום מה? שהיה מהלך יומם וליל בביהמ"ד וחוזר על שישה סדרי משנה, סדר אחר סדר – נדר נדר ללמוד על פה את המשנה כולה, במשך שנה אחת, ולא היה מרשה לחכם שבחכמים להפר נדרו זה.

ידע בן השוחט שאבי ציוני – ראש הציונים בגרייבה6 – ולא חשש לגלות בפני את אהבתו הגדולה לביאליק. עִתים כשהיה מגיע ל“אם יש בכם אל ולאל בכם נתיב” ב“שמים בקשו רחמים עלי” – היו פניו מסמיקות ומחוירות חליפות, נתפס למבוכה, ומי יודע את אשר נתחולל בלב אותו אברך אמון על מסורת אבות תקיפה וזעומה, שאין בה מקום לאותו “אִם”7 – שהמריד כל־כך את הלל צייטלין – אלפי בני שוחטים ושאר כלי־קודש למיניהם בלעו את שוועת־הרחמים של ביאליק לשמים בתאווה רבה – התירו לו אותו “אִם”, לא הרהרו הרבה אחריו. שוועתו הייתה שוועתם. שמיו היו שמיהם. תפילתו לאגרוף שינפץ… ממעמקי לבם היא פרצה.

כשהלכתי וגדלתי התחלתי מגלה בעצמי את ביאליק שלי. כרך שיריו היה לי למעיין ממנו שאבתי הרבה בימי גידולי הרוחני בביהמ“ד החדש בגריייבה, ואחר כך, כשבאתי (בן י"ג וחצי) לישיבת לידא8 מצאתי לי אחים רבים לאהבת ביאליק, כאילו הלך ביאליק ונעשה חלק מספרות ההלכה בה טיפלנו בישיבה, רֵע ועמית ל”קצות החושן“, ול”נתיבות“, ל”שיטה מקובצת" ול“הפלאה”9… עברנו מים התלמוד ונושאי כליו אל ביאליק ואשר מסביבו – ולא ידענו כי עברנו מעולם לעולם, כי פרצנו גדר, כאילו לא הרגשנו אפילו אותו ניגוד בין רש“י לרשב”ם בבבא בתרא שביאליק מתארו10.

באתי לישיבת לידא וביאליק בתוך לבי. ומה מאושר הייתי למצוא בישיבה מורה עברי נלהב כפנחס שיפמן, שהלהיב את נפשות תלמידיו לספרותנו העברית, ולביאליק בכללה. הד הערצת־ביאליק של בן השוחט דק"ק גרייבה חזר ונשמע לי – וביתר תוקף – בכתלי בית המדרש של הרב יצחק יעקב ריינס11.

לא עברו ימים רבים ואני עומד בביאליסטוק העיר – הכבושה בידי צבא הקיסר וילהלם – ועושה נפשות לביאליק ולשירתו. כמה מאות תלמידים ותלמידות היו לי אותן ארבע שנים בערך, בהן הרבצתי תורה בביאליסטוק. ב“קורסים העבריים הגבוהים” שנוסדו על ידי ועל ידי שקולניק (ייזכר המדקדק אהרן יעקב שפירא, בעל “מורה נבוכי הלשון” שהשתתף בהנחת יסודותיהם, ואח"כ יצא לוורשא) – ורובם יצאו מבית מדרשי ודבר ביאליק חי בלבם. הייתי עומד שעות־שעות ודורש על ביאליק – וביאליק שימש לי סמל או קיצור ראש־תיבה לספרותנו העברית כולה, – תלי־תלים של עיונים בספרות ובמחשבה, שהייתי כורכם בביאליק.12

כשיצאתי מאהל־תורתי שבביאליסטוק ובאתי לברלין והייתי לאקסטרן, הייתי מהרהר הרבה בדרכי הוראתי את ביאליק והכרוך בו ועתים חושש הייתי שמא הגדשתי במקצת את הסאה. אותו מגע ישר, שנגעתי בספרות הגרמנית, ובארץ מכורתה, ובספרי המופת של כמה מגדולי סופרי אירופה, עוררני לבדוק מסכת ערכין שלי בכללה, וזו בה נערכה ספרותנו החדשה במיוחד.

שתי שנות ישיבתי הראשונות בברלין היו לי שנות התלבטות רבה. הרבה עשו גורמי חוץ: מעבר ממזרח למערב, ובעיקר עול האקסטרניות.

פרקתי מעל עצמי עול הטפה שאינה פוסקת זו, שהייתי מטיף בביאליסטוק – נעשיתי חפשי לנפשי. תחלה היה חופש זה “כשמן בעצמותי”, הביא לי מנוחה רבה, ואח"כ התחיל זה מפוקק את חוליותַי, מפשיטני ערום.

אולי טוב באמת לגבר כי ישא עול בנעוריו ולא יפרקהו מעל צווארו. העול הוא משמעת. מסייע לגיבוש האישיות. ואם גם הוא מצמצמה הרבה. זכיתי באותם הימים להרחבת אופק רבה, פרצתי אותה עוגה בה הייתי נתון מימי נעורַי – והיה לי מקום לחשוש, שהרחבה זו לא תהא כולה רווחה, שמא יצא שכרי בהפסדי. הפסד אותו עול וכל הכרוך בו.

נתעוררו בלבי, כמה ספקות על ספרותנו החדשה בכללה, וממילא פגעו הללו גם בביאליק. עמדתי אותה שעה להעלות על הכתב את ההרצאות שהרציתי בביאליסטוק במשך ארבע שנים על הספרות (שומעַי ותלמידַי היו אומרים לי: קראו הרבה דברי בקורת על ספרותנו החדשה, וכדברַי אני לא מצאו בהם, לעומק ולהיקף) – מאמרי על פייארברג ב“התקופה” אינו אלא פרק קצר אחד מאותו ספר, ואינו העמוק וה“מענין” ביותר…13

עתים הרגשתי כמה גילויים בחיזיון זה ששמו ביאליק טעונים בדיקה – אם מבחינת השלמות אם מבחינת ההישג בכללו. ואותו חיזיון בכלל עמד לי בעינו, הסתכלתי בו בעין נעורַי ועלומַי. בימי ספקות ולבטים הייתה לי דמותו של ביאליק כולה ודאי, עתים כמעט הוודאי היחידי בספרותנו החדשה, בו דבקתי במידה מרובה. חששתי אם גם זה יילקח ממני, אבדתי; העברי שבי יהא מגשש באפלה רבה ללא תקווה לניצחוף מְפַלֵט.

והנה בא היום אליו התפללתי שנים רבות: ראיתי את ביאליק. ביום ראשון אחד בחודש אוקטובר (1921) לאחר אסיפה ציונית ב“בליטנר זאל” <Blütner Saal = אולם קונצרטים> בה נאם נחום סוקולוב14 (אותו בוקר ראיתיו גם הוא לראשונה). ראיתיו עומד בחוץ, ליד אותו אולם, בחברת צעירים אחדים – מסתכל מרחוק בנחום סוקולוב כשנכנס למכונית. רבים מקהל שומעיו, צעירים וזקנים, רצו אחרי בעל “הצפירה” וצעקו: הידד! יחי סוקולוב!. ביאליק עמד וחייך. אמרתי בלבי אותה שעה: ודאי נחום סוקולוב כבודו במקומו מונח, סופר רב זכויות ומנהיג בישראל – וכיצד אפשר לרוץ אחרי מי שהוא ולהניח את ביאליק לנפשו, ללוות בקריאות הידד מנהיג מכובד בעם כשפאר ישראל עומד כאן. הרגשתי עצמי קצת נעלב. וביאליק ודאי לא נעלב. הסתכל בנחום סוקולוב ובקהל האצים אחריו – וחייך. כמה מיוצאי האסיפה נתנו עיניהם בביאליק דרך הילוכם, עצרו רגע־קט בדרכם וחזרו והעיפו בו עין ולא העזו להתקרב אליו. ביאליק ואחדים מבני לויתו המועטים שמו פניהם ל“שטראסן־באהן” <Strassenbahn = חשמלית>. מה כביר היה רושם הצצה ראשונה זו בפני ביאליק. ספרו לי זה כבר על מראה פניו: מהם אמרו פני “סנדלר” לו, מהם פני “קצב”, פני גוי… אמנם, ארשת פניו ה“מגושמים” נראתה לי גסה במקצת – אך עיניו, רבו בהן יופי ופִקחות ועומק נפש:15


עֵינֶיהָ

בָּרִאשׁוֹנָה שָׁם בַּחֹרְשָׁה

חֶרֶשׁ רְאִיתִיהָ;

הָלֹךְ הָלְכָה בֵּין צֶאֱלִים

שֶׁפִי – וּפְגַשְׁתִּיהָ.

 

קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ הָאַחֲרוֹנוֹת

קָרְנוּ בֵּין הֶעָלִים;

כִּתְמֵי אוֹר כְּדִינְרֵי זָהָב

שֻׁפְּכוּ בֵּין הַצְּלָלִים.

 

בָּדָד הָלְכָה, עַל־לִבָּתָהּ

שְׁלוּבוֹת זְרֹעוֹתֶיהָ,

כִּתְמֵי אוֹר חַכְלִילִי עָלוּ,

יָרְדוּ בְּפָנֶיהָ.

 

מִפָּנֶיהָ נָפְלוּ, נָחוּ

אַרְצָה לְרַגְלֶיהָ;

אָז שְׁנֵי גְלִילֵי זֹהַר נָפְלוּ

גַּם עַל שְׁתֵּי עֵינֶיהָ.

 

נָפְלוּ, נָחוּ – פִּתְאֹם עָמְדָה

דוּמָם גַּם נִצָּבָה...

שְׁתֵּי עֵינֶיהָ – שְׁתֵּי גֶחָלִים

טוֹבְלוֹת בַּלֶהָבָה...

וַתִּלְטֳשֵׁן, וַתְּלַהֵטְנָה –

אֵלִי, אֵל שָׁמָים!

מַה־תַּחְפֹּצְנָה, מַה־תִּשְׁאַלְנָה

אֵלֶּה הָעֵינָיִם?

 

שְׁנֵי צִפְעוֹנִים, פְּתָנִים שְׁחֹרִים,

אֶרְאֶה בָּקְעוּ, גָּחוּ

מֵעֵינֶיהָ אֶל־לִבָּתִי,

יָרְדוּ אַף־נָשָׁכוּ;

 

אָכְלוּ, שָׂרְפוּ, יָצְקוּ רַעַל,

אִשָּׁם אֲכָלָתְנִי –

שַׁדַּי, שַׁדַּי, קְרַע הַשָּׂטָן!

לִילִית צוֹד צָדָתְנִי!

 

הִיא נֶעֶלְמָה וַיֵּעָלְמוּ

אִתָּהּ עִקְּבוֹתֶיהָ;

אַךְ עֵינֶיהָ יִרְדְּפוּנִי

תָמִיד – הָהּ, עֵינֶיהָ!

תרנ"ב


תלבושתו הייתה מרושלת. לראשו הייתה חבושה מגבעת מקומטת, וצבעיה דהים. בידו מקל עבה. יהודי רוסי טיפוסי, בעל־בית, בעל בעמיו. בברלין המגוהצת בלטה ה“רוסיות” הבעל־ביתיות היהודית המסורתית שבהופעתו בליטה יתירה. מי שלא ידע כי משורר הוא האיש, היה רואה אותו כאחד מהמון הפליטים היהודים מרוסיה, שנמלטו לברלין של אברט ושארית צרורותיהם בידיהם (או חבושה־נסתרה לבטנם…?) חכמת אדם תאיר פניו. שירת משורר תבריק עיניו. אור פני ביאליק היה מיוחד במינו, לא נגלה אלא ליודעיו, לקרוביו, לנוהרים לאורו.

סמוך לאותו יום ראשון, ראיתי את ביאליק ראייה שנייה בבנקט שנערך לכבודו במוצאי־שבת (סוף אוקטובר 1921) בבית־הקפה של דוברין (דוברין, שפתח אח"כ סניפים לבית־הקפה שלו במערבה של ברלין, היה אחד היהודים המרובים בברלין־של־היטלר, שהיה טוען בחודשיה הראשונים של מהפכת היטלר: איך מערקע ניכטס <אני איני מבחין במאומה>…) שע"י הַקִישר מַרקט < Hackischer Markt = כיכר בליבה של ברלין>, במזרחה של ברלין, ליד תחנת Börse ששימש אחד ממרכזי הפגישה לסופרי ישראל בברלין (אח"כ עבר המרכז כולו למערבה של ברלין רומאנישעס קפה וכו').

(ההקדמה לא הושלמה).



  1. בתשעה בנובמבר 1918 פרצה מהפכה בברלין. הקיסר וילהלם השני נאלץ לוותר על כיסא־מלכותו, עבר בסתר את הגבול ההולנדי, ומצא מקלט בדורן. גרמניה נהייתה ריפובליקה, השלטון עבר לידי הסוציאל־דמוקרטים ומנהיגם פריץ אברט. ספרטקוס שימש כינוי ספרותי לליבקנכט, מנהיג השמאל, שרצה להקים בגרמניה משטר סובייטי. תנועת ספרטקוס נקראה כך על שם ספרטקוס, מנהיג מרד העבדים הידוע ברומא. המרד של הספרטקטיסטים פרץ בחבל הרוהר, ודוכא על ידי הצבא הממשלתי הגרמני. מנהיגי התנועה, קרל ליבקנכט ורוזה לוקסמבורג, נרצחו בדרכם לכלא על ידי שוטרים.  ↩

  2. הכוונה, כנראה, לאלברט בלין (1857־1918), יהודי, שפיתח את קו האניות המסחרי “המבורג־אמריקה” לאחד מהגדולים בעולם. בתשעה בנובמבר 1918 התאבד בלין בבליעת כמות מופרזת של כדורי שינה, שהיו עמו תמיד.  ↩

  3. אליעזר מאיר ליפשיץ (רא"מ ליפשיץ), חוקר מדעי היהדות, בלשן ומחנך. נולד בשנת 1879 בגאליציה, ונפטר בירושלים בשנת 1946. משנת 1910 היה מורה בירושלים, ופעיל בוועד הלשון העברית. בשנת 1917 גורש על ידי התורכים ויצא לברלין. ליפשיץ שב לארץ ישראל בשנת 1920, וייסד את בית המדרש למורים “מזרחי” בירושלים. כתביו, ביניהם מסותיו הנודעות על רש“י, על החדר ועל ש”י עגנון, כונסו בשלושה כרכים.  ↩

  4. עיירת הולדתו של שמעון ראבידוביץ. פרטים נוספים ראה: ש‘ ראבידוביץ, “גראיעווע: די שטרעבנדיקע און טרוימענדיקע” (א קאפיטל זכרונות)“, קובץ ”גראיעווע יזכור בוך" בעריכת ג’ גארין, ניו יורק 1950, ע‘מ 35־46. נדפס שנית ב“שריפטען פון שמעון ראווידאוויטש”, בואנוס איירעס, 1962, עמ’ 45־54; ראה גם ב‘ ראביד, “לחייו ולכתביו של שמעון ראבידוביץ ז”ל", עיונים במחשבת ישראל (שני כרכים) ירושלים, 1969־1971, א, עמ’ יז־כד, כט־ל.  ↩

  5. הכוונה ל“בעיר ההריגה”. השיר פורסם לראשונה ב“הזמן”, כסלו תרס“ד בשם ”משא נמירוב“. תוספת השם נמירוב הייתה של הצנזור. ראה פ' לחובר, ביאליק חייו ויצירתו, ירושלים, תש”ך, כרך ב‘, עמ’ 434, ובהערה מס' 17 שם.  ↩

  6. ראה לעיל, הערה 4; ראה גם, ש‘ ראבידוביץ “אבי מורי ז”ל, רש“י, תורתו ואישיותו”, בעריכת ש’ פדרבוש, ניו־יורק, תשי"ח, עמ 226־232; ראה לעיל, הקדמת המהדיר.  ↩

  7. “אם יש בכם אל”. המשורר ביטא במלה “אם” ספק בקיומו של האל בכלל.  ↩

  8. פרטים נוספים ראה: ב‘ ראביד, “לחייו ולכתביו של שמעון ראבידוביץ”, עמ’ כ־כא.  ↩

  9. “קצות החושן”, חידושי הלכות ופלפולים על חושן משפט בשולחן ערוך, מאת הר“ר אריה ליב בר' יוסף הלר הכהן, הופיע לראשונה בלבוב, תקמ”ח־תקנ“ו; ”נתיבות“, הכוונה, כנראה, ל”נתיבות המשפט“, באורים על חושן משפט, מאת הר”ר יעקב לורברבוים, זולקווא, תקס“ט – תקע”ו; “שיטה מקובצת”, אוסף חידושים על הש“ס מהראב”ד, הריטב“א ועוד, מאת הר”ר בצלאל אשכנזי; “הפלאה”, חידושים על הש“ס ושולחן ערוך, מאת הר”ר פנחס הלוי הורוביץ, וילנה, תר"ס.  ↩

  10. במסכת בבא בתרא מצוי פירוש רש“י רק עד דף כ”ט, ע“א למעלה. ומכאן ואילך מופיע פירושו של רשב”ם, נכדו של רש“י. רש”י מקצר, ואילו רשב“ם מאריך יותר בפירושו, מביא יותר דיעות, ופסקני פחות מרש”י. לא ידוע לנו היכן תיאר ביאליק ניגוד זה שבין רש“י לרשב”ם.  ↩

  11. ראה לעיל, הערה מס' 8.  ↩

  12. ראה ב‘ ראביד, שם, עמ’ כג־כד.  ↩

  13. ראה ש‘ ראבידוביץ, "דור המעבר ומשוררו: מ’ ז‘ פיארברג“, התקופה 11 תרפ”א, עמ’ 399־419. המאמר הופיע אחר כך בשינויים בחוברת בת 48 עמוד, ונדפסה שוב ב“עיונים במחשבת ישראל”, ב, עמ' 383־411.  ↩

  14. כשנפטר נחום סוקלוב בשנת 1936, נתבקש ש' ראבידוביץ לארגן את עזבונו, ולערוך לאחר מכן ספר זיכרון לסוקולוב. “ספר סוקולוב” הופיע בשנת 1943.  ↩

  15. בכתב היד היה רשום: “לצטט עיניה”. העדפנו לתת כאן את השיר כולו. ראבידוביץ כמו ביקש לתאר את השפעת עיני ביאליק עליו כהשפעת עיני העלמה על המשורר.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47470 יצירות מאת 2638 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!