סיפורים של דבורה בּארוֹן קראתי לראשונה בהיותי בן שתים־עשרה או שלוש־עשרה. הורי, במושבה הקטנה, היו מנויים על הוצאת “דבר”, והספר “סיפורים”, שיצא בשנת תרפ"ז, עמד בכוננית הספרים. קראתי בו שלושה־ארבעה סיפורים וטעמם עמד על לשוני ולא פג. רק לאחר שנים רבות, כשהופיע הספר “פרשיות” שבתי וקראתי את הסיפורים האלה וכן את הסיפורים האחרים שנכללו בקובץ. כל השנים האלה, שבין הקריאה הראשונה לשנייה, היה זכור לי קולה של המספרת הרבה יותר מתוכנם של הסיפורים, שרובם נשתכח ממני – קול כה ברור, יהודי, ובעל השפעה “מאגית”, שמעטים כמוהו הידהדו בי בצלילות כזאת בתקופת הנעורים. דבר המעלה על הדעת את הנאמר בספר הזוהר על “סוד הקול החוזר”, על הקולות “שאינם אובדים לעולם”, קולות של צער “המשוטטים באויר והולכים מסוף העולם עד סוף העולם”. קולה של דבורה בּארוֹן היה בו שקט של צער כבוש שנזדכך באורה של תבונה. המשפט הראשון של “היום הראשון”, ליווה אותי במנגינתו:

משפט שהחסכנות האסקֵטית שלו והסתפקותו במלים הפשוטות ביותר, ה“יבשות” כביכול, ללא התייחסות רגשית, יוצר תדמית של דיווח עובדתי; אך הפיסוק שבו – כלומר, קיצוב הקול, תווי נעימת המספרת – מהלך הרגשה שהצמצום הזה, המכיל בתוכו גרעין של ניגוד חריף, טעון מתח רב, ומה שצפוי לנו בהמשך הוא עלילה הרת־גורל.

את פרטי העלילה לא זכרתי; זכרתי רק את מראה הרבנית, הגבירה הקשוחה והגאה, את חריקת נעליה בבית העני, את מנורת הנפט, ששלהבתה “מפקפקת בכוח עצמה”,את הדממה בחדרים את הנחמה שבסוף הסיפור, שפרקה את מתח היחסים הקשים שבין הזקנה ויתר בני הבית.

במושבה הקטנה שבה גדלתי היבהב עוד משהו מן העיירה המזרח־אירופית – בשמורה שבבית־הכנסת ובחדרי בתיהם של אנשים מקרוב־באו, שדיברו יידיש ועדיין נשאו עמם כלי גולה. הדמויות שבסיפורים לא היו זרות לי. כמה מהן התהלכו בינינו, ואפשר היה להצביע: הנה הרבנית, הנה היתומה, הנה מלַבֵּן הלבֵנים, הנה עלובי החיים. חשרת צללים של אגדה הקיפה את הסיפורים, כזו שבבית־הכנסת בין־השמשות, ואחר־כך, כעבור שנים, נתלוותה לכך אגדת הסופרת: דבורה בארון, ידענו מסתגרת בביתה, אי־שם בתל־אביב, אינה יוצאת בין אנשים, רק מעטים בודדים זוכים לראותה. שרויה בבדידות גאה של יסורי נפש וגוף. ידיעה זו העטירה הילה סביב דמותה, הילה של חידה, מסתורין, עוררה סקרנות חשאית, ועם־זאת השלימה את התואם בין הסיפורים והמספרת: אותם “רווחים” של דממה שבין המשפטים, אותה אפלולית שבסיפורים, שאלומת אור מבקיעה אותה מפעם לפעם – הם גם האופפים אותה, ואנו, מרחוק, על ראשי בהונות, קוראים את הסיפורים, ובקָראנוּ אותם רואים אותה.

נלך אל הסיפורים עצמם.

הדבר הכובש את לב הקורא מיד עם פתיחת סיפור של דבורה בּארוֹן הוא אפוא קולה של המספרת. וקול זה, המגיע אלינו דרך קצב המשפטים ולשונם, אחד הוא בכל הסיפורים, למן הראשונים, על העיירה בגולה, ועד האחרונים, על תל־אביב של שנות העשרים והשלושים. הפגישה היא, אם כן, קודם כל עם המספרת, רק אחר־כך עם המסופר.

או:

או:

משפטי פתיחה אלה, חסכוניים, תמציתיים, מתנזרים מכל הצטעצעות, התרברבות לשונית, חזרות, הקבלות ודימויים, ומוסרים רק עובדות כביכול – מצגים מיד אישיות יחודית של מספרת. בקול שקט, חד גוני כלשהו, חד־קצבי, לא נרגש, הם אומרים את ההכרחי בלבד לווידוע הקורא. הם מדברים אל שומע, ובצמצום כעין מִקראי (“וישראל אהב את יוסף מכל בניו, כי בן־זקונים הוא לו, ועשה לו כותונת פסים”). קיימת כאילו זהות גמורה בין תכונתם ובין תכונת ההווי שהם מתארים, שאף הוא, כמוהם, מצוין באסקֵטיוּת, בצניעות באורח חיים, בלבוש, בדיבור. אבל כבר בהם אתה מבחין שהשקט הוא מדומה, שהוא רק איפוק מתוח (איפוק שאתה מגלה אותו אחר־כך לכל אורך הסיפורים: איפוק בהיגד ואיפוק בניהול העלילה אל שיאה ואל סופה). ומתחתיו זורמת איזו סערה. כי בכל אחד מהם צפונה אזהרה שמשהו בלתי־שקט עתיד להתרחש (פראדל תיאבק עם גורלה המר; הילדה היתומה תסבול בוודאי תחת יד האשה הזרה; לכלבה זיוה נכונו חיים קשים, כי אין לה בית) – ואזהרה מובלעת זו – דורכת את הקורא לציפייה.

רגילים לומר על קולה של מספרת שהוא קול “נשי”. במשמע של רך, עדין, רגשני. וכך נאמר לא אחת גם על דבורה בּארון. אך השומע היטב יבחין בקולה – שאמנם עם הכניסה לעבי הסיפור מתלווה לו נעימה של חמלה, של מעורבות רגשית, ואֵמפּתיה עם הדמויות המתוארות – גם גוון אחר: “קשה” יותר, סמכותי (משהו מ“סמכות של רבנית”, יש הרגשה לעתים), שמקורו בריחוק־של־התבוננות, בצפייה בטבע אנוש בכלל ובסדרי עולם בכלל, ובמסקניות. “האנשים, הן לריח אסון זולתם, כמו לזה של עשן השריפה, ממהרים לבוא למקום המעשה, נרעשים, בלי ספק, מזה אשר יראו, אבל בו בזמן – כמו אל מול פני בניין אחוז להבות – גם מתחממים במקצת לאורו” – נאמר ב“הלַבָּן”; וב“קטנות”; “בדמיון, שהוא, כשמש, ניתן לא רק למאושרים, יכולים מקופחי הגורל למלא במידה ידועה את פגימות חייהם. בו רואה האסיר והנה הוא מתהלך חופשי מאזיקיו בחוץ, והגולה שב ומחונן את עפר מולדתו”. משפטים כאלה, של התבוננות מסקנית, לעתים אירונית, זרועים בכל הסיפורים. המיזוג הזה, בין מעורבות רגשית ובין התבוננות חכמה, נקייה מסנטימנטליות – הוא אחד מקסמי הפּואֶטיקה של דבורה בּארוֹן, ומקסמי קולה המיוחד.

הקול הזה, הסימפּתי כל־כך, משרה אמון. ומשאתה נמשך אחריו – אתה קורא את הסיפורים, באותו קצב מתון, המוסר בצמצום עובדות־כהווייתן־כביכול, שבו הם מסופרים. משאתה קורא בהם, אתה מגלה שכמעט כולם – להוציא שלושה־ארבעה – סיפורי משפחה, והם מתרחשים בתחום מצומצם של הבית וסביבתו הקרובה – הרחוב, הסמטה, הכיכר, השכנים; לעתים, בית־הכנסת ו“בית הקהל”, או השדה הסמוך. הבית והמשפחה, כלומר: אשה ובעלה, אשה אלמנה, אשה עקרה, אשה מגורשת, נערה יתומה, בת מאומצת, עוזרת־בית, אב שכול, אלמן, אביון ערירי, דוד ודודה, חמות, שארים רחוקים. אפילו בעלי־החיים – כמו הפרה ריז’קה ב“שברירים”, הכלבה זיוה בסיפור בשם זה – הם כעין דמויות במשפחה. ומתוך כך מתגלה לך שבחירה זו של נושאים, של חומרים, בתחום מצומצם מאוד, במעגל סגור – מביעה איזו השקפת עולם של המספרת: המשפחה היא יסוד עולם, ביתר יחוד: יסוד העולם היהודי. בה מתקיימת רציפות הדורות, בה נשמר הזכרון, בה מתקיימים המנהגים והמסורות, היא המבטיחה את המשכיות הגזע, דתו ותרבותו. שלמות המשפחה היא שלמות העם, ובה־בשעה גם בטחון אישי; התפרקותה היא אסון, פורענות, שבר.

עכשיו, כשאני חוזר וקורא את הסיפורים האלה, אני רואה שלא רק הקול הוא שהילך עלי קסם ושבה אותי. הוא פתח לי שער לעולם של שלמות שבחסרונו אנו חשים כאן, שלמות שיש בה רציפות.

“על שלשלת הדורות, היאך היא הולכת ומתהווה” – נאמר בפתיחה לסיפור “משפחה” – “מספר ספר המקרא בקיצור, כי הנה חי פלוני כך וכך שנים והוליד את אלמוני, ואחר חי אלמוני כך וכך שנים והוליד בנים ובנות. חוליות חוליות בשלשלת, שאינה נפסדת, כי על כך הולכת היא ומתחדשת תמיד. – – – בעיירתי, אשר שם נקראו האנשים על שם האבות המתים, הדבר הוא ברור עוד יותר”.

באותו סיפור, דינה, שבעילה עמד לגרשה שלא ברצונו, לאחר שעשר שנים לא ילדה לו בנים – נעשה לה נס, מש“התמלאה סאת ייסוריה” (משזו מתמלאת, מידת החסד מתגברת – מביאה המספרת את דבר האגדה): נופלת שגיאה בכתב הגט, הגט נפסל, דינה חוזרת לבעלה, ואז היא מתעברת ויולדת לו בן: “תינוק גדל גוף, שניכר בו מיד בהיוולדו כוחו של אבי־אביו, אבנר בן זביל, אשר על שמו נקרא”.

וזוהי הגאולה: השלשלת לא פסקה. סדרי עולם חוזרים לתיקונם.

פראדל, גיבורת הסיפור בשם זה, שהתגרשה גם היא מבעלה, לאחר שהתעמר באהבתה אליו, דיכא אותה והשפילה – נגאלת גם היא בסופו של המעשה: נישאת שנית, לבחור שאהבה מנעוריו, ויולדת לו בן: “נער חינני, אשר כבר בקטנותו ניכר בו כוחו של אבי־אמו… הוא אשר לימד, בגדלו, את בחורי העיירה תכסיסי התגוננות, כי בימים ההם ביקשו גויי הסביבה כפעם בפעם תואנה מבני המקום וצמאונם לדם ישראל גדל”.

וירוחם־דוד – כמו עובד, בנה של רות, אבי ישי, אבי דויד – ממשיך את שושלת הדורות, שכנצר שלה הוא עתיד לחזק את שורשיה.

וכך גם מוּשָה, המשותקת, ב“דרך קוצים”, שילדה בן לאחר שתינוקה הראשון מת וקראו לו בנימין, על שם אבי־אביו, והוא נושא לאשה את איטה היתומה. וסועד את אמו, וחושף, בצילומיו, את האור הגנוז בה.

הבורא, כביכול, גומל למקופחות הגורל על סִבלן, ומפרי בטנן יוצאים – כמו לשרה, רחל, חנה, רות – אנשי־שם.

סיפורים אלה – על אף הפשטות הכרונולוגית שבה הם מסופרים – “כך היה” – חופפת עליהם איזו הילה מִקראית של “אלה תולדות”: תולדות אברהם ושרה, הגר וישמעאל, יעקב ורחל, אלקנה וחנה, וכדומה.

האסון שבהתפרדות המשפחה – בבחינת התמוטטות סִדרי עולם – מתואר תיאור אכזרי ביותר בסיפור “כריתות”, שבו חנה, בת הרב – דמות המספרת בילדותה – רואה את טקסי הגירושין הנערכים בבית אביה, הוא “בית הקהל”, שבו ניתן “ספר הכריתות”. “כריתות” – משום שבו נכרתת הנפש מעל הנפש", ועל כך אפילו המזבח מוריד דמעות, כדבר האגדה. תיאור הטקס – כאשר “יום אחד נתערער כל זה”, כל בניין המשפחה, שנבנה בעיקר על־ידי האשה, בטיפוח הבית ובמסירותה לבעל – הוא כתיאור שחיטה. בין מכשירי הסופר, הכותב את הגט, בולט בנצנוצו האולר, הפתוח והמושחז. הסופר עצמו “מבוצר בין בני־משפחתו, שהיו כחומה לו”. ובהיכנס האשה אל החדר, הוא משפשף את סכינו במטלית, ואז – מספרת הילדה, הצופה באימה במחזה – עושה האשה “את התנועה של השור המובא אל המקולין כאשר הוא מריח ריח דם”. בסופו של תיאור זה אומרת אחת הנשים, העדה לעינויי המגורשת: “אם כורתים אתם את הראש, אז כירתו אותו, לפחות, כליל, בבת־אחת”.

זהו תחום הסיפור אפוא: המשפחה. המשפחה על כל ענפיה, לרבות החותן, החותנת (שיש לה, לרוב, תפקיד של “אשה רעה” בדרמה המשפחתית: “החותנת התקיפה, כבדת־הגוף וגסת־הרוח”, כפי שמכנה אותה הגלב ב“תרמית”; או כמו הרבנית מטוחונובקה ב“היום הראשון”, ש“חריקת נעלי הלבד” שלה היו זועפות, והיתה מגלגלת מפיה מימרות כאבנים גדולות), לרבות קרובים־רחוקים החיים במקומות אחרים. ובתוך המשפחה – ברוב הסיפורים – הנשים המקופחות, אם מידי הטבע (עקרות, כעורות מראה, בעלות־מום, יתומות), ואם מידי בעליהן וקרוביהן. אלה הנשים “גרושות הלב”, “ידועות האֵלם”, שלהן נתון לבה של המספרת, ושבהן היא מתבוננת בראייה מפוכחת, השומרת מפני הגלישה לסנטימנטליות, שקל כל־כך להיכשל בה בנושאים כאלה.

המעגל הצר הזה מצוי בתוך מעגל רחב יותר – שגם הוא תחום מצומצם למדי – העיירה.

העיירה של דבורה בּארוֹן שונה מאוד מן העיירות השכיחות בספרות העברית המזרח־אירופית. היא איננה גרוטסקית כמו זו של מנדלי מוכר ספרים, ולא תוססת, פטפטנית ושוקקת חיים, שחוק ובכי, כמו של שלום־עליכם, ולא חסודה כמו של פרץ, ולא מסוערת ומעורערת כמו של הזז, גם לא מבועתת רוחות רעות כמו של בּרדיצ’בסקי. זוהי עיירה דוממת. דומה כאילו שתיקה שוררת בה, שתיקה עצובה, ורק קולות בודדים נשמעים בה, קולות של הנפשות “עצובות־הרוח”. היא אוֹטוֹנוֹמית, בעלת סדרי חיים קבועים, וחייה מתנהלים לפי חוקים גזורים מראש – כאילו מששת ימי בראשית – המעוגנים במסורת העוברת מדור לדור. היא סטטית, מתונה בהליכותיה, ומעוררת כבוד באצילותה. כמו המשפחה, שהיא גרעינה, גם היא מהווה מסגרת איתנה המשמרת חיים יהודיים ושלמותה מחזקת אותם. במקומות רבים בסיפוריה מביעה דבורה בּארוֹן את יחסה לעיירה באמירה ישירה. כמו ב“אמריקה”, שהוא תיאור ראשית התפרקותה של מסגרת חיים זו:

אך למרות “המזוזה על הפתח והבטחון בלב”, ולמרות היות העיירה של בּארוֹן חוויָה אוטונומית, המקיימת משטר של עצמה – בלתי תלוי, כביכול, בשלטון המדינה ומבודד ממנה – היא אי, אי מוקף בים של גויים (“איך היתה העיירה? – שדות ויערים וגויים,הרבה גויים, ובתוך זה רצועת אדמה, שהיא לבנה בחורף וזהובה בקיץ משמש, ובה נודף ריח התורה”). את הים שמסביב כמעט איננו רואים בסיפורים. אנו רואים רק קטעים שלו, במפולש, כמו מבעד לרחוב העיירה, היוצא אל השדה הגויי, או אל הנהר. הגויים המעטים המופיעים בסיפורים כדמויות בשר־ודם (משרתות, עגלונים, קונים בשוק, בעלי־אחוזות; יוצא־דופן הוא הסיפור “גרעינים”, על פועלים־גויים עשוקים בבית־חרושת יהודי) – הם אורחים זרים בה. אך כשם שחוקות החיים הפנימיים יש בהם קבע, כך יש גם קבע בפחד: הפחד מפני הסתערויות הגלים הפוקדות את האי, כמו אסונות טבע חוזרים: פרעות, רציחות, הצתות. הסיפור “מתמיד” נפתח במלים: “בראשית היה הפחד”, והוא מספר על חוויה חוזרת ונשנית זו בזכרונה של הילדה חנה: רציחתם ושדידתם של שכן, של רוכל, או של חייט הנודד בדרכים, התנפלות של שקצים המנפנפים בסכיני מטבח על קהל יהודים בשוק, או בחרמשים על נערות בשדה. ב“לעת עתה” – סיפור על גולי ארץ־ישראל באלכסנדריה, בימי מלחמת העולם הראשונה – נאמר כזכרון מימים עברו:

העולם הגויי הוא עולם של רשע, עולם של “אבחות סכינים”, של פראות, של אנשים “שבעיניהם הלגלגניות היה מהבהב הנצנוץ של חוד הסכין”, ושל כלבים נובחים (הכלב הנובח, בסיפורים רבים, הוא נציגו הדֶמוֹני של עולם זה). ואף־על־פי־כן – גם כאן קיימת איזו מחזוריות־טבע של גיאות ושפל, של התפרצויות געש וימי שלווה, שאינה דנה את העולם הזה כולו לכף־חובה – שהרי היו גם ימים אחרים, אומרת המספרת, “יחסים של אחוָה”, כשהנערות המאורסות מן הכפרים היו באות לבחור להן בדים ומטפחות בשוק העיירה, או ללמוד רקמה מן היהודיות, כשהמשרתות היו מביעות חיבה לתינוקות והאיכרים היו מביאים מפרי גנם.

מציאותו של העולם הגויי מעבר לגבול העיירה הוא אפוא הוויה מאיימת, המטילה צל עליה, אך אינה הורסת את הקבע. הצל הכבד הזה, בצד המונוטוניות של החיים המתנהלים בחוקיות קבועה, והאסונות המשפחתיים המתרחשים לנפשות הבודדות – הם המשווים לסיפורים את צביונם העגום, הנעדר שמחה.

לא רבים הם הסופרים שבסיפוריהם – בתיאורי ההווי והדמויות, בקִצבם הנרטיבי – הם בבואה צלולה כל־כך של השקפת עולם שלמה כסיפוריה של דבורה בּארוֹן. בת־דורם של בּרנר ובּרדיצ’בסקי, שופמן וגנֶסין, שמוצאם כמו שלה, ממשפחות דתיות, ומחֵברה שהדת עמדה במרכזה – יחסה אל הדת, על אף היותה “חילונית” כמוהם, שונה מאוד משלהם: לא התמרדות עליה, לא פריקת עוּלה, לא זעם על דיניה הנוקשים או בוז לתִפלוּת שבה, גם לא התנכרות לה, אלא כבוד רב כלפיה. כבוד שיש בו מטעם “כיבוד אב ואם” מצד בת־רב וכבוד שיש בו משום כיבוד סמכותם של דינים ומנהגים ששימרו את העם בדרכי נדודיו ובסבלותיו בין הגויים, ושמרו על מסגרת חייו הפנימיים למרות הניגודים שבתוכה. יחס זה של כבוד הוא המשווה לדת, בסיפוריה של דבורה בארון, את אופיה האריסטוקרטי – דבר נדיר מאוד בספרות העברית החדשה שלמן ההשכלה ואילך, שגם כאשר גילתה חיבה לדת היה זה לפָּן ה“עממי” שבה. אך לא כבוד בלבד לדת האבות מציין את סיפוריה של בּארוֹן, אלא שהם חדורים אמונה אולי “עֵבר־דתית” במציאותה של מעין “השגחה” המנהיגה את העולם: יש עין רואה ואוזן שומעת, יש דין ודיין, יש שכר ועונש, והעולם איננו הפקר, אלא מתנהג על־פי חוקיות מסוימת המתגלמת בגורלות הנפשות ובגלגולי חייהן. מעין “דֶטרמיניזם יהודי”, המכיר בנחרצות הנובעת ממהות החיים היהודיים" סדרי עולם משתבשים, אמנם, לעתים קרובות, אבל הם גם באים על תיקונם. מפעם לפעם מתחולל מבול, אבל מופיעה הקשת בענן, היא הבטחת הברית. בצד העצבות של המספרת, הנובעת מהזדהותה עם הסבל האימָנֶנטי של חברה יהודית סגורה ומבודדת זו, ומידיעתה שהיא צפויה להתפרקות – יש בה גם אופטימיזם עצור, שמקורו באמונה בכוח החיים היהודי, כוח ההישׂרדוּת, שהוא כמעט “ביולוגי”. מכאן גם “הסוף הטוב” של רבים מן הסיפורים; הסיום בנחמה.

העיירה של דבורה וּארוֹן¹ איננה מונוליתית. יש בה ניגודים – שהם יותר “תנ”כיים" מאשר “מעמדיים” בתפיסה המודֶרנית – בין “עשיר ורש”, “רשעים” ו“תמימי־דרך”, בני־מזל ומוכי־גורל. ניגודים אלה, הקיימים ברוב הסיפורים (לרבות הארצישראליים) – יוצרים את המתח הדרמתי שבהם: המאבק בין טוב לרע, בין אוֹר לחושך. “בזמן שאני נולדתי לאמי, רבנית העיירה הענייה ממעש” – נאמר בפתיחה ל“היום הראשון”, הוא יום הולדתה של חנה, המספרת – “ילדה בעלת האחוזה, האשה התקיפה, את בנה הבכור, שהיה גם בנה היחיד. בן הנגידים הזה היה לי אחר־כך לא פעם לשטן על דרכי בחיים”. ולהלן: “ראיתי אותו, את בן־האדונים, כשהוא עומד בגרבי־המשי הקצרים שלו, גלוי ראש וגזוז, עם ברק של זדון על פניו השבעים – ושנאתיו”. חוויה זו היא כעין תשתית לכל מה שיעצב את ראיית העולם של המספרת בבגרותה.

המאבק בין הטוב והרע הוא שקט, מופנם, לא מתפרץ, על־פי־רוב אילם. שפרה האלמנה, ב“שפרה”, נשכרת כמינקת ל“גבירה”, בעלת־האחוזה, והילד הזר יונק משדיה ב“צמאון עלוקות”. הגבירה מתאכזרת אליה, מפטרת אותה, מאחר שחלבה לא מספיק לבנה, והיא נכנעת לגורלה. קרן האור הבוקעת – כקשת בענן – מתוך קדרותם של חיים סגריריים אלה היא תכלת עיניה של שפרה, הקורנת טוּב, שאפילו הדמעות לא מצליחות להעכירה. ליבקה, “הלבּן”, איש קשה־יום, העושה בחומר ובלבֵנים, אף הוא אינו מתקומם על מעבידו התקיף, ש“תחת בגדו כאילו שבט נוגשים”. הוא עני החשוב כמת, וגם במותו נקבר קבורה עלובה, שכוח מכל. אך האור שזרע על בתו היחידה בהיותה בביתו, בטרם טבעה בנהר, הוא “השארת הנפש” שלו. " ‘הרשע’ שבספר התהילים הצטייר לפני תמיד בדמותו של פיני גולדשטיין" – כותבת דבורה בארוֹן בסיפור “רשע” – “סוחר היערות ובעל בית־הריחיים בעיירתנו. הוא הוא העריץ, דובר המירמה, הצופה לצדיק ונקי, והוא האיש עושה המזימות, אשר דרכיו יחילו בכל עתה. העיקר ה’חייל' הזה, ההצלחה שהצליח תמיד בכול”. סוחר יערות זה הוא התגלמות של העשיר חסר המצפון, שבדרכו להתעשרות ולהגדלת נכסיו הוא רומס את העניים, יהודים וגויים כאחד, ומתחבר עם בעלי־אחוזות ונצלנים ממרום העם הפולני. מחאתה של אשתו העדינה, הסובלת מגסות־רוחו, כלפיו, היא שקטה, אילמת: על־ידי מעשי צדקה ומתן בסתר. סופו של ה“רשע” כאן הוא עונש משמים: הרעם מכהו.

“ושבתי אני ואראה את כל העשוקים והנה אין להם מנחם מיד עושקיהם” – אומר אביה של המספרת, הרב הרואה את העוול הנגרם לבריות, בלשונו של קוהלת.

אך העושק הקשה מכל בסיפוריה של דבורה בּארוֹן הוא עושק האהבה. “כי מה תקנה יש באמת לאי־אהבה?” – אומרת המספרת ב“כריתות” – “מחלה ממאירה היא, אשר כל מי שנוּגע בה שוב לא יירפא”. הטרגדיה של פראדל היא טרגדיה של אשה – כמוה כדמויות רבות בסיפורים אחרים – שאהבתה נדחית, שכמיהתה לחסד זה מבוזה. כמו לקראת טקס מסתורי־ארוֹטי היא מקדשת עצמה לקראת בוא בעלה ממרחקים, בטבילה במרחץ, בהתקשטות צנועה, בהתכוננות־הלב – והתקדשות זו נרמסת בגסות עם יציאתו החפוזה של הבעל מן העיירה, “לעסקיו”, מבלי שים לב אליה. חיה־פרומה “העקומה” מן הסיפור “שברירים” חופפת את ראשה של בת בעלת־הבית, שבביתה היא משרתת, והיא מטילה את אצבעותיה בשערה הצהוב, מתוך “רטט, כלמשהו קדוש”, מתוך כמיהה למגע חושני של אהבה – והאם מסתערת עליה עם המִרדֶה בידה ובגערתה הגסה מרחיקה אותה מעליה. גם לאחר שהיא נישאת לאיש קשיש ממנה בשנים רבות, אין היא זוכה לאהבה מן הבעל “הטרוד בעסקיו”, ובתוכה פושׂה הטחב, “וחשכת השיממון היתה כזו של התא אשר אין עוד כל דורש ופותח לו”. עוזרת־הבית הגלמודה מירל, ב“כעלה נידף” – סיפור המתרחש כבר בתל־אביב, של שנות השלושים – לבה נוהה אל בנה של בעלת־הבית, בוריק, המתייחס אליה בעדינות ומגלה לה חיבה. כשהיא פוצעת את ידה בסכין הגילוח שלו וטיפת דם מבצבצת באצבעה – כעין סימן לברית – הוא חובש לה את פִּצעה. במשך חודשים היא כומסת בתוכה את אהבתה הצנועה, הביישנית, אליו, מתוך תקווה חשאית – עד שיום אחד מהממת אותה הידיעה כי התארס לבת הפרדסן מן המושבה. אז היא חותכת את ידיה ב“אחד מריבועי המתכת” שהיא מוציאה ממגרתו, ועל הספסל, בחוץ, “הרגישה שהיא שטה ברחבי האין־סוף, קלה, בודדה ומנותקת לעד, כעלה שנשר מעץ”.

כשם שהאכזריות בסיפורים אלה היא “אכזריות שקטה”, כך שקט הוא גם הסבל, סבלם של “ידוּעי האֵלם”, “השומעים בדממה את קול הלב” ואינם מתקוממים. אך מחאתה של המספרת נגד העוול נשמעת לעתים דרך הצעקה הבודדת הבוקעת מתוך האֵלם. ב“פראדל” זוהי צעקתה של גיטל “המבולבלת”, שבצאת בעלה של פראדל את העיר היא צועקת עם אודם־הדם של השקיעה: “הלא אמרתי לכם שהוא רוצח, ועכשיו הנה דמה שפוך!” ב“כריתות” – זהו בכיָה של התגרית הגרושה בבית־הכנסת, בראותה את צרתה הוַלדנית בשמלתה החדשה: “אותו ילל הבא ממעמקים, אשר מפניו יירתעו כל דברי נחמה ופיוס, ושמעלה על לב שומעיו את הספק אם אמנם מתנהג פה בעולם זה הכל כשורה”. בציור הקצר “בעול” – זהו בכיו של הילד בהיפרדו מאביו המוליכו לגן, כעין מחאה על שברונו של בית שהאהבה הסתלקה ממנו. ו“כעלה נידף” מסתיים בתיאור השכן המכסה בחול את כתם הדם, “שעולה ממנו קול צעקה”.

מחאה זו, יותר משיש בה התקוממות על סדרי הבריאה, או כלפי הבורא, יש בה הבעת צער ומרי על “יצר לב האדם”. הנחמה שבצדה איננה בבטחון – או בתקווה – שתתחולל איזו מהפכה חברתית שתשנה את פני הדברים, אלא נובעת מתוך האמונה שיש בכוחו של הטוב (או “האור”, אותו “אור” הקורן מעיניהם וממעשיהם של עלובי־החיים, כמו ב“דרך קוצים”, או ב“שפרה”, או ב“שברירים”, שבו הגיבורה מתקינה ברבות הימים מנורת קנים בשביל עזרת־הנשים בבית הכנסת) להישרד למרות הרע. הנה הילדה, והמספרת בבגרותה, רוחשת הערצה להרוֹאיוּת השקטה של הסובלים, המסוגלים להמשיך לשאת בעול החיים למרות סבלם. הערצה לנשים נידחות האהבה, הממשיכות לעשות את מלאכות־הבית יום־יום, גם כשכאבן מפרפר בתוכן, לאמהות העניות, “אשר העמידו את הנערים החינניים, טהורי העין, האמונים מינקותם על הסבל. הם אשר רוחצו במקום במים בדמעות אֵם, ושׂבעו, באין לחם, מתוגת אהבתן”. הערצה לאלמנות, שבעליהן נרצחו על־ידי הגויים (“איזה עוז גיבורים היה יצוק בהן, כאשר הן, בבוקר יום היריד, יצאו השוקה, כדי לבוא במגע ולהאיר פנים לאלה אשר החשיכו עליהן את עולמן”); והערצה לגברים הגלמודים, או האלמנים, העמלים קשה לפרנס את היתומים מאֵם, כפי שנאמר ב“הלבּן”:

ואותה הערצה, הנמשכת על היחידים, נמשכת גם על הכלל, על הקהילה היהודית הקטנה, הענייה, המוקפת אויבים – שלמרות סבלה היא ממשיכה חייה, מקיימת חוקותיה, מבטיחה את ההמשך הביולוגי־היהודי לדורות הבאים.

הסיפורים הם “סגורים”, כאמור, בתחום הצר של המשפחה והעיירה (גם סיפורי ארץ־ישראל הם כעין המשך להם, כאילו אותן דמויות הועתקו למקום אחר, שהוא, אמנם, בניגוד לעיירה, מוצף אור שמש, חול, ים, מרחב לא־עוין, אך הנפשות בו כמֵהות לאהבה הנשללת מהן. יוצא מכלל זה הוא הסיפור “לעת עתה”, שהוא כרוניקה של דברים שהתרחשו לא במשפחה, לא במשטר קבע של ישוב מאורגן, אלא בחברה ארעית, שיש בה מסימני המעבר מן הגולה לארץ. והמסגרת, בהתאם לכך, היא פרוּזה). הדרמות המתחוללות בסיפורים אלה הן מופנמות, לא דרמות של עלילה. רצון היחיד ואפשרויות הבחירה שלו מוגבלים כביכול על־ידי סדרי העולם, או דיני החברה. דומה כאילו ה“עירוב” הסוגר על העיירה סוגר גם על הסיפורים. אולם שני פתחים, אל מחוץ לתחום העיירה, לסגירות ה“קלאוּסטרוֹפוֹבּית” הזאת: האחד אל הזמן, השני אל המרחב: האחד אל העַבָר המקראי, השני אל הטבע.

סיפורי המִקרא הם מרחב דמיונה של המספרת – כילדה הצופה במתרחש וכבוגרת הזוכרת את הדברים – והאירועים מתקשרים באסוציאציות אל אותם סיפורים, כאילו יש בהם המשך או חזרה. הדברים הקורים לדמויות שבעיירה מזכירים, ברגעים שונים של חייהן, את מקרי הדמויות שבתנ"ך; וההדגש הוא על הדמיון שבדרמה הפנימית, בעיקר זו המתחוללת בנפשות המקופחות: הבל, הגר, רחל, חנה, רות, וכולי. ההשוואות הן רבות, שזורות כמעט בכל סיפור והן מדביקות את הקורא בתחושתה העמוקה של המספרת, שקיימת רציפות־דורות ישראלית, וכן חוקיות פנימית, הצופנות הבטחה שהחיים לא יתמוּ:

ה“לבּן” הוא צאצא של “אחד מאבותיו הקדמונים במצרים”, שהיו לשים בטיט ומלַבּנים לבֵנים. דינה מ“משפחה”, ששנים רבות לא יכלה ללדת – היא חוטר מגזעה של חנה, ש“אדוני סגר את רחמה”, ובבית־הכנסת היא מתפללת מן הסידור כש“שפתיה נעות וקולה לא יישמע”; וברוך, בעלה, הוא כאברהם, המשמיע “את שאלתו הנוקבת: ה' אלוהים, מה תיתן לי ואנוכי הולך ערירי?” פראדל, ברגעים שהיא משתדלת לשאת־חן בעיני בעלה, המואס בה, היא “כמו לאה, המסתאבת ומתבזה ברדיפתה אחרי מעט חיבת הבעל”. הנערה היפה, ה“אריסטוקרטית”, בתו של הקבלן רחלין מ“חלומות”, דומה לתמר מן המקרא (ומ“אהבת ציון” של מאפּוּ), והמחזר אחריה – לאמנון. הסיפור “בראשית” – על הרבנית הצעירה, בת־העשירים, הבאה לעיירה הענייה ז’ז’יקובקה – כולו כעין קולאז' בין “פרשות השבוע” וחילופי העונות בעיירה: “פרעה בחלומו ראה את פרותיו על שפת היאור, רועות עדיין באחו – – – ואילו כאן, בז’ז’יקובקה, ירד השלג וכיסה את השדות והדרכים”; “נקראה שירת דבורה. מקול מחצצים בין משאבים – – – ובשעת ארוחת־הצהריים, כאשר פתחו את הדלת כדי לזרוק דיסה לציפורים, התפרץ קול צפצופן והפיץ רוח חדשה מסביב, רוח של אביב”, וכולי. אם בעיירה כך – כשדמויות ותמונות תנ“כיות נשזרות בסיפורים על דרך האסוציאציה וההקבלה – על־אחת־כמה־וכמה בארץ. כאן כאילו הורם מסך של ערפל, הארוג זכרונות ודמיונות, ונפרש נוף שלם, גלוי ופתוח, מקראי ובתר־מקראי. “הנה מדורה דועכת בפאתי איזה שדה, ומי־שהוא פלאי, לא נראה, מחלל על־ידה בחלילו” – מסופר ב”תורכים" – “ובמרחק מה, בשיפוע אחד ההרים, מופיע, כתמונה חיה מגִרסת הילדות, עדר של עזים, הגולש לאטו במדרון”; “מראהוּ של הבחור העקרוני, אשר חרש, שזוף שמש ומוצק, על גבי המענה בשדהו, העלה מיד את דמותו של ר' אליעזר בן הורקנוס בימי בחרותו, בטרם חשקה עוד נפשו בתורה”; חלקת האדמה הדשואה ש“בלב הכרך” היא כחלקת גן־העדן, והרועה מחלל בה בחלילו "אחד מאותם השירים שנוצרו בימי אבות אבותיו, עוד לפני שנשחתה האדמה וכולי.

הפתח השני מ“סגירותם” של הסיפורים הוא אל הטבע. הטבע בסיפוריה של דבורה בּארוֹן מהווה לא רק רקע ציורי – נשקף כמו מבעד לחלון – להתרחשויות הפנים־ביתיות והפנים־נפשיות, כמו חילופי עונות, מראות השלג בחורף, פלגים באביב, יער ואחו וכדומה; ולא רק מושא לדימויים פיוטיים מצוינים, כמו בתיאורה של מוּשה (“משפחה”), היוצאת מן הבית “כשהתינוקת תחובה לה בתוך מעילה ומבצבצת כענף מתוך גזע עץ”; או, באותו סיפור – תיאור מותו של לוי־נתן “בשעה שהאגסה לבלבה בצדי הגדר, בחוץ, והנהר, למטה, השמיע המיה עמוקה, מלאה”; או, כמו ב“דרך קוצים” – כאשר ה“שביל עם שיחי הורדים מזה ומזה” בדמיונה של המשותקת ברגליה הוא “הדרך הסוגה בשושנים” הקשורה בזכרון אהבת נעורים, ו“דרך הקוצים” היא דרך הסבל בשנים המאוחרות – אלא שהטבע ממלא תפקיד דרמתי ככוח הפועל בגורלן של הדמויות. בסיפור “שפרה” מתרחש משחק ניגודים – כעין מאבק סמוי – בין האור הפנימי, התכלתי, של הגיבורה, ובין הצחות החורפית הקרה. הסיפור פותח במלים “לשפרה היו עיניים בהירות ושתי גומות של חן בצדי לחייה”, ומסתיים במלים “התכלת שהציצה מסִדקי עיניה היתה בהירה כאילו לא נעכרה בדמעות מעולם”. ובין הפתיחה לסיום מתוארת פרשת סִבלה של שפרה על רקע מראות השלג והקרח: “והשלג ירד, ירד, ירד בלי הרף כבר” – לאחר מות בעלה; “על פני מרחב השלג – – – כציפור בודדת בצדי דרכים”, היא מתכווצת בעגלה בנדודיה מבית לבית; ובשובה לעיירה, בין פתיתי השלג, היא חולמת על בעלה המת, הקרב אליה “כדי לשחררה מבין רגבי הקרח”. הסיפור “תרמית” – על טראוּמה של אובדן האמונה התמימה ביושרו של האדם, מימי ילדותה של המספרת – עומד בסימן “אותות מן השמים”. הוּא מתחיל בבוקר בהיר, שבו אפשר להוציא את הלבנים לכביסה, והילדה־המספרת, המשכשכת בידיה במים שבגיגית, מנפצת “במחי־יד אחד את מרחבי השמים הנשקפים מהם”, ומסתכלת “איך שהם נרקעים שם מחדש”; ולאחר היוודע התרמית לילדה – שסיפרוה, בניגוד לרצונה, תספורת “של ילד” – נסער גם הטבע: מתנצנצים ברקים, נוהם הרעם, ברד ניתך, סופת זעף מתחוללת, “העולם הולך ונהפך”. האֶפילוֹג של סיפור זה הוא מפוּיס בכל־זאת: הסערה שוככת, ובראות הילדה את מאור פני אמה “נתרכך מרי הכעס בקרבי ושם נעשה כעין פשרה”. העולם חוזר לתיקונו.

הן מבחינת המבנה והן מבחינת המִרקם מיוחדת היא אמנות הסיפור של דבורה בארון בספרות בני־דורה ובספרות שנכתבה אחריה. המבנה הוא מסוגר וקומפּקטי (מלבד בסיפורים מעטים, כמו “מה שהיה”, “לעת עתה”, ועוד), עם התחלה, אמצע וסוף: משפטי הפתיחה מודיעים על נושא הסיפור (בבחינת “הנה על זה אני עומדת לספר”), ההמשך הוא הכרונולוגיה של “מה שהיה”, והסוף מכיל בתוכו כעין מסקנה הנובעת מפרשת החיים. הסיפור ידוע כולו למחברת מלכתחילה, ועלילתו אינה נארגת תוך כדי הכתיבה (כהרגשה שיש לקורא בקראוֹ סיפור של גנֶסין, למשל, או של עגנון). אך בתוך מסגרת זו עשוי המִרקם תגים־תגים זעירים הסובבים – כפי שאין למצוא אצל שום סופר עברי אחר – סביב מלאכות־הבית (בישול, ניקוי, כביסה, סריגה, תפירה וכדומה), כלי הבית, מלבושים, תבשילים. באמצעותם מוסרת המספרת מצבי־רוח, הלכי־נפש, יחסים, מעמד חברתי.

התגרית זלטה, מ“חלומות”, ברצותה לתאר את האמידות בבית רחלין, היא מתארת את התבשילים שהתקינו שם –“עם הרבה פטרוסיליה ותבלין אחרים”. “פעם ראתה שם חביצה שמראה שלג לה, ופעם אחרת – פשטידה חומה, שהיא עשויה בצורת דוב”. והמספרת עצמה, בהתפעלה מן הטרקלין שבאותו בית מתארת את שקיפות הווילונות האַווריריים, ואת “השטיחים, אשר בכל מקום שנפלה עליהם בהרת שמש, נראו פרחיהם כמלבלבים”. גיבורת הסיפור “שפרה” זוכרת מבית גבִרתה את המראות הענקיות ואת כלי הנחושת על המדפים במטבח. הרגשת הנֵכר והעלבון של הילדה חיה־פרומה מ“שברירים”, בהיותה בבית הזר, מבוטאת בהסתכלותה איך “כריה מתערטלים מציפוייהם ונחבטים מתוך זלזול בידיים זרות”. בהתגברותה, מתוארות חריצותה, מסירותה, נאמנותה הצייתנית לבעלי־הבתים שאותם שירתה, על־ידי מִנהגה בעבודת־הבית:

בסיפור “קטנות”, שבמרכזו עומדת הרבנית הצעירה, דודתה של המספרת, זו שהיתה מבשלת לבעלה החלוש חמיצת סלק מפורר מתובלת במלפפון או בנוצת בצל, מועשרת בחלמון של ביצה ובשתיים־שלוש כפיות שמנת; זו שלאחר חתונתה נגזז שערה היפה והיה מונח, קלוע לצמה, עם פתיל של משי צבעוני בקצהו, בתחתית הארגז “כמו יצור ערוף”, כמו “גופו של מת יקר” – בסיפור זה סובבים רגשי עצב, קנאה, כמיהה, געגועים, ולבסוף נחמה – סביב זוג נעליים מרוקמות בתוך קופסת קרטון, “דקות אריג, וכל־כך נפלאות במזיגת צבעיהן, עד כי רגע אחד נעצמו עיניה למראיהן, כמו בפני שפע של אור.” “תאמרו, זוג של נעלי־בית” – מסיימת המספרת את הסיפור – “אולם מכל נדודינו אנו בעולם, ואחרי כל חיפושינו בו, מי מאתנו יתפאר שיצא ממנו ברכוש גדול יותר?”

ב“פראדל”, הקור השורר בבית בין האשה לבעלה, “דממת הקיפאון” – מומחש על־ידי תיאור כלי הכסף שבארון, המפיקים “נוגה לבנבן, צונן”, ועל־ידי “קול צלצולם של כלי הפרז’ט והקוניה בשעת האכילה”. לעומת זאת, החמימות של בית האלמנה שרה־לאה טובת המזג, שבאותו סיפור, מומחשת על־ידי תיאור מיני העוגות והמרקחת שהיא מכינה לאורחיה, הבלו של המֵיחם הרותח, התה הממותק בנדיבות, והצלצול המרחיב את הדעת בסדרה את גביעי היין של השבת במזנון המזוגג.

וכך, למשל, נועד תפקיד נכבד מאוד, בסיפורים רבים, למטפחת־הראש, זו המטפחת שבלעדיה אי־אפשר לאשה בעיירה והיא מסמלת צניעות, ביישנות, לעתים כניעות־רוח, לעתים התגנדרות, לעתים ארוטיוּת (“שיער באשה ערוה”), ודרך־ענידתה וקישורה מבטאים אופי, חליפות מזג ומצבי־רוח.

“נערה רכה בשנים, אשר טרם נוסתה בעול של מטפחת־הראש” – נאמר על דינה ב“משפחה” – “והיתה נושאת פעם בפעם את ידיה לתקנה בביישנות לוקחת לב”. פראדל, מיד לאחר חתונתה נעדרת השמחה, יושבת על הספסל שעל־יד הבית “במטפחת הקשורה בכשרות לראשה”. אותה מטפחת היא “כהה ומאפילה על פניה”, בהיותה עדה להתנכרות בעלה אליה בבוא אחותו אליו. בהתכוננה לקראת בואו ממרחקים, היא נראית ברחוב “כשהמטפחת עם צחצוחי־המשי מזדהרת על ראשה כהילה”; ולאחר הטבילה במרחץ, כשהיא מתקדשת למעשה האהבה, “המטפחת קטנה מלהאפיל על הפנים מלוהטות־הבושה”.

וכך גם מטפחתה של הרבנית התקיפה מטוחנובקה ב“היום הראשון”, ש“לא היתה מרוצה” מבואה של המספרת לאוויר העולם: “במקום השביס המיוחס, זה אשר לו הציצין, היתה נתונה עכשיו על ראשה מטפחת צמר, אשר נקשרה מתחת לסנטרה בקשר תקיף, מאיים כמעט”. אך כשהיא מתפייסת למראה בנה, המבשר לה על הולדת לו בן – “הותרה המטפחת על ראשה בבת אחת, ושני שוליה שוב לא נקשרו במשך כל אותו ערב” (ובאותו סיפור – תפקיד נכבד גם ל“נעלי הלבד” של הזקנה, שהתינוקת שומעת את קול חריקתם מאחורי מחיצת הקרשים).

בדרך זו, מתגים קטנים של פריטי מלבוש, כלים, מלאכות – שהסופרת מעניקה להם חשיבות מרובה, כי באמצעותם מתקיימת האחיזה בחיים, בממשות –נרקמת מסכת שלמה, צפופה, רבת־צורות, ובמרכזה גורלות אנוש. הניגוד בין ה“זעירוּת” של תווי התיאור ובין כובד הגורלות של הדמויות המתוארות – כביכול מורמות אבנים כבדות בחוטים דקים של פשתן ומשי – מעלה את אמנות הסיפור של דבורה בּארוֹן למדרגה נדירה, המזכירה את אמנות הסיפור של צ’כוב.

דבורה בּארוֹן עצמה מעידה על תהליך התגבשותה של אמנות זו: חוויות הילדות העזות (של הילדה חנה, או נעמי), הצופה בחיי העיירה מביתה, בית הרב, שבו נחשפים פצעים ונחתכים גורלות – עוברות גלגול של הצטללות בבינתה הבוגרת של האשה:

הטון השקט והקצב המתון של סיפור פרשיות החיים יוצרים אשליה של אידיליה. הנה כך אפשר לקצוב את משפטי הסיפור:

אך זוהי אשליה של מראית־עין בלבד, כי מתחת למישור העילי השקט הזה מתרחשות טרגדיות – גם הן “שקטות” לכאורה, כי צעקתן חנוקה – של נפשות מוכות־גורל. הסדר השקול, הארגון המחושב, של הסיפורים – יוצרים אשליה של יציבות וקבע (בניגוד לסגנון הסוער, הכאוֹטי לעתים, של סיפורי ברנר, ברדיצ’בסקי, הזז); אך שוב: זוהי אשליה של מראית־עין. כי עיירה זו, המתנהלת על־פני השטח לפי חוקים ומנהגים השרירים וקיימים מדורי־דורות, כבר עומדת על סף התערערותה, והסדקים הנִבעים בה מתגלים בתיאור הרוחות ההורסות אליה מבחוץ והתרופפות החיוניות הפנימית. “הישיבה שם [בעיירות] היתה אפוא, רק ארעית” – נאמר ב“לעת עתה” – “ישיבת לעת עתה, בדומה לזו שהיא, נעמי, ובני משפחתה וכל יתר הגולים, יושבים עכשיו פה. ודאי אשר בתוך כך המשיכו לחיות את חיי יומם, בנו בתי דירה, עסקו במקח וממכר והשיאו בנים ובנות, אלא שבכל אלה לא הסיחו מעולם את דעתם מן הארץ”.

הארץ – זו ארץ־ישראל, שאליה נשאו תפילתם, שאת זכר חורבנה ציינו בימי אבל ובמנהגים רבים, ושקיוו אי־פעם לבנותה ולכוננה.

אל הארץ הזאת באה המספרת בהיותה עלמה בת 24 ומצאה בה שמים אחרים ואור אחר. רוב סיפוריה על העיירה נכתבו כאן, כמו מבעד למסך שקוף של זכרונות. אך גם בספרה על הארץ לא השתנה קולה. כי “הוויית הסבל, המלפפת את רוב בני האדם עלי אדמות” – היא שנחרתה עמוק בנפשה, ועליה ביקשה לספר, “כדי להשפיע מעט אור וחום”. החסד הקורן מן הסבל בסיפוריה של דבורה בּארוֹן הוא בבחינת “אשרי העניים, כי להם מלכות השמיים”.

1983