א. שושן פורים ה' תרפ"ב    🔗

15.3.22

(ברלין)

לכבוד מר ח' נ' ביאליק שלום וברכה.

רוצה אני למלא במקצת אחרי שיחתנו החטופה ביום א' (באספת הסופרים המתנגדים לתרבות ומחולות…) ולהעיר בענין אחד שחפצתי לנגע בו באותו יום, אלא שהשעה לא הספיקה לכך.

הצטערתי מאד בשמעי שכבודו התאונן עלינו (מיסדי “עינות”) במקצת על שבנינו במה בפני עצמנו ולא באנו תחלה לשאל את פי הגדולים ומומחים ממנו בדבר. לא על “תלונותיו” הצטערתי, כ"א להפך, משום שהכרתי בצדקת דבריו. ולפיכך, כדי שלא יחשד בנו (או: בי) במה שאין בנו ולהרחיק “לזות שפתים” – אנסה בדברים מועטים “להפיץ אור” על פני ענין זה.

לפני שנתים ומחצה בערך כשטלטלני שר של חיים מעיר מושבי ביליסטוק לכאן – התחלתי דן בדבר הוצאת ספרים שמגמתה היא להכניס את מיטב ספרות העבר לתוך העם והחיים דרך ביה“ס וכיוצא בו; משום שסבור הייתי שלא נבנה מכל מיני התרגומים מלעז ו”בשפת לועז" לפרקים – המציצים חדשים לבקרים, ואף לא מספרי הלמוד והחנוך השונים שרבם ככלם אין בהם לא משום למוד ולא משום חנוך שנטולים הם מעל [?] והמקור ואין בהם בכדי שיכנסו לתוך נפש הומא ויהיו מעורים בחיי רוחה. כי אין גאולה לנו אלא במקור, ואומה ששכחה מקורותיה, נתלשה ונתרחקה מעליהם ועל כלי שני, שלישי וכו' מזונותיה – אין לה תקנה, אלא נוול. הדברים ארוכים בענין זה, ותמה אני על עצמי שמעיז אנכי להורות הלכה בפני רבי במשנה זו ובעוד כמה משניות חיים ותרבות; כל יתר אינו אלא נטול, ולפיכך אעבור לגוף הענין.

ימים מרובים גלגלתי עם הצעה זו – ולא נעניתי… חזרתי על פתחי כמה “נדיבים” שאליהם ניחל ו“מימיהם” איננו שותים (כי ריק הוא הבור…) ולא נפטרתי מהם אלא בלך ושוב, בשה“י ופה”י… אולם לאחר שהתחלנו אני ומר ד' א' פרידמן, לברר דבר זה ביותר ולהעבירו לעולם המעשה, “האירה לנו ההצלחה פניה” והבטחות שונות התחילו לובשות עור ועצמות… בינתיים נסע א’ד’פ' באשר נסע (אשתקד, שלהי דקיטא) ועלה לי למשוך לדבר זה אנשים מספר הנכונים לסיע לדבר זה בהונם. טרם זכיתי לגשת לסדור העבודה – והנה נפלתי למשכב (בתשרי שנה זו), ואין משכב אלא בבית חולים, אח לצרה יולד (לפי באורו של יל"ג) תלאות רבות [?]… לסדר דבר זה, ולפיכך אחרנו במקצת.

בינתים שב כבודו מחו“ל, הרי ברור הוא שלא היה בדבר בכדי שנתיעץ, כי הכל היה כבר קבוע וקים, ולא חסרה אלא “כלה לחופה”… ושהדי במרומים, כששמעתי על ה”דביר" ועל תכניותיו של כבודו שמחתי מאד ורציתי למשוך את ידי מן הדבר, אלא שאי אפשר היה, יחידי הייתי כאן (מר ד’א’פ' שב הנה לפני שבועים בערך), תנא איני ולא פליגנא, על דעת עצמי לא יכלתי להכריע בדבר.

אלה תולדות “עינות”. לברר שהוצאת ספרים זו קימת בכח זה כשנתים (בתכניתה גרידא; בחלק מזה גלגלתי עם הד“ר י' קלצקין שהיה זמן מה מנהל המחלקה העברית שע”י ה“יוד פערלאג” דפה, והוא [?] את ידי לחבר אנתולוגיה פילוסופית של יה“ב, אלא שמחמת סבות שונות נאלצתי לחזור בי אח”כ, בינתים נתבטלה המחלקה העברית, קלצקין נשאר יושב ב“אהלה של תורה” (קרי: הידלברג) ולנו לא היו אפילו ארבע אמות של הלכה. ובפועל היא עובדת כבר כחצי שנה.

ואלו היה סיפק בידינו – ודאי שהיינו נושאים ונותנים עם כבודו בענין זה – כי מי לנו גדול וטוב ממנו? דרך חנופה לא אדע, ותהלה תועבה לי – דברים אלה תוכם כברם הם.

משתדלים אנו לעשות בפינתנו דבר מה לתקנת נכסי אבות שיורשיהם ואפיטרופסיהם היו בבחינת פושטי רגל ושמטנים, אשר [?] קמו ובעטו ברכושם הגדול ואדרכתא נכתבה על ירושת דורות.

כל מן דין – ברכה בו לנו ולנפשנו, והוא עיקר מגמתנו ומטרתנו. ואשר ל“דביר” – הלואי וישמש באמת דביר למחשבה העברית ויהא נאה לאדריכלו הגדול העומד וגוזר עליו: יהי! והשתא דאתינא להכא (או להכי) אעיר דבר מה על הרצאתו האחרונה ב“בית הועד”. בדבריו על הנגוד בין התורה ותרבות הגויים כיוון בבחינה ידועה לדעת הרמב"ם. וכך היא לשונו: “ועל כן שמו בספרי הנביאים ודברי החכמים מדע התורה מין אחד והחכמה במאמר מחלט מין אחר. והחכמה ההיא שנאמר בה במאמר מוחלט, היא אשר יתבאר בה במופת מה שקבלנו מן התורה” (מו“נ, חלק ג, נ”ד, תרגום אלחריזי. הרמב"ם מסיק כאן מסקנה אחרת, אך יש כאן למצוא סימוכים לרעיון זה שאמר כבודו, שאין דבר מחשבה דבק בנפש האומה הישראלית אלא אם כן הוא [?] דרך התורה)

תנא דמסיע אני לו בהזכרת מקור זה, בדרך כלל לבי מהסס עדיין בדבר ולא כאן הוא המקום. רוצה אני לסיים בדבר הלכה ולא בוכוח. הערות שונות באותו ענין ובדבר “דביר” שמורות אתי – לכשירצה אבוא ואציען.

ויסלח לי מר ביאליק על שהטרחתיו בקריאת מכתבי זה הארוך.

בכבוד ובברכה

ש' רבידוביץ

 

ב. 22 XI 8    🔗

טו' באלול תרפ"ב

לכבוד מר ח' נ' ביאליק

שלום רב

שלחתי לו לפני ימים מועטים את הספר שבחי הבעש“ט. מחרתיים אשלח לו את ספרנו השני שיצא כעת לאור: “ספורי מעשיות לר”נ מברצלב”.

אגב עיון ודאי שיעמד על דברים שונים שכדאי הוא להעיר עליהם את תשומת לבם של סופרים ועורכים צעירים. ואם תהא דעתו ושעתו פנויה לכך, אשמח מאד אם יזכני בהערותיו הצריכות תלמוד.

ברכה ומנוחה רבה לו

בכבוד רב

ש' רבידוביץ

 

ג. ברלין, 22 X 24    🔗

ב' במרחשון תרפ"ג

לכבוד מר ח' נ' ביאליק הנכבד והיקר,

רב שלום וברכה

יסלח לי על שאני מטרידו בקריאת טורי־מספר אלה. בנטילת רשות הכתוב מדבר. הואיל ועומד אני להוציא לאור את “מורה נבוכי הזמן” לרנ"ק מבאר (ואולי מוגה עפ“י כתב היד לרנ”ק, שאני מחזר אחריו זה כמה) בצרוף מבוא, הערות ורשימות שונות על ידי, כולו כמות שהוא עם אגרותיו ועוד – ורוצה אנכי להשתמש בדבר־כשר זה, להביע לכבודו את רגשי הברכה הכבוד וההערצה ולהקדיש לו, ליובל החמישים “העומד מאחר כתלנו” ספר חשוב זה.

אם כי הרשות בידי, לפי עניות דעתי, לעשות דבר זה שלא בידיעתו ורשותו – הריני “מעיז” לטול רשות על כך. אקוה שכבודו לא ימחה בדבר ויכבדני בתשובתו באותו ענין. את “ספורי המעשיות” “ספר שבחי הבעש”ט" שיצאו ע“י “עינות” לאור שלחתי לו ואיני יודע אם הגיעו לידו. אשלח לו בימים הקרובים את הספר־החוברת שהוצאתי זה עתה למלאת עשרים וחמש שנה למות מ.ז. פיארברג. וכדי “להסיר לזות שפתים” אעיר את תשומת לבו שמרת פרסיץ ספרה בשמו שהוצאת הספרים “עינות” הלכה לעולמה… (!) ואין אני יודע מנין לו דבר זה. אכיר לו טובה מרובה אם יעמידני על מקום ה”ידיעות" האלה.

לתשובתו אחכה והנני אומר לו שלום רב

בכבוד ובברכה

ש' רבידוביץ

נ.ב. שולח אני מכתב זה באחריות, כי איני יודע לנכון את כתבתו.

 

ד. 22 X 25 הומבורג    🔗

ג' במרחשון תרפ"ג

למר ש' רבידוביץ, בברלין

שלום וברכה,

מחשבתך להוציא את כתבי הרנ“ק (מונה"ז בצרוף אגרותיו) במהדורה מתוקנת ומוגהת – בודאי מחשבה טובה היא. והנני להעריך, כי מחשבה כזאת כבר עלתה גם לפני ש. רוזנפלד (בזמן שעסק עוד בתורה – – ) וכבר גם עסק בזה זמן מה. כמדומה שגם הדיסרטציה שלו עוסקת בדבר זה, וזה לא כבר, בהיותו בברלין (העודנו שם?) אמר לי כי לא נתיאש עוד מלהוציא מחשבה זו אל הפועל גם בעברית. על כל פנים עליך למצוא את כתב היד, ויהי מה! כי לפי ששמעתי, ערבב ובלבל צונץ הרבה את המאמרים וחבר נפרדים בזרוע, שהרי הכתבים באו לידו מקוטעים ומעורבבים ובקושי צרף מהם דבר שלם ומסודר. עליך כמו כן להוסיף את מקצת המאמרים והאגרות, שלא נכנסו אל המהדורות הקודמות. אל נא תשכח את שתי האגרות הגדולות, שכתב לבנו אברהם – אגרות יקרות מאד. הן נתפרסמו לא כבר באחד מ”מאספי היובל" (פעסטשריפט) האשכנזים, איני זוכר אם בזה של האפמאן או של קופמאן או של אחר. דוק ותמצא.

ואשר לנטילת רשות – באמת פטור אתה מנטילת רשות בנידון כזה, כדבריך. וכל הפטור מן המצוה ועושה אותה – היאך הוא נקרא, שננא? – אלא שכונתך בודאי רצויה, ואני נותן לך תודתי על זה.

את שבחי הבעש“ט ואת ספורי המעשיות קבלתי בזמנם, והיה ברכה. המהדורות נקיות ויפות, אלא שבעיקר הדבר, תמיהני אם כדאי להוצאת ספרים כזו שלך ושל חבריך לטפל בענינים כאלה. סוף סוף, דברים כאלה לא יצאו מכלל פולקלור, שמקציעים לו מקום מיוחד, וכל חשיבותו אינה בו בעצמו, אלא בדברים הנלמדים ממנו. אפשר וראוי להוצאה כ”מעינות" להוציא קובץ של מבחר ספורי החסידים, לקוטים מתוך קובצים שונים, אבל להוציא בימינו את “שבחי הבעש”ט" וכיוצא בו כמו שהוא, ואפילו בסדור חדש, – ענין זה נאה ל“בעלנים” מתמיהים. ובלחישה אומר לך, כי כל הטפול והחטוט הזה בספרות החסידית שרבים להוטים אחריו בימינו ועוסקים בזה ב“דחילו ורחימו”, מתוך מין דבקות משונה, – וכל זה לא נהירא לי כלל ואין נפשי אל הדבר הזה. אין ספק, שזהו סימן ירידה למחשבתנו הלאומית. דוק ותמצא. סמרטוטים שבאשפה – וכזה הוא כל פולקלור – אין להם ערך אלא אם כן מטילין אותם לתוך היורה של המחשבה העליונה והופכים אותם לנייר חדש, אבל כשהם לעצמם – במה נחשבו? אתם הצעירים הניחו אפוא לאחרים לחטט באשפּה. מלאכות רבות אחרות לפניכם.

מה שספרה מרת – – בשמי – לא ספרה נכונה. דרכה של אשה חשובה זו לגזם בדבורה, והיא שונה ספקות כודאות והשערות כמסמרים נטועים. בשיחתי עם פרידמן חברך ושותפך ב“עינות” קבל זה על קושי התנאים ועל מעוט האמצעים וכדומה, ועורר ספק, אם “עינות” תוכל עמוד בעת הקשה הזאת, ולפי שגם “בתי הוצאה” אחרים “יתבי באי פחדא”, והעת – עת צרה לכלנו, מסרתי, בלי שום כונה, כמובן, במסבת רעים את הרושם הכללי שיצא לי מדבריו. כמובן, אני לא הוצאתי שום מסקנות, אלא מסרתי ראשי פרקים מתוך השיחה. ואת המסקנה הוציאה הגברת החביבה על דעת עצמה. ומובן מאליו, כי שמח אני שמחה נאמנה לשמוע עתה מפיך, כי העת הקשה עברה וכי הוצאתכם שבה לאיתנה. מי יתן וחזקתם וגדלתם שבעתים.

והנני המברך חילכם לאוריתא

ח' נ' ביאליק

אמור שלום וברכה לפרידמן.

 

ה. ברלין 22 XI 9    🔗

י"ח במרחשון תרפ"ג

לכבוד מר ח' נ' ביאליק הנכבד

שלום וברכה

בתודה אשיב לו על מכתבו מן ה־25 לחודש העבר. ברוך יהיה על דבריו הטובים, דברי חיזוק והתעודדות שהיו ללבבי צרי מרפא בשעה קשה זו, ליחיד ולצבור, וביחוד לאדם מישראל, לצעיר שנעקר ממקום גדולו וגלה לבין “גוים”, נהנה לאור חכמים מפיהם יבקש חיים.

אשר לכתבי הרנ“ק עוסק אני בהכנתם זה כמה, וגם אחר כתב־היד אני מחזר ימים הרבה. לצערי הגדול לא אסתיעא מילתא. השערות שונות בידי שיש בהן להעמיד את דברי רנ”ק על אמתותם ולהרחיק מהם את שנויי צונץ, ואולי את הוספותיו. אך מכל מקום טרם אפסה תקוה להשיג את כתה“י לא ארהיב בנפשי עז לעשות בכתבי רנ”ק כאדם העושה בתוך שלו.

ומשום כך, לא יעלה בידי כנראה להוציא את כתבי הרנ"ק בשלשת הירחים הבאים, ומצטער אני מאד שאאחר במקצת בשי־היובל, שי ירצה גם באחור מה. אלו זכיתי הייתי מגיש לו בעתו, ועתה שלא זכיתי (ולא באשמתי) תעלה לי כוונתי מעשה.

רואה אני את דבריו בשאלת החסידות וספרותה. ומראש הוא אמינא לא להזקק למקצוע זה. “עינות” פתחה ברמב“ם ופתיחה זו לא היתה פתיחת־ארעי כ”א [כי אם ] מתכוון הייתי להמשיך עבד בדרך זו ולהכניס לתוך העם וקהל הקוראים והמעינים את היסודות הממשיים, החיוניים והרציונליים שבמחשבה העברית – ומכל מקום נאלצים היינו לטפל גם בספרות החסידות, אך אין זה מעקר תכניתי. הוצאת ספרים שמטרתה העקרית היא להוציא דברי מקורות מן ההכרה הוא, אם גם לא מן הדין, שתפנה במקצת ל“צדדין”. הרי גם אלה דברי מקור הם.

ושוב: בני הדור להוטים אחרי דברי אגדה. בעל הלכה ובעל אגדה כי יבאו לדרש והלכו כולם אחר האחרון כמאז כן עתה, “ספורי נפלאות” ו“מעשיות נוראות” – השפעתם גדולה על קהל הקוראים.

II

אגב דברים אלה נמשך את לב בן הדור ונכניסהו לעולם ההלכה, זו שיומה הולך וקרב ולא תהיה “טבחת ורקחת” בפני האגדה, ולואי וירבו בעלי ההלכה בישראל ומתוך רבוי ההלכה תשביח האגדה אף היא. תעמיק ועלתה על עצמה.

ואשר למצב “עינות” – בצרת כל הוצאת הספרים גם לנו צר, יד העת ותלאותיה אכפה גם עלינו – ומכל מקום אנו ממשיכים את עבודתנו כמקדם ומקוים אנו שבקרוב נוכל להגדילה ולהרחיבה.

לרגל חלוקי דעות שונים שגררו אחריהם לבסוף סכסוכים קשים נאלץ היה מר ד' א' פרידמאן לצאת מן החברה “עינות” ומן המערכת. מצטער אנכי על כך שבמסיבות מסבות שונות נתרחקנו כ"כ ולא יכלנו לדור בכפיפה אחת. לחששיו השונים שהביע לכבודו לא היה בשעתם כל יסוד.

מודה אני לו בשם “עינות” על ברכותיו. ולואי יעלה בידינו להגשים את תכניתנו והיו ברכותיו ברכות של קימא. כי ראוי הוא המברך הנכבד שברכתו תשמע למעלה ולמטה.

והנני מברך אותו בכל מילי דמיטב

בכבוד רב

ש' רבידוביץ

נ.ב. את חוברתי על פיארברג ודאי קבל, לפי השערתי הכיר ודאי כבודו את פיארברג פנים אל פנים ואתענין מאד לדעת עד כמה קלעתי אל המטרה. יצאתי בכמה מדברי באותה חוברת מחוץ לתחום, והכל משום שמתכוון הייתי לדלות מרגניתא הגנוזה תחת כל מיני חספא.

אשמח מאד לשמע חות דעתו באותו ענין.

הנ"ל

 

ו. הומבורג 22 XI 22    🔗

ב' בכסלו תרפ"ג

יקירי רוידוביץ!

את מחברתך על פיארברג [פיארברג] קבלתי בזמנה, והביאה לי קורת רוח מרובה, דבריך טובים ונכונים ברבם ופעמים גם נוקבים עד התהום. הסגנון יפה ו“שמן”, יש בו משמנונית של “בית אבא”[,] ריח טוב וחריף של בשמי גן שלנו נודף מהם. חילך לאוריתא!

ושלום לך ולעבודתך

ח' נ' ביאליק

 

ז. ברלין 22 XII 29    🔗

י' בטבת תרפ"ג

לכבוד מר ח' נ' ביאליק הנכבד

שלום עולמים

בין המון הברכות הנאמנות והנפשיות הנשאות אליו מכל ארבע כנפות עולמנו ליום הולדתו החמישים – יקבל נא גם את ברכתי, ברכה פשוטה, “ברכת הדיוט”. ובזכות ברכות גדולים וטובים ממני תכנס אף ברכתי לשערי ברכה.

ואם כי אני, כשאני לעצמי מערער על מנהג שהחזיקו בו בנ"א להתערב בשמחתו של אדם, בשמחתו הפרטית. ישאירו לאדם ארבע אמות של רשותו, רשות היחיד, שלא היו למרמס רגלי עובר ושב… ומה נעשה אם היו יחידי כל דור ודור לקנין הדור, והדור ישמח בשמחתם את שמחתו, חגם הוא חגו? כך הוא דרכו של עולם…

ואגב ברכה זו אטל רשות לעצמי להעיר על מאמרי שנדפס ב“יודישע רונדשוי”. אלו ידעתי כי טובי חכמינו וסופרינו היושבים בברלין יתנו מפרי עטם לגליון זה – לא הייתי כלל רוצה לעמד במקום גדולים, להביע את אשר יציק לי באותו ענין. אולם יומַים טרם צאת הגליון לאור קבלתי מכתב־אקספרס מהעורך ד“ר ולטש כי אמתחתו ריקה וש”למעה“ש” [ למען השם] אבוא ל“עזרתו”…

אם עזרתי לו – אלהים והקורא הנכבד יודעים… אולם אני בפני עצמי יודע שלא עלה בידי לומר כל מה שמתאוה הייתי לומר באותו ענין כותב אמנם [?] אשכנזית, אולם אין לשון זו נשמעת לי ביותר; [?] שבלונה היא, “מעובדת” יותר מדי…

ולפיכך מתכון אני כעת למלא אחרי דברי במלים מועטות.

בפרק II של מאמרי מתכוון הייתי ל“הכות” מכה אחת אפים את רוב מבקריו ביחוד אלה אשר ידרשו תלי תלים של מאמרים על ה“לאומיות” מצד אחד ושל ה“אינדיבידואליות” מצד שני. לפי עניות דעתי טועים הם הללו בזה שדנים הם עפ"י רשם שירתו של ביאליק עליהם, על פי תכן השירים וכדומה. וזוהי טעות גדולה בידי המבקרים הרואים את המבוקר ראיה סוביקטיבית ולא אוביקטיבית. ויתר על כן הללו רואים אותם ראית “אני” ולא ראית “ההוא”. יש לגשת למשורר שמידו קבלנו כל אשר אתנו באפן אחר: למה היה הוא, המשורר, הוא שהוא לעצמו, שואף ומתכון?

אני יצאתי מתוך נקודה זו, ורק מתוך נקודה זו נסיתי להוכיח שכאן אין מקום לחלוקה “לאומית” ו“אינדיוידואלית”, שאי אפשר לתלות את אישיות המשורר בנטיה זו או אחרת, בנטיתו של המבקר והמעריך.

וקשה לי מאד הדבר כעת לברר ברחבות את כונתי זו. אם יעמד על מגמתי זו מתוך מאמרי, ויהא נוטה להעירני עד כמה צדקתי או טעיתי בדבר זה – אכיר לו טובה מרובה.

שמח הייתי במאד מאד אלו זכיתי להגיש לו את כתבי רנ"ק ביום זה. גרם מזלי כי אאחר.

והנני מסיים בברכה שפתחתי

ואומר לו שלום רב

בכבוד,

ש' רבידוביץ

 

ח. 923 8/1 הומבורג    🔗

כ' בטבת תרפ"ג

רבידוביץ היקר,

“מוריה” נכונה לקבל זכרונותיו של ש“י הורוויץ בשביל ה”רשומות", ואפשר להוציאם אחרי כן גם בספר מיוחד, אם יש בהם כדי ספר, אבל מאחר שנמצאו מתחרים מאמיריקה הדולרית, מי יודע אם תוכל “מוריה” לעמוד בהתחרות זו? על כל פנים, הודיעני את תנאי הבעלים.

ואשר למאמרך – הנה אני לא ראיתיו עד היום. אמנם הגיד לי ויסלבסקי כי נמצא המאמר בידו, וגם אמר למסרו בידי לקריאה. אבל בינתים יצאתי מברלין והמאמר לא נמסר לי. בבאו לידי לא אאחר מלהגיד לך את דעתי עליו.

הפנוי עתה לעבד עבודת קבע ב“דביר”?

שלך בחבה

ח' נ' ביאליק

שלום וברכה למשפחת הורוויץ.

 

ט. תל אביב, יום י“א סיון תרפ”ד    🔗

24 13/6

לכבוד מר ש' ראבידוביץ, ברלין.

א.נ.

מכתבך שמחני עד מאד. הייתי בבית אביך והתענגתי לראות איש בא בימים עובד בשדה ולומד תורה בלילה. רופא העירה אמר לי, שאין אכר טוב כמוהו בכל המושבה. מיום שאביך בא לשם הוטבו דרכי כל האכרים. הרגשתי שהשפעתו לטובה מרובה על כל בני המושבה. מעולם לא חשבתי שאיש יודע תורה ובא בימים כמוהו יוכל להסתגל אל צורות החיים הקשות מאד במושבות הארציישראליות.

בדבר כתבי ר' א' קרוכמל מקוה הנני שלא תתרשל בסדורם ותשתדל לגמור את עבודתך בזמנה. לפי שעה עסוקים אנו בסדור האפרט של “דביר” ובסוף ימי הקיץ נקוה לגשת במרץ וזריזות לעבודה עצמה.

אני לא באתי אל המנוחה השלמה וכל שכן אל הנחלה. אני “מסתגל” לפי שעה. אשמח מאד לקבל ממך לעתים תכופות ידיעות על מהלך העבודה.

בכבוד גמור וחבה

ח' נ' ביאליק

 

י. 924 VIII 7    🔗

כ"ה באב תרפ"ד

יקירי,

מחלת עיני, שלקיתי בה פתאום, הפסיקה את קריאתי במבואך לכתבי רנ"ק^. אני מאריך את רוחי עד שוב אלי אור עיני ושבתי לקריאתי. הארך אפוא גם אתה את רוחך ומשפטי יבא בעתו. לפי שעה רואה אני כי מלאכה גדולה עשית ועבודה גדולה עבדת. יישר חילך לאוריתא!

עומד אני בעמוד 100. בקצר רוח אחכה לשוב כח עיני אלי.

אחזיק לך טובה אם תקיים בי מצות בקור חולה.

והנני האוהבך

ח' נ' ביאליק

 

יא. תל־אביב, יום כ“ו אדר תרפ”ה    🔗

22 במרץ 1925

למר ש' ראבידוביץ [מרחביה]

שלום וברוך בואך!

עד ערב ימי פתיחת האוניברסיטה ואחריה אהיה כל הימים בתל אביב ובביתי תמצאני. בוא, בוא ואשמח לראותך.

בחבה

ח' נ' ביאליק

שלום וברכה לאביך הנכבד ולב"ב.

 

יב. י“א סיון תרפ”ה תל אביב    🔗

3 ביוני 1925

יקירי רבידוביץ,

מכתבך קבלתי בזמנו, ולפי שצפיתי בכל יום לפתיחת הארגזים של ספרי ולהעברתם לביתי דחיתי את תשובתי מיום ליום. עתה נתברר כי הפתיחה וההעברה נדחו עוד לחודש ימים, ולפיכך אין בידי להמציא לך את ספרי – וכן להורודצקי – אלא בסוף החדש. היה בטוח כי בזמנו אחישנו אליך.

והנני אומר לך שלום וברכה בצאתך. מי יתן כי תוציא עמך בצאתך געגועים לארץ שלא יתנו לך מנוח עד שובך.

ושלום שלום לך

ח' נ' ביאליק

בבקשה להודיעני את כתבתך לברלין.

 

יג. תל אביב, ה' מרחשון תרפ"ז    🔗

13 באוקטובר 1926

לכבוד הד"ר ש' רבידוביץ, ברלין

ידידי היקר!

הנני משתתף בלב נאמן בשמחתך ואני מברך אותך ואת רעיתך החדשה (ענבי הגפן בענבי הגפן) בברכת מזל טוב. מי יתן ומצאת את המנוחה לעבודה מתוך שמחה ומתוך רוח הקודש. מאמין אני בך ובכחך ואני מתפלל ליום שאראה אותך יושב בשערי הבית אשר על הר הצופים ובונה, עם יתר בנינו בונינו “למודי ד'” את ירושלים של מעלה אמן ואמן.

שלך באהבה

ח' נ' ביאליק

ברכת מז"ט ורוב “נחת” בשמי גם להורי רעיתך הנכבדים.

 

יד. ברלין 9.1.27    🔗

ו' בשבט תרפ"ז

לכבוד מר ח' נ' ביאליק הנעלה

רב שלום.

שמחה יתירה הביא לי מכתב כבודו מיום ה' מרחשון. בכמה ברכות זכיתי ליום חתונתי, אך לא ככל הברכות ברכת כבודו. אמונת כבודו בכותב ה“טורים” האלה ותפלתו לימים יבואו הרהיבו נפשי. אך מצד שני יודע אני כי אין אני כדאי והגון לכך, ועמידתי כעת דלה וריקה.

ואני תפלה, שכבודו לא יסיר חסדו מאתי אף לימים יבאו. אמונתו בי תאמצני ותעודדני. וברוך יהיה לעולמי עד.

וירשה לי כבודו בטובו להזכירו על “חובו” שהוא חייב לי, על המהדורא הנהדרה של כל כתביו. את הספר השלישי (דון קישוט) קבלתי מידיו בהיותי בתל־אביב. ועדיין אני מחכה לשלשת הכרכים הנשארים בכל יום שיבאו. עד מתי ימנע “לחם חוקי” ממני? ארבעת כרכיו כחמשה חומשים הם לי.

ועדיין אני הוגה באזכרה שנערכה היום בשתים עשרה שעות לשם אחד־העם ז“ל – בה גם אסיים מכתבי. מוזר היה הדבר ומענין ביותר. האולם בקלייסטשטראסע 10 היה מלא מפה לפה, ואף הפרוזדור היה צר מהכיל את הקהל הרב. היהדות של הרצל ומקס נורדוי ערכה אזכרה נהדרה למבקר ה”אכזרי" של ה“אלטניילאנד”. ראשי היהדות הליבראלית אף הם השתתפו רשמית באזכרה. תשעים וחמשה אחוז של הנאספים לא ראו מימיהם בעיניהם את “על פרשת דרכים”, ובכל זאת.

ואנו, שארית הפליטה לגלות ספרות ישראל בגרמניה, צאן אובדות, אנו שלמדנו בילדותנו את אחד־העם בעל פה – ועמדנו ותמהנו. לחידה היה הדבר בעינינו. ועם היגון והאבל שאנו שרויים בהם לרגל פטירת המורה, רחב לבבנו למראה הנאה. ותהי לנו זאת לנחמה, כי הרגשנו שעוד אחד־העם חי בקרבנו. ולתלמידו הנאמן, למעריצו הנערץ אביע תנחומין על פטירת מורו ומורנו, רבן של כל ישראל.

בברכות רבות

ובכבוד

ש' ראבידוביץ

 

טו. תל אביב, כ“א שבט תרפ”ז    🔗

27 24/1

לכבוד הד"ר ש' ראבידוביץ, ברלין

יקירי!

היום צויתי לשלוח אליך את הכרכים החסרים לך מכתבי, ובבקשה לאשר את קבלתם. ועל דבר אחד העם ומכבדיו אולי קראת את ההלצה שנמסרה מפיו ב“ראזסוויעט” האחרון על דבר איש אחד שאמר לו ברוסית, שהוא из его почитателей [מוקיריו]. על זה ענהו אחד העם, שהוא היה מבכר יותר מלה זו עצמה אבל בחסרון הפרפיכס" [почитатель – מוקיר, ־ בהשמטת ה־ по אנו מקבלים читатель – קורא.] ואולם גם זו לטובה. פעמים שההוקרה מביאה לידי הכרה.

ובעצם הדבר אני רואה את מיתתו של אחד העם כסמל. שקעה שמשה של תקופה גדולה בישראל, ואנו נכנסים ל“מזל חדש”. מה יהי טובו של מזל זה – אותו יגידו הימים הבאים.

ובכלל – אינני מתיאש. לא נואשתי אפילו מראות אותך, ואולי בקרוב, במכון למדעי היהדות על הר הצופים.

ושלום וברכה לך ולביתך – זו אשתך החדשה.

אוהבך

ח' נ' ביאליק

נ.ב. צויתי לשלוח אליך את שירַי מהדורה יפה מכורך. לפי שעה אין בידי שני הכרכים הנשארים ממהדורת היובל, ואם יש לפי שעה את נפשך לקבל תמורת שני כרכים מהדורה שניה – ההבדל בין זו ובין הראשונה באמת קטן הוא, בלתי נכר – כי עתה תודיעני ומהרתי להריצם אליך.

הנ"ל.

 

טז. ברלין 28.3.27    🔗

כ"ד באדר תרפ"ז

למר ח' נ' ביאליק הנעלה,

על פי בקשתו של מר ש' גינצבורג (ניו־יורק) אני שולח היום לכבודו את כתב היד שלו בצרוף הספר “לשון למודים” שהיו גנוזים תחת ידי – בתור עורך “עינות” לשעבר – עד היום הזה. מר ש' גינצבורג הודיעני, כי בקרוב תוציא הוצאת “דביר” את ספר הדראמות של רמח“ל. הרבה שמחתי למקרא דבריו אלה והנני מברך את הוצאת “דביר” שתזכה להוציא בקרוב את כל כתבי רמח”ל, ואף את כתביו בקבלה. צר לי שלא זכתה אף “עינות” להשתתף במפעל זה של גאולת רמח“ל (כמות שהתנינו על כך בברלין לפני שלש שנים), ותקוותי היא שבהנהלת כבודו יהיה דבר הוצאת כתבי רמח”ל למפעל ספרותי ומדעי שיכניס ברכה רבה לספרותנו.

כתב היד של ש' גינצבורג כולל בתוכו: (1) הקדמה (2) מבוא (3) נוסח של “לשון למודים” שנדפס בחיי המחבר (4) נוסח של “לשון למודים” על פי כתב־יד (5) מפתח (6) אוצר המלים הקשות (7) הערות (8) ביבליוגראפיה. “שתי הפוטוגראפיות” המנויות ב“תכן” שתכן מר ש' גינצבורג – לא קבלתי.

אבקש את כבודו שיואיל לאשר את קבלת כתב־היד. ושוב: הרבה טפלתי בדבר הוצאת כתבי רמח“ל, בדבר התכנית, שנים על שנים נשאתי ונתתי עם ש' ג' וכמה הכנות נעשו על ידי לשם הוצאת “לשון למודים”, אלא שהזמן גרם והכל עלה בתהו. ולפיכך אעיז לבקשו, שיזכני באקס[מפלר] של כתבי רמח”ל לאחר צאתם לאור ע"י “דביר”.

תודתי העמוקה לכבודו על כרך־השירים ממהדורת היובל שקבלתיו לפני זמן מה. קשה הוא למקבל־דורון להתנות תנאים על דורונו ולומר: דין הנייא לי ודין לא הנייא לי. קשה לי לומר לכבודו, שרוצה אני בשני הכרכים הנשארים דוקא משל מהדורת־היובל. אבל כדי שיהיו כתבי ח' נ' ביאליק בידי מעור אחד, ארהיב בנפשי עוז לבקשו על מהדורת היובל. בדליכא שאני. אבל אם יש עדיין תקוה להשיג שני הכרכים הנשארים ממהדורת היובל, כי אז הייתי לו אסיר תודה כל הימים.

ועוד דבר לי לכבודו. ודומני שהדבר הגון ונאה ביותר. כלומר הצעה שכותב הטורים מבקש להציע למר ביאליק. ברמז בעלמא אומר, כי במנדלסון הכתוב מדבר. אלא שיש לחכות עדיין זמן מה עד שיבשל פרי זה כל צרכו.

והנני מצפה למכתבו שישמחני בכל שעה שאקבלו

בכבוד רב שלו

ש' ראבידוביץ

נ.ב. נא לשים לב לכתבתי החדשה:

Berlin – Grünewald

Teplitzer Str. 24־26

 

יז. תל־אביב, 27 8/4    🔗

ו' ניסן תרפ"ז

לכבוד מר ש' ראבידוביץ, ברלין

יקירי ראבידוביץ!

את כתב היד קבלתי בשלימות – ותודה לך. בעוד זמן מה יופיע כרך המחזות של רמח"ל ואמציאו אליך בחפץ לב.

גם את שני הכרכים הנשארים של כתבי אמציא אליך כשיבואו לידי. לפי שעה משולל אנכי האפשרות הזאת. הלא תאמין לי, כי לא מרוע לב ועין אני עושה זאת. לעולם שמח אני לעשות נחת רוח לחברי, וביחוד לחבר חביב עלי כמוך. הענין פשוט: אין בביתי שני כרכים בודדים של כתבי, אפילו האכסמפלר השלם של ארבעה הכרכים שלי – אף אותו נתתיו כבר במתנה לאחד מחברי, ואין עכשו בידי אף אכסמפלר אחד מכתבַי, מהדורת היובל. ואולם מקוה אני כי אקבל עוד אכסמפלרים אחדים, ואז אמלא לך את אשר החסרתי עד עתה.

ה“רמז” שרמזת לי מחכה לפשט. מבין אני כי הכתוב מדבר בספר על מנדלסון, או בהוצאת כתבי מנדלסון ואולם אינני קצר רוח, ואני מחכה באורך רוח לביאור הרמז.

שלך באהבה

ח' נ' ביאליק

 

יח. 3.7.27    🔗

*ג' בתמוז תרפ"ז

לכבוד מר ח' נ' ביאליק הנעלה,

לפני שלש שנים בערך כתבתי כעשרה ערכים לשם האנציקלופדיה הגרמנית היוצאת כעת לאור על ידי ה“יודישער פערלאג”. ביניהם היו גם הערכים על כבודו, על אחד־העם ז"ל ועוד. מכיון שהכרך הראשון לאנציקלופדיה זו עומד לצאת לאור בעוד שבועות אחדים, הריני נוטל רשות לעצמי לשלח לו לשם עיון את הערך “שלו” – ואולי ימצא צורך באי־אלה שנויים או הוספות.

מלבד זאת, שמעתי לפני ימים מועטים כי חברת סוֹנְצִינוֹ בברלין הוציאה “ערך ביאליק” זה שלי בתור חוברת מיוחדה (בצרוף תמונה), כלומר זו קבלה אותו ערך מידי ה“יודישער פערלאג” על מנת להדפיסו בתור חוברת מיוחדה ולחלקה בין חברי האגודה. אשתדל להשיג חוברת אחת או שתים. ואם כבודו ימצא חפץ בה, יואיל נא להודיעני. ואשר לעצם הערך, אקוה כי אוכל להכניס לתוכו שנויים מכל מין שהם. (האנציקלופדיה הנ"ל הציעה לי אז כשמונים ערכים – כל הספרות החדשה ועוד – ואני מרוב טרדותי בחרתי לי רק בחלק מהם.)

והריני להוציא את הרמז שרמזתי לכבודו בענין מנדלסון לידי “פשט”, מכיון שמטפל אני מטעם ה“אקדמיה היהודית” המקומית בהוצאת כתבי רמ“ד היהודיים ואני עוסק כמו כן בשאר כתביו הכלליים (אני מחבר כמו כן את הביבליוגרפיה המפורטת של כל דברי רמ“ד, ובזמן האחרון הריני מרבה לעבד בארכיון הפרוסי הממשלתי שגליתי בו הרבה תעודות חשובות בפרשת רמ”ד) – הייתי נכון לגשת לחבור ספר עברי מקיף על רמ"ד, חייו, ספריו, שטתו בפילוסופיה, באסתטיקה, ביהדות וכו'. אף בגרמנית יש צרך בספר ממין זה, למרות המון המאמרים וה”דרשות" שהיו מקדישים לזכר רמ“ד כל “רב” הולך־בטל וכל מורה בעדתו שמתוך בטלה לא היו נזהרים בדברי אותו גאון שאמר: “ובספרי רמ”ד אל תשלחו יד”. ובעברית על אחת כמה וכמה!

נתנה האמת להאמר, רמ“ד אינו יכל לפרנס צרכי ישראל שבהווה, אינו “אקטואלי” ביותר. אני מוצא ברנ”ק שלנו הרבה יותר מקוריות וכח־יצירה. ואף על פי כן, מן ההכרח הוא שנטפל במחקר־רמ“ד מכמה וכמה טעמים. ומאמרים מסוג “משה בן מנחם ותקופתו” של הד”ר ש' ברנפלד (“העולם”) לא יכניסו לנו ברכה רבה. לא הקורא המשכיל שאין אומנותו בכך ולא הקורא ה“הדיוט” יעמד מתוך מאמרים מרפרפים כאלה על מהותו של רמ"ד ודורו.

ולמלא את הצורך הזה, הייתי “אוזר כגבר חלצי” ופותח בחיבור המונוגרפיה המקיפה הלזו. זאת ועוד אחרת. בשנת 1929 תמלאנה מאתיים שנה להולדתו, ומן הראוי היה להוציא כרך אחד או שני כרכים בעברית ממבחר דברי רמ“ד, מדבריו בפילוסופיה, בספרות וביהדות. ולפיכך אשאלה את כבודו, אם היה ה”דביר" נכון לטפל בענין זה, ואם יש ברצונו ולאל ידו להמציא אפשרות חמרית לשם הגשמת תכנית זו.

מלבד רמ“ד אני עוסק כעת הרבה במאד במחקר הפילוסופיה הכללית וזו הישראלית שבימי הבינים, בצדו של מחקר הספרות והמדע הישראליים מימות רמ”ד ואילך. אני עושה את הפילוסופיה הישראלית והכללית לראשי־מקצועות; להם אקדיש את כל מרצי וזמני. ואני תפלה, שלא תאכף עלי יד החיים יתר על המדה ואזכה לעסוק במחקר מתוך אהבה ושמחה (בעוד חדשיים יצא ספרי הפילוסופי הגרמני לאור, ובעתו אמציאנו לכבודו).

ודרך אגב, אבי הודיעני כי כבודו בקר את ביתנו במרחביה ובשעת בקורו אמר כי נתמניתי או אתמנה לדוצנט בירושלים. בטוח אני בדבר, שבני ביתי לא דיקו בשמיעתם. ומכל מקום הייתי מכיר לו טובה, אלו הודיעני אם טעו בני־ביתי טעות גמורה או יש יסוד־מה לדבריהם. וחשוב הוא לי דבר זה, כי מוסד אחד באמריקה נושא ונותן אתי בזמן האחרון בענין “כסא הוראה” ואני, הצעיר ורך בשנים ובחכמה, יודע שאין אני ראוי לכך ואני חוכך בדבר, ואע“פ שהתקדמתי בשנה האחרונה בלמוד הלשון האנגלית, נפשי ירֵאה יראה גדולה את אמריקה ומוסדותיה, ואני פוסח על שתי השעפים, ואיני מעז לחשוב, כי מירושלים תבא “ישועתי”, שהרי גדולים וטובים ממני זקוקים לאותה אצטלא. ולאחר שיצא כרך ראשון של רמח”ל – ואקוה כי אזכה אף אני באותו כרך, כמות שהבטיחני במכתבו.

יקר לי כרך־רמח“ל אך שבעים ושבעה יקרו לי שני כרכי כתבי רח”נ ביאליק נ"י, שאני מצפה להם בכל יום שיבאו.

והריני מחכה לתשובתו ומברך אותו ברכת מעריץ הדיוט

ובכבוד רב

ש' ראבידוביץ

 

יט. תל אביב, 27 15/7    🔗

ט"ו תמוז תרפ"ז

יקירי ראבידוביץ!

הנני משיב לך בזה את הערך שכתבת. לא מצאתי שם מה להעיר, מלבד מקום אחד או שנים, דברים בלתי חשובים. הערך בדרך כלל, במסגרת של אנציקלופדיה מקוצרת, כתוב כראוי. קשה להוסיף עליו ולגרוע ממנו. כמדומה לי, ששכחת להזכיר סוג ספרותי אחר שעסקתי בו בחבה: שירים ואגדות לילדים. אגב אני מכין עתה מהם שני קבצים להוצאה.

את הכרך של רמח“ל אמציא לך, וכן את שני הכרכים שלי הנשארים, ואע”פ שיתמהמהו חכה להם.

הצעתך בדבר רמ"ד טובה היא בלי ספק ובזמנה היא, אבל מרובים צרכי עמך ודעתם קצרה וידם עוד קצרה מדעתם. עלינו לחכות, איפוא, גם בהצעה זו לימים טובים מאלה, כלומר – לאחר שיעבור זמנה, כנהוג.

והנני שלך באהבת אמת

ח' נ' ביאליק

 

כ. תל אביב 29 15/5    🔗

ה' אייר תרפ"ט

יקירי רבידוביץ!

– – – שמח אני לשמוע כי רנ"ק שלך זכה למהדורה שניה. לצערי איני יכול להמציא לך שום הערות, כבקשתך. בשעה שקראתי את הספר, קראתיו כקורא סתם, ולא רשמתי עליו שום הערות.

את בקשתך בדבר משלוח ספרי “דביר” לידך אמלא ואצוה לממונה על כך להריץ אליך את הספרים, אשר שאלת.

משירי הרשב"ג נפרסם בקרוב עוד קובץ אחד – אחרון. אחרי הקובץ הזה יצא עוד כרך של נוסחאות ותקונים לכל הכרכים.

בקרוב אקוה לבוא ברלינה. ואם אמצאך שם אשלים לך בע"פ מה שהחסרתי כאן מאפס פנאי ומרוב עבודה.

בידידות

ח' נ' ביאליק

נ.ב. מצורף לזה קטלוג של ספרי “דביר” ואתה בטובך תציין את הספרים שאינם בידך וימציאום לך.

 

כא. תל אביב, 5 למאי 1930    🔗

ז' אייר תר"ץ

לכבוד ד"ר ש' ראבידוביץ, ברלין.

יקירי!

היה ברוך לי על מחברתך הגרמנית על קרוכמל ועל דבריך הטובים במכתבך. חקרתי ודרשתי במשרד אגודת הסופרים בדבר ספר התקנות והנה הוגד לי כי כבר נשלח לפני כמה שבועות על שם קרופניק ובכל זאת צויתי לשלוח שוב כמה אכסמפלרים גם על שמך. אכן התרשלות כפולה יש כאן, גם מצד תל־אביב וגם מצד ברלין. עם שפל ידים הוא עם הסופרים, וכמעט שנואשתי מהם.

מכתבי מנדלסון לא קבלתי עד היום כלום. ומאד אחזיק לך טובה אם תסייע לי להשיגם, וביחוד את הכרכים העברים, בהנחה הגונה. אין בכחי עכשיו לשלם את מלוא מחירם. שעתי דחוקה לי.

ושלום לך ולגברתך היקרה בשמי ובשם אשתי.

בכבוד רב

ח' נ' ביאליק

 

כב. XII/30 לונדון    🔗

ו' בטבת תרצ"א

ידידי ד"ר רבידוביץ,

הנני ממהר להודיעך כי מסכים אני לקבל את כל ספרי בן מנחם בחליפין על ספרי דביר, ואתה תואיל בטובך לצוות לשלוח אלי לביתי בתל אביב עפ"י כתבתי הפרטית את הספרים, ואני בשובי לבית מקץ שלשה ארבעה שבועות אשיב תיכף תמורתם לפי הדברים אשר תורני.

והנני אומר לך בזה תודה וברכה על עמלך ושלום גם לגברתך היקרה.

שלך בידידות

ח' נ' ביאליק

 

כג. תל אביב, 24 לאפריל 1931    🔗

ז' אייר תרצ"א

לכבוד ד"ר ש' ראבידוביץ, ברלין

יקירי,

הנני מאשר בזה את קבלת מכתבך וספרך על פויארבך. בספרך לא עיינתי עוד מאין פנאי, “גם למראהו אוטל”. ספר עבה וכבד מבחוץ ובפנים, אבל קראתי עליו טובות במאמרו של ברגמן. כשאפנה אשנס את מתני ואנסה על ספרך דבר.

מספרי מנדלסון עוד לא קבלתי אף אכסמפלר אחד. אני יושב ומחכה.

את מאמרך ב“מאזנים” קראתי. דברים נכונים ויפים בעתם. לבי אומר לי הגיעו ימים קשים לתרבות ולספרות העברית ובלי מעשה רב, “מהפכה”, לא ישתנו פני הדברים לטובה. השאלה היא מי הוא בעל הכח עתה לעשות מעשה רב ולהביא מהפכה בלבבות. אולי יודע אתה מי האיש. אני לא אראנו ולא אדענו.

והנני המוקירך מאד

ח' נ' ביאליק

 

כד. 1931. VII/26 קרלסבד    🔗

י"ב באב תרצ"א

לד"ר ש' ראבידוביץ בברלין

שלום וברכה,

ראה, אתה כותב אלי: “אתה האיש” – ואני מה אמַר? – אוי לי למי שהעולם טועה בו! – ואל תחשדני שוב במה שאין בי: בענותנות. הדברים כפשוטם. אין איש, ואם יש, והוא מתעלם – לא אני הוא. ומי יודע, אולי גם בבוא האיש – הימצא אזנים ולבבות? העתים הרי נשתנו כל כך. אין בת קול לדברים. כל אזן ערלה. קול הרעם וקול דממה דקה – שניהם לא ישמעו. כאלו נתרוקן חלל העולם מאוירו, או להפך, כאלו נאטם ונסתם כלו במוך. אפשר הפורעניות של השנים האחרונות גרמו, ואפשר העונות. בין כך ובין כך – רע מאד, ומן השמים ירחמו.

את נאומך בשלמותו ב“מאזנים” לא קראתי (הגליונות שבהם נתפרסם נאומך לא נזדמנו לידי), ואולם ביתר העתונים קראתי את דבריך בצורה שנמסרו ע"י אחרים, וגם בהם מצאתי הרבה רעיונות נכונים מצד עצמם. אבל לנסוּח הדברים ולסגנונם איני מסכים. אין כאן מקום להכרזה חדשה, וכל שכן לשטה חדשה. – – השאלה היא: איך לכרות אזנים לצרך הזה? איפה נמצא את הכחות? ומי יפקד אותם ויפקד עליהם?

והנה אנכי יוצא לשוטט קצת בערי ישראל – לוּ ידעת כמה קשה עלי אותה יציאה בשעה זו. נוח היה לי שתהפך שליתם של שונאי ישראל על פניהם. רק האלהים יודע את לבי.

את הכרך של כתבי מנדלסון ששלח הד“ר שטרויס לא קבלתי. אולי נשלח הכרך אחרי צאתי מא”י, ואולי נשלח לא עפ“י כתבתי ולא הגיע לידי. על כל פנים, עד צאתי מא”י לא הגיע לידי שום כרך, וחבל. אולי תחקור לדעת מה שרש דבר, ותודיעני. אני אשב פה עוד כשבועים.

ושלום וברכה לך ולגברתך בשמי ובשם אשתי

המוקירך מאד

ח' נ' ביאליק

נ.ב. עדיין לא ברי לי אם אבוא לברלין ומתי אבוא.

 

כה. 31 VIII 14    🔗

א' באלול תרצ"א

לרח’נ ביאליק הנעלה,

שלום וברכה

במכתבך האחרון אלי בדבר השאלות בהן נגעתי ובמאמרי “שתי שאלות שהן אחת”, שנדפס ב“מאזנים” אתה מציע את הסכמתך לחלק־רעיונותי. סבור אתה שהדברים נאים לשעתם, אלא שנדמה לך שאין האיש אשר יעשה את המעשה הרצוי לנו. הרבה הרהרתי בדברים אלה, וסוף סוף הגעתי למסקנא זו – שאליבא דאמת היתה קיימת בשכלי עם ראשית הרהורי והיא שבאמת איש זה חי וקים, ושמו ח.נ. ביאליק… ואף בשעת ההכנות לכנסיה העברית בברלין ובימי הכנסיה גופה אמרתי לנפשי: צריך היית ביאליק לעמוד בראש התנועה לחדוש הגולה העברית, מי כמוהו יודע את דרכי א"י והגולה, ומי ראוי לעמוד בראש תנועת חידושה של תרבותנו בגולה אם לא ח.נ. ביאליק?

ועל שום מה אני נוטל רשות להעלות הרהורי אלה ע"ג הנייר. משום שנדמה לי שיש עכשו צורך בדבר. עכשו כשאתה שם פניך לתפוצות לשם מפעל הפצת הספר, רצוי יהיה לפי עניות דעתי שתשמיע על תוכן חדש לתנועת תרבותנו בגולה, זו שאנו עמלים על חידושה ובסוסה. ואם אתה תשמיע – מי לא ישמע לך.

אין אני מעיז לומר, שהנך מסכים להנחותי העיוניות בו בענין כמות שרמזתי עליהן בהרצאתי בכנסיה. משער שבכמה פרטים אתה חולק עלי, וזה מצער אותי, משום שעלי להורות כאן הלכה בנגוד לחברי ורבותי בכמה הלכות חשובות. ומכל מקום נדמה לי, שהמציאות הישראלית הולכת ומוסיפה לפרנס את עקרי דברי הנ"ל. נראה לי, שחידוש בגולה העברית וארגונה השטָתי, בסיס עיוני חדש לתנועתנו בגולה – חובות השעה הן שאין אנו רשאים להסיח דעתנו מהן אף לשעה קלה.

כמובן שחשקה נפשי במאד מאד לידע איזה רושם קבלת מהכנסיה העברית בברלין בכלל ומהרצאתי בפרט, זו שהיתה בחינת ציר שעליו סובבה הכנסיה. העתונות פרסמה אי אלה קטעים מסורסים מהרצאתי. בשלמותה וכמות שהיא נדפסה ב“מאזנים” (גליונות ט' י'), העיינת בה קצת?

היום נגמר “בשעה מוצלחת” המו“מ בין הועד המרכזי של ה”ברית העברית העולמית" ובין ב“כ [בא כח ] “בצר”, זה המו”מ שהתחיל בבַזל ולא בא שם לידי גמר. ולוואי ויצלח מפעל הפצת הספר העברי ע"י “בצר”, ותקוות העומדים בראשו תתגשמנה במלואן!

ומה בדבר כתבי מנדלסון? ד“ר שטרויס אמר לי לפני חדשים אחדים ששלח לת”א את הכרך העברי, ופרופ' אלבוגן מוכן ומזומן למסור את שאר החלקים שיצאו בינתים לאור. המתחיל במצווה חייב לגמרה, ולפיכך הייתי רוצה להביא “סרסרותי” זו לידי גמר.

אשמח מאוד לקבל תשובתך.

ושלום רב ובריות גופא לך ולרעיתך הכבודה, אף בשם רעיתי, המצטרפת לברכתי זו.

כל הימים

ש' ראבידוביץ

 

כו. 32 IV 1    🔗

כ"ד באדר תרצ"ב

לרח’נ ביאליק הנעלה

הריני מביע – אף בשם רעיתי – את רגשי השתתפותי בצערו ובצער רעיתי הכבודה על פטירת אמה ז"ל. מי יתן ותמצאו תנחומים על אבידה שאינה חוזרת זו.

ואע"פ שאין מערבין צער בשמחה, הנני לברכו על כניסתו לאקדמיה הספרדית. זהו אחד מן המעשים שעל ידו תוכל ספרד לתקן את המעוות והעוול הגדול שהסבה לישראל לפני ארבע מאוד שנה ומעלה! הגיעה השעה שגם האקדמיה הגרמנית לאמנות ולשירה תכניסו בין חבריה – על תרגום טֶל. ואני צופה בעיני רוחי את כ' אקדמיקן ספרדי, גרמני, אנגלי וכו' וכו'.

אקווה שכ' ימלא את בקשתנו ויפסוק לנו פסוקים אחדים על קרן התרבות. ומן הראוי שיזדרז בדבר.

אני מצטער במאד על שמפעל בצר לא הצליח בגרמניה בבחינה חמרית. עדיין ישנם בגרמניה בעלי יכולת גדולים אף בין עסקנינו המושבעים המדברים גבהות גבהות על התרבות ואין לבם מעורר את ידם שתהא משגת לנקוף אחת מאצבעותיה לטובתה של תרבות זו.

על מדוכה זו יושבים גם חברי הועד המרכזי של ה“ברית”. אנו לקויים בגרעון מתמיד, הכנסותינו כל כך מועטות. הטילו את כל העבודה עלי – ואין איש בא לעזרה. אילו לא הרגשתי את האחריות בפני התנועה העברית ואלו לא האמנתי שאם יוטבו התנאים בארופה יבוא יום וגם קרננו תעלה – הייתי מסתלק מתפקיד זה. וכך אני מושך בעול – כמובן שלעלק“פ [שלא על מנת לקבל פרס] – ומחכה לימים טובים מאלה. תקוות רבות אני תולה בקרן התרבות, ואם לא תשא זו פרי, לחנוך, לספרות וכו' בשנת תרצ”ב – רבים יהיו פירותיה בשנת תרצ"ג, לאחר שיעודדו את הלבבות השכם והערב.

ד“ר שטרויס, שמידו קבלתי בשביל כ' את הכרך הט”ז של כתבי מנדלסון (והוא עתיד להמציא לו שאר הכרכים העבריים) מבקש תמורתו את ספר־האגדה.

כתבתו:

Akademie Verlag, Berlin, Lützowstr. 16, Für Dr. Leo Strauss.

פרופ. אלבוגן שמידו קבלתי את הכרך ז' (והוא עתיד להמציא לי את כל כרכי היודאיקה ארבע במספרם) מבקש לפי שעה: ספר האגדה, ספרו של רוזאניס “היהודים בתוגרמה”, ואולי גם כתבי ביאליק. נכון הוא לשלוח לכ' את “מנורת המאור” אם יש לו צורך בה (הוצאה אמריקנית חדשה). את הספרים לאלבוגן יש לשלוח על כתבתי ואני אמציאם לידו.

ובהזדמנות זו אני נוטל רשות לעצמי להזכירו על חוב ישן אחד וחוב חדש אחד שהוא “חייב” גם לבעל המכתב הזה: כתבי ביאליק (רק כרך דון קישוט קבלתי מידיו בהיותי לפני חמש שנים בת"א), וסדר זרעים. וביום פקדו, יפקדני נא גם אני לטובה.

והריני מברך את כ' ורעיתו הנשגבה, ואף בשם רעיתי.

מעריצו ומוקירו

שמעון ראבידוביץ

 

1922, ברלין – הצעיר מישראל    🔗

חלום נאה חלם המעריך ערכים פרידריך ניטשה כשהתחיל מרמז על הייחוד שבטיפוסיות ובטיפוס, על תורת הפסיכולוגיה של הטיפוס, זה שהנהו הוויה אישית – אידיאלית בפני עצמה ואין דנים עליה בהקשים וגזרות שוות מהאדם הפרטי באשר הוא, החברה, העם וכיוצא בהם. לוחם שגיא זה פותח היה בכמה מסכות ול“הדרן” לא זכה. ככוכב מבריק כי יחלץ בחשכת הליל ויעלם – עבר על שמי המחשבה האנושית. טרם יעבור על כל סדרי משנה וחיים – שמע אלוֹהי חייו את תפילתו, התפילה לטרוף הדעת, לשחרור ממקום וזמן, מהקטגוריות וההנחות השונות a priori וכיוצא בהם. – יחיד זוכה לדורו ולדורות, ואם הוא לא יזכה – אנו מנין לנו? רמז נרמז לנו בדבר – והרבה מיודעי סוד רמז לא עלה עדיין בידם לפרש הלכה סתומה זו שחתומה היא בשבעה חותמות. המצויים אצל המדע הצרוף והמצורף מקרבים תורה זו בשמאלם ודוחים אותה בימינם מחמת חשש וחשד, והשאר – אינם מבחינים בה ביותר ואינם עומדים על גופי היסודות שדבר זה תלוי בהם.

לפי עניות כחי הנני מנסה להוסיף דף מיוחד בתורה מסובכת ומורכבת זו, דף סתום וחתום שבעתיים בהיות תנאי ההבחנה והביקרת השונים שזיקתם על נושאי תורה זו חובה לקויים בהרבה בנידון שלנו. אין מציע הדברים הללו קובע מסמרות וגוזר הלכות פסוקות, שאין כאן אלא ניסיון של מתן־צורה לערכי חיים שברוח, ליסודות נפש, לחזיונות לב ודמיון. נסיון הסתכלותי ולא מֶתוֹדוֹלוֹגִי. העיון המתודולוגי מדרכו להיות בודק ומבחין בכמה הנחות קודמות, דרכים ושיטות עד שלא יהא זה עניין אלא לגופו, לגוף עצמו ולשמו. ואלו העיון שבהסתכלות יראה ללב הדבר, אם כי עשוי הוא אמנם לפי טבעו ומהותו לטעות ולהטעות, הואיל ומסורה היא זו ההסתכלות ותולדותיה ללבו של המסתכל, זה המסתכל צופה בדבר ורואה, לפרקים גם מהרהורי ליבו ולב דורו וסביבתו, ואחרים לא יראו כלום. כי העיון והלב סרסורי הטעות הם, אך הרבה בהם מן החיים והחיוניות, מן “העברה”, שעובר על ידם האדם את גבול המציאות, צופה ורואה את אשר לא ניתן לכך. שני אלה כובשים שבאברים הם, הכובשים הכי גדולים, השכל והכרוך בו אינו בא אלא לבדוק אחר השלל ולשמר על חלקיו שנתנו לקיום.

בהלכה זו שאנו נזקקים לה יש לוותר על עיקרים מתודיים עקביים, שהרי יסודותיה האוביקטיביים של הלכה זו קלושים הם ביותר. מה הנפש בכללה מסובכת וסמויה מן העין, שֶחיה היא זו חיי עצמה שלא נתנו לביטוי לשון המדברים – אף יסודותיה וגִילוייה השונים בפועל הרבה בהם מן הסמוי והבלתי נגלה, ולא על נקלה יבואו לידי ראיה. ההסתכלות, הסתכלות האדם בחיי עצמו ובחיי אחרים – רק על ידה זוכה האדם לגלות דברים שלא ניתנו לפי מהותם לכך.

ושוב: הרבה דרכים לעיון דבר ובחינתו. תורת הנפש, אף זו נדרשת בכמה פנים. יֶתֶר לכאורה לדן מן הכלל אל הפרט על זה הדן מן הפרט אל הכלל. שהפותח בכלל וקובעו מרכז־בחינה – כללו בידו, והפרט ותולדותיו הבאים לאחר כך אין כוונתם לפרקים אלא להבליט ביותר את הכלל, העיקר, דמות דיוקנו של הדבר.

ואלו הפורט בפרטים יטה לצדדין על נקלה ויהא “מרכזו” נשמט מידיו. אך מעלה יתרה היא לו לזה, שהרי מגולל הוא לפנינו המון תמונות, פרצופים, מעשיר את נפשנו עושר רב בשרטוטים, רשמים וכיוצא בהם. וכשדבר זה אינו מביא לידי הסח־הדעת מה“עיקר” – הרבה בו מן הברכה. ועדיין שנוי הוא הדבר במחלוקת, איזוהי הדרך הישרה שיבור בה החוקר, ומחלוקת־קדמונים היא. ואנו – דרכנו אינה לא מן הפרט אל הכלל ולא מן הכלל אל הפרט, אלא מן הפרטים אל הטיפוס. גלויי נפש בודדים ונאצלים יבואו ויעידו על מהות הנפש בשלמותה, כמות שהיא בכוח, כי בפועל לא נדעה. אגב הפרטים השונים נהיה למדים כללים גדולים שבנפש, אך לא לנו כלילת הכללים. רואה אני את הצעיר מישראל כטיפוס אנושי מיוחד, גלוי יחיד ונאצל מתוך נפש העולם הכללית כמות שהיא מתגלה בטופסיה השונים.

טיפוס אנושי מיוחד זה הרבה משרשי חייו משורגים עם שורשי חיי עמו השׂב, ענף הוא לענפי אותו האילן הגדול המפריח בישימון וציה מסביבו, שנות עבר יבואו ללמד עליו ולהאיר כמה פינות־סתרים שבנפש – אך הרבה מגילויי נפשו מעורים עם נפש העולם, יסודות ייחודו והתייחדותו – בה הם.

בדרך ההסתכלות יעלה בידינו לצור צורה מופשטת של הצעיר מישראל, צורה הכוללת הרבה מידות, תכונות, יסודות נפש, ונטיות המצטרפות למבנה־נפש אחד, ואם גם סתירות שונות כאן, שאין נפש בלי סתירות, וסתירות הן רק מבחוץ ולא מבפנים. לאחר שמפשיטים אנו כמה חזיונות־נפש וגלויי רוח מתעלים אנו לאותה הצורה שלה אנו מתכוונים, לצורה הלובשת עור ובשר, האידיאל, שהכל בה. לשם זה עלינו להיות חותרים מכמה צדדים להשיג מבחינות נפשיות שונות את מגמות הנפש הנידונה, דרכיה ולבושיה.

ולא זו בלבד, אלא שיש בזה גם מחשבון הנפש (בלי אותם מושגי־הלואי הכרוכים בפעולה נפשית זה העשויים לרככה ולטשטש דמותה). ולשם זה יש לראות לפרקים לאחור, ויתר על כן לנבא לעתיד.

שתי המגמות המרכזיות הללו הולכות ומסייעות זו את זו, והכל כדי לשוות לפנינו את… עצמנו. זו המגמה של מתן־הצורה, יצירת נפש משוערת שתהא כוללת בקרבה את היסודות המרכזיים של האדם מישראל – חיה בלב כל אחד מאתנו. ו“חשבון הנפש” – מהיכן הוא ניזון? מתוך שובע הוא בא או מתוך רזון? הרהורי עבר וצפיית עתיד בו כאחד. האמת היא עם מי שאומר שכל עוד חיה היא נפשו של אדם ובכוחה היא עומדת אין האדם בא לחשב חשבון עצמו. מתחיל זה לחשב והריהו מכריז על עצמו שחושש הוא לנפשו. בודק הוא בעצמו שמא הגדיש את הסאה ותקנה אין לו. ומכיון שהתחיל חושש – שוב אינו חוזר ומוצא את נפשו. בא אדם לעשות חשבון לנפשו – והנה אין נפש ואין חשבון… כבשונה של נפש לא ניתן לחשבונות רבים… אולם יש אשר יחשב אדם חשבון נפשו לא כמביט לעבר אלא כצופה לעתיד, מתוך פרץ־אונים ועתרת מאוויים. וזה – ברכה רבה שמורה בו.

בימינו, ימי התנועה והמעשה, עשוי אדם לקבוע עיתים לחשבון, נוטה הוא לעמוד ולהתבונן לנפשו.

אין טוען ל“שינוי ערכים” – וערכים חדשים הולכים ונוצרים בישראל. אומה זקנה ועייפה שאחרי בלותה תשאף לעדנתה מימי קדם פושטת, מתוך אונס ורצון כאחד, צורה שהייתה טבועה בה וטובעתה זה ימים רבים ומתחילה לובשת צורה חדשה. ומי הוא יסוד היצירה הגדולה שלעתיד לבוא, נושא חזיון זה שקוראים לו “מהפכה” אם לא אותו הצעיר מישראל, שזכה לקום אחר נפלו שבע? ועליו – כמה בדו בדאים! ידע בנאי חומר בנינו ואומן כלי אומנותו – וישראל לא ידע בניו ובנותיו, טרם התבונן לנפתולי חייהם ולגלגולי נפשם אשר תדע רק סלד וקדח.

ננסה נא להעביר לפנינו גילוי אחר גילוי את הצעיר מישראל, מצדדים שונים ומבחינות שונות נחתור לחדור לתוכו – וידענו מה הוא ומה כוחו כי ייחלו לו. שנות זעזועים כבירים מאחריו וימי תסיסה והתלבטות לפניו, אולי נוכל שכוח את אשר לנו בו ואשר משלו בנו. נרחיק עצמנו מרחק־מה העשוי לקרב ולבהר את העצם הנידון ואליו נלך ונקרב.

ניסיון הוא לכאורה להעמיד עיקרים לנפש ולדרוש בכבשונה של נשמה. חדרי לבב מי יודע? ומכל מקום…

מי שחי את חיי הצעיר, צער עצמו בצערו ורן ברנתו – יט אזן והקשיב… כי ציון יוצב כאן, ציון לדור ולוחם ונאבק, דור מרד ומרי השואף לתפילה ועורג למנוחה. הרבה ביחיד משל עצמו – ומכל מקום יש בכלל דור יחיד.

היחיד, הצעיר מישראל?

והן כמה “צעירים” לישראל, אישים שונים ומתנגדים מן הקצה אל הקצה, גדוּלי שכבות חיים שונות, ממעיינות רבים יינקו ומקורות שונים לצמיחתם וגידולם..!

לא ב“סתם” צעירים הכתוב מדבר. שהרי לא בכולם נתגלמה אותה הסטרוקטורה הנפשית שבה מתייחד “צעיר” – אידיאל זה שהוא נושא דברינו. לרובם אין חלק ונחלה בעולמות הצער והשמחה של יחיד־מיוחד זה, הללו מזייפים את חותמו של הצעיר, בל יבואו בקהלו.

חלק מהדברים הנאמרים כאן יהא חל על רוב צעירי ישראל. אך בעיקר אין לנו אלא אותו הצעיר מישראל שכחותיו הנפשיים והשכליים מכשירים אותו להיות יוצר חיים, יוצר ערכים חדשים, סולל מסילות בל ידעון איש, הצעיר איש־האינטלקט והדמיון, בעל הנפש ואיש הרוח שלמרות הכחות הכבירים השפונים בנפשו ייאבק כל ימיו על כל צעד ושעל אשר יוסיף ללכת, זה אשר כמעט לא יוכל להתגבר על כשלון חייו המלווהוּ מיום צאתו לאוויר העולם; משכול לכישלון, מעצב להתנוונות, להתנוונות וכליה – דרך עצבו…

במיטב הצעיר אנו עוסקים. ב“צעיר העליון” הנושא בקרבו דמותו של הצעיר לשעבר ובבואתו של העתיד לבוא… ואף זה – הרבה גילויים שונים לו. אפס שונות הן הצורות ואחד הוא היסוד, משותף הוא לכולם. על יסוד זה ובני לוויתו – יש להתבונן ולהתבונן.

ודבר שאין צריך להיאמר הוא כי דבר אין לנו עם חוקרי תולדות האינטליגנציה בכל עם ועם. בנ"א משלהם כי יבואו לחשב חשבון נפשם ישימו לבם למעמד הפורה ומפרה, היוצר ערכי תרבות ומחשבה ונפשו בית גנזיה של האומה היא, למעמד האינטליגנציה, וזו האינטליגנציה נוהגים הם לחפש ביצירותיהם הפיוטיות והסיפוריות של סופרי הדור. עד שזוכים הם הללו לעמוד על סוד נפשם הם – מאבדים הם את כוחם לדעת במין “ניתוח” ספרותי משונה שקרוב הוא להפסד ורחוק משכר.

אנו בספרים לא נחפש, אם כי טיפוסים ספרותיים שונים יכולים לשמש לנו השלמה וסיוע, דוגמה בלבד, “אינטליגנציה” לא ידענו. הצעיר מישראל – קנה מידה הוא לעצמו ולכמה מגופי יסודות חיינו הטעונים בירור וליבון. צורתו הנאצלת של ה“צעיר העליון” החיה בקרבנו – מפיה אנו חיים ולאורה נלמד להיות צופים לתוך תהומות נפשנו.

אם אמת היא בידי אותם חוקרי הלשון הרואים במשקל פעיל חיזוק הפעולה – אין לנו אלא לאמר שצעיר הוא האיש המצוי אצל הצער יותר משאר בני אדם, המצטער היותר גדול, השומר על צערו ומטפחו בקרבו יותר מכולם, צעיר – נקודת הגובה של הצער, ושמא הוא הצער גופו שלבש עור ועצמות. מהלך הוא בקרבנו וצערו עלינו יהלך, כאחד מאתנו הוא אך רחוק הוא מכל אשר נעשה ונפעל, כי אין לו אלא צערו, צער חייו, צער ההוויה כולה, ואין זה מדרש סימוכים בלבד.

הצער! חטא חטאה הלשון העברית (וכמה לשונות קדם וערב) כי ראתה את הצער כמקטין, מפחית לפוגם. ובאמת אין “חטא” זה אלא מעשה ידיה של המחשבה שהתגלמה בלשון, של יחס האדם, יוצר הלשון ומניחה, לחזיון נפשי זה.

רבים וכן נבונים לא הבינו טיבו של הצער, ראוהו כראות העצב, היגון והדומה להם. והם לא ידעו כי הצער יש במשמעו גם שמחה, שמחה עליונה זו שאין במקורה תענוגי החומר כי יחלפו ויתר תפנוקי הזמן. הצער – הוא שמחת הגִידול, שמחת ההרחבה וההתפשטות, רינת פקעים בוקעים ופורצים, גיל לבוקר כי ינץ.

הצער הוא ראשית והתחלה, ראשית בת־יצירה וחדוש – ולא אחרית, פרי מעשים כי יחלופו ורשמים כי יבואו. בעלומינו נדעהו וכאשר נזקין כן נרחק מנו. עם עלות שמשנו יעלה אף הוא אתנו, הוא יטפחנו ויגדלנו, בכוחו נצעד צעד ראשון, וכנטות יומנו יפן אף הוא לנו עורף, ובאין פניו אתנו – דמי לשירת חיינו, ערירים נעשה את ימי סתוונו האחרונים.

כי בנו הוא הצער ועלינו שמירתו.

בני אדם בוכים למת, להולך ולא ישוב, לבם ידווה על ההולך ופוחת, הולך וכלה – ובעלי לב שבהם יצטערו על ההולך וגדל. מרוב שמחה על ההולך ונוסף לא יחוש את הפחד, הפחד הסמוי התוקף את האדם כי יראה נחל שוטף עובר גדותיו, עצם הולך ומתרחב, חומר הולך ומתפשט במקום ובזמן… מתוך אוגואיסמוס והמון רגשות־לוויה לא ידעו רב ההורים את רגש הפחד, אימת הסתרים, כשילדיהם “מעשי ידיהם” הולכים וגדלים לעיניהם…

צער לגִידול ומיוחד במינו הוא, לא ידעוהו אנשים לא יוכלו ראות עמוקה. ושמא יש לומר אין צער באמת אלא צער שבגִידול. אין צער בירידה, יש צער בעלייה. לא בהפחתה כי אם בהרחבה. אין צער בהולך וכלה, אלא בהולך ונוסף, הולך ונבנה. צער המתהווה גדול מן צער ה“יש”, צער ההוויה. ההולך ונפסד – בכוחו לעורר כל מיני רגשות החמלה והיגון שבנפש האדם, אך דבר אין להם עם הצער. הצער – הוא פרץ אונים אשר ישטוף גבולות ותחומים… טיפה אחת הולכת ומתרחבת בעל כורחה לים, גרעין אחד מצמיח בעל כורחו קרקע־בתולה, חודר למסתרי מסתריה ומגלה שפוני בתולים שלא ניתנו לעין – כמה מן הצער בזה! צער־שירה, צער־שמחה, צער־יצירה.

והצעיר הוא הגבר שהיתה עליו יד אלוהי־הצער וימשחהו לאיש־הצער, ויצו עליו לנדוד ולחפש, לשאול ולבקש, למלא חייו צער, לספוג צער ולרדפה אחריו כל הימים… והוא לא ידע כי משוח הוא, לא ידע כי מלכות הצער מקננת בלבו, זו שבנתה בו היכל מעט.

ואין צעיר זה צעיר בשנים. סבורים הם בני אדם שעלומים וזקנה שני פרקי חיים הם הבאים בזה אחר זה, בחלוף האחד יגיע תורו של השני. וטעות היא זו בידם. אין הזקנה באה לאחר העלומים ואין אלה קודמים לה בזמן. כי שני יסודות נפש וחיים הם, למעלה מהזמן ופגעיו, כי באדם המה באשר הוא אדם.

יש בני אדם ואלוהים חננם במתנת עלומים אשר לעולם לא יכלו ואם כחול ירבו ימים. הולך ועולה הכורת עליהם – וחלומות פלאים משגשגים בנפשם. שוקעים הכחות ומתדלדלים – והלב לא ידע שבעה, לא יאבה הִיכָנע. ויש – טרם נולדו וכבר “הזקינו”, כאלה ירדו נשמותיהם לעולם זה לאחר שהֶאביב עליהם אביבם בגלגול חייהם הראשון. יסוד הוא בנפש האדם…

כי משול הוא הצעיר לעמק, שדה זרוע, עמקים מלאי גרעינים. עין השדה שקט ושלו ובמעמקיו – תנועה ותנודה עצומה, עקירה והנחה, ניתוח וצירוף, התפרדות והתלכדות. אין צעיר אלא הפוטנציה, היכולת העליונה, זו היכולת הכל־יכולה, הגדולה על הממש, ומדי תעבור מן הכוח אל הפועל כמוה כאין היא לעומת אונה הקודם, און שביכולת. הצעיר הוא אוצר החיים, אוצר ההבטחות והיעודים, מעיין חתום שמור למשפחה ולעם, לעולם ולנפשו, שטר חתום בידי הנצח שבנוער ומקוּיים בידי הצעיר שבנצח שבטופסו מסור לידי האדם ותורפו ברשות החיים הוא. המלחמה בין האדם ובין החיים אינה אלא מתוך שזה בא בכוח שטרו וזה בכוח חתימתו.

אין אדם עשוי להשתמט מחובו וחזקה על צעיר שיפרע חובותיו, כי רב, רב לו משלו – אך יש אשר יגברו מצוקות הזמן וקרא שמיטה לאשר נושה בו, כי לא השיגה ידו ויפול בנופלים… אך לא על נקלה יפול ברשת טמנו לו החיים. כי הצעיר הוא כוח המרד והמהפכה, רוח המלחמה, ההרס והבניין, הרוח הבלתי־משלים עם ההווה, זה שאינו נכנע למסורת ואינו נשמע לגדולים, מעמיד הוא את עצמו במרכז ה“יש” ומתחיל מונה סדר עולם חדש… אין לו חָיֹה – אלא סבל, לחם; אין הוויה לו – אלא נפתולים… נפתולי איתני הכוחות כי ייאבקו על נפשם ועל קיומם, כי יאבו פרץ לתוך עולם שאינו שלהם…

ועל זאת יתפלל הצעיר מישראל: אל אלוהי הצער! הצעירני נא מצערך, הטעימני מטעמו למען אדע, אראה את אשר היה ואת אשר יהיה, אגדל ואעלה… ולו תהא זו רק טפה קלה שבקלות והייתה לי לנפשי לרוויה. כי צמא אנכי לצער…

ועל זאת ידווה לב הצעיר מישראל על שנפשו לא ידעה צער, זה הצער הנשגב, הצער שבשמחה, הצער שבהפראה, הצער שבעליה. יסורים רבים ידע מיום גיחו מבטן אמו, ומי כמותו לומד אל יסורים ויוכל? אך לא ייסורי הצער המה…

אין הוא זוכה לצער, כי נפול יפול ברשת הסורוגט של הצער, העצב, הוא אשר יאכל כעש את לבבו של אדם, אבי כל חטאת הוא, מקור כל חולי וכל מדווה באדם, העצב יפרק את האדם לאבריו, יטפח על פניו טפיחה אחר טפיחה ומסרהו לרשות מלאכי חבלה אשר ילעגו לו את לעגם וירדפוהו חרמות עד כי יפילוהו למדחפות… בעצב יחיה ויפעל, בעצב יאבק וילחם… ונורא הוא העצב שמביא את האדם לידי אפיסת הכוחות, טשטוש הפרצוף, לידי התנוונות גמורה. על ידי הצער זוכה אדם וצופה בעולם מסופו ועד סופו, עולה ומעמיק. וכי ילך ויתנונה – גם את עצמו לא ידע, לאביו ואמו יאמר לא הולדתוני, זו ההתנוונות מרחיקה את האדם מן הכלל, החברה, הסביבה, עד שלא יוכל זה למצא את הדרך לעצמו… והריהו כשבר־טבעת בודד ומפורט מתוך שרשרת ארוכה אין סופית… שבר שנפסל, את קולו לא ישמיע, לא ברק לו ולא צלצול… ומכיוון שנתפרק מעל הטבעת והתחיל חי חיי עצמו שוב אינו חוזר ודבק במקור מחצבתו…

מה ערך למעשי אנוש ותחבולותיו? כאין וכאפס הם, חולפים ועוברים הדברים וצִילם יחלוף עמהם. לובשים החיים צורה ופושטים צורה, צורות נבראות לכאורה ונפסלות סמוך לבריאתן… ערכים חדשים לבקרים, קניינים הולכים ומתהוים, גאווה לאדם עליהם ודווי ליבו על שקיעת שמשן… אנשי־רוח סוללים מסילות באין־סוף לא שערון לכאורה הקודמים להם, יש בא בקולי קולות ועל פתחו צובאים המון בני אדם לדבר־אמת מפיו, ברעם וסופה ימגר כסאות גדולי עולם, פורשי מצודות על דורות ועמים, יראה עצמו כמקור וראשית לקיום העולם, ימנה ארץ וצבאה למנינו… ויש מתגנב חרש ולאטו ידבר ונחה רוח ענווה על בני דורו, רוח יראה וחסד, ונהרו אחריו בנ"א מקצוי ארץ ונפלו דבריו על ליבותיהם כגשם־נדבות בעיתו, והוא יעלה על מרום פסגתו… אולם קץ אחד להם, לשעה קלה יראו להם החיים פנים שוחקות, ואחר יפנו להם עורף… מעטים הם הדברים על פני הארץ אשר יהי להם זיכרון – ולמה יעשה האדם את אשר יעשה, ייעף וייגע, יתן בעמל נפשו וטֹרח ידע כל ימיו? מה הם מעשיו רגע רגע לעומת מה שנעשה ומה שיעשה? וכלום נעלם דבר זה מאת האדם? והן הוא יעלה שחקים וירד תהומות, הייפלא ממנו דבר?

נבון הוא האדם ויודע, יודע הוא נפשו ואין עליה עלי־תאנה, יחוש ויראה אפסות היותו ועלילותיו, אפס כי עשה יעשה מן הבוקר עד הערב. שאין אדם רוצה אלא לָמוֹד את כחו יצר הוא באדם, כוח נטוע באדם מרגע ברייתו, ואותו יחוש בכל אבר מאבריו, בכל עורק מעורקיו, ומיום שעומד הוא על דעתו – רוצה הוא לבוא עד תכלית כוח זה, להתחקות על שורשו וגבורתו, כל התנועות והתנודות, הפעולות והעלילות אינן באות אלא מתוך שאיפת מדידת הכח הטבועה בנפשו של אדם. (ואל יחושו “בעלי מוסר” לדברים אלה, כי מעבר לשאלת המוסר והמוסריות הם…).

אותו רסקולניקוב, יציר דמיוני של דוסטויבסקי כלום מתכוון היה לרצוח את הזקנה ולחמסה? רוצה היה זה לדעת כוחו מה הוא, הכוחו ככוח נפוליון הוא אם לא. אילו נזדמנה לידי נפוליון בונפרטה זקנה בלה זו שהיתה חוסמת בפניו את דרכו, – וכי לא יכל היה להגותה מן המסילה? ינסה נא לראות אם יוכל אף הוא לעשות כדבר הזה! – בא זה ומדד את כוחו – ויפול שדוד… מדד וראה כי אין מידה לחולשה… גדול ה“קרבן” מכפי כוחו, ויהי ה“רוצח” לקרבן הזקנה הבלה… הבל המית את קין… משעה זו פסק רסקולניקוב למוד עצמו ומכשול ראשון שוב לא הרפה ממנו…

והצעיר מישראל לא רצח ולא חמס, מחשבות טרף לא ידע, “חית בית” הוא. תלאות חיים, חיי ציבור ויחיד, גרמו והוא אינו בא כלל למוד את כוחו. יודע הוא למפרע שכוח אין לו, וכוחות בקרבו יסערו ויגעשו. יש עוז ועצמה בעולם – לא לו הם. יש עלילות גדולות ומפעלים כבירים, רגעים נשגבים, שעות אשר לא מכאן – והוא לא ידעם, תאוות גדולות כסער, עזות כמות ונוראות כחתף, בהגיחן על האדם – ומפלט לא ימצא לנפשו, אהבה כובשת ופותחת ושנאה פורצת ולוחמת – והוא לא ידע. יש מנוחה בחיים, עונג ועדן, רוך החודר לנפשו של אדם ומרכך עצמות קשות שבגופו, והוא כולו אומר רוֹך – לא לו הם. ישנם איים רחוקים, איי השלום והמנוחה, איי השלמות, נווי השלום ללא ניגודים ומלחמות, ללא פגימות וסתירות – אליהם לא יחתור, עדיהם לא יגיע. תחתם ידע עיי אנוש ועם, עיי חלומות שנכזבו, שמי־כוכבים שרימו, תקוות־אל.

דבר בעולם לא יראה, עיניו נטויות לנפשו; עבד עצמו הוא, אסיר נפשו. השכם והערב יחטט וינקר בשיָירי נפשו הזועמת וזועפת, וטרם ימצא חידתה לא יתור ליבו אחר מראות אלוהים אשר על פני האדמה. בדרך נפתולי חייו רֵעַ לו עצבונו הגדול שבו יעבוד את אדמת חייו הזעומה, בו יקום ויפול… עוגת העצב עג לעצמו ולא יעברנה. העצב מצמצמו, מקטינו וממעט את דמותו, הוא העצב של היושב “בין החומות”, “על אם הדרך” ופרשתם, על עיי נפש דור ודורות… ובעטוף עליו נפשו יחפץ לבכות כתנים על שבר נפשו, כי מפלט אין לו… בגבור עליו חמתו ומרי לבו ידבר משפטים עם אשר עברו וחלפו לבלי שוב ועם העומדים לבוא… ריב ומדון לו עם השמים ושמי השמים, כלה יביא על הארץ וכל אשר בה. לפניו לא היה עולם, רבוא רבבות אנשים, מצויים והויות ואחריו – קץ לכל, ומבלעדיו אין דבר בעולם. הוא, הוא והוא… הוא ועצבונו, הוא ותוגת נפשו המוצצת את לשד חייו, הממיתה והמחניקה כל רגש כי ינצנץ, כל רעיון כי יבריק, כל חפץ כי יבוא… עטוף־עצב ורוטט־יגון יפרפר בארבע אמות חייו, ישווע ויפלל לעזר וישע, עיניו יוריד ארצה ולא יראה שמש כי תעלה ותבוא.

על פגימות עצמו ופגימות הבריאה – לא ידע סלוח. חצאי־תשובות לא ישביעו את רוחו. את כל האמת כולה, האמת כמות שהיא יחפוץ לדעת. אחר שפרחה אמונתו, אמונתו במצויים אשר לא מכאן – התחיל דורש את הכל ויעבור עליו מה. רוצה הוא לבלע את כל האדמה כולה. הוא – כילד שהשלו את נפשו ימים רבים, המון תקוות עוררו בו וכאגדת פלאים היו לו החיים – ובערב אחד נגוז הכול, והוא עומד בודד ותוהה… כי נעלב הוא – ישאף לנקמה… לא יאבה היות מרומה שנית, מכאן ולהבא אין אונאה, אין רמאות – הכל יראה, על הכל ידון וישפוט.

אין הוא מקבל את הקיים ועומד כמות שהוא. טרם בדק בזכות קיומו של הקיים. כי הצעיר הוא רוח האמת הקיצונית, רוח הביקורת אשר לא תעמוד בפני כל.

רואים בני אדם את הזקן והוא איש־מנוחה ושלוה, עושה בסדר מעשיו ומחשב כל מגע־יד ושעל־רגל והיה בעיניהם הדבר לדוגמה ולמופת. עינים להם ולא יראו כי אין הפכפכנית כזקנה ואין כמותה רחוקה מעקביות. אין זה אלא נכנע לחוקי הרגילות והחזרה, וכוח אַין לחדש יום יום מעשי־בראשית. והצעיר – בו עזה ביותר השאיפה לעקביות, לאמת, לגלות הכל, למצא… כי הוא החותר הגדול אשר יחתור לכל חוף וספק חוף, באלפי מחתרות יָבוֹא לשם פרוטת־קיום אמת, פרוטת־אמת כל שהיא, ימים ושנים יתור בסירת־יחיד שלו לגלות יבשה חדשה. מר לב ונפש ישווע על פדות עצמו, והחותר לא ידע כי לעולם לא יגיע לחוף, כי החותר – חופו בקרבו, והוא יחתור מחופו והלאה…

שני כוחות בנפשו, האחד ימשכהו עָל והשני – מטה. הראשון יעלהו על עצמו, יפתח לפניו המון פתחים גנוזים וחתומים, יעורר בו אמונה ואמון בעצמו ובאשר מסביבו, והשני יחתום לפניו את כל השבילים, ירחיקו מכל אשר מסביבו, יקטינו עד כדי זחילה…

שניהם בו כאחד, הפתוס והאירוניה. והפתוס הוא פתוס של חיים, פתוס של ראשית, יצירה ורצון, זה שעושה כנפים לאדם לעוף, מחממו חמימות של קיימא ומעלה אותו שחקים. האירוניה – כח הביטול והלעג: אין חשיבות, אין ענין, הכל חסר ערך, אין להתלהב ולשאוף כי הכל כה נלעג הוא…

הפתוס גוזר עליו להתפעל מהנשגב ומפליא, לחרף ולגדף את כל המכוער והמרגיז, להיות טוען ודורש, לא לוותר על חסרונות ופגימות, להיות מבקר כל פרט ופרט, להיות ער לכל אשר יתרחב, להתריע על תקלות וסכנות צפויות, לקרוא לריב ולמשפט, להיות איש מדון לכל ישן ופסול ולבשר על אשר יבוא… והאירוניה אומרת: <? >

הפתוס – חֹם, אש, רצון, חרות, יצירה.

האירוניה – קור, ביטול, שלילה, חולשה, אין־אונים, רישול.

שניהם חיים בנפשו, וכל חייו אינם אלא מלחמה בין שני אלה שהחזיקו בנפשו וכל אחד אומר: כולה שלי.

הפתוס מביא לידי גוזמה וטעות, לידי הערצה יתרה, התלהבות שלא במקומה והתפעלות שלא לצורך. הפתוס – בכוחו לתת גובה ועומק לחיים ולאדם, הודו כי ישפך על גבר – יחלפו מראות קסם לפניו וראה אך נשגב ונאה והתלהבה נפשו להב אחר להב.

האירוניה אף היא מביאה לידי טעויות, טעויות ממין אחר.

הצד השווה שבשניהם שמרחיקים הם את האדם מהראיה הנכונה, ההערכה האמיתית ומרגילים אותו אצל קצוות להיות הולך מקצה אל קצה… ובו – מחומרי פתוס ואירוניה כאחד.

אולם הפתוס הוא גם האמת. הורתו ולידתו באמת. בא הוא מתוך אמת שבלב, שאיפה לאמת כוללת ומקפת, לאמת מחייבת ויוצרת. הפתוס בא לרצות, לגלות, למצוא, לחדש.

אך בת לוויתו האירוניה תחליש את כוחו חולשה נִיצַחת. לה הכל גלוי וידוע, אין היא שואלת ואין היא מבקשת, לועגת היא למפרע לכל איניציאציה של רצון, ממיתה במחשוף שִניה הבלות והרעות כל רעיון כי ינצנץ, חפץ כי יבוא… אֵם היא לאותו ההפקר שבנפש שכרוכה בו מיתתו הגמורה של רוח האדם, וממנה תוצאות לכלל תקלה באדם. דבר שאין צריך להאמר הוא כי לא באירוניה השגורה בפי המון בנ"א הכתוב מדבר.

הפתוס – הוא השמחה, והשמחה הם החיים. האירוניה – החולין שבחולין.

ולב הצעיר מישראל אכול מלחמה נוראה זו ידע אך רוגז. עתים יהא כולו תפילה רוֹך וחסד, יתיחד עם נפש העולם והלך וגדל, ועלה… וראה מראות חיים אשר לא היו ולא יהיו – וטוב לו… לעתים בגבור האירוניה, – והוא כולו זעם וזעף, העולם לא בטל בלעגו – אבל הוא אינו קיים שוב… אין חלום ואין מציאות… לירוק יחפץ בפני עצמו, בפני העולם, לחרף ולגדף – לא יוכל, כי כוחותיו יעזבוהו.

הוא מתגעגע לחג, לשמחה, ליום שכולו שבת ולעולם שכולו עולם הבא – ואינו… מתגעגע לאהבה, לדבקות, התדבקות בנפש אדם וחי, התמזגות עם ההוויה כולה – ולא יעלה בידו… והיה כי תבוא רוח האהבה עליו – ותקפהו חיל ופחד וברח…

שירה ופרוזה בנפשו. יתאו לשירה וכולו חול, ישאף לחלל כל קודש, לרמוס ברגליו כל מקדש והוא כלו שירה… יחפוץ לראות נכוחה והשירה, לילית זו, תארב לו להפילהו למדחפות, תצודנו בחרמה ותינק דם לבבו ולשד נפשו… השירה תעלהו אל על ותשאירהו בודד, מורם מאיש, רועד – בדידות… הוא הגבר יתרפס, יחפוץ השתטח וספג מלקות, להיות מרמס לרגלי כל עובר ושב, לשאת את עוונו, בפני כל איש יפתח סגור לבו וירבה התוודות, חוטא ורשע גמור הוא בעיניו, כל שערי תשובה ננעלו בפניו, עוון דורות עליו, אבותיו אכלו בוסר ושניו תקהינה…

ישר ונאמן הוא בעטוף עליו רוחו… ענות דור ודורות יאצילו עליו הוד וזיו מיוחד, מצוקות נפשו יעלוהו מעלה מעלה עת יחוש קרבו עמל יובלות, מכשולי עבר ופרפורי הווה – והוא כולו חן וחסד… כאסקופה הנדרסת הוא בפני כל מה שהיה, נפשו נעשית מפולשת לכל רוח קלילה הבאה מימים עברו, אזנו תצודד כל גניחה דקיקה וכל פרץ־הגה (הגה־רון), וקמה לפני עיניו תפארת הקדומים, וראה יגון עמל דורות, עוברים בסך קודרים ושחוחים, זקופים וכפופים, והוא בטל להם, פוסק קיומו… הפקר הוא לאשר היה ואשר יבא – ואת נפשו לא יבקש…

שעת גבורה היא זו לו… שעת עליה…

(כאן חפצתי לצייר את הצעיר als ein Erlebender der Geschichte)

לשעות אלה הוא יתפלל… (כאן חשוב הצער! חביב עליו צערו, כי בו ימצא עצמו…

ויש שעות אשר תבחל נפשו בכל פלאי תפארת הקדומים ומוכן יהיה למסור כל אשר היה ונמצא בעד טפת־הוה, שעל, נקודה אחת… נקודת־ממש אחת…

ממסתורין ופלאים יברח למציאות, לבהירות תכסף נפשו, ולו יהא זה נחל קטן, פלגלג בלבד – ומצא לו. ורותה נפשו השוקקה…

וכגודל געגועיו למנוחה, שמחה וחג – כן ירחיק עצמו מאונאה עצמית, כן תגדל שאיפתו לחלל כל קודש, להשבית כל שמחה, לבַלֵעַ כל חג. כי מבעד לצעיף החיים יחדור וראה יראה ערות כל דבר…

פינות־סתרים לכל אדם. איש נלעג בעיני הבריות, שנוא על בני סביבתו, תועבה לכל רואהו, פיגול לאשר יקרב אליו – ואף הוא יסדר לו פינת־סתר קטנה שבה יהא אהוב, חביב, נערץ, קדוש, טוב, בה יאהבוהו, ילטפוהו, יחבקוהו… יש נשים מכוערות ומוקצות מחמס מיאוס והן תזכינה לגברים יבואו ויגלו בהן יפי שולמית וונוס כאחד, יפי נפש ויפי גוף – וחם להן, וטוב להן…

ירא אדם מפני אותה ריקניות, מפני אותו “שעמום”, אין הוא יכול להתקומם בלי יחס־חוזר בינו ובין הבריות, והלכך הוא ממהר לאותו המקום הקטן בו יראה את עצמו אחר, אחר לגמרי… ולו תהא זו משפחה, בית, מסבת רעים או רע אחד, חיק אמונה או אידיאה וכיוצא בהן…

האם גדולים הם אלה שיודעים מקום זה ובורחים ממנו? אלה אשר לא ירמו עצמם בטבעות קדושין ושרשרות־זהב, נדוניות־אהבה וחופות־מוהר, צלילי אמרים וצללי מחשבות, קנונית “שמר לי ואשמר לך, Do Ut Des” וכיוצא בהן? “אי הסתגלות” זו מנין היא?

הצעיר מישראל לא יאבה התחמם באשר חם, אם אין חום זה מיוחד לו, אם חום זה לא לו הוא… יתאכזר לעצמו ויקשיח את ליבו לעצמו, כי קטנו בעיניו תענוגי בני אדם הזולים… ה“מתענגים” הללו – כבוגדים הם בעיניו, בוגדים אשר בגדו בצער, באמת… ואין כמותו מצפה לשמחה האמיתית, לערך העליון, כי הוא עבד הצער עלי אדמות…

מקום יש לו – ובמסתרים שמו. נסתר מכל סתר. בין כל ש"י העולמות שבהוה, עולם מיוחד, עולם־סתרים לו לצעיר מישראל… אי בודד בלב החיים, המציאות וזרמיה לא יחדרו שמה… אי סגור וחתום מכל ארבעת צדדיו, רק חוט אחד עודנו תלוי באויר, החוט המחברו לאשר מחוץ לו ולנפשו… אי זעום ונורא, אי שנשמתו לא עמדה על הר־הברכה, והשמש תפקדנו לפרקים רחוקות, וכן גם אדמתו אדמת־צחיח היא ומעט אשר תצמיח ותוציא מקרבה… וסדר־חיים מיוחד לו לאי זה, חוק ומשפט משלו, מוסר ויופי משלו, ערכי־הוויה משלו… דברים שעבר עליהם כלח ונפסלו מחמת יושן – עודם מלבלבים שם, כאלו דבר לא נפל בעולם… והרבה נסיונות חדשים, התחלות ופתיחות לא ישערן אנוש הולכים ומתרחשים שם… ישן וחדש… קדמון ואחרון…

הוא אי־הפלאות בו ימצא איש־התנועה מרחב, עם כל ענות נפשו הגדולה, זו הרוצצת את נפשו יותר משהיא מאירה את מחשבת לבבו – כמה גדולה היא שאיפתו לשלמות! לא יסתפק בפרורים ושירים – חפץ הכל הוא. הכל או לא כלום! באמצע אין אמת, “שביל הזהב” אינו דרך חייו. בבוקר היותו חוגר הוא את כל כוחותיו לקרב הראשון והאחרון: Aut Caesar Aut Nihil אם לא יוכלו התמלא כל חלומותיו שהשקה נפשו שר־החלומות – מוכן הוא לוותר על הכל. ריב לו עם החיים יודעי־פשר ו“יחלוקו”. לא יאמן בהסתגלותו לעולם זה, והוא יבקש לו מפלט בעולם אחר. השלילה הגדולה הפועלת בנפשו ניזונה ע“י כך ב”שפע".

חפץ הוא לחוֹק בעצמו את חוקיו, רוצה הוא באוטו־נומיה. פרק מעליו זה עול מלכות שמים וארץ, עול אבות ודורות, עול חברה ונימוסים – ונפשו לא תדע עול… לא יאבה היות בעול. חפשי יהיה לנפשו, חפשי גם מחופש.

פרק מעליו כל מיני עול – והחיים העלו עליו את עול עצמו, עול נפשו… והוא העול הקשה שבכולם.

כי נבוא להעמיד עיקרים לשאיפותיו – אין לנו אלא לאמר: שאיפת שאיפותיו היא לחדש עצמו, לשנות את עצמו. אין הוא מאשר את אישיותו וחולק הוא עליה מכל צד. אין הוא לוקה באגו־יות יתירה שאת ה“אני” שלו טרם קיים. הוא לא יישר בעיני עצמו, בו יראה אויבו היותר גדול. בסבך עצמו הוא נמצא וממנו יחרוג. למרחב תשוקתו. “מרחב” זה – שבעים ושבעה שמות לו, הכל לפי התקופה: אמונה, כפירה ושחרור מן המסורת, “השכלה”, אחיזה בקרקע, השתרשות בארץ־אבות הרחוקה מלב האבות, השתתפות במלחמת ציבור הנדכאים והסובלים, לאומיות, אינדבידואליות, קוסמופוליטיות, ועוד…

ובאמת לא רק לחדש עצמו ישאף, אלא לבריאת עצמו. רואה הוא את עצמו כחומר היולי ומבקש הוא לתת צורה לעצמו. יחסו לעצמו כיחס אחר, כיחס אדם העומד מן הצד, רואה הוא בריה נאבקת על קיומה על כל צעד ושעל, בריה רוצה להיות מצוי מיוחד במינו, זו המפללת לא למתן־תורה כי למתן־צורה.

בריאת עצמו – היא שאיפת שאיפותיו. לא בידיעות והשכלה הקלוטות מן החוץ, לא במושגים שכליים והרגשות שבלב יבוא לברוא את עצמו, מתוך עצמו יחפץ לברוא עצמו, ממנו ובו. כי גם התוהו־ובוהו שבנפשו הוא “יש”, “יש” מיוחד במינו. ומ“יש” זה אין לברוא כל בריאה. נלחם הוא בתוהו ובוהו שבקרבו, מתכוון הוא להשמידו השמדה גמורה, וזכה להגיע ל“אין” שבאמת. ל“אין” המוחלט, ורק מ“אין” זה יברא לו “יש”. שינוי עצמו לשם בריאת עצמו. חורבן עצמו לשם בריאת עצמו.

הוא הגבר הרבה יוכל לעשות, דבר לא יבצר ממנו, כמה גרעינים עושי פרי זרעו החיים בנפשו, מלאך חייו לחש לו עם גיחו מבטן אימו כי לגדולות נוצר, גדולות ונצורות חתומות בנפשו והוא לא יפקדם; וכה ילך ויבז לקטנות, כי בגדולות תהלך נפשו – והן לא לו, לא לו הן… כוחות ענק מתחוללים בקרבו, בחלום ליל יעור וישווע כארי כי בא בסוגר, יתר ממשכבו ויפול גלוי־עינים ארצה, יבך מרה כילד על חלומות כי פרחו, על שרעפי ליל כי טרפם השחר…

גדול הוא בחלומות, שגיא ואין כוח לו. בחלום יראה עצמו כפי שעתיד היה להיות, מה שהוא באמת ואשר לא יוכל היות באשמת המציאות כי קשתה… כמה עשירים הם חלומות לילו! בהם קרבות עד אין סוף, נפתולי־ענקים לאנוש ולעם, שפעת חזיונות לא ידע יכנם עוברים בסך, תנודה ותנועה עצומה, מחזות ממחזות שונים יעברו בזה אחר זה, מראות טבע לא תשורם עין, יצורים לא היו כמותם ליופי ולנוי – והוא חולם וחולם…

ובחלומו ישמע לפעמים קול המלאך הקורא אליו, זה מלאך־חייו הרוצה למסור בידיו מגילת חייו, לבאר לו פשר עצב ודבר סתר אשר יצוק בו, ואשר יטרידהו מן העולם וישנהו מן הבריות… אחת ושתים ישמע קול קריאתו של המלאך, והוא טרם גמר בנפשו ללכת אחריו… והיה כי יקרא לו בשלישית ויאמר: הנני! – קול קורא במדבר קולו, כי נעלם המלאך ואינו… עטוף מאפליה, צלמות מסביבו, ישוב למצע האבנים שעליהן ישכב, הן האבנים שלא תחפוצנה להיות משכב לראש נודד שבע־רוגז זה… האבנים שבעל כורחן ישים למראשותיו באשר ילך ויפן… וסולם אלהים לא יראה, מלאכים לא יעלו ולא ירדו… עיניו נטויות מול האפילה הכבירה הרובצת מסביבו – ותנומה אין לעפעפיו… ובנפול עליו תרדמה למען הכותו בעוורון־עיניים והפיל עליו רוח עוועים, למען הפקידו בידי רוחות־ליל – ובחלומו לא יראה אלומות ניצבות וכורעות ברך, לא ירח וכוכבים מחווים קידה לשמש המלכה… כי פרות חלום, פרות בולעות פרות, שיבולים בולעות שיבולים, עולמות בולעים עולמות, בולע הבולע את הנבלע, חוזר הנבלע ובולעו, ואף הוא נבלע ביניהם…

ולילותיו – מה נוראים הם!

פלאים הם ימיו ונשגבים לילותיו. המלאך הממונה על ההיריון – לילה שמו. ומלאך ההיריון הוא לו מלאך הכליון… בלילה יאבד את כוחותיו – כי יאבק ויחבק לרוחות־ליל יארבו לו מכל צד וטמנו מוקש לרגליו… ושווע ופלל עד אשר גרונו נחר… טרם עלות השחר, עם שעת דמדומים, פוגעים בו מחנות מחנות כוחות ומלאכים, יקראו אותו ללחם – הוא יקרא אותם לשמם – והללו ישאירו לבם מכות ופצעים ואת שמם לא ידעו… בוכים ומתחננים – אפס שמם לא יגידו…

ומִדי עברו מחלום למציאות, וחפץ להעריך עצמו, לעמוד על סוד נפשו – ילך וייכשל… עשוי הוא בנקל ליפול ברשת הגוזמא, ההגזמה לשני הקצוות: ענותנות יתירה וגאווה יתירה, פשטות יתרה…

(גנסין באחד ממכתביו “הצדה”)

עד כמה הרחיק זה לכת! “שתי נפשות שוכנות קרבי” מקונן פויסט, ולפזמון היו הדברים, פזמון שהחזיקו בו רבים, ובייחוד הרצוצים והכואבים מכל המינים.

רק פויסט־גתה יכול היה לאמר על עצמו כי שתי נפשות בקרבו, שתיים שהן שתיים, שתיהן שלמות כל אחת בפני עצמה, כל אחת יוצרת את שלה. בגבור האחת ויצרה צורה חדשה ובעלות השניה והביאה תוכן חדש, האחת – פלטין ההרגשות הנפשיות העמוקות ודקות ביותר, השניה – עולם המושכלים והמושגים השכליים המדויקים החוקרים לתכלית כל צבע וקול, בריה ועצם, האחת – אלהים, השניה – טבע. אכן שתי נפשות…

אך מה לו לזה הלוחם על נפשו עם “שתי נפשות”? והוא – אין לו אלא שניות שבנפש הבאה מתוך כפילות שבהויה, הויתו! לא שתי נשמות בקרבו, כי אף אחת אין לו; שברי־נפש לו, קטעי־נפש, ואולי טלאי־נפש…

אלה תולדות הגוזמא.

מגזים הוא כמשורר שלא למד ראות נכוחה.

מתוך הגזמה יתירה־לצד אחד, לא יעלה בידו לפרקים להבליט את העיקר לו, הראשון במעלה. הפלגה יתירה זו – אחד מעיקרי מכשוליו בחיים ובמחשבה.

נפש וגורל. הנפש, אם גם מרובים הם הכופרים בקיומה, ומרובות הן לאין שעור ההגדרות הבאות לקבוע צורתה ומהותה – חיה היא חיי פנים; בהמון שבילים נעלמים כי נחתור לא נגיע לאותו מצוי טמיר וגלוי כאחד, גלוי ונגלה בכל עורק מעורקינו, זעזוע מזעזועי חומר ורוח. כבודה נפש פנימה. מחבבת היא את מסתורי־קיומה ועושה במחשך מעשיה. והגורל – כולו בן־חוץ, תלוי במקרה ובסבך תנאים, סיבות ומסובבים החוזרים ומוצאים את זכות קיומן העליונה במקרה. אין לו כלום משלו, אם כי הרבה עבדים לו, מאמינים, עבדי־הגורל, המון בני־האדם הכורעים ומשתחוים לו, מקימים לו בית מקדש ומקריבים לו קרבנות. והיא, הנפש, עם היותה עשויה לקלוט רשמים והשפעות, מהות מסוימת וניכרת היא מהות עומדת ברשות עצמה.

ואויב הוא הגורל לנפש, עוֹין אותה ומתכוון להשמידה ולטורדה מתוך האדם. שזו מתווה לו דרכים, גוזרת עליו גזירות וסיגים, רוצה להכניסו בעול “עשה” ו“לא תעשה” – והוא, פרא במהותו, יחפוץ היות חופשי לנפשו, בן־חורין גמור… גורל… זוהי שנאת החופש את החוק, האין־סוף את הסוף, המרחב את המצר…

עשוי אדם להישמע לנפשו יותר מלגורלו. זו קרובה לרוחו ביותר. רוצה הוא להביא את הנעשה והמתרחש בגדר עילה ועלול, מוחה הוא נגד אותה כף־הקלע שבחיים הבאה לקלעו מטה ומעלה, מבקש הוא למצוא את החוקים העליונים והנשגבים שבתופעות שמסביבו הנראות כהפתעות ממעלה – ולכן יחפוץ להמליך את נפשו על גורלו. יש רוצה גם לזכות את נפשו במשהו מחרותו ופראותו של הגורל, למען תצמחנה לה כנפיים והטיסה את האדם, “בעליה”. יש רוצה לברוא שווי המשקל ביניהם, והוא לא יצחק אלא בשנים כתקונן.

רק מועטים מבני־אדם הם אשר יזכו למדרגת אנשי־נפש. רובם ככולם הם אנשי־גורל, אם משלימים הם אתו או מורדים בו כל ימיהם.

הרבה מן הטעות והשקר יש באיש־הגורל והשפעתו על בני־אדם. כמה קדושים, לוחמים, נביאים, מעונים ונצלבים לא הגיעו למה שהגיעו על פי צו־הנפש העליון אלא ע"י הגורל. יפי וכיעור, טוב ורע, טהרה וטומאה, צדק ועול – אף הם אינם מתגלים בנושאיהם האמתיים. כמה מאוצרות הרוח הכבירים נשארו חתומים וגנוזים באנשי־הנפש שלא זכו לגלות את האור הגנוז בהם, כי בגד בהם הגורל, והם לא ידעו לשלוט בו. וכמה נביאים עמדו לעולם, לוחמים יוצרי ערכים חדשים ומגלי ארצות חדשות – וחלק אין לנפשם בכל אלה.

יש אשר נפש־פויסט לו וגורל פויסט אין לו. הפויסט הגרוע שבכל שני בית פויסט הוא זה אשר רק גורל פויסט לו.

והצעיר מישראל, נתון נתון הוא ברשת הגורל, כי גברו מסיבות חוץ ופנים, תלאות דורות וסבל ירושה – והוא את הדרך לנפשו טרם ימצא. יש אשר נראה אותו כלוחם על אמתות אנושיות גדולות, כמבשר יום הדין הגדול שלעתיד לבוא, כבא לשפוט את הארץ וכל אשר בה, כבונה שממות היכלות שחרבו – ואת נפשו לא נראה. מעשים מרקיעי שחקים יעשה – ומניפסטציה שבנפש לא חלום.

בכל שאיפותיו להגיע לתחום האוטו־נומיה, לשלטון־עצמו חותר הוא גם אל הנפש, נפשו. איש־הגורל מבקש להיות איש־הנפש.

כי האיש וגורלו לעולם לא יגיעו לידי אחדות מהותית, האיש ונפשו שניים שהם אחד הם. ירא הוא את גורלו. יודע הוא כי תבוא שעה מכריעה בחייו, שעת גורלו הגדול – ודרך לא תהא לפנות ימינה או שמאלה. הייפתחו לפניו השמים וראה שפע־תפארת העולם וחי בה, אם תפתח האדמה את פיה לבולעה? זו תהא שעת ההכרעה: הן – אם לאו… לחיים אם למות… ואז שוב אין ספקות ופקפוקים, הרהורים ומחשבות – שעת המעשה (המפעל) הגיעה. מצפה הוא בסתר לבבו לשעת־פלאים זו, שעת גאולתו בה לא ידע את נפשו, – ובורח הוא ממנה… אליה יתפלל בצר לו – ומפניה יירא ויפחד… כי אז יראה למערומי נפשו ויבוש. גם אם יעשו לו בגדי עלי־תאנה וכתנות עור – התבושש יתבושש, כי ערות נפשו בערותה תעמד… ועשוי אדם לחשוש לערותו… יודע הוא כי יבוא ברגע מן הרגעים רגע המשבר, המשבר־הלידה, זו תהא שעת לידתו מחדש. ליבו יאמר לו כי עליו לעשות את כל אשר בכוחו למען החיש וקרב יום דינו זה, עליון להִיכוֹן אליו – והוא יסרב, יידחה רגע זה משעה לשעה, כי יירא את אימת המשפט…

בתוהו ובוהו שמסביבו נוח לו, לכאורה… אותו ההפקר שעולמו לבוש בו – מצוי הוא אצלו ביותר, וממנו יקשה עליו להשתחרר… בגדול הענן מסביבו – תאיר עליו נפשו וישמח לבו… במחשך יחשוב אדם מחשבותיו ויעשה אשר נטל עליו… חושך ואפילה, אין רואה, אין דן ושופט, אין קורא לחובות ולאחריות, אין טוען לזכויות, הכל אסור, הכל מותר… מרחב ללב ולנפש… יפשוט האדם ידו לעונג נפשו על המרחב, יפתח מלוא פיו לבלוע מרחב לתוך נפשו – אפס כי הולך וצר המרחב ובין המצרים יבוא הנכסף וכמה ונפל לאחוריו ארצה…

אף בצורתו הנאצלת לא ייתכן לראותו כראות דמות שלמה ומוצקה, חטיבה אחת הנשמעת רק לחוק אחד. הרבה יסודות חיים בנפשו, והרוצה לעמוד על טיבו יהא מוכרח לעבור בדרכים רבות ושונות עד ימצאנו את כולו. הרבה בו מחששותיו של איש־העיון, מקפדנותו ומרתו. אף הוא שואף להכרה העליונה ונכון הוא לפסול דברים שלא יחולו בהם חוקי ההכרה השכלית. אך גם רב לו מהתלהבותו של האסתטיקן, הרואה ומסתכל, זה השואף למתן־הצורה לעולם העצמים והעיונים שמסביבו. אלו היה רואה בלבד – היה גם בא ומנצח, כי לקה גם בהסתכלות יתירה – אינו בגדר זה… בדין הוא – שיפיל עצמו לתוך זרועותיה של הדת, זו האם הזקנה המישנת והמרגיעה, ה“ממיתה” מיתת־נשיקה כל מורד וכל לוחם, כל סובל וכל דכּא… הדת, היא שתוכל עמוד לו בשעת מצוקותיו כי רבו, וזו תביאהו לאותו העולם שאליו יערוג – אך הן זה עתה יצא אותה, יצא לבלי שוב… זה עתה פרק מעליו את עולה, אם כי רק עול מעשים ומנהגים, עול הווי־שבדת… אך יחד עם המעשה שבדת פגה לו גם אש־דת ואיננה, יפן עורף לעצמו, ושב פניו אליה? הדרג הראשון במלחמתו על נפשו, על חרות עצמו, כרוך בפריקת עול־דת… והוא פרק מעליו עול־דת שחיתה בלב אבותיו אלפים שנה, דת־אמונה שניתנה בקולות וברקים על קטן־הרים שעלה לגדולה בן־בוקר, דת שהראתה נפלאות, לבשה צורות־מעשה והוי שונות, ואם גם נצטמצמה בחוג עמה־נושאה הדל, היו פניה מכוונים עולמית לקראת השאלות הגדולות של ההויה כולה, ולבה דפק עם לב כל העולם כולו… ואיכה ינהה אחר הזרמים הדתיים של הדור בסגנונם של הכופרים מחפשי־אלהים, הסובלים והכואבים המבקשים מפלט אחרון, הצבועים המתחפשים הקוראים בשם אל ואלהי עולם ולבם בל אתם?

כי תתעורר בלבו הרגשת־דת ונהפכה זו לגעגועים, לצער על חורבן עולמות־דת, אך אין בכוחה ללבות בלא נצוצות־דת עוממים וכבויים…

הוא – איש המסתורין הנלחם במסתורין, כי ממנו בא ודרך ינסה לבקע לו למרחבי שמים וארץ. הרואים את העולם כראות הוויה ששני יסודות שותפים בה: זכרות ונקבות – יראו בנושא דברינו שני יסודות אלה מעורבים ביותר. חסר הוא את העקשות, האכזריות החד־צדדית, כוח ההתקפה אשר לא תדע וַתֵר שבזכרות, חסר הוא גם את ההרגשה הבלתי־אמצעית, ההקף הכללי, כיבוש הכל ברגע־חסד אחד שבנקבות. כח האירוס שהיה מדוכא באבותיו מדור־דור נראה בו כמתפרץ ביותר, כנוקם בו על עוון אבות שעקרו את כל שיני טרפו של האירוס ועשוהו “חית־בית”, העמידו כנגדו “אשת חיל” ו“עקרת הבית” – ונחש האירוס הקדמון לא מצא דרך ללב חוה אלא בעקיפין ובפריצת גדרים וסיגים… עשוי הוא אותו אירוס להתגנב ללב חלל ומדוכא, אך אז יאבד יפי־חנו, חן כח־ראשון בחיים, אבי כל חפץ וכל מעשה… ולבש אז צורות אחרות לגמרי, צורות שכנות וקרובות לו…

ללב הצעיר מישראל יחתור האירוס בכל כוחותיו. אך טרם מצא הצעיר מישראל את הדרך אליו. מכל סדרי משנה חיים תקשה עליו ביותר מסכת נשים שבסדר אהבה…

והוא – איש הבתולים, הבתולים אשר לנצח יעמדו בבתוליהם. ונפשו – נפש בתולים… והוא מיום גיחו מבטן אמו – הקריב בתוליו לאל חייו – ואין לנפש חיה חלק בהם… בתוליו – הם הם חייו.

בעצם הנהו איש התנועה, ואין מרחב לו…

כאיש־התנועה הוא נשמע לחוקי התנועה שבעולם הנפשי, האורגני, וביחוד לחוקי נפשו… והתנועה – יסוד העקירה גדול בה על יסוד ההנחה. לא זו התנועה מתוך אונס־חוץ הבאה בעל כורחה ומתכוונת רק למנוחה, אלא זו שבאה מתוך רצון־פנים, תנועה לשם תנועה שלאחריה… תנועה המורדת במנוחה יורשתה־אויבתה ואינה רוצה לסיים בה לעולם… תנועה שבאיש הרוצה להביא לידי תנועה שבעולם, תנועה שבטבע…

ותנועה זו – אינה יודעת אלא את ההתחלה, שבאה היא רק לעקור, כלומר להתחיל…

ולפיכך איש התנועה – הוא המתחיל הנצחי, המתחיל אשר יתחיל בכל, באשר כבר הוחל ובאשר כבר נגמר ובאשר טרם הוחל…

בלשון בני אדם – "דיליטנט… וכבר אמר גיתה לאקרמן איש־שיחו: “מטבעם של הדיליטנטים שאינם יודעים את קשי הדבר אשר יתחילו”… אכן, טעונים הדברים שנוי הגירסא: מטבעו של הדיליטנט, שדיליטנט הוא (מתחיל) לפי מהותו, מתוך רצונו ומדעתו להיות מצוי אצל ההתחלה, ולפעמים גם מסיים בה… מה לו ולקושי? מה לו ולהעמדת המכונה על פרטיה – התנועה באה, ההתחלה באה!…

ואין זה “דילֶטנט” המשכיל ויודע לחצאין, העושה שברי־מעשים ורואה אותם כתכלית השלמות, אלא הדילֶטנט שאין ה“שלמות” עומדת במרכז חייו ושאיפותיו, אלא ההתחלה, הפתיחה היא אשר תמריצהו למפעל ולתנועה.

ילד־פלאות הוא בצאתו לאוויר העולם והיה כי יגדל והיה איש־תלאות.

הפלא גדול בקרבו, הנטיה לפלא, לגבורה. גיבור הנהו, איש מלחמה, אך אומן איננו, אומן־מייסטר במשמעותו המיוחדת. כי היסודות הטרנסצנדנטיים גדלים בו על האימננטיים. אימננטיות נפשו טרם נודעה לו.

טרם ימצא את המיוחד שבחזיונות נפשו, זה שהנהו בונה אב לכל חיי רוחו, נטיותיו ותכונותיו. עודו מחזר אחר העליון שבערכי נפשו – והוא לא ימָצא לו… לפיכך כה מרוסק הוא, אומלל… שאין אדם נגאל אלא אם כן מצא את הנשגב שבנפשו, נקודה עליונה הקבועה במרכז הנפש וממנה תוצאות לכל…

ויען כי את העליון שבנפש לא מצא – גם התחתון שבנפש טרם יגלה אליו… נקודת ארכימדס יבקש: <?>

והואיל ולא יחוש בקרקע־בסיס מתחת לרגליו, יתחיל לטוס על כנפי דמיונו, יתאווה לדברים שלא ניתנו ללב אדם, ינסה לגולל על עצמו אבנים קשות לשם בחינת כוחו, יחפוץ להתיר שאלת ריבוע העגול וכיוצא בזה.

כי יחסו למציאות אינו יחסו של הריאליסטן המקבל את המאורעות, העובדות והמעשים הבאים מן החוץ כמות שהם, אלא זה של האידאליסטן המעריך את כל אשר יעשה ויתרחש מסביבו ומחוצה לו הערכה הכרחית, מוסרית, שכלית ודומיהן, אך מסקנות־הערכה זו היא לו המציאות וכאן יתקרב לפרקים לגבול המטפיסיקה הרואה כל דבר כאלו הוא רק פרט נאצל מתוך השלם שבהוויה.

אין בו כמו כן הרבה לא משל הליריקן העשוי להזדעזע ולהתרגש מכל פרט ופרט שיש בו ניצוץ חיים ושירה, ולא משל האפיקן, איש השלווה אשר יראה בשתי עיניו הפקוחות גם פה וגם שם ואשר יבלע את כל המציאות כולה על כל פרטיה יחד. הרבה בו מן הדרמטיקן המסבך והמסתבך בסבך עלילות ומעשים, המוסיף עלילה על גבי עלילה, המרדף התפרצות אחר התפרצות, החופן רגעים על רגעים – והכל כדי להגדיל את הודו של רגע ההתרה (Lösung Der Spannung), בו יסיימו כל ה־Personae Dramatis את שירתם הדיסהרמונית שבאה עד משבר בנקודה הרמונית אחת…

בתקופת המרד הגדולה של ה“השכלה” חגג הצעיר מישראל את חגו. שבת שלו הייתה זו. בימים ההם התחילו מרגישים בקיומו של “צעיר עליון” זה. ואף הוא התחיל מרגיש בקיום עצמו. שעת משבר קשה הייתה זו, איתני חיים התחילו קוראים למלחמה איש על רעהו – ויבוא הוא ויעמוד בקשרי המלחמה, דבר את אויבים בשער, ובאשר הסכנה – בא לחרף את נפשו למות. עשאו גורלו להיות החלוץ העובר לפני המחנה, המחנה שלעתיד לבוא… היה בו הרבה ממרירותו של החיל הלוחם, מקשי לבו של השַכוּל, מערמתו של היושב במארב ומפחדנותו של הנסוג־אחור… לאחר הספקות והפקפוקים השונים שהיו מנקרים בלבו – הרי האמין אמונה שלמה שעליו לצאת את הגטו, לקצץ במסורת העבר ולפתח פתח לשחר חדש… לבו נפתח לאהבה, אהבת החיים, אהבת עצמו, אהבת האשה. גם אבותיו חיו, התענגו “התעלסו באהבים” – אך אלה לא ידעו כי אוהבים הם… בניהם, בני דור זה – האהבה לא באה להם מתוך הסח־הדעת, כדבר שלאחר יד, בבחינת “מצות אנשים מלומדה”, כי ליבם היה משווע לאהבה והם שלוחי ליבם היו. כי נפקחו עיניהם לראות, והעין הרואה מעוררת את הלב, והלב הוא האדם…

ודאי שהיו גם אז יחידים אשר בנו במה לעצמם ולא שתו מכוס־החדש, אם גם נקעה גם נפשם מהישן… אך מי לחיים ומי לרצון – היה במחנה הלוחמים. ותהי להם המלחמה לחיים חייהם למלחמה.

זו הייתה שעתו. בוקר חייו. סערת בוקר חלפה את הגטו ותשאהו בכנפיה. דמדומי שחר מלאה נפשו ותשתער בכל מלא כוחה לפרוץ לה דרך למרחב…

משעברו שעות ראשונות לבוקר זה, – התחילה שמשו אף היא שוקעת… נדם המעיין לרגע קט… פסקה שירת־הנפש שזה עתה החלה… צלילים אובדים אחדים תועים ומתלבטים בחלל המיותם והמדולדל… צלילים שאין בהם כדי צירוף לשירה רעננה, שירה כובשת ופורצת… נפשו שהתכוונה לכבוש עולמות ולשם זה למדה לכבוש עצמה נתפרקה לחוליותיה ונעשתה תרביץ לכל מיני ספקות והיסוסים, קרבות וסתירות… האמונה הכבירה נדפה כעשן, וכל הכוחות העשויים לסייע למתן־הצורה לחומר היולי זה – תש כחם…

עם בוא הרעיון הלאומי, השאיפות הציוניות והסוציליות – נתחדש כוחו, כוח עבודתו ושאיפותיו. אך כוח חייו דלל וילך הלך ודל מיום ליום. איש החלומות ששאף למציאות נפגש אתה פנים אל פנים, אך הסתכל בה ויברח כל עוד נפשו בו. הוא הגבר יאהב את חיי המחשבה מכל ועולמו המיוחד הוא עולם האצילות, אליו ישאף ויחתור, בן הגטו ש“אירופה” עמדה במרכז כל שאיפותיו, בגד גם בזו, כי ראה שאין זו כלה נאה וחסודה. זו, ציר־חלומותיו ונושא־תפילותיו, לא קבלה את פליטי הגטו בסבר פנים יפות, לא ערכה לפניהם שולחן חיים ותורה, ונהפוך הוא אשר הטעימתם ביותר מקשי החיים ותלאותיהם, הביאה אותם לידי נסיונות קשים ומרים, חישלה את גופם ורוחם, אך החלישה בהרבה את כוח חייהם, שדדה את מיטב אונם ותגזול גם גזול ראשית מאווייהם…

חניך הספרים, ספרי העיון והמחשבה, סבור היה שאין לו אלא להכיר בשכלו ולגמור בדעתו שיהודי ואדם הינו הך, כי יהדות ואנושיות שתיים שהן אחת הן וכיוצא בזה – אך כי ראה את החיים פנים אל פנים, ראה גם את טעותו פנים אל פנים, ואת פניו טרם ראה…

בן העיירה עוקר מושבו לכרך… יסודות חינוכה וסגנון חייה של העיירה מתרוצצים ברוחות הכרך; ופרשת ייסוריו גולה היא מגוף תולדות המעבר של האומה הישראלית מחיי המנוחה לחיי התנועה, משקט לסער, מחלום והזיה לעלילה ומפעל…

הרבה נופלים ברשת הכרך, נכנעים לסגנון החיים החדש ונטמעים בקרבו, והרבה נאנחים וגונחים כי לא להם החיים החדשים… זכרונות מציקים, זכרונות ההווי שחלף לבלי שוב, וככל אשר ירחקו מהעבר והלכו רשמי החיים ההם וצללו בתהום הנשיה – כן יגברו ויחזקו הזכרונות.

וכך נעשה הצעיר מישראל לאיש הזכרונות, כל חייו אינם אלא חיי־זיכרון, וכל תפילתו ביום דינו אינה אלא “זכרונות”… אף לשונו ודבורו סגנונו ומחשבתו – בחותם האסוֹציציה הם טבועים, האסוציציה והרֶפרוֹדוּקְצְיָה. ואין זכרונות אלה הולכים ורבים מתוך עניותם של חיי ההווה, אלא משום שעשיר ביותר חיה בעבר, עושר כמות ואיכות, ולא זכה עדיין זה לעכל בקרבו את כל רכושו, ולפיכך הוא מזדקר ועולה תמיד…

אבן־בוחן לו העבר. כי לא טוב האדם היות נכד או יורש (גיתה וניטשה) יחזה מבשרו. רוצה היה להיות כקטן שנולד, כמתחיל מחדש – אך נכסי דורות עוברים בירושה בעל כורחם של המורישים ועל אפם ועל חמתם של היורשים… לא רק ערכי־העבר, כי בעיקר ההערכה ההיסטורית של העבר היא אשר תציקהו ביותר… הצעיר־הטיפוס, נושא דברינו, בגילוייו המיוחדים (אישיו הבודדים) שונה הוא בדבר זה. זרמים מזרמים שונים. הצד השווה שבכולם, שאין הם מקבלים את העבר כמות שהוא.

יש בהם המורדים בבסיס ההיסטורי לכל גילוייו ולבושיו. מגבה אַ־היסטורית ולפרקים אנטי־היסטורית זו ניזונה מתוך כמה יסודות נפש: מתוך כוחות־פרט כבירים, שפעת אונים ורגש־הוה ראלי מפותח ביותר, מתוך התנגדות לעבר הבאה מתוך השקפה מטריליסטית (הרואה את העבר היהודי כסבך קרבות של “רוח”…) או מתוך שעבוד יתר לעבר המביא לידי ריאקציה, כנהוג… גם בערות ואי־הבנה, רחוק מן המקורות – מסייעים להם לפרקים. יש ביניהם הנותנים דבריהם לשיעורין בהלכה זו, אין הם מכריעים את הכף לשום “צד”, ומתוך הרגשה ריאלית־היסטורית מיוחדת במינה הם בוררים להם את הקרוב להם ביותר, הנוח להם ואשר עשוי לסייע לקונסטרוקציה של התכנית המציאותית שלהם, פרי דמיונם…

אך המצוי ביותר הוא טיפוסו של הרומנטיקן ההיסטורי. זה אינו רואה את העבר אלא לאור השירה. אף הוא גורס מוקדם ומאוחר בעבר, טוב ורע, כשר ופסול. אין בכוחו להתרומם למדרגת דין־היסטורי שאין לו אלא מה שעיניו רואות, זה שגוזר על ליבו ומשביעו בכל מיני לשון של שבועה שלא יהא לא מקרב ולא מרחיק, לא מכשיר ולא פוסל… כי על כן יש בו משהו מן הסימבוליסטן המצוי ביותר אצל הסמל, זה שלא יציק באשר יראה ומתחת לדברים וממה שלמעלה מהם יחפש, בנגלות יראה את הנסתרות, והרבה מהנסתרות פסולות לו אגב גילוי… והרבה הרבה יש בה במציאות להזין ולחזק הרגשה רומנטית זו. בגבור מצוקותיו יגדלו עינויי נפשו – יתחיל מתגעגע לטמיר וכמוס… וליבו יערוג לרומנטיקה בת צביון זה או משנהו. ברומנטיקה ימצא לפרקים את נחמתו, את גאולתו. העודף שבכוחות נפשו יחזר ביותר אחר זו, כי אך היא בת־זוגו הנאמנה, רק בחיקה ישפכנו.

העבר – פלטין גדול ונאה הוא, והרומנטיקה – אך מצודות וחרמים בה, במחשך תארב לנפש הצעיר, תמשכהו לאחור – והוא קדימה פניו מועדות. זו תלחש לו סודה על יפי עולמות העבר והודם, והוא – חלומות־חרש מתרקמים בנפשו, ממקום יברח – לשם תמשכנו זו בחבלי קסמה, להט בשפתיה ונשיקות; אך נשיקתה, חייה – ספק, ומיתתה – ודאי… אמנם כן, אלמלא היא שעמדה לו בדרך חייו הזרועה אל קוצים – מי יודע אם הגיע עד הלום? הן זו היתה היד המלטפת שהחליקה על שערותיו שסמרו ועל פניו כי רגשו ותביא בכנפיה מנוחה ומרגוע, זו שקרצה לו קריצת חיים וחסד מרחוק והשיבה עליו רוח אמונה ותוֹם, היא ששמרה עליו בל יכשל ברשת הניהיליסמוס, הציניסמוס ודומיהם, ורק בכוחה עוד יפעם לבו, ירגשו חושיו, יעורו מאווייו, תראינה עיניו…

אך היא – רוך ועדן… סכנה רבה כרוכה בה בשבילו… זו תרכך ותפנק אותו – ולמלחמת חייו לא יצלח שוב.. זו תלַמדו הגזים והפליג, תרחיקהו מראות נכוחה; והוא – להתעוררות שכלו, כוח השכל המבחין, המנתח והמבקר, זקוק הוא להתפתחות חוש ההבנה אשר יחסר, חוש זה שבלעדיו יתר החושים כנטולים הם… הן הוא עומד לעבור את כור־הברזל לצרף עצמו, עומד הוא לפרק מעליו סות־דמיון, לעקור מקרבו חלום והזיה, להקשות, להעז, להגביר מחשבה ועלילה… מתפלל הוא לחורף המקפיא וצורב, לוהט ומהבהב, והיא – סתו שבאביב, שקיעה שבעליה, אגב חינה וחסדה רכה ועדנתה – ירך לבו ולא תעמוד בו רוח…

לחניך רגש ואמונה זה, לבן מאמינים ובני מאמינים – כמה קשה עליו הדרך ליסודות הרציונליים שבמחשבה ובהויה. מצוי הוא ביותר בנפש עצמו, ומכאן בהויה של סוביקטים. ועליו להעביר את עצמו, את מחשבתו מעולם הסובייקט לעולם האובייקט. עליו לחשוב אוביקטיבית, כלומר, מחשבה “עצמית”, מחשבה הכרוכה בעצמים של ממש ונשמעת לחוקי הכרה והגיון הקיימים ועומדים מיום נבראו שמים וארץ. מן הרגש עליו לעבור לשכל, מן הדמיון למציאות, ואם קשה היא הדרך – שבעתיים יתאמץ ועבר.

הוא האי־רציונלי שלבש עור ובשר – עליו לחתור לחוד שברציונלי, לנגלה, לנראה. מעולם הסמלים והאותות יברח לאדמה, לקרקע, כי רגליו התחילו מרפרפות – ונפתלות, חורגות־עורגות הן לקרקע… ודרך אחת היא לו זו – ואין בילתה. בנפשו היא הדרך. ואם לא יעבור בה – תקומה לא תהיה לו. והיה כי יפסיק מדרכו ושב למשנתו – הרי זה מתחייב בנפשו.

אחד הפרקים החמורים בחייו הוא הפרק שבינו לבין העולם החיצוני, עולם האובייקטים, לא בהכרה, אלא במעשה.

הדין והדברים שבינו לבין העולם מרובים ומסובכים יתר על המידה. הרבה ויתר משל עצמו, הרבה טישטש ופגם באשר איתו למען קנות לו זכות אזרח בעולם… אך העולם טרם יקלטהו, זכות־תושב לא נתנה לו. עדיין לא הכניס את תוספת־מסיו, מס גוף ורוח, לאוצר העולם, נכסי אבותיו שנפסלו לא יעמדו בצר לו, חובותיו באו לידי גובינא, אדרכתא נכתבת על שארית הפליטה אשר בידו – ואין בידו לפרוע… ל“קרדיט” לא זכה… זר גרור הוא, והרבה עוררים עליו. אבותיו נלחמו בשעתם ל“שווי זכויות”, והוא – לזכות אחת, יחידה ומיוחדת, זכות הצער, זכות החיים והעבודה, זכות יצירה שלמה, יצירת־צער… אם כי בסתר לבו יחלם על יתר־זכות… רעיון הבחירה החי באומתו הפושט צורה ולובש צורה, יתעורר לפרקים אף בנפשו, ורואה הוא את עצמו כיחיד ומיוחד בעולם, ודרכו נראית לו כחדשה, אורח לא עבר בו איש… גאותו זו – מכשול היא לו…

עוני החיים ותלאותיהם, משלח ידי אבותיו ואבות אבותיו: המסחר במדרגותיו הנמוכות ביותר, ההסתגלות וההכנעה – לימדו אותו הרבה עורמה, הערם יערים לעצמו ולאחרים, וערמתו היא חולשתו. אין גיבור אלא הילד, הפעוט אשר יבקש, ידרוש אם ישיג או לא ישיג, אין גיבור אלא הכובש בכוח, גלוי וישר, שימצא דרך ללב כל מבצר במגע־יד אחד, ידרוש את אשר לו, אם גם יטעה כי לו הוא מה שלאחרים הוא – חלש הוא הגיבור אשר יערים לצאת מן המצר, להציל נפשו כי ארב לה המות… גיבור כי יבקש מפלטו בערמה – ופגה גבורתו והיתה כלא היתה… זו הערמה מרחיקה אותו מן הפשטות והטבעיות. ועָרוּם – עֵרוֹם הוא כל ימיו.

מכאן כל הסתירות המדומות המתגלות במעשיו, וברובן כרוכות הן בגורלו ולא בנפשו. והסתירות הן מרובות למכביר – ועל כולן לא ידובר כאן. הוא, הערום, המסתגל, הנכנע, הכופף קומתו ומטשטש פרצופו למלט נפשו, האכזר, הכובש ודורס, הטורף ונוקם כי יאנה אלהים המקרה לידו, המתגאה, המתגנדר, היהיר וגא, המחניף וכוזב, המהלך על גבי קביים למען יגבה, המעפר בעפר בעיני אחרים לבל יראו ערוותו, המדבר גבהות וראמות, המלהיב עצמו ואחרים וליבו בו יקפא, אש־להבה תלהט קרבו וחיוך צונן על שפתיו, המשלה נפשו ונפש אחרים בשוא, הירא את החיים ומתראה כמנצח העולם כולו, לאהוב לא ידע ויבוז לאהבה אשר “למעלה” הוא ממנה, הלועג לדברים נשגבים ומתפעל מדברים נלעגים, האבל בין השמחים והשמח בין האבלים, בעל הניסיון ואיש המעשה – איש החלומות הוא, ובאשר הדמיון שם הוא, הרבה בו מן הצניעות והענוה, השאיפה לפשטות, תפילת־לחש היא תפילתו, וצו ללא דברים הוא מגילת־נפשו אשר יכתבנה בדם לבבו לעצמו, ביסוריו לא תשורהו עין זולתו, בשמחתו – בדד הוא לנפשו, כל ימיו יערוג ויכמה – ונפשו עליו תכלה, טוב כילד, רך כקנה, נוח לוותר, להקריב, לתת יותר מכפי כוחו, עני ודל הוא, עזוב ובודד שגם בחברת בנ"א לא יפוג שממון חייו הגדול, אומלל ונכלם, עומד רוטט ורועד מקרה ולבכות לא ידע… הוא איש־התפילה, לצקון־לחש נפשו תכל… ובצר לו – יתפלל לטרוף הדעת. לשחרור מעצמו ומה נוראה היא התפילה, לצעיר מישראל בשנותו את טעמו לפני עצמו… גם אמונה בלבבו, ועיתים יחל להאמין ולבטא, לצפות ולקוות…

העומד מן הצד לא יבין לו אף במעט, יחשוד בו כי לקה בזיוף, מזייף עצמו הוא, אם כי הרבה בו מן יושר־הלבב ונקיון הכפיים.

מבחינה היסטורית יש לרמוז על ארבע תקופות עיקריות שעברו על נושא דברינו. תקופות אלו אף הן נחלקות הן לפרקי־תקופה שונים. ואין דברים אלה אלא בבחינת רמז בעלמא:

א. תקופה ראשונה: תקופת הדמיון, השאיפות, ההתפרצות, המלחמה, הביטחון, האמונה. תקופת העקירה, העקירה לשם עקירה והנחה כאחד, השמדת העבר ושרפת הגשרים האחרונים, מלחמה נואשת לכל הנראה כמתנגד וזר, איבה לאשר נעזב ונזנח, תקוה לחדש, לתוכן־חיים חדש, אמונה בכל העולם כולו, צפיה לנאצל, לעליון, לנשגב…

תקופת ה“השכלה”.

ב. תקופת המעבר, היא תקופת המשבר, אלהים עשה את התקופה והיא מבקשת חשבונות רבים, כי אין חשבון אחד, מסויים וברור… כח הלוחם לוקה ביותר, כוחות־הניגוד הולכים ונחלשים, יצר־ההגנה והשמירה הולך ונוצר. כל הדרכים לוטות ערפלי בין השמשות. ערבוב מושגים ודעות, טשטוש פרצופו של הדור, תוהו ובוהו קדמון, כאוס שלפני מעשי בראשית. ורוח אלהים אינה מרחפת על פני המים, המים כי באו עד נפש. נעלם מהדור הדרך ללב עצמו. מחזר הוא אחר אבידתו, אחר עצמו הוא מחזר. צווח ונוהם הוא, נהמת ארי שכול – והיה לו כל העולם מדבר־ערבות ללא חתימת־דשא, ללא פלג מים זכים… על הגשר הרעוע המט לנפול שבין דור לדור, עולם לעולם – יעמוד ויתפלל, יפלל לעזר, אף יאנק ויבך על אבדן נפשו, ישוע וירגז עד כי ירד מצולות…

ג. אותות שחר חדש, אור חדש ממשמש ובא. ובינתיים – צל ואור משמשים בערבוביא, ברי ושמא, ודאי וספק יקננו בלב ולב. תקופה מלאה דינמיקה יתרה, וסטטיקה אין בה: הלאומיות, הציוניות, חיוב הארץ, חיוב הגולה, חבת הלשון העברית, אהבת הלשון היהודית המדוברת, הסוציליות והאידיאלים הקוסמופוליטיים, התפשטות ההשכלה הכללית, גסיסת העירה היהודית, העתק מרכז היהודים מהעיירה לכרך, ירידת הדת במעשה, מטריאליזציה של החיים, התפשטות הקרייריזם, ההתבוללות והשמד, אידיאלים נשגבים ואַפַטיה חברתית ותרבותית כאחת, התבלטות פרצופה המיוחד של כנסת ישראל, התנוונותה ופשיטת רגלה מנגד מזה, צורות־חיים הולכות וכלות – וסגנון חדש טרם יהיה… תנועה, תנועה ותנועה… ריאליות גדולה הולכת וכובשת את ליבות בני הדור. מתחילים רואים הכל בעינים פקוחות. וירא הדור ויירא. וירא הדור ויחכם. וירא הדור לנפשו – וירתע אחור… אז הוחל לאמר: עין שבראת בי, אלוהי, עד שלא נוצרה שלך היא, משנוצרה – שלי היא; עין־סרסור זו שחטאתי כל ימי ודכאתיה, מכאן ולהבא אני עתיד להעמידה בראש אברי, שאהיה רואה בעיני את עין־העולם, שתהא עיני עין־העולם…

ד. התקופה האחרונה: ערב המלחמה העולמית האחרונה, ימיה והימים שלאחריה; סערה נישאת באוויר ומבשרת על יום דין נורא ואיום… כל איש עקוב יעקוב, דברים סמויים שנוצרו בעמל דורות ימים ושנים – נידונים למאכולת אש ברגע אחד, יחידים וציבורים יוצאים נקיים מנכסיהם, עליונים למטה ותחתונים למעלה, נרות־תמיד הולכים וכבים, תפארת־נצחים הולכת ונמוגה, אגדות מִנִי קדם נעשות לפרוזה גסה שבגסה, יופי נאצל לובש צורת כיעור זולה, נפשות אשר לא מכאן – דינן בכל מיתות בית־דין, גופות־עדן ורוך שצפו לגואליהן, קוראי שמם עליהן נעשים מדרס לרגל פראים יבואו ממרחקים אשר יטרפו וירמסו גם רמוס, ערכי חיים ומחשבה קבועים וקיימים – קדושתם נפקעת והם מרמס לכל עובר ושב. אין שבת, אין חג, אין קודש, אין מקרא ועצרה גם בגבר הלחץ, אך יחידים ישמרו בלבם על גחלת נר התמיד בל תדעך לעולם, בחוץ תשכל חרב, ובפנים – חורבן, מבוכה ומהומה, התנוונות וכיליון, בזבוז כוחות לבטלה, חנופה וצביעות, אצים להתעשר עולים מאשפתות, מיוחסים בני מיוחסים ארזי־החיים נעקרים ממקומם והיו כלא היו… אין מסורת, אין עבר, אין עתיד, אין אמונה ביום מחר כי יבא… ה“מחר” לא יקום ולא יהיה, אכול ושתוה, בוז ולעג, אַבֵד כל טוב וישר, שדוד וחמוס – כי “מחר” לא יבא… אין עוז־טוב באיש, אין תום־עדן באשה, נאנק הוא העולם כמחשב להתפלץ מכובד משאו – ומי יעמוד לו… צורות־החיים שנתישנו והיו אחוזות־גסיסה מכבר מתו מיתת־מגע קל ברגע אחד, עומד האדם בודד על עיי נפשו, עיי ביתו ורכושו, עיי עם וציבור – ועיניו לא ידע לאן לשלח… אך טוב גם ברע, גדול העוני שמכריח הוא לבקש, לחפש… מתגלים כחות־איל חדשים…

אבות ואבות זקנים, אימהות וסבות, אחיות וקרובות לנפש שנהרגו ונרצחו מוסרים מקל־ירושה, מקל נדודי דורות ביד רוטטת לצעיר מישראל הקם לחבוש פצעיו… יתגבר זה על גועל נפשו הגדול בחיים, על ההוויה שהיתה לו לפיגול, יפן עיניו למרחקי העתיד… הוא יעמוד בראש המחנה, על שכמו ישא את משאה וטרחה של כנסת ישראל. הוא החלוץ, המתנדב, ובאשר יקראוהו, שם הוא… מהפכות מדיניות־כלכליות גם רוחניות בעולם, מהפכות לא היו דוגמתן… והוא עומד בפרץ… לא רק לתקן את המעוות יבוא, לגדור סייגים שנפרצו, לקומם הריסות חורבה שנפסלה מחמת יושן ונידונה למיתה זה מכבר – כי לבנות יבא, לצור צורות־חיים חדשות, בחומר וברוח, לצור צורה לאותו חומר היולי, שקוראים לו ישראל בגולה, להעמידו על עיקרים ויסודות, כלפי פנים וכלפי חוץ, להכניסו בגדר עילה ועלול, בגדר חוק וקביעות, לתת לו פרצוף וקלסתר־פנים… והצעיר מישראל יצא מחוץ לתחום עמו הצר, וישא מדברותיו עת יבואו לחדש פני העולם… רוחות חדשות מנשבות בעולם, רוחות אהבה לכל הנברא בצלם אדם, רוחות שויון, מוגר כסא זדון ורשע בהרבה ארצות, ארץ לארץ יד תושיט, לשלום ואחוה יקראו מים על ים – לב העולם ניעור, את כיסא הכבוד של הצדק העליון יורידו עוד מעט ארצה, משפט אחד לכל, אין עָוֶל דורות, אין בכורה וזכויות, יש חובות, חובות חידוש ובנין – והצעיר מישראל יעלה ויגדל מרגע לרגע, ביום אחד יתחדש אלף פעם ופעם, אז תשיר נפשו שירת־תודה לאלוהי חייו ועם צפרי הבוקר יתן בשיר קולו…

ואחרי העמל הגדול, והחלומות שנכזבו – עיפות אין קץ, יאוש אין אונים, חולשה לא תדע משלה… כל ה“עודף” שבנפש פג, ואדם לא ידע לאן יפנה… איש בא לתקן עולם, והיום לא ידע להתקין את עצמו, איככה יכלכל את עצמו? ואן מפניו יברח?

בושה וכלִימה, פחד ומורך־לבב, שנאה ותועבה, בוז ולעג, כאב אין־אונים – עברה השעה הגדולה והנשגבה ויבואו הימים הנוראים אחריהם, והם רק – דלף וטרד…

נשמו שוב הדרכים כל אחד יתעה לבדו, איש איש לנפשו, בימים ההם אין רעיון בישראל, איש אשר לא ישר בעיניו יעשה… יעשה כי אין מוצא… אין מתאגדים לאגודה, אין מצטרפים לחבורה, איש איש ישא בשרו בשיניו וידום כי נטל עליו…

ולצער טרם יזכה…

מתוך שאיפתו לשלמות וקיצוניות – יבא לרדיקליות אישית וכללית. כל הקיים וקבוע אין בכחם להכריחו שיודה בהם אף במקצת. משום שהוא רוח הפרוגרס האמתי שאינו רואה לאחור אלא צופה לעתיד, רוח הפרוגרס הבודק כל דבר כי יתקל בו בדיקת־חיים; אם משהו חיוניות בדבר – מוטב, ואם לאו – דינו בגניזה.

הואיל וחשבון עצמו, צרכי עצמו ודאגות עצמו מרובים ביותר – עשוי הוא להסיח דעתו מבני־אדם, ליפול ברשת ה“אגואיסמוס”, כביכול… מתוך כך לקוי הוא אצלו חוש המשפחה במקצת, חוש הקרבה לאנשים קרובים ורחוקים, הכרוכים בו כאילו מעיקים עליו, הקרובים לו – מכבידים עליו ביותר.

בהיותו מצוי אצל אבסטרקציות שונות הוא מפשיט הרבה צורות שנתגבשו במשך כמה דורות ודבקו לתוכן דבוק יתר. בשאלות החברה הכלליות עשוי הוא לעמוד במחנה המורדים והמהפכנים, ליבו עם הלוחמים בישן, המחריבים בתי מקדש שגלתה שכינתו – לא מתוך אמונה בחדש, אלא מתוך התנגדותו לקיים… התנגדותו לקיים ועומד זו משתפת אותו עם הרבה והרבה כוחות פועלים בחברה, שבעמקו של דבר רחוק הוא מהם כרחוק מזרח ממערב… הטרגיות שבדבר מתחילה מתבלטת ביותר, עת יפוג רגש־ההתנגדות המשותף ובא רגע הבנין המשותף… מתוך אבסטרקציה יתרה – יבא לידי קוסמופוליטיות וכל התולדות הכרוכות בה…

ובתחום עמו הוא נתקל במפלגה. אין הוא בא למפלגה אלא מתוך שהוא רוצה לברוח מעצמו. ויתר על כן, מתוך שאינו יכול לפתור שאלת חייו לעצמו, בא הוא לפתור שאלת הכלל, לשם הסחת דעתו משאלתו הוא. שהרי יכול אדם לגאול את כל העולם כולו, ולשבר ליבו הגדול לא יוכל להביא גהה.

אומלל הוא ביותר הצעיר מישראל המפלגתי – הבונה. הן הוא האנרכיסטן הטיפוסי, אשר לא ידע גדר וסיג, מסורת ומשמעת, חוק ודין, את הכל יראה בעיניו הוא, ישתחרר מכמה וכמה צורות קבועות וקיימות למען יוכל לכת דרכו הוא – ועליו לעמוד ולדבר על חובות הכלל, חובות הפרט לכלל והכלל לפרט. ליבו בו יסער ולא ידע שלו, כל היסודות משמשים בנפשו בערבוביא, טושטשו הגבולים שבין עבר והווה, דמיון ומציאות – והוא יעמוד במפלגה ויחפץ להכניס נפשו לתוך חוקים ונוסחאות, נורמות ומסקנות. האַנְטִינוֹמִיה הגדולה! כולו רוח הערב הפראי, החופשי לנפשו, המגיח ממרחקים ונעלם בהם – לשאף לנורמה, לדוגמה, לצבת של ברזל, ליד חזקה… יד זו שהוא הראשון למורדים בה… בדד יחי ויסבול – וכל ימיו יטיף לעם וצרכיו, שאלותיו ועניניו. הוא כעיר פרא שהטילו עליו חובת ישוב, מורד וסותר שגזרו עליו עבודת־בנין, מסתכל שהעמידו אותו בפני המפעל… הוא בא לכאן כבורח מפני עצמו – ולאן יברח מכאן?… חייו במציאות זו – חיי אסיר בבית האסורים. כל נחמתו היא זו שפרק מעליו עול עצמו, אינו בר אחריות ולא בר עונשין, עובד הוא לטובת הכלל וע“י כך מתקדש הוא לרגעים ועולה בעיניו על ה”קרבנות" כי יקריב על מזבח הכלל… אין הוא מאמין שהכלל לכשיבָנה יבנה את ביתו הוא, ולפי שעה – אין דַין ואין דִין, אין חשבון ואין שאלה… מזבח־אבנים, אבני חצץ וגיר, עומד ברשות הרבים, בשוק החיים, אנשים נשים וטף ממהרים להעלות המזבחה ממיטב אונם ומאדם, איש כאשר ידבנו לבו – והוא הכוהן עומד ומקטיר קטורת לאלוהי המזבח ולמקריבי הקרבנות, ולקח מעליהם נזמיהם, טבעותיהם וכל אשר להם, קורא להם בשם אלהים – ולבו בו חלל… הכֹּהן – הקרבן לעולה…

גדולה היא ההתנגשות שבינו ובין המציאות היהודית. מורד הוא בה לכאורה ובא להקים שממותיה. ומציאות זו – אינה מציאות שלו. במקצת החיוב שבנפשו עושה, ובמקצת – עוני עמו אשר יחז מבשרו, והוא מוסר לפרקים את כולו למזבח־מציאות זו, את חלבו ודמו יקריב עליו, ובעלותו עולה ופשט צווארו למאכלת השלוחה – לא יפתחו השמים לעיניו, ומלאך אלהים לא יראה…

אין מציאות זו משרישה אותו בקרקע, משחררת אותו מיסודות אנרכיה, הפקר, דמיון, חלום שירה שנשתרשו בנפשו ביותר. אין הוא מתוה לו את הדרך לנפשו, בבחינת “מקבלת”, רוצה היא להיות, אך אם לא תהא אף ״נותנת״ מנין תקבל? זו ״גסה״ ומעשית היא ביותר – והוא נפגע ונעלב על ידה על כל צעד ושעל…

הן שאיפת הפרודוקטיביזציה המתחילה כובשת את נפשו; היא שמביאה אותו אליה, והיא לא תדע, שואף הוא להעביד את עצמו, לראות את עצמו עובד, עושה, פועל, כי געלה נפשו בחיטוטים וניקורים שאינם פוסקים, שיש בהם כדי לדלדל נפשו של אדם עד היסוד בה…

ובאדמת כנען ובלפור, היא אדמת התוגר לפנים, ולפנים מזה נראתה בחלום לאבי האומה ומרחוק לנותן־התורה על הר סיני, וכעת יחנו בה מספר בני ישראל לארצותיהם – רוצה הצעיר מישראל להתדבק בקרקע, לשלוח שרשים לנפשו… להשתחרר מהגורל, לזכות למתן־צורה, מתן־צורה לעצמו… מה גדול בנפש אותו איש המכונה “חלוץ” ביותר: האידיאל הלאומי־הציבורי או שאיפת הפרודוקטיביזציה הפרטית של הצעיר מישראל?

לא לי כעת להכריע בדבר… לאט לנו עמהם, אל נא נפריע דממת חוטבי עצים ושואבי מים לבית אותו ראו בחלומם… אל נדחק עצמנו לתוך מחנה־שכינה זה הבא לשכן עצמו בארץ הברכה והקללה… מחנה מורדים, מרוגזים, מהפכנים, בורחים משאלות החיים ורוקמי מסכת חיים חדשה…

עליהם טרם בא מועד לדבר… יהי אלוהיהם איתם באשר הם…

ומן הצעיר מישראל – לצעירה מישראל.

הרי היכל הבתולים הנצחיים לפנינו, הבתולים שלא נתנו לחילול, אשר בבתוליהם יעמדו עולמית… ואיש לא ידע בתולים אלה, והם לא ידעו עצמם…

זו הייתה תמיד נטולה מן החיים, אין טעם ליסוריה ולא לעצבה… לא למדוה לא תורה ולא תפלות, סוף בהמה לשחיטה וסוף בתולה לחופה, סוף גנב לתלייה וסוף אשה לנשואין… אין אשה אלא לנוי, והאשה היא הנוי, נוי לאחרים ונוי לעצמה…

אך טועים הם המונים את קיומה רק מהשנים האחרונות, עת חדרה האמנסיפציה החיצונית של הנשים בישראל. טעות גדולה היא. כי גם בימים כשהיתה פסולה לעדות ולכל דבר דת ודין, ולא היו מסורות בידיה אלא מליחת בשר ואפיית מצות, הפרשת חלה והדלקת הנרות – היתה זו בתור טיפוס קיימת וקבועה. ומי יודע אם לא אמנסיפציה פנימית, אמיתית זו שהייתה לה בימי הביניים ובימים שלאחריהם, האמנסיפציה של האשה… האם המחנכת והעוזרת, האשה בשנות הגזירות והרדיפות אינה גדולה ונשגבה מזו של זכות הבחירות הפסיבית והאקטיבית? וכשלא הייתה מצויה אצל ספורי אהבים ועגבים (רומנים) כלום לא היו סיפורי האהבה המועטים שבספרות הקודש מזעזעים את לבה ומולידים נצוצות־אהבה ראשונים? רק חד־צדדיות היא אשר לקינו בה אנו בני הדור הרואים את הגבר כהוויה פרימיטיבית ביותר ומונים את העולם ליום שעמדנו על דעתנו…

היא הייתה נר־התמיד שבבית – בחול ובשבת… נר מחמם ומאיר, משביע־תאווה לגבר ואהבת־חיבה לתינוקות, נושאת בעול ומשמשת “תכשיט־יופי” כאחד…

ובגבור המהפכות בישראל, ובידיה אין המפתחות למעשי האומה – הולכת היא ומתרחקת ממקומה הראשון, נדחקת ומרוחקת מעל היצירה…

בקרבה תשמור את יגון העבר, יגון ההתנונות יותר מהצעיר… הסתכלו בעיניה, בפניה וראיתם… הסתכלו בה בשעת שמחה, ריקוד וצהלה… הסתכלו בצעירה ה“מודרנית” שהפסיקה כמעט את חוט שלשלת הדורות וראיתם… חוט של יגון על פניה – גם כי תצהלנה כל עצמותיה… הן היא היתה בית־גנזים של כוחות האומה, אוצר שהכל מביאים לתוכו פקדונותיהם, פרוטתם היחידה ופרי עמלם בשנים… תלאות חיים רבות עִוְדוּה, נשם בית הגנזים ונתרוקן, חרב האוצר – ואין לאל ידה להחזיר לנושים אשר ישו בה…

הן היא בטבעה קרובה אל הצער יותר מחברה, הצעיר… ואף היא טרם תזכה לו… מתוך ששניהם מחזרים אחר צער חייהם – יקשה עליהם ביותר ללכת אפילו כברת ארץ קטנה… פגישתם – היא רק התנגשות… ירבו לחשוד זה בזה… אמון־גומלין אינו חזון נפרץ ביותר ביניהם, ולכשיתגלה – בן־חלוף הוא… הם יראו זה את זה כמרמים אחד את חברו… הם ימרדו זה בזה… יאבקו כל חייהם לשחרר את עצמם זה מזה… איבת־עולם שת אלהי חייהם ביניהם, ואלוהי־עולם נתן תשוקה בליבו ובליבה, להיותם נכספים ועורגים זה לזה… מקרבים הם ומרחקים זה את זה… תשוקה מדביקה ואיבה דוחה… טבע מקרב ויגון מרחק…

הרבה ממה שנאמר על הצעיר מישראל יחול אף על חברתו זו, חברתו לאורח חייו הקשים… והרבה ממה שלא נאמר עליה ביחוד – לא יאמר כאן, כי פרק בפני עצמה הוא, פרק שראשית ומקור לו ביסודות שונים ומשונים שהיו מרחיקים אותנו ממחוז חפצנו.

והן היא תברך את אלהי עמה שעשאה כרצונו, כרצונו ולא כרצונה… ולבה עליה דוי… בהתנגשות החיים יסוד האשה

שבקרבה קובל וצועק מרה… ספגה זו, ואולי שלא מדעתה, את כל רקבון החיים – ודומיתה בת ההכנעה והתחנה היא יללת אימים… כי לא יפקדנה אלהים, וולד אין לה… ויסגור אלהים את רחמה – וכח אין ללדת… לעקרות נידונה זו ולשכול לא תזכה…

הרבה מייסורי הצעיר בה, ותוספת לה, תוספת־האשה, מתנת אלהים ממעל… והיא הָאשה “בחסד עליון”, וייסוריה – לא ידעו חסד…

1922, ברלין

לא פורסם – וגם – לפי שעה – אין צורך לפרסמו.

זהו חומר לאחת משיחותי עם ביאליק.