פתחתי מחברת שנייה זו ביום ד' 26.3.1924

26.3.24    🔗

ביאליק יצא לפני שבוע [ביום ג' שעבר] מברלין. לאמונת כל המאמינים – יצא את הגולה לעולמי עולמים. עלה לארץ להשתקע. אני מסופק בדבר. הד“ר שכט (ראש הרנטן־בנק באשכנז) הוא ש”הגלה" את ביאליק לא"י.

ארשום כאן שיחותינו ופגישותינו האחרונות בברלין.

המשך שיחתנו מיום 24.2 [ראשיתה במחברת הראשונה]:

לאחר שוך חמתו עליו בעטיו של ה“פולמוס” של ויסלבסקי והורודצקי [שיצא להגן על ברדיצ’בסקי], הגשתי לו את מחברות ה“כרם חמד” שבהן באו המאמרים המסופקים (אח“כ נודע לי כי אותו “פלאי” – אע”פ שהוא משמש פסבדונים לרנ"ק באגרות אחדות – אינו במאמרים אלא פסבדונים להלל הכהן די לא טורי, האיטלקי). קרא בהם, ואני הייתי מפסיקו מדי פעם בהערות שונות. התחיל מפקפק בדבר אם המאמרים משל רנ“ק הם. ביארתי לו את ה-pro וה-contra שבדבר, לפי עניות דעתי. אשתו שבה אח”כ הביתה, התחילה פעמים אחדות משוחחת אתו, והוא שסעה בדבריו: או, מאניטשקא, מעשַיֶיע מיר ניט [אל תפריעיני] זעסט דאך אז איך בין פארנומען <או מאניטשקא אל תפריעיני. הן את רואה שאני עסוק>. אח"כ חזרה והזכירתו כמה פעמים שעליהם ללכת (ליל־שבת היה, מוזמנים היו לסעודת הערב), שנצא שנינו מן החדר, משום שרוצה היא להתלבש. יצאנו, בחדר השני שוחחנו עוד קצת.

אח"כ אמר לי: יודע אתה, יש לי בשבילך הצעה. שתעבוד בשביל “דביר”. אני נכון להציעה לפניך, אך בתנאי שאם לא תקבלה – אסור לך להשתמש בה לעולם (!)

התחלתי מהסס בדבר; כיצד אני יכול להבטיח הבטחה שכזו, ושמא רוצה אני ומוכן לעסוק בו בדבר בלאו הכי, אילו גם לא היה מציעו. והוא אמר: לא.

כלומר, אם אשמע את דברי הצעתו, אני מוכרח לקבלה לשם “דביר” בלבד. מילא הסכמתי לו. הבטחתי, כמבוקש מצדו.

הציע לי שאכין – לשם “דביר” – את כתבי מנדל לעפין, והוסיף: יש לי צורך בהם, בסריה [שורה] של ספרים. הסכמתי להצעתו, ואמרתי לו כי הנני מוכן ומזומן לפתוח בהכנת הכתבים. תיכף ומיד קם ביאליק מכסאו, תקע לי כף (כדרך התגרים!) ואמר: געמאכט, אפגעמאכט <נעשה הדבר>.

אמרתי: אפגעמאכט <נעשה הדבר>. <תכנית זו לא יצאה לפועל.>

אח“כ אמרתי לו כי לדעתי חשוב הוא ביותר להוציא את כל כתבי אברהם קרוכמל, ומתוך שאני עומד לסיים הוצאתם של כתבי רנ”ק, הנני מוכן לפתוח בטיפולם של כתבי אברהם קרוכמל בנו. ביאליק קיבל הצעה זו בשמחה. אמר: נו, אם כך צריך לכתוב איזה “זכרון־דברים”, עלינו לעשות כתב־התקשרות.

אח“כ הראיתי לו את כרך שירי מיכ”ל שיצא לאור בהוצאת “עינות”. סיפרתי לו על מכשולו של פיכמן בעניין השפעתו של ורלין על מיכ“ל. וביאליק אמר: מנין הוא [פיכמן] יודע את וורלין? וכי קרא בו? ער איז א טאלאנטליווער מענש, אבער וואס קען ער! ער האט עפעס אמאל געשריבען א פראדלאזשעניע [משפט אחד] וועגען רמב”ם – האבען מיר זיך אלע געהאלטען ביי די בייכער… <הוא אדם מוכשר, אבל מה הוא יודע. הוא כתב פעם משפט אחד על הרמב"ם, ואנו כולנו אחזנו בכרסינו מרוב צחוק >.

אחר כך התחיל ביאליק שואלני אם קבלתי את הצעתו בדבר כתבי ר' משה חיים לוצאטו [ש“עינות” תשתף את “דביר” בהוצאת כתבי רמח“ל ע”י הד“ר ש. גינצבורג]. אמרתי לו, כי מסופק אני בדבר, מאחר שספר השירים של רמח”ל ישמש אחד הכרכים בביבליותיקה “שירתנו החדשה מימות רמח”ל [וספר מיכ“ל אף הוא אינו אלא כרך בשירה זו] ש”עינות" עומדת להוציא לאור. ביאליק אמר לי שאינו מאמין שתהא לי “ביבליותיקה” שלמה מרמח“ל ואילך. את מי ומי תכניס שאל. הלא אין אף משורר אחד; מלבד יל”ג, אדם הכהן ועוד אחדים. אמרתי לו שיש בדעתי להוציא כרך אחד של השירה האיטלקית והשירה בגליציה. ביאליק התייחס אל הצעתי זו בשלילה גמורה.

שוחחנו אח“כ על הוצאת שירי נג’ארה שהוא משתתף בה עם “אשכול”, וביאליק אמר: נג’ארה הוא משורר ממדרגה שנייה או שלישית. אינו בדרגתם של ר' יהודה הלוי ובן גבירול. נג’ארה אינו פושקין. הוא בבחינת קולצוב [Кольцов] וכשמוציאים את קולצוב, אין להוציאם בדמות שירי פושקין. צריך להקפיד על כך, שמשוררים מהמדרגה השנייה והשלישית יהיו נבדלים אף בהוצאת כתביהם. ולפיכך אמרתי לו לד”ר קלצקין [עורך “אשכול”] שיוציאו את שירי נג’ארה בפורמט קטן; אולם הוא אינו מבין כלום בדבר.

נפטרתי ממנו. אמר לי שאכנס אליו באחד הימים הקרובים כדי לשמוע את חוות דעתו בעניין המאמרים המסופקים ב“כרם חמד”.

לאחר שבוע [בשבת בצהריים] נכנסתי אליו. היו אותה שעה ב“ביתו” [בית צ’רקסקי] הד“ר קלצקין והד”ר גולדמן, שהוזמנו לסעודת הצהריים. מלבדם היו עוד הד“ר הורביץ (אדם משונה, חיבר ספר על הכלכלה, באשכנזית, יש אומרים שהוא פילוסוף גדול, היה מבקר קבוע באסיפת הסטודנטים, לא ממשפחתו של ש"י איש הורביץ) ביאליק אחז בידי והחליקה, זמן רב החזיק ידי בידו, ואח”כ נכנסנו לחדר מיוחד.

הוא שלל את בעלותם של מאמרי רנ“ק. סיפרתי לו שאף אני באתי לידי הכרה זו [לפני שבוע הציע לי שאפרסם מכתב גלוי ב”העולם", בשאלה לזקני הדור, אם ידעו מי הוא בעל המאמרים ההם].

הראיתי לו את רשימת ספריו של אברהם קרוכמל. שאלני: מה הם תנאיך? אמרתי לו: איני יודע. אמר: הרי זוהי רק עבודת לקט ועריכה, אין אני יודע כיצד לסדר את ענין שכרך. ב“דביר” לא ניסינו עדיין בכמו אלה. אמרתי לו שאמלך בדבר ואודיעו.

שאלני: מה שלומך? ומה מעשיך? [בבקרו של אותו יום נשאתי ונתתי עם הד“ר קלצקין בדבר קבלת הנהלת העניינים ב”אשכול", וכמעט הסכמתי לו, וכדי שביאליק לא יכעס עלַי – שהרי לא קיבלתי את הצעתו בדבר “דביר” – החלטתי לספר לו].

סיפרתי לו שנאלץ אני מטעמים כספיים לקבל את הצעתו של הד“ר קלצקין ולהתחיל בעבודה ב”אשכול".

אמר: אַ, אַ! וב“דביר” לא חפצת לעבוד! והוא טפח על לחיי.

אמרתי לו: הד"ר קלצקין לא הציע לי שום תנאים שעלי להתפטר מהנהלת “עינות”, ולהיפך אמר לי שייתכן שיסייע במובן הכספי להוצאת ספרי “עינות” וישתתף בהוצאתם של כמה ספרים. נו – אמר – אנחנו לא יכולנו. מוכרח היית להתפטר מהנהלת “עינות”. לא יכולנו לוותר על תנאי זה. היה כאן משום ערבוב רשויות.

כשליווה אותי לפתח ביתו, ביציאתי, אמר לי: הד“ר קלצקין שאלני עליך, ואני אמרתי לו כי אין אני יודע עובד זריז וחרוץ ממך. ביקש לקרוא את הד”ר קלצקין שיבוא ויאמת את דבריו.

כשלשה שבועות אחר כך [בערך 12.3.24] נכנסתי שוב לביתו, לאחר שהזמינני ע"י הטלפון.

מוזמן הייתי לארבע אחה“צ. ביאליק אחר לבוא. בינתיים בא גם הצייר בוּדקו [הצייר של מהדורת היובל שלו]. הוזמן אף הוא לארבע, המתין לו. ביאליק בא בארבע וחצי. נכנס עם בודקו לחדר אחר, ואני חיכיתי לו עד לאחר חמש. בודקו יצא ברוגז רב מחדרו. ביאליק כאילו רץ אחריו, לפייסו או להרגיעו? שב ביאליק וביקש ממני להיכנס לחדר האוכל. התחיל אוכל את ארוחתו. היה מרוגז מאוד. מובנה הייתה לי סיבת התרגזותו בשל הקטטה בינו לבין בודקו. שאלני: המחכה אתה כאן זמן רב? אמרתי לו: נו – הראיתי לו את אגרת רנ”ק החדשה שקיבלתי מידי הד“ר י.ל. לנדא. לא “נתפעל” ממנה הרבה, שלא כדרכו. משום שהיה שרוי בהתרגזות יתירה. הצעתי לפניו את רשימת כתבי אברהם קרוכמל ואת תכניתי המפורטת. נראתה בעיניו וקבלה. התחלנו מדברים בעניין התנאים. אמר לי כי רוצה הוא לדון בהוצאה זו דין תרגום: שכר־סופרים – עשרה אחוזים ברוטו. ותיכף ומיד ישב וחישב כמה אכניס מכל כתבי אברהם קרוכמל. אמר: הרי תקבל 1400 דולר, זה שכר נאה, מה אתה רוצה? זה נאה; אין לך כאן עבודה רבה כבהוצאת כתבי רנ”ק. התחלתי משווה הוצאה זו להוצאת “שבחי הבעש”ט" ע“י הורודצקי [ב”עינות"]. אמר ביאליק: הרי הוא [הורודצקי] שנה את סדרו של הספר.

לאחר שכילה סעודתו, עברנו לחדרו הפרטי; אמר: נו, אם כך נשב ונכתוב כתב־התקשרות. ישבתי, ביאליק קורא לפנַי, ואני כותב. כמה פעמים שנינו את נוסחם של סעיפים אחדים. דעתי לא הייתה נוחה מתנאים אחדים. אמר לי: לא, אי אפשר לשנות. הרי אתה יודע שלא נרוויח מזה. אם לרֶוח – צריך להוציא לאור סידור. ולוואי ונזכה למכור שלוש מאות אקסמפלארים מכתבי אברהם קרוכמל. הרי אתה יודע, שעת הבהלה עברה. אלפיים אקסמפלארים הם כמות מרובה. אתה חושש למהדורות הבאות? הללו לא תבואנה. וכי מה אנו [כלומר “דביר”] חפצים? הרי די לנו אם ניתן אפשרות לעשרה תלמידי חכמים שישבו ויכנסו את עצמותינו הפזורות…

הפצרתי בו שיסכים ליתן שכרי מאלפיים וחמש מאות ספר, ולבסוף נענה לי.

נכנסה אח“כ רעייתו, ולאחריה – מרת קליינמן [אשת מ. קליינמן]. האחרונה החלה מדברת בענייני האופוזיציה הציונית [היא הלכה בשיטת בעלה שהתנגד לוויצמן ולפוליטיקה של הקמת ה”סוכנות" וכו']. עסוק הייתי בהעתקתו של כתב ההתקשרות, עפ"י הנוסח שהציע ביאליק. אמרתי דרך אגב, תוך כדי כתיבה, שוויצמן – כנראה – הוא היהודי היחידי העושה דבר של ממש. טפח ביאליק בחדווה של שכמי: בראווא, אף אני אמרתי אותם הדברים. מה הם מבקשים כולם? ז’בוטינסקי הוא בעל כשרון, אך א אינגעל. וואס ווילען זיי, וואס ווילאן זיי… <ז’בוטינסקי הוא בעל כשרון, אך ילד. מה הם רוצים, מה הם רוצים?>.

לאחר שהעתקתי את כתב־ההתקשרות על “כתבי אברהם קרוכמל” ומסרתי לו, שוב תקע את כפו לכפי, תקיעת כף: אפגעמאכט… <נעשה הדבר> כדרך הסוחרים!…

יצאנו החוצה. עומד היה לנסוע – כנראה – אל שמריהו לווין. ליוויתי אותו. קנה גם בשבילי כרטיס־מסע. [בפעם הראשונה!… קמצנותו….] בדרך התחיל שוב מספר לי על טרדותיו. ביקש ממני סליחה שחיכיתי לו זמן רב כ“כ. התחיל קובל על ההפסד הרב שיש לו בהוצאת כתבי היובל שלו, ארבעת כרכיו. ולוואי – אמר – שאוציא לזכותי לכל הפחות את שכר הסופרים. סיפר לי אח”כ על הקטטה שנפלה בינו לבין בודקו.

הרי אתה יודע – אמר – כמה מעילות מעלו כל אלה שעסקו בהוצאת כתבי. השהו את המכונה שבועות אחדים, ואני הייתי מוכרח לשלם הכל. השהו בכיסיהם עמודי הגהה – ועל חשבוני. לבסוף חסר היה ציור לגב אחד. לא יכולתי למסור את העניין לצַיָר אחר, מאחר שבודקו צִיֵּר את כל הכרכים. פניתי אליו והנה העלה את שכרו כפליים. מוכרח הייתי למלא את בקשתו. היום בא אלַי לסלק את חשבונותיו, צריך הוא לחתום על קבלה – והנה הוא מתחיל שוב לבקש הוספה. אמרתי לו: אין אדם מוסיף הוספה אלא כשהוא שבע־רצון, שנעשתה לו נחת רוח יתירה. ואתם מה עשיתם לי? אפשר והייתי נותן לך הוספה, אולם אתה אינך צריך לבקש ולהתנות על כך!… נעלב בודקו, לא חתם, וברח. הייתי נותן לו, הייתי מוסיף לו, אך מפני מה ביקש?

דיברנו על בודקו בכלל. לא – אמר ביאליק – הוא איש ישר לבב.

10.4.24 [המשך אותה הפגישה]    🔗

ואנו בדרך לתחתית (אונטערגרונדבאהן) הוֹיפטשטראסע.

ביאליק היה נרגז בעניין בודקו: רוגזו לא הרפה ממנו שעה מרובה. ואח"כ חזר ושאלני: החכית לי זמן רב? תסלח לי באמת, לא אשמתי היא זו.

נסבה השיחה על “אשכול” ועל קלצקין. ביאליק: וכי מה יודעים הם? [שוב שוחחנו על הוצאת שירי נג’ארה העומדים לצאת לאור ע“י “דביר” ו”אשכול"]. בשיחותַי עמהם נוכחתי שאינם מבינים כלום בעניין זה.

שאל אותי: האם אתה מתעניין בדבר זה? רצונך לטפל בכך?

לא – אמרתי – אין זה מענייני.

אם כך –אמר – צריך לשלוח את עמודי ההגהה לדווידסון, יטפל הוא בהם. עליהם, על אנשי “אשכול” אין לסמוך כלל. כלום מול"ים הם, קלצקין וגולדמן? אולם לקבץ כסף – הם יודעים יותר ממני. תאמין לי שאני אף פרוטה אחת לא קיבצתי לטובת “דביר”. באודיסה היו יהודים אחדים והם היו הולכים ומקבצים, אך אני לא עסקתי כלל בכך.

שוחחנו על “מוריה” ו“דביר”. הבעתי את תמהוני על שביטל את “מוריה” וכפף אותה ל“דביר”, למה ועל מה?

התחיל ביאליק מבאר לי: הרי באמת לא ביטלתי את “מוריה”. הרי נדפס ע“ג כמה ספרים: מספרי “מוריה”. אולם אומר לך את האמת, כל ימי עסקתי ב”מוריה" ולא הייתה לי מנוחה. מבקש הייתי לכל הפחות חצי שנה במנוחה, להקדיש שנה לנפשי – ולא יכולתי, לא יכולתי להפנות לכך. רוצה הייתי להיפטר מהמשא הזה. לא הייתה לי ברירה אחרת אלא לסגור את “מוריה”, לבטלה, אולם כיצד? ולפיכך הכנסתיה תחת כנפי “דביר” [יש רגליים לדבר, כי נימוק זה נכון היה. “מוריה” הטרידה אותו ביותר, משום שבהול היה על קיומה והצלחתה. ולפיכך ביקש להיפטר ממנה, אולם ב“דביר” מצא טרדות חדשות. שמעתי ממקורות בני־סמך שונים, וגם רמזים מביאליק גופו, שמכר את “מוריה” ל“דביר” בסכום הגון.] ב“דביר” אין לי כל חלק. אני עובד כמנהל המוסד, תאמין לי שאין אני מקבל אף פרוטה אחת, אעפ“י שאני מבטל רוב זמני על ה”דביר“. אינני מקבל לא שכר מערכת ולא שכר הנהלה. אולי בעתיד, כשיגדל ה”דביר" ביותר, יבוא יום ואקבל מה שהוא. כמה עבודה השקעתי ב“דביר”. ולא עוד אלא שאין אני אפילו מקבל דמי הוצאות; כלומר הוצאות נסיעה שהייתי נוסע מהומבורג לברלין ובחזרה אך ורק לשם ה“דביר”. כך דרכי, שבתור שותף אין אני מקבל לעולם הוצאות־הדרך. שהרי קשה הוא הדבר להכריע עד כמה אתה משתמש בדרכך זו לטובת עצמך ועד כמה לטובת העסק המשותף. אני ורבניצקי ב“מוריה” גם כן לא קיבלנו מ“מוריה” דמי הוצאות הדרך. אולם רבניצקי ישב כל ימיו באודיסה, ואני הייתי מרבה בנסיעות.

ביאליק קבל הרבה על הטרדות שב“דביר” ושוב התחיל מטיף לי מוסר – ומתוך הצטערות – על שלא קיבלתי את הצעתו להיות ממלא מקומו בהנהלת “דביר”, אמר לי: תאמין לי שהיה לי ממש שברון לב על שדחית את הצעתי. הצטערתי הרבה על דבר זה. ראיתי בך שאתה אדם מסור ונאמן, אתה הולך בדרך זה, ואתה ראוי לעבודה זו, ואתה ממלא אותה באהבה – וחבל שלא קיבלת את הצעתי. אילו קיבלת אותה – הייתי נוסע כעת לא“י ולבי היה סמוך ובטוח שיש לי ממלא מקום בחומר וברוח, וכעת אני מוכרח לומר לך שאין לי איש כזה, לא השארתי בברלין אדם שכזה. מה לעשות? אבל בכל זאת אני מקווה שעוד נעבוד יחד, נעבוד יחד בא”י. בעוד שנה תבוא לארץ ונעבוד יחד. אשמח מאוד שתעבוד במחיצתי. בכל זאת, הרי יש לי ניסיון גדול משלך – ויכול הייתי להראות לך כמה דברים.

חזרתי והסברתי לו שהמעכב בדבר היה אותו תנאי שהתנה אתי שאסתלק מ“עינות”. ביאליק השיב: זה היה אי אפשר. אני – לי אחת היא [?!] אבל הם, בעלי ה“דביר” [!! כלומר, הלא הוא היה בעל ה“דביר”, מי הם “הם”???] דרשו זאת במפגיע. חששו מפני שתי רשויות.

אחר כך אמר לי: במוצאי שבת זו תהיה שיחת חברים לרגל יציאתי מכאן. דבר זה הוא בידיעתי ובהסכמתי. הרי תבוא לשם, נתראה שם.

וכך נפרדנו.

קודם לכן – סמוך לפרידה – חזר וקבל על ההפסד הרב שהוא מפסיד בהוצאת ארבעת כרכיו [כתבי היובל], שאפילו להחזרת קרן לא יזכה מהם.

שאלני כמו כן ללימודַי באוניברסיטה.

ועוד קודם לכן, כשסיפרתי לו ששאלתי את ש. דובנוב בעניין המאמרים ב“כרם חמד”, אמר לי ביאליק: את דובנוב שאלת? מנַיִן לו דבר זה? מנַיִן הוא יודע בדברים אלה?

אמרתי לו: ואיך הוא מחבר את ה“היסטוריה” שלו?

השיב לי: זהו סוד שלו.

במוצ“ש, [16.3 (?) 15] נערך נשף פרידה לביאליק באולם союз русских евреев <ארגון יהודי רוסיה >, במעמד סופרי ישראל וחכמיו בברלין, זקנים וצעירים, באי־כוח הסתדרויות ועוד. ביאליק היה לבוש שחורים, כולו “הדר” [איחר לבוא בשעה בערך סיפרו לי אח”כ משמשיו שמלחמה רבה נלחם בסמוקינג, כפתוריו וכו' וכו‘]. פניו כפני בורגני “שבע”, נאה. הד“ר ברנפלד פתח, בירך את ביאליק שא”י תשמש לו מה ששימשה איטליה לגיתה, שישוב וימצא את השירה בא"י, יחדש שירתו וכו’. נאמו אחרים [פיכמן, שניאור, ד“ר שמריה לווין] ואח”כ נאם ביאליק בעצמו, ואלה הם ראשי־פרקי דבריו:

כשיצאנו מרוסיה לארץ היינו שמונה [?] אנשים. בקושטא נטינו מן הדרך. באנו לאשכנז. ויתרנו על עלייתנו לארץ, כדי לתת לחברינו מקום להתפרנס בארץ. ואנחנו כעת בדרך, בין מסע למסע, ובדרך אין להאריך בדברים. ובאמת, היה טעם לישיבת גלות זו באשכנז. יש ממנה ללמוד וללמוד. הנה יושב בינינו חכם זקן אחד [הראה על ש. דובנוב], שעסק כל ימיו בחיבור היסטוריה ישראלית בלשון הרוסית. מה עשה הקב“ה? הביאו לאשכנז, וכאן נוכח שאין צורך בהיסטוריה ישראלית בלשון רוסית שאין קשר בין ההיסטוריה שלנו ובין הלשון ההיא, והנה בהוצאת “דביר” יוצאת לאור ההיסטוריה שלו בעברית. מספרים על ר' נחמן הברסלבי שהיה בא לירידים והיה ניגש לסוחרים שבאו ליריד וּמוכיח להם כי ערומים הם, ואין כסות לעורם. וזה היה טעם ישיבת גלותנו באשכנז, כאן נוכחנו כי ערומים אנחנו. רק כאן באשכנז נתגלה סוד הדבר. [! ובאמת, הולכים ונדפסים בברלין גם התרגום האשכנזי, היהודי, והמקור הרוסי של ההיסטוריה של דובנוב! ובאמת ערכה של “היסטוריה” זו היה בעיקרו ברוסית, מלבד הכרכים האחרונים –החדשים – הקובעים מקום לעצמם.] ושוב: הלכה ונתפתחה באשכנז חכמת ישראל בלשון לועזית, וע”י שנתגלגלנו לכאן מצאה זו את גאולתה ב“דביר” [הירחון, שלא הוציאו אלא חוברות אחדות] אמנם נאבק הוא כעת על קיומו, אך אקווה שיוסיף להתקיים. לפני שנתיים, כשבאתי הנה הזמנתי חבר סופרים ועסקנים והצעתי להם את תכניתי, תכנית “דביר”. אפשר שהרבה מן המשתתפים באסיפה ההיא יושבים כאן אתנו [גם אני הקטן השתתפתי באותה אסיפה]. ובאמת אני הזמנתי אתכם כדי לתת לכם דין וחשבון מפעולותי כאן. אני הזמנתי אתכם, אל תחשבו כי זוהי “הפתעה” שנעשתה לכבודי. הכל נעשה בידיעתי ובהסכמתי. “דביר” עשה הרבה. אין אני מתכוון לעשות ריקלמה <פרסומת> ל“דביר”. וכאן אני מחוּיב להזכיר את שמו של היושב ראש שלנו, ד“ר שמריה לווין, שסייע על ידי סיוע של חומר להקים את הבנין הזה. מצד שני, מלא אותו היו”ר הנכבד שלנו – יו“ר הכבוד הד”ר ש. ברנפלד – כלומר את המוסד “דביר” תוכן. הוא נתן לנו את “המבוא לכתבי הקודש”. שני כרכים כבר יצאו לאור, שמונים גליונות דפוס. הראה הזקן שלנו מימיו ספר כל כך גדול משלו בעברית? [חיבת ביאליק לכמות של גליונות דפוס, לגליונות רבים – מבהילה!!! לברר את זה!]. ובאלה הימים יצא לאור הכרך השלישי. ולוואי וישלח לנו הזקן [ד“ר ש.ברנפלד] שלנו לא”י עוד שמונים גליונות דפוס ועוד שמונים גליונות דפוס [!]. אני רואה את עיקר פעולתי, מלבד פעולתי הספרותית בתור סופר, את פעולתי בתור מו"ל.

לא יכולתי לעלות ישר מרוסיה לא“י. תנאי העבודה לא היו נוחים בארץ, תנאי ההדפסה קשים [! וקודם אמר: לא עלה לארץ כדי ליתן אפשרות פרנסה לחברים בארץ]. נמנו כאן בברלין לייסד את חברת “דביר” ולעבוד. הצלחנו, וכעת אני עולה לארץ. טוב פת חרבה ושַלווה בה מבית מלא זבחי ריב, וכמו שאמרו חז”ל: טוב פת חרבה – זהו תלמוד ירושלמי, מבית מלא זבחי ריב – זהו תלמודה של בבל [רצה להמשיך ו“פתאום” שכח את המשך דברי חז“ל, ואמר: כאן יושב בינינו הד”ר אפשטין, אחד מעורכי “דביר”, מה כתוב שם? אולם גם אפשטין לא ידע בדיוק, מן הקהל התחיל “לעזור”…] תלמודה של בבל נמאס עלַי. צאו וראו כמה פשוט הוא התלמוד הירושלמי, וכמה מסובך ומלא מחלוקת הוא התלמוד הבבלי. אני רוצה בפת חרבה ושלווה בה. אין אני מקווה לגדולות ונצורות [רמז – לברכת ברנפלד שימצא בא“י את איטליה שלו!] איטליה? שירה? אֶ, אֶ, אני רוצה לעבוד בארץ, להדפיס, להמשיך את עבודתי בתור מו”ל, לנסות לעבוד לפי תנאי הארץ. ואין אני שר המסכים [תשובה לפיליטון של ז. שניאור ב“העולם”: שר המסכים, ח.נ. ביאליק] כאשר בדה עלַי אדם רע זה [שניאור: רשימות אדם רע] [ובדברו טפח ביאליק בכוח על שכמו של שניאור שישב בקרבתו, וכל הקהל הריע בשמחה.] רק פעם אחת הסכמתי וזוהי הסכמתי על זלמן שניאור, וכמדומני שלא טעיתי, אבל אינני גם שר האופים (ההיה כאן רמז כלפי שניאור, המרבה כתיבה?] אינני אופה שירים.

בסוף נאומו הציע ביאליק לשלוח טלגרמה לר' חיים ויצמן באמריקה: נעודד נא את רוחו ונחזקו; הנוסח הוא פשוט, מלים אחדות: ראה ברכה בעבודתך.

לאחר שסיים ניגשתי אליו. עמד ודיבר עם טייטל [מי שהיה השופט היחידי ברוסיה], הושיט לי את ידו ואמר: נו, איך האב נישט גערעדט קיין נארישקייטען? <נו, האם לא דיברתי שטויות?>.

אמרתי לו: חס ושלום [גם דברים טפלים של ביאליק היו כה חביבים עלַי!] אבל אולי מי מן הנואמים האחרים…

אמרתי לו שלשוא חיכיתי לו במשרד ה“דביר” לקבלת החוזה בעניין כתבי אברהם קרוכמל. אמר לי: כיצד? וכי לא מסר לך את החוזה? הרי לא חסר היה זה אלא חתימה בלבד?

תוך כדי דיבור סטר לי על לחיי ואמר: בוא אתי אל קרופניק [ח. א. ק] עבר אתי דרך כל האולם; יצא כדי לחפש את קרופניק. ניגשנו אל רוזנצוייג [הפנקסן של “דביר”] והוכיחו על פניו. קרופניק ורוזנצוייג הצטדקו.

ביום ב' שאחריו, בבקר, נפגשנו במשרד “דביר”

ביאליק שאלני: החתמת? [על החוזה]

הזמינני ללוותו למשרד הארץ־ישראלי. בדרך שוחחנו שוב על הבנקט שערכו לכבודו. שוחחנו על נאומיהם של פיכמן ושניאור – פיכמן גמגם, פטפט, שניאור הקביל את פעולותיהם של ביאליק ובן אביגדור בתור מו"ל… [כאילו אין לציבור העברי “חשבון” אחר עם ביאליק אלא זה]

אמרתי לביאליק: כמה חוסר טעם היה בדבריהם.

ביאליק הוסיף: וגם חוסר נפשיות.

הרגשתי בו כי דעתו לא היתה נוחה עד מאוד מדבריהם, כי התמרמר מאוד עליהם.

אמרתי לו, שאילו סדרו בנקט מעין זה בוורשה או בווילנא היה ודאי עולה באופן יותר יפה.

ביאליק השיב: כן, הרי כאן אנו בדרך… וכאן כולם חכמים, כולם יודעים את הסוד, אין מתפעלים.

חזר ושאל לדעתי על נאומו: איך האב אבער גערעדט צו דער זאך? איך האב קיין גרויסע נארישקייטען נישט גערעדט? <האם דברתי לענין? האם לא אמרתי שטויות גדולות?>.

אח“כ דיבר בענין ה”דביר" ואמר: אה, מיר האבען דאך עפעס א טו געטאן! <עשינו משהו חשוב!> [ובאמת, מהי פעולת “דביר” כנגד אותה פעולה רבה וענפה שנעשתה מצד כל הוצאות־הספרים העבריות שבברלין? כמעט כמוה כאין… אמנם רבות מהן הולכות וחרבות, מכל מקום כמה רבה הייתה פעולתן.]

שאלני: ומתי תמסור לנו את הכרך הראשון מכתבי אברהם קרוכמל?

השיבותי: בקרוב.

ביאליק היה תפוש מחשבות, שלא כדרכו בשעת טיול עם בני־אדם, ובשובנו מהמשרד הארץ־ישראלי לא דיברנו כמעט דבר. מקרה יוצא מן הכלל אצל ביאליק! בסוף הזכירני שבערב [בו ביום] ייערך לכבודו בנקט באגודת הסטודנטים בברלין. אמרתי לו שאני מוזמן לשם מטעם האגודה, שאני נמנה עם חבריה.

בערב. ביאליק בא אל בית אגודת הסטודנטים [רחוב פרידריך], בלווית הד“ר סולוביציק. ביאליק ביקש סליחה על שאינוֹ לבוש שחורים: תסלחו לי, את כל חפצַי ארזתי כבר ואין לי אלא חליפה זו. אח”כ התחיל מדבר על ביקורת המקרא, ועל יתרו שהיו לו שבעה שמות, ובוודאי גם הוא ידע כבר על ביקורת המקרא… וכיצד בא לשיחה זו על יתרו: בחדר המזכירות של האגודה הנ“ל לא היה אלא כיסא אחד, ישב עליו ביאליק ואמר: אני יושב ואתם כולכם עומדים, וכך נזכר בדברי יתרו למשה. ואמר: נפלא הדבר ש”גוי" מן החוץ בא אל משה רבנו ולימד אותו… [ודאי שוחח קודם לכן עם סולוביציק בעניין ביקורת המקרא, על הוצאת “שכיות המקרא”, על דביר־המקרא וכו' וכו'].

אני ישבתי בראש אותו בנקט שערכה אגודת הסטודנטים. לובובסקי פתח. נשיאותי עלתה יפה במאוד. ביאליק חיבק אותי אח"כ ואמר לי: לא ידעתי כלל כי מסוגל אתה לדברים כאלה [שבחי ויסלבסקי וכו'].

בנאום הפתיחה מסרתי את הנהלת הבנקט לביאליק בעצמו. אמר: אין אני יכול להתבנקט. השיבותי תוך כדי דיבור: התבנקט בכדי שתבנקט, על דבנקטת בנקטוך, וכו'.

אחרי הנאומים – דברי ביאליק:

כאן ביניכם הצעירים טוב לי מאוד. כשנכנסתי הנה ובאתי ללשכה שלכם ולא היה אלא כיסא אחד לישיבה – כבר רווח לי. היה לי יפה, יפה. צעירים אינם צריכים להרבה. מצטער אני מאוד שלא היה לי פנאי קודם לכן לבוא בחברתכם ולישב ביניכם. בילדותי אהבתי לפטפט הרבה. הייתי קורא בספרי מוסר שונים כי השתיקה יפה מהדיבור. החלטתי בכל פעם לשתוק, ולא יכולתי. כמה פעמים נדרתי נדר השתיקה, וללא הועיל. הד“ר סולוביציק האט מיר פראוואצירט <עשה לי פרובוקציה >. אמר שאני יודע לדבר. מה אעשה? אני בכל פעם אומר: זו היא הפעם האחרונה שאני מדבר, מכאן ולהבא אהיה שותק. עכשיו אני שוב נודר: זוהי הפעם האחרונה, בארץ ישראל אשתוק. הלוואי… כוחם של צעירים גדול הוא, שכל דבר שהם עושים נאה הוא. הזקנים זקוקים להתעוררות רבה, הצעירים עושים, שמחים מאליהם. הזקנים זקוקים לרוב צבעים, מה שאין כן הצעירים. רוֹזַנוֹב מצייר באחד מספריו שיחתם של שני צעירים שהלכו ברחוב: סשה אומר לישה: ראה נא עגלה עומדת! ישה פורץ בצחוק: חה, חה, חה! כל דבר קל כל דבר רגיל מעורר בהם שפעת־כח, שפעת חדווה… הצחוק אינו תלוי בסיבה. בניגוד לכל העמים אנו ישראל עם צעיר, עם מלא כח; אף אנו אין אנו זקוקים להרבה. משום שאנו משתתפים במעשי בראשית, עושים מעשי בראשית [! כמה היה קשה לי תמיד לשמוע לשון־בראשית זו!] מימי לא קנאתי בסופרים מאומות העולם, אף לא בגדוליהם ובמפורסמים שבהם. משום שכאן אני ב”בראשית". מנדלי מוכר ספרים היה אומר: צאו וראו מה בין סופר עברי לבין סופר רוסי. הכתב הרוסי הוא רחב ותופס מקום רב, מה שאין כן הכתב העברי. לדוגמא Ж רוסית וז' שלנו. ברוסית אין ראשי־תיבות, רוסית היא לשון ארוכה – וכך בזמן שזכה הסופר הרוסי לכתוב גליון דפוס שלם, לא זכה הסופר העברי לכתוב אלא חצי גליון בלבד. ושוב: בעד גליון דפוס רוסי משלמים כמאה רובל, ובעד גליון דפוס עברי משלמים 24 רובל וחמישים אגורה. און וואס טוט גאט א נס? סוף כל סוף גם באצאהלט מען די 24 רובל מיט די 50 קאפיקעס אויך ניט < ואיזה נס עושה האל? סוף כל סוף גם אין משלמים עשרים וארבעה רובל וחמישים קופיקות >. ובכל זאת היה מנדלי מסיים: אשרי שסופר עברי אנכי. אילו ראיתם שמחתו של הסבא כשהיה מחדש איזו מלה למושג אלמנטרי ופשוט שכל בר בי רב יודע אותו בכל לשון שהיא, זוהי גם שמחתנו בארץ־ישראל, שעבודתו בארץ בראשית.

בדברי סיומו אמר: אתם הצעירים, עשו מה שתעשו, שירו מה שתשירו, ובלבד שתהיו צעירים. הכל יהיה נאה, הכל יהיה טוב, כי על כן צעירים אתם.

בנאום הנעילה ברכתיו ברכת הדרך, הודיתי לו שהקדיש לנו את הערב האחרון [?!] בגולה. לאחר כך הרבה ביאליק לספר בשבח אותו בנקט.

ביאליק בא למרחביה ונכנס להית אבא. חיכה כשעה לבוא אבא מן השדה. שוחח בינתַים עם ירוחם ושפרה. לדברי ירוחם סיפר הרבה בשבחי. אמר: משרידי תלמידי חכמים שבסופרי הדור הצעיר. אף בפני אבא סיפר הרבה בשבחי. הבטיח לכל המסובים שאהיה פרופסור באוניברסיטה הירושלמית.

בקבוצת מרחביה סיפר על אבא שהוא איש יקר ולו בן יקר. לפני שבועיים כתב לי על רושם אבא עליו. זהו המכתב הרביעי שקיבלתי ממנו.

לפני ימים אחדים נכנסתי ללשכת “אשכול” ומצאתי את קלצקין, גודלמן, וילנסקי, הינדלמן, יושבים ומספרים בגנותו של ביאליק. סיפרו על קמצנותו, על מידותיו הרעות, על אהבת הממון שלקה בה. בא“י נסע באוטו של פישמן, מעורכי ה”מארגען זשורנאל", והלה טלגרף בכל רגע לאמריקה על נסיעותיו בחברת ביאליק.

טשרניחובסקי אמר: יש להוציא מוניטין לביאליק: ארי שבסופרים מכאן, וחזיר שבסוחרים מכאן.

ומכל מקום – יכולים רוב המרננים אחריו להיות כפרת ביאליק. עם כל חסרונותיו ומגרעותיו – ביאליק הוא ביאליק, אחד הוא ואין שני לו.

29.7.1924    🔗

ביאליק בא מא"י לאשכנז, לזמן מה.

לפני שבועיים צלצלתי אליו. אמר לי: חפצתי לראות את פניך. בוא אלַי. באתי. ישב ושוחח עם מרגולין [מו“ל ה”זמן" לשעבר]. קם, העלה את משקפיו על מצחו, נגש אלַי, התנשקנו [כמו שאומרים בא“י]. שוחח עם מרגולין, שחקרו ודרשו על א”י. אמר לו ביאליק: שלום אש זאגט א“י איז א קוראשז־זאך! ווער ס' האט קוראזש קען פאהרען. איהר זייט דאך א ייד וואס האט עקשנות – אין א”י דארף מען האבען עקשנות. צוריידען קען איך אייך נישט. אז איהר וועט דארט זיין, וועט איהר שוין האבען וואס צו טאן < שלום אש אמר: א“י היא עניין שבאומץ. מי שיש לו אומץ יכול לנסוע. אתה יהודי עקשן. בא”י זקוקים לעקשנות. לפתותך איני יכול. כשתהיה שם יהיה לך מה לעשות>.

מרגולין הלך. התחלנו משוחחים. שאלני לשלום עבודתי. הראיתי לו גיליון אחד משל מבואי לכתבי רנ“ק. הפליא הרבה; ציטט אחד מדברי רנ”ק: “שניהם מציקים בשווה”. הרציתי לו מחדש מדעותי בשאלת הגליונות של רנ“ק. אמר: איזו השפעה הייתה לו? השיבותי לו על כך. אח”כ אמר: יודע אתה? הוא היה יורשו של הרמב“ם. זה הכל. [כמובן, שבמשפט סתמי ו”כולל" לא היה כדי להניח את דעתי – הרבה “שטחיות” ראיתי במשפט זה.]

הראיתי לו מחברת אורתודוכסית אחת [“אפריון”, ירחון לדרוש ולכל ענייני ישראל סבא, סיון תרפ“ח] שבה באה רשימה עליו, על ביאליק. קרא אותה בעניין רב. צחקנו שנינו הרבה על כמה פרטים. אח”כ אמר: אלה הם שומרי כח היצירה, האורתודוכסים הללו, הפשוטים. כאן יש סוד גדול בדבר. הם הולכים ועושים את שלהם. שומרים על הישן שלא יאבד. לא כן אנשי הפוליטיקה שלהם. הללו נרגנים, מנוולים. התווכחתי עם צעיר אחד משלהם, בור ועם הארץ.

באותה מחברת מצא ביאליק מאמר: “תיקונים והערות בפירוש אבן עזרא”. התפעל מאוד. אמר: דברים כאלה צריך לאסוף.

אח"כ שאלני: מה בדבר כתבי קרוכמל? העוסק אתה בהם? השיבותי לו בחיוב.

סיפר שוב על אבא ועל הרושם הטוב שהטביע עליו.

שאלתי את ביאליק אם אמת היא בפי קלצקין שהוא ביקש ממנו [מקלצקין] לפרסם את מאמרו “רשם שקדן” – ב“העולם” נגד ברדיצ’בסקי.

אמר ביאליק: קלצקין שאלני אם מותר להדפיס מאמר זה. אמרתי לו שאינני רואה כל חטא בדבר. לא עוררתי אותו לכך ולא ביקשתי ממנו שיפרסם מאמר נגד ברדיצ’בסקי. אבל אמרתי לו שמותר להדפיס מאמר בגנותו של ברדיצ’בסקי. למה היא “רַבֵיות” זו? שלושה “רביים” בספרותנו: ברנר, ברדיצ’בסקי ועוד שלישי [סתם ולא פירש], כל הפוגע בהם כפוגע בכבוד מלכות. אף אחד־העם בשעתו היה מעין “רבי” אך הוא ידע בעוד מועד להתרחק מכך. ונפלא הוא, דווקא אלה שנלחמו בזכות האוטוריטט – נעשו הם גופם ל“רביים” שאסור לפגוע בהם. איש כקלצקין רשאי לפגוע בברדיצ’בסקי, ער איז דאך א מענש מיט וויסען. אז ער זאגט איז געזאגט < הוא אדם בעל ידיעות, כשהוא אומר משהו, הדבר אמור >, מדוע יאסרו עליו את הביקורת על ברדיצ’בסקי? [לפני שנתיים בערך ביטל ביאליק בפני את קלצקין כעפרא דארעא. אמר עליו שהוא “בעל מליצה” ולא יותר. קלצקין גופו אמר לי זה לא כבר, כי כל סופר מכיוון שביאליק מקבל איזה ספר משלו להוציאו ב“דביר”, הרי הוא נעשה חביב עליו, גאון ובעל כשרונות, ואם כן אפשר שלרגל הוצאת כתבי קלצקין ב“מוריה” התחיל ביאליק מעריץ אף אותו.]

אחר־כך התרגז ביאליק שוב באותו עניין וחזר על טענותיו נגד ברדיצ’בסקי – או לזכות ביקורת ברדיצ’בסקי – בהתרגזות יתירה. ניכר היה שהעניין הזה הטרידו, הרגיזו ה“קומפלקס” של ברדיצ’בסקי.

הוסיף: רוצה הייתי לכתוב איזו רשימה באותו עניין. אמרתי לו: לא כדאי למר ביאליק להשקיע עצמו בוויכוח זה שאין לו טעם. השיב לי: כשאני קורא בדברי ברדיצ’בסקי אני רוצה להבין אותם. הרי אף אני מבין בדברי שירה. אף אני יודע בטיב לשון – ואין אני מבין את דבריו. מה זאת? הייתכן הדבר? [שכח ביאליק מה שאמר על ברדיצ’בסקי בנאום־ההספד שלו בברלין, כחודשיים לאחר מות ברדיצ’בסקי; אולם בכמה משיחותינו הפרטיות דיבר ביאליק בשלילה ובבוז על ברדיצ’בסקי; כמה פעמים קרא לו: בעזגראמאטנער < אנאלפאבית >…]

שאלני: מה שלום “עינות”? סיפרתי לו.

אמר: לא כדאי לעבוד באשכנז. מי שיעבוד כאן יפסיד את כל מעותיו. ראיתי מראש מצב זה [?!] ניבאתי על כך לפני שנתיים [! לא היו דברים מעולם!]

אח“כ דיברנו על הוצאת “פנקס מדינת ליטא” ע”י ש. בודנוב בהוצאת “עינות”. אמר ביאליק: למה לך להוציא “פנקס” זה? כשיש לבורטוריום אזי מוציאים דוקומנטים, אולם למה לכם לטפל בהוצאת דוקומנטים זו?

שאל, אם ש. גינצבורג שלח את כתב־היד של רמח"ל.

סיפרתי לו על כתב־ידו של טשרניחובסקי “עמנואל הרומי” שניטל עלַי לתקנו ולערכו לדפוס, ואף דבר זה של טשרניחובסקי מבליט ששד“ל הוא שהכניס את ה”אברופיזם" לשירותנו [ה“אברופיזם”?] < אֵירוֹפִּיזְם?>

ביאליק אמר: דבר זה שמע מפי. אמרתי לו כי שד“ל הכניס את המשקל הטוני לתוך שירתנו. אח”כ הציגני לפני האינז’ינר זלקינד שבבית חתנו הוא מתאכסן: молодой хорошiй писатель и хорошiй человек <סופר צעיר טוב ואדם טוב>. והוסיף: וגם לו אב טוב ומצוין. והתחיל שוב מספר נפלאות על אבא והשפעתו על כל האיכרים.

כשנפרדנו, אמר לי: אשהה כאן כשבועיים.

שכחתי: ביקשתי ממנו שיסייע לי בחיבור נוסח־ההקדשה ל“כתבי רנ”ק" שאני מקדישם לו. צחק ואמר: זהו עניינך, עשה כרצונך.

בדברו על א"י אמר: קודם לכן הייתי שונא את הקנאים מטיפוסם של אוסישקין, בוגרצ’וב וכיוצא בהם. כעת אני רואה שהללו צדקו. בלי קנאות לא תיבנה הארץ.

[לפנים הייתי רושם רשימות־שיחותי עם ביאליק בהתעוררות פנימית מיוחדת במינה. כעת אין שיחותינו מטביעות עלַי אותו רושם שמלפנים, אינן מהממות ומדהימות אותי, אינן מכריחות אותי לרושמן, ומכל מקום ארשום את עיקרן וקיצורן.]

צלצלתי אליו לפני ימים אחדים. שאלתי אם כדאי לי להזדרז בהכשרת כתבי אברהם קרוכמל לדפוס, ואם יש לי תקווה שאקבל שכר־סופרים. אמר לי, שאין תקווה רבה לכך. מכל מקום, הוסיף, היכון. אולי יבוא מקרה שיחסר כתב־יד ואתה בא בכתב ידך ונמצאת זוכה. אין לחכות לנס בידיים ריקות. כל הרודף אחר הנס, הנס בורח ממנו. צריך אתה לדאוג על כך שידיך תהיינה מלאות ואז תבוא שעת־כושר ותשתמש בה.

אמר לי: קודם צאתי מכאן אני חפץ לראות את פניך.

הבטיחני שישתדל שאקבל מ“דביר” הוצאות־הדרך להנובר, לבקר את חנה קרוכמל.

מחר או מחרתיים אכנס אליו שוב.

1.8.1924    🔗

אמש מסרתי לח. נ. ביאליק טופס אחד של “כתבי רנ”ק" שהקדשתי לשמו.

קיבל את הספר מידי, הודה לי, פתח, דפדף ודפדף, היה נרגש.

אמר: הרי זה ספר גדול. יכול היה להיות בעל שני כרכים. חבל שחסרים כאן הפרקים הללו [ראה הערתי בהקדמה]. עבדת עבודה גדולה. אף ספר אחד מספרותנו החדשה לא יצא בצורה זו של “כתבי רנ”ק". ובאמת, הרי זה הספר היחידי שלנו. נו, איהר דארפט דעם ספר באנעצען… איהר דארפט מאכען א סיום… חבל שאיננו [פתח, ולא גמר, כאילו רצה לומר: שאין לי כאן בית וכו'] איהר זייט א חתן־תורה, איצט דארפט איהר ווערן א חתן־בראשית… וואס הייבט איהר ווייטער אן? א חוץ די כתבים פון אברהם קרוכמל? < אתה צריך להרים כוסית לכבוד הספר… אתה חייב לעשות סיום. חבל שאינני (פתח ולא גמר, כאילו רצה לומר: שאין לי כאן בית וכו') אתה חתן־תורה ועליך להיות עכשיו חתן־בראשית. במה תפתח עכשיו? מלבד הכתבים של אברהם קרוכמאל? >.

אמרתי לו כי עייף אני ומבקש אני מנוחה במקצת.

כך? אמר: ומדוע אינך נוסע לא"י?

– אין כסף

– הנסיעה עולה רק בעשר לי"ש. האמנם 180 מרק הם אצלך סכום גדול?

– כן.

דפדף במבואי ונתקל בביטוי “ארבעת השפטים הרעים” (ציטט מדברי רנ"ק). אמר: אט וועל איך אויך זאגען א גוט ווארט, א דבר תורה. דאס איז ניט קין פשעט’ל. דאס איז א אמת, א אֲמיתיות, א אמת לאמיתו, דאס שטאמט פון אבראמאוויצען (מנדלי מו"ס) נאר איך האב דאס א ביסעל צוגפוצט <אמר: אומר אני לך רעיון יפה. דבר תורה. זה לא “פשטל”. זו אמת. אמת לאמיתה. המקור הוא בכתבי אברמוביץ (מנדלי מו"ס) אבל אני רק שיפצתיה>. כתוב: “אמרתי” וגו' “אשביתה מאנוש זכרם”, “לחומי רשף”, “מזי רעב” וגו' “ושן בהמת אשלח בם” <דברים ל“ב >. במקרה זה נתקשו כל המפרשים, ויש הרבה פשט’לאך על כך. אולם צריך לדעת, כי דבר זה היה מקובל באומה שבארבע תקלות חרב העולם: דבר, חרב, רעב, משלחת חיה רעה. כך גם נאמר ביחזקאל. בתלמוד נאמר: בארבעה פרקים נידון אדם וכו' <צ”ל “בארבעה פרקים העולם נידון”, ר’ה טז ע“א משנה>. והיא גם כוונת המקרא הנ”ל: לחומי רשף, רשף הוא זיק, לחומי – אכולי, הרי־חרב; מזי־רעב – הרי רעב וגו' הרי דבר, וגו' הרי חיה רעה. וע"י כך מתיישב המקרא. און דאס איז א אמתיות, אנ’אמת לאמיתו < וזוהי אמת, אמת לאמיתה>.

תוך כדי “יישוב” פסוק זה עבר ביאליק לדבר על “המליצה”. כשאינך מבין מקרא זה לחומי רשף וגו' – מה מכבידה עליך “המליצה” שבו, אתה שומע המון דברים – ואין כלום. שהרי מהו ההבדל בין מליצה לאמת? במליצה אין הכרחיות, אין законность [חוקיות], אין הכרח, הפקר. אינך מרגיש כי המליץ אומר מה שאמר מתוך הכרח, משום שלא יכול אחרת. יכול היה לומר מה שאמר בכמה צורות [כדאי להקביל, בתורת ניגוד, את דברי רב סעדיה גאון בשבח המליצה! חשוב!] המשוררים הצעירים שלנו אינם יודעים כלל כי אין להם קורא טוב ממני. אני מבין לא רק מה שהללו כותבים, כי אם גם מה שהללו רצו לכתוב ולא יכלו. בא אלַי היום משורר צעיר שאינני רוצה לפרש בשמו, הביא לי שיר:

הוי פרד דוהר

דם!

בוזז אוצרותי וגו'

חסך רגליך בחיי וגו'.

אמרתי לו: כלום ראית מימיך פרד, יודע אתה פרד מהו? וכלום יכול פרד לדהור? הרי פרד הוא יליד תערובת! ודאי נתכוונת לומר: לאָשעק (лошак) < פרד>. כך, כך, קפץ אותו משורר צעיר, נתכוונתי לומר: לאשעק. וכך הלכתי ובארתי לו כל מה שרצה לומר בשירו זה ולא עלתה בידו. היכול פרד לבוז אוצרות? בוזז אוצרות הוא שודד או אויב וכיוצא בכך. הוא הסכים לי בכל. הללו, הצעירים, אינם משגיחים כלל במלה, משתמשים בציורים שהם עצמם אינם מבינים כלל.

עברנו לחדר השני.

חזר אל “כתבי רנ”ק". אמר לי בזו הלשון: מנחתך ערבה עלַי מאוד. ערבה עלַי עד כדי כך, שאין בכוחי לדבר כלל, לומר לך דברי תורה. תודתי כולה שתיקה.

ואח"כ: הרי אין “סתם” מתנה. הרי זו מתנה ממין אחר.

חזר לאותו נושא, לאחר שעה קלה: שמע נא, תסלח לי, אשאלך שאלה אחת אף על פי שיש בשאלה זו משום דברים שבלב. הרי אני מכיר בך. יש לי חוש־הריח [!! שוב חיזוק להשערתי בדבר יסוד הריח שבשירת ביאליק]. אשאלך שתי שאלות: מפני מה הקדשת לי ספר בכלל ומפני מה בחרת ברנ"ק דווקא?

השיבותי לו: השאלה הראשונה אינה מסובכת ביותר. פגישותינו הראשונות עוררוני לכך להקדיש לו “פרי” מפירות־עבודתי. ואשר לשאלה השנייה, עומד הייתי בשנים האחרונות במחקר רנ“ק ולפיכך בחרתי ב”כתבי רנ“ק”, בתורת מתנה ליובלו. ומלבד זה שמעתי מפיו של ביאליק בעצמו כמה הוא מעריץ את רנ“ק, כי קרוב הוא קרבה יתירה לרנ”ק.

ביאליק הודה לי. כן, הוא מרגיש את עצמו קרוב לרנ“ק. אמר: ס' איז פאראן ביי אונז אין דער ליטעראטור וועניגע, אוף וועלכע מען קאן זיך שטיצען. איך האב זיך א סך געשטיצט אויף רנ”קען. אין דער פאעזייע האב איך א סך זיך געשטיצט אויף שלמה לויזון [!!] <בספרותנו יש מעטים שאנו יכולים להסתמך עליהם. הסתמכתי הרבה על רנ"ק, ובשירה הסתמכתי רבות על שלמה לויזון>. הוא היחידי בכל משוררי ישראל שממנו ינקתי. אף על פי ששיריו מועטים ביותר. הוא היחידי.

יצאנו מביתו. ברדתנו במעלות אמר לי: מתנתך נאה מאוד. גם בתכנה, גם בצורת ההקדשה. הכל נאה מאוד.

בדרכנו התחיל משבח את רנ“ק על שלא עשה את תורתו קרדום לחפור בה. אתה רואה – אמר – שכל גדולי ישראל לא עשו תורתם אומנותם. הרמב”ם לדוגמא! היו ביניהם גם כאלה ששימשו בהוראה, רש“י לדוגמא. אך אף הללו היו אנשים תמימים ביותר. אחד העם, בימינו, לדוגמא, הקריב את מחצית עולם הבא שלו משום שמוכרח היה לבקש פרנסתו לא בחיי הרוח [ביאליק גופו רואה עצמו מתפרנס בעיקר מהמו”לות, מהעסק שבספרות, ולא מהעבודה הספרותית גופה, אף אני העדפתי מו"לות על משרות ציבוריות וכו', וביאליק חיבב את זה ביותר!]

סיפרתי לביאליק פרטים אחדים, כיצד משבח רנ"ק את העסק, את ההתעסקות המעשית, וביאליק שמח על כך ביותר.

אח“כ התחיל ביאליק משבח את רנ”ק על שחתר אחר גילוי יסודותיה הפילוסופיים והפסיכולוגיים של ההלכה [גוזמא קא נקט, רנ“ק חוקר את צורת ההלכה, אין פילוסופיה של ההלכה במשנת רנ”ק!]. באמת – אמר ביאליק – לא השגיחו עדיין במצע הפילוסופי־הפסיכולוגי של ההלכה. ורנ"ק הוא שהשגיח הרבה בכך. חקרו הרבה במקורה ההיסטורי של ההלכה. אך תמיד חייתה הפילוסופיה באומה, הפילוסופיה שלא מדעת. אין שום אומה חסרה פילוסופיה אפילו שעה אחת. וכלום ייתכן הדבר שאבות־המשנה, הנשיאים, אלה שהיו מקורבים לחצר המלכות וידעו הרבה על הפילוסופיה היוונית ועל התרבות הרומאית, היו נטולים השקפה פילוסופית כל עיקר? בעלי ההלכה היו אמנם גדולים, הם ידעו להלביש צורה מעשית לגרעין הפילוסופי שבידם. המחלוקת שבין בית שמאי ובית הלל בדבר ביצה שנולדה ביום טוב אינה כל־כך מגוחכת. כאן גנוז רעיון פילוסופי. לדוגמא: אותה מחלוקת של “כיצד מרקדין לפני הכלה”. כאן גנוזה מחלוקת כללית על יחס האדם בחברה. הרי יודע אתה שהספרדים משבחים ומהללים את הכלה תשבחות שאין להן סוף. וכך פוגע אדם בחברו בשוק, והוא שואלו לשלום אשתו ובניו וכו' ואינו הוגה כלל בשעה זו בבני אדם אלה שהוא שואל לשלומם. וזוהי המחלוקת שבין בית שמאי ובית הלל: כיצד צריך אדם להתנהג בחברה? כלום צריך הוא תמיד להלל את חברו, או חייב הוא לומר לו בכל רגע ובכל שעה את האמת כמות שהיא? זוהי שאלה של נימוס, שאלה של דרך ארץ ובכוונה בחרו בשאלת “כיצד מרקדין לפני הכלה” לשם זה. ומצד זה יובן סוף המחלוקת: מדבר שקר תרחק וגו'. ודוגמאות כאלה רבות. ולפיכך אני אומר, בניגוד לאחרים, שספר דברים בתורה הוא הספר האחרון, כלומר הספר שנתחבר אחר ארבעת חומשי תורה. שהרי ספר דברים הוא ספר פילוסופי, קודיפיקטורי. בא הוא לאחר כל הספרים, לאחר שנתחברו כל הדינים – והוא הולך ומונה לפי הסדר את כל הדינים המפוזרים בספרים שקדמו לו: דיני השבת, דיני השמיטה, דיני היובל, דינים התלויים בארץ. ביסוד הספר דברים טבועה השקפה פילוסופית קבועה. כל מתן חוקים אי אפשר לו בלי יחס פילוסופי קבוע. וחטא רב חוטאים החוקרים שהם מזלזלים במצע הפילוסופי של ההלכה.

אמרתי לו שרמז לדברים אלה ניתן למצוא במאמרו “הלכה ואגדה”.

השיב ביאליק: בתרגומו הרוסי של מאמרי זה הוספתי הרבה דוגמאות. בשיעורים שהקראתי לפני תלמידי [בישיבת אודיסה] ב“מורה נבוכי הזמן” העירותי הרבה על כך. כמה מדברי אלה נתפרסמו בדפוס. הרציתי פעם לפני הד“ר שמחוני בעניין השירה הספרדית והשירה האיטלקית, והוא השתמש בדברי אלה במאמרו על בן גבירול ב”התקופה" ולא שנה דברים אלה בשמי. והדברים האלה הם הטובים שבכל מאמרו. הוא אמר לי שאף הוא חשב דברים מעין אלה. אלא שאת העיקר, העוקץ שבדבק לא הרגיש שמחוני, ועדיין יש לי מקום להתגדר בו. ושוב: דברים אלה דרשתי באודיסה לפני המלחמה, וקורספונדנט אחד הרצה את דברי־הרצאתי ב“הצפירה”, ולא עמדתי על כך אלא מתוך רשימת המאמרים שנתפרסמו עלי ב“עין הקורא”, וכשאכתוב על כך, אודיע שזה שנים רבות פרסמתי דבר זה, כפי שמוכח מתוך “הצפירה” ושמחוני הוא ששאב ממעיני.

נפרדנו. ביקש ממני שאודיעו את כתובתי קודם שיצא.

7.8.1924    🔗

שבתי מהנובר. קיבלתי היום את גלויתו.

צלצלתי אליו. אמר לי: עברתי בנשימה אחת במבואך עד עמוד 100. הביוגרפיה על רביד התעודות היא מלאה שלמה, אלא שיש בה אריכות, אריכות הרצאה. הרי אתה יודע שאין דרך טובה מדרך הקיצור והצמצום. כשאתה אומר: “חכם” אמרת מה שהוא. וכשאמרת “חכם ונבון” החלשת את החכמה [? גוי חכם ונבון וכו' וכו'!!]

סיפר לי על מחלת עיניו: הייתי מדוכא עד מאוד. מחלה זו אורבת לי זה כבר. זה שנים רבות. הרופא הרגיע את רוחי. עלַי רק לשנות את סדר חיי.

הזמינני לסור אליו ביום א' אחה"צ.

[לא עמד על כך שיש גם אי־אלו הכפלות בביוגרפיה וכו‘. ואני יודע את סיבת הדבר, הייתי נחפז. ימי אינפלציה, לא עברתי שנית על כתב־היד שלי. כתבתי ישר לתוך המכונה בבית הדפוס של קונצה. כתב היד לא היה אפילו כתוב מא’ עד תי"ו, אלא קטעים קטעים, ולהיפך: יש להתפלא על שאין סתירות וכו‘. כשהדפסתי את הגליון הרביעי, לא היה לפני גליון א’. כמובן שאסור להדפיס ספרים במהירות זו.]

את מבואי לכתבי רנ"ק חברתי במשך חצי־שנה!

(הפרופ. ויל היה סבור שעשר שנים עבדתי על הוצאת כתבי רנ"ק).