א    🔗

ברלין, אמסטרדם, פריס. 1940 – 1943.

שרלוטה סלומון הומתה באושביץ בספטמבר 1943, והיא בת 26. אתי הילסום הומתה באושביץ בנובמבר 1943, והיא בת 29. סימון וייל מתה באשפורד, אנגליה, באוגוסט 1943, והיא בת 34.

כשראיתי את תערוכת ציוריה של שרלוטה סלומון, “חיים או תיאטרון?” שהוצגה ב“בית־התפוצות” לפני כמה חודשים – חשבתי על יומנה של אתי הילסום. כשקראתי את יומנה של אתי הילסום – “חיים כרותים” – חשבתי על “הציפייה לאלוהים” של סימון וייל.

הציור האחרון בסדרת ציוריה של שרלוטה – 769 מספרם – הוא של נערה כורעת ברך על שפת הים. הציורים צוירו בסן־ז’אן, שבדרום־צרפת, בשנים 1940 – 1942, “או בין שמים לארץ, מעבר לעידן שלנו, בשנה א' לגאולה החדשה”. אתי, בתחילת יומנה, שנכתב בשנים 1941 – 1943, כותבת על רצונה לכתוב סיפור (ואולי רומן) בשם “הנערה שלא יכלה לכרוע ברך,” ובסופו – כשהיא במחנה המעצר – היא כותבת: “בעצם, סיפורי הוא סיפור מוזר: הנערה שלא יכלה לכרוע ברך, או בנוסח אחר: הנערה שלמדה לכרוע ברך”. ה“התגלות” שחוותה סימון וייל, שהביאה אותה לידי “הפיכת הלב” (קונורסיה) לעבר האמונה באלוהים, אירעה כאשר האזינה למוסיקה גרגוריאנית במנזר סולם בצרפת, וחשה איזה כוח נעלה ממנה הכופה עליה לכרוע ברך ולהתפלל.

השלוש – שלושתן בנות למשפחות יהודיות מתבוללות בשלוש מבירות אירופה – לא נפגשו מעולם, ולא ידעו דבר זו על זו, כאן, על־פני אדמות.

אך כשעברתי בעיון על “האוטוביוגרפיה המצוירת” של שרלוטה, בכרך בן 800 העמודים (שהופיע באנגלית במהדורה מצומצמת, בהוצאת “אלן ליין”, עם מבוא של ג’ודית הרצברג), וחזרתי ועיינתי בכתביה של סימון וייל – השתאיתי על הצטלבויות־החיים המוזרות שמזמן הגורל במשחקו האירוני־טרגי: אתי הילסום שהתה כשנה במחנה הריכוז וסטרבורק לפני ששולחה לאושביץ. הוריה של שרלוטה סלומון, שנמלטו מגרמניה להולנד, נכלאו באותו מחנה עצמו (אך הוברחו ממנו והסתתרו באמסטרדם עד סוף המלחמה(. סימון וייל עברה עם משפחתה ל“אזור החופשי”, לאחר שנכבשה צרפת בידי הגרמנים, ועבדה בכפרים שבסביבת מרסיי. באחד הכפרים שבאותו אזור עצמו שהתה אז אתי הילסום עם סבה וסבתה, ושם ציירה את ציוריה עד שגורשה מזרחה, לפולין. על חיי הנפש והיצירה של שלוש הנשים השפיעו השפעה מכרעת גברים קשישים מהן בעשרים שנה ויותר, שיחסי אהבה או הערצה נרקמו בינן לבינם.

אבל אלה הם צירופי מקרים “חיצוניים” בלבד, אם כי לא נעדרי משמעות. הדבר המהותי יותר המאחד את שלוש הנפשות הללו באיזה קשר סמוי, ארצי ועל־ארצי, הוא העולם המיסטי־רליגיוזי שאליו פנו בתקופה של “שקיעת האלים”, על סף חורבנה של תרבות אירופה, ששלושתן היו מעורות בה, והדמיון הרב שבמתן ביטוי לעולם זה, בכלים שונים.

 

ב    🔗

האוטוביוגרפיה המצוירת של שרלוטה, “חיים או תיאטרון?” – מאות ציורי הגואש ברצף הדומה לזה של סרט קולנוע, או של “קומיקס”, כשהמשפטים הכלולים בכל ציור גם הם חלק צבעוני שלו – פותחת בפסוק מתהילים המשמש לה כעין מוטו: “מה אנוש כי תזכרנו ובן־אדם כי תפקדנו”, ובשורות ההקדמה נאמר שהיצירה כולה צריכה להיות עטופה בחשכה, כי מתוך החשכה נולדה. כמו בתוכנייה של תיאטרון, מובאים תחילה שמות “הנפשות הפועלות” ותפקידיהן (רובן בני משפחת סלומון וידידיה, בשמות מוסווים), וכן ניתנות “הוראות ביצוע” לליווי מוסיקלי, הכולל קטעים מיצירות באך, מאהלר, מוצרט, וכן “המוות והנערה” של שוברט.

במישור העילי, ה“מחזה” הוא סיפור כרונולוגי של קורות שרלוטה ומשפחתה מ־1913 (כלומר, ארבע שנים לפני הולדתה( , בהיותם בברלין, ועד 1940, בהיות שרלוטה בדרום־צרפת. הדרמה העיקרית מתרחשת ביחסים שבין אמה החורגת של שרלוטה, הזמרת המפורסמת פאולינקה, ובין המורה לפיתוח קול אלפרד וולפסון (המכונה כאן אמדיאוס דאברלוהן); ובינה עצמה לבין אותו מורה אקסצנטרי, בעל תיאוריות יוצאות־דופן על החיים, האמנות, הדת ומדעי הנפש, לאחר שהיא מתאהבת בו ונקשרים יחסים אינטימיים ביניהם, הנקטעים עם פרוץ המלחמה.

נימה אירונית עוברת בכל התמונות, המתבטאת בסגנון הציור בעל שני הממדים, ללא פרספקטיבה, כמו בציורי ילדים (או בציורי רוסו), כשכל דף מחולק ל“אירועים” אחדים המתרחשים בו־זמנית, והדמויות בעלות הדיוקנאות הגרוטסקיים מוכפלות כמה וכמה פעמים; וכן בטקסט המלווה את התמונות, שהוא כעין טקסט אופרטאי, ומשולבים בו קטעי שירה ידועים (היינה, רילקה ועוד), קטעי עיתונות ודיאלוגים “בנליים.”

אך אירוניה זו, מאופי האירוניה של ילדה פיקחית ומופנמת הרואה כל ומבינה כל בנעשה בין המבוגרים שבסביבתה, ואת תגובותיה היא מביעה לעצמה, בעֵט ובמכחול – נעשית מרירה יותר עם התעצמות רגשותיה של שרלוטה כלפי אמדיאוס דאברלוהן, שמעורבת בהן קנאה לפאולינקה, הנערצת גם עליה, והידיעה שיחסיה אתו נידונו לכריתות; ונעשית טרגית עם הפרידה הכפויה ממנו ועם התקרבות המוות לתחומה. מכאן והלאה מתגנבת לציורים ולטקסטים, כמו על ראשי בהונות, הנימה המיסטית.

באחת הפגישות הראשונות בין שרלוטה ואמדיאוס (הקורא, כמו שרלוטה עצמה, קשה לו להחליט אם הוא אדם כן ומעמיק, בהשקפותיו ובניסוייו המוזרים, או שהוא אקלקטיקן ו“טיפוס מפוקפק” המנצל את הערצת הנשים אותו) – מציע לה אמדיאוס, המכיר בכשרונותיה, שהם “מעל לממוצע”, לצייר ציור על הנושא “המוות והנערה”. שרלוטה נענית לו, אך מביאה אליו שני ציורים: “המוות והנערה” ו“האחו עם הנוריות הצהובות,” כדי שיבחר באחד מהם. הוא בוחר בשניהם, באָמרוֹ ש“הם משלימים זאת את זה”, ושבראשון – היא הנערה והוא המוות. אמירה זו קשורה הן בניסוי שערך לעצמו, כשיצק מסֵכת מוות על פניו כדי לגלות מהו הקו המבדיל בין חיים ומוות, והן בתיאוריה שלו על “הדת החדשה”, שהיא תחייה ארצית מן הסבל האנושי.

לאחר זמן, כשהיחסים ביניהם נעשים אינטימיים יותר, מציע לה אמדיאוס לאייר לו את הספר שכתב, “אורפיאוס או הדרך למסֵכה”, הספוג רעיונות ניטשיאניים וניאו־נוצריים, והרעיון המרכזי בו הוא ש“חייב אדם להיכנס לתוך עצמו כדי שיהיה מסוגל לצאת מתוך עצמו”. חזונו של אמדיאוס הוא שהאדם יצלול לתוך נפשו כמו שאורפיאוס צלל לשאול, ויעלה ממנה משוחרר כדי ללכת בעקבות ישו אל האהבה ואל השלווה העילאית. כשמביאה לו שרלוטה את איוריה, כמתנה ליום הולדתו, הוא מתעלם מהם. ביאושה, מעצמה וממנו (“האם הייתי רק מטרה לניסויים?” – היא שואלת את עצמה), היא חושבת על התאבדות (אך אומרת לעצמה: “אבל הוא לא שווה את זה…(”.

בדרום־צרפת, רחוקה מהוריה ומ“אמדיאוס” – חל המפנה הקתרטי בחייה של שרלוטה. צירוף של כמה נסיבות מביא לכך: סבתה החולה, שהיא מטפלת בה במסירות, מתאבדת. אז מתגלה לה שאמה, שמתה עליה בהיותה בת תשע, גם היא התאבדה, וכן שאירעו מקרי התאבדות נוספים במשפחה. היא נפגשת עם פליט יהודי מאוסטריה ויחסים ארוטיים נקשרים ביניהם; ובעיקר: הוויית החיים במשטר שחוקים נאציים שוררים בו, ואימת הגירוש למחנות בפולין.

היא פונה אל האמנות כאל גאולה מסבל ומחרדת המװת, ומתחילה ב“משימה האקסצנטרית” של ציור הסדרה הגיגאנטית “חיים או תיאטרון”, זו שנשתמרה לנו לאחר שהופקדה בידי רופא כפרי. בפתח ה“אפילוג” לסדרה באות שורות של פיוט טהור:

“גבוה על הצוק גדלים עצי פלפל. ברוך מניעה הרוח את העלים הקטנים, הכסופים. הרחק למטה, קצף משתפל ונמס במרחב האינסופי של הים. קצף, חלומות – חלומותי על מישור כחול. מה גורם לכם ללבוש צורה ולפשוט צורה בבהירות כה רבה, מכאב כה רב ומסבל? מי נתן לכם את הרשות לכך?”

ובסופו – כמו לקראת הגורל הבלתי־נמנע הצפוי לנערה היהודיה מברלין – באים רגעי ההתגלות האקסטטית:

“משהו קרה לשרלוטה שלנו. בעודה מציירת נרדמה בשמש הצהריים, וכשהתעוררה, מצאה את הדיוקן הגמור של דאברלוהן האהוב עליה כל־כך מונח לפניה, אך היא קרעה את גליון הנייר למאה אלף גזרים והשליכה אותם לרוח…” היא נרדמת שוב, מתעוררת, מבטה נופל על הציור “המוות והנערה”, והיא אומרת לעצמה: “אם זהו המוות – אז הכל בסדר. כי אז אינה צריכה להתאבד כמו אבותיה. כי אפשר לקום לתחייה. ובעצם, כדי לאהוב את החיים יותר, צריך פעם אחת למות”.

וכמו בחזיונות הקדושים, נפתחים לפניה השמים:

“ואז ראתה את כל היופי סביבה – את הים ואת השמש, וידעה שעליה להיעלם לשעה קלה מן המישור האנושי ולהקריב הכל כדי ליצור את העולם החדש שלה מתוך המעמקים”.

 

ג    🔗

באותן שנים, 1941–1942, שבהן חיברה שרלוטה סלומון את יצירתה רחבת־הממַדים, כתבה אתי הילסום באמסטרדם את יומנה. חלקים גדולים בו מתעלים לפסגות הספרות המיסטית־האקסטטית של הדתות הגדולות, וראויים להיכלל בכל ספר תפילה.

במאי 1940 כבשו הגרמנים את הולנד. בספטמבר של אותה שנה הנהיגו בה את החוקים נגד יהודים. באפריל 1942 נצטוו היהודים לענוד את הטלאי הצהוב, וביולי של אותה שנה, לאחר שאלפים מהם כבר היו עצורים במחנות עבודה, החל גירושם למחנות ההשמדה במזרח־אירופה.

אך הקורא ביומנה של אתי, דף אחד דף – יומן שמשתקפת ממנו אישיות שופעת חום, חושניות, וחיוניות בלתי־רגילה – מוכה השתוממות ממיעוט – כמעט העדר – ההתייחסות בו למאורעות הסוערים והטרגיים המתרחשים באותה עת מסביב לרדיפות ולגזרות, שהיו מנת־חלקה של אתי הילסום, כשל כל יהודי אמסטרדם.

אתי, בת למשפחה אינטלקטואלית, היתה בוגרת אוניברסיטה ובעלת השכלה רחבה בלשונות הקלסיות ובלשונות סלביות, בפילוסופיה, בפסיכולוגיה ובספרות. ב־1941 אנו מוצאים אותה מתגוררת בחדר שכור, מתפרנסת מתרגום ומהוראת רוסית, ובראשית קשריה עם הפסיכולוג היהודי־גרמני יוליוס ספיר, המבוגר ממנה ב־27 שנים. ספיר – כמו וולפסון־“דאברלוהן”, ובן־גילו בערך – היה בעל תיאוריות אזוטריות. שיטת הריפוי שלו, שנקראה “פסיכוכירולוגיה”, התבססה על קריאת כף־היד ועל תרגילים ומגעים גופניים. בניגוד ל“דאברלוהן”, הוא מצטייר כאיש רגיש, עדין־נפש, ובעל כריזמה שקטה. אתי היתה נפגשת אתו כמעט יום־יום, והיחסים ביניהם, שהחלו בטיפול פסיכיאטרי, הפכו עד מהרה ליחסי אהבה. ספיר היה גרוש ומאורס לצעירה שחיתה בלונדון.

היומן מתמקד כמעט כולו בהתבוננות עצמית, בבחינת יחסיה של הכותבת עם ספיר, ובמרוצת הימים, יותר ויותר במחשבות על האמונה. אך מה שנדמה תחילה לקורא כהתעלמות מכוּונת מן המתרחש בחוץ, כהתגוננות מפניו, ואולי כאטימות כלפיו שמתוך אגוצנטריות – מתברר לו, בהמשך הקריאה, שהוא נובע מהשקפת עולם מוסרית, המתעמקת והולכת, ומבוטאת בניסוחים בהירים, נתחניים, ופיוטיים. כבר באחד הדפים הראשונים כותבת אתי: “אין דבר גרוע מהשנאה העיוורת. היא מחלה בנפש השונא. השנאה אינה מטבעי. לו הגיעו הדברים לכך שהייתי מתחילה לשנוא באמת, הייתי יודעת שנפשי פגועה ועלי לנסות למצוא לה תרופה במהירות האפשרית”. וזמן־מה לאחר מכן היא כותבת, שבהתמודדות עם הסבל האנושי היא חשה עצמה כ“שדה קרב קטן”, אולם “צריך לחזור מדי פעם אל תוך הגבולות של עצמך ולחיות בדקדקנות ובמודעות את החיים הקטנים שבתוכך”, כדי להגיע אל “קשר עם האנושות כולה” (מה שמזכיר את האקסיום של “דאברלוהן”: “חייב אדם להיכנס לתוך עצמו כדי להיות מסוגל לצאת מתוך עצמו…”). ומאוחר יותר היא מנסחת את השקפתה ביתר בהירות: “אני לא מאמינה שאפשר לתקן את העולם בלי שנתקן קודם את עצמנו, צריך לחפש את הרע בקרבנו ולא בשום מקום אחר… צריך לחסל את הרע שבאדם, ולא את האדם עצמו.”

אולם אתי הילסום, המלקטת את “פרחי הטוב” בהוויית הקוצים שבה היא חיה (בעָמדה מול פקיד הגסטפו הצעיר, הנוהג בה בגסות, היא מחייכת אליו ו“מרחמת” עליו שהגיע לידי כך…) – אינה נערה תמימה. היא מודעת לעצמה, מודעת לסובב אותה וניחנה בכלי אבחנה דקים. תקופת אימים וחרדה זו היא תקופה של אושר בחייה, של התאהבות ושל התגלות. “תקופה של פריחה”, כפי שהיא מעידה על עצמה. פעמים אין־ספור היא כותבת ש“למרות הכל עולמו של אלוהים הוא עולם יפה,” וש“החיים שווים שיחיו אותם, ולו ידעתי שאני עומדת למות מחר, הייתי אומרת: חבל מאוד, אבל מה שהיה, היה טוב”. ונהנית מפרחים שהיא מקבלת או נותנת, משיחות בבית־קפה, משיחותיה ומיחסיה הארוטיים עם ספיר, מקריאה בדוסטוייבסקי, בכתבי הקודש, בכתבי אוגוסטינוס וקירקגור. “שיר של רילקה” – היא כותבת – “הוא חלק מן המציאות, חשוב לא פחות מעובדת מותו של נער בהתרסקות מטוס… שניהם קיימים בעולם ואסור לבטל את האחד מפני האחר”. וגם בהיותה במחנה וסטרבורק, בין אלפי העצורים שכל קנייניהם נגזלו מהם, והיא מטפלת בחולים, בתינוקות ובזקנים, היא כותבת: “אני מודה לך, אלוהים, על שבכל מקום שאני נמצאת חיי יפים כל־כך.” וסירבה להצעה להבריח אותה מן המחנה ולהסתירה בבית ידידים נוצרים. “שושנים ואצטרובלים ילוו אותי עד פולין…”

אבל שיאי היומן, העושים אותו לתעודה רליגיוזית אוניברסלית ועל־זמנית, הם הקטעים הרבים שבהם פונה אתי אל אלוהים, מנהלת דו־שיח עמו, או מתפללת אליו.

באחד הימים, בשיחה עם ידיד ברחוב באמסטרדם, לפני חזרתה למחנה מרצונה (היא הורשתה לצאת ממנו לכמה שבועות מחמת מחלה), היא אומרת לו: “אתה יודע רוּ, יש בי משהו ילדותי, שבגללו החיים נראים לי תמיד יפים, ובזכותו אני יכולה לשאת הכל…תראה, אני פשוט מאמינה באלוהים”. ובמקום אחר היא כותבת: “ואני מאמינה באלוהים, למרות שעוד מעט יאכלו אותי הכינים בפולין”.

אמונתה של אתי באלוהים היא בלתי־מותנית בתשובת אלוהים, או בהבטחה כלשהי, ומזכירה את ההשקפה המובעת על־ידי קירקגור ב“חיל ורעדה”. “אם אלוהים לא יעזור לי להמשיך הלאה” – היא כותבת – “אעזור לו אני”. ובניסוח אחר: “כשאני אומרת שאני מתכנסת בתור עצמי, בעצם אלוהים הוא שמתכנס בי. החלק האמיתי והעמוק שבי, שמקשיב לחלק האמיתי והעמוק שבזולת. מאלוהים לאלוהים”.

במקום לבקש הבטחה מאלוהים, היא המבטיחה לו – “למצוא לך קורת־גג ומחסה בבתים רבים ככל האפשר… ואני אשכן אותך בהם כדייר כבוד”.

ובשעות שהחשכה גוברת סביבה, לאחר לילה כאשר מול עיניה הבוערות עוברות תמונות הסבל האנושי, היא פונה אליו:

“אלוהים, אני אעזור לך להחזיק מעמד בתוכי..– – דבר אחד הולך ומתבהר לי: אתה לא יכול לעזור לנו, אנחנו צריכים לעזור לך. ובכך נעזור גם לעצמנו. זה הדבר היחיד שנוכל עוד להציל, וזה הדבר היחיד שחשוב באמת: נוכחותך בתוכנו. ואולי נוכל גם לעזור לאחרים לחפור ולחשוף אותך בלבותיהם המעונים. כן, אלוהים שלי, לא נראה לי שאתה יכול לשנות משהו בנסיבות האלה. ואני גם לא מבקשת ממך הסבר. להיפך: אתה תהיה רשאי לבקש הסבר מאתנו”. ובסופו של אותו צקון לחש, שהוא מעין “תפילה לעני כי יעטוף”, היא מבטיחה: “אבל האמן לי, אלוהים, אני אמשיך לעמול למענך ואהיה נאמנה לך ולא אגרש אותך מתחומי”. ועוד מבטיחה היא לו, להביא לו לא רק את דמעותיה ופחדיה, אלא גם שיח יסמין ריחני, ואת כל הפרחים שייקרו בדרכה, כדי “להנעים לך את שהותך אצלי”.

 

ד    🔗

“אלוהי, הרשה־נא לי להיות לאפס, במידה שאהיה לאפס, יאהב אלוהים את עצמי באמצעותי” – כתבה סימון וייל ב־1941; ואת מעלת כל המעלות ראתה ב“סירוב להתקיים מחוץ לאלוהים”.

דרכה של סימון אל האמונה היתה שונה מזו של שרלוטה ושל אתי, אך הובילה אותה לאותו מקום בו עמדו הן, לפני ש“לקחן אלוהים אליו”. אם כי היתה בת למשפחה בורגנית, ובגיל 22 כבר היתה מורה לפילוסופיה – משהגיעה להכרה סוציאליסטית, החליטה על “הגשמה עצמית”: החלה לעבוד כפועלת פשוטה בבתי־חרושת, נעשתה פעילה בקרב האגודות המקצועיות, ובזמן מלחמת האזרחים בספרד התגייסה לבריגדות האדומות. החזון הסוציאליסטי שלה שאב את השראתו מן האוטופיסטים של המאה ה־19, והיה קרוב לזה של גיאורג לנדאואר בגרמניה (או של א"ד גורדון אצלנו), בשימו את הדגש על שתפנות, אי־השתעבדות למכונה, למנגנון, לתועלתנות, ועל חירותו הנפשית של הפרט. המהפך שחל בה מתואר על־ידה כמעין “התגלות מיסטית” ברגע מסוים. במכתבה לאב הדומיניקני פארין, במרסיי, כתבה: “בא עלי משהו חזק ממני והכריחני, בפעם הראשונה בחיי, ליפול על ברכי..– – להפקיע את עצמי מתוך גופי העלוב, להניח לו שיסבול לו לבדו בקרן־הזווית שלו. ואני עצמי מצאתי לי שמחה טהורה ושלמה ביופי של התפילה. – – הבנתי את האפשרות לאהוב את האל דרך הפורענות”.

אך אפשר להבין כי קדמו ל“התגלות” זו – התייאשות מאפשרות של גאולת העולם על־ידי מהפכה חברתית, האכזבות ממעמד הפועלים, מן המלחמה בספרד, ורושם המאורעות הפוליטיים הקשים עם השתלטות הנאצים על אירופה.

בת 30 היתה סימון כשפרצה המלחמה, ומאחוריה כבר פעילות אינטלקטואלית ומעשית רבה: פרסומים בענייני חינוך והוראה, בנושאים פילוסופיים, ורעיונות מהפכניים בדבר שיפור מצבו של מעמד הפועלים. בהגיעה למרסיי, ב־1940, לאחר שברחה עם משפחתה מאזור הכיבוש הגרמני, החלו קשריה עם האב פארין, שהיתה לו השפעה גדולה עליה. במחיצתו – כתבה – היא חשה “כפושט־יד שניתן לו היתר להיכנס מדי פעם אל בית עשיר ולקבל לחם לשובע בלי שיושפל כבודו”.

אולם רק מתוך ענווה השוותה את עצמה ל“פושט־יד”. אחת־עשרה ה“מחברות” שכתבה בהיותה במרסיי בשנים 1940 – 1942 (הובאו לדפוס על־ידי אחיה, אנדרה, והופיעו בהוצאת “פלון”, פריס, ב־1956; תמציתן ניתנת בספרה “הכובד והחסד”, שתורגם לשפות רבות, אך לא לעברית) מכילות עושר מדהים של ידיעות, עמקות מחשבה נדירה וכושר הבעה אנליטי ופיוטי כאחד. אלה הן רשימות שכתבה לעצמה, ללא סדר וללא רציפות, מהרהורים שעלו בה תוך כדי עבודה בשדה, או בלכתה בדרך, או בשבתה בבית. יש בהן הערות ומחשבות על מיתולוגיה הודית, מצרית, יוונית, זן בודהיזם; על ציור, מחול, ארכיטקטורה, אפלטון, דיקרט, שפינוזה, מארקס, תורת הקואנטים, ספרות צרפתית, אנגלית, גרמנית; תרגילים אלגבראיים, נוסחאות גיאומטריות, פיסיקה, אסטרונומיה; מובאות ביוונית ובסנסקריט, מובאות מן התנ"ך ומן הברית החדשה ומגדולי הפילוסופים והתיאולוגים. החוט המקשר את כל העיונים וההגיגים האלה, בנושאים שממדעי הטבע וממדעי הרוח, הוא הנסיון – הנובע מצמאון עז לגילוי האמת – לברוא לעצמה, מתוך “התוהו”, תמונת עולם והשקפת עולם אחידה. והכיוון ההולך ומתבהר לה הוא זה של השתחררות מן “הכובד” של חוקי החומר והדטרמיניזם, אל “החסד” של החירות, שהיא אהבת אלוהים.

על עיקרי השקפתה של סימון וייל נכתב לא מעט בעברית (על־ידי ש“ה ברגמן, מרטין בובר, צ”א קורצווייל, ג' מוקד, ועוד), והיריעה תקצר כאן מלהביא אפילו קצת מן ה“פרדוקסים” העמוקים הזרועים ב“מחברות”, על סוף ואינסוף, הכרח ובחירה, מציאות וחלום, סבל וחירות, איון ה“אני” והתעלותו, והיחסים בין אדם ואלוהים. אפשר רק לציין שהדברים נעים (או “משתחררים”) מן הפרוזה אל השירה, ומן העיון הפילוסופי אל הדבקות המיסטית.

בסופה של המחברת ה־11 כותבת סימון וייל לא “אפילוג” אלא “פרולוג” (שהוא פתיחה לספר שטרם נכתב, על “הידיעה העל־טבעית”), ובו תיאור ה“התגלות”, תיאור המזכיר את האפיפניות של נביאים, מקובלים וקדושים. תחילתו היא כך:

"הוא נכנס לחדרי ואמר: אומללה, שאינה מבינה דבר ואינה יודעת דבר, בואי אתי ואלמדך דברים שלא תפקפקי בהם. הלכתי אחריו.

“הוא הובילני לכנסייה. היא היתה חדשה ומכוערת. הוא הנחה אותי אל המזבח ואמר: כרעי ברך. אמרתי לו: לא הוטבלתי. אמר לי: נפלי על ברכיך לפני המקום הזה באהבה, כמו לפני מקום שבו שוכנת האמת. צייתִּי”.

ובסופו של התיאור הפיוטי הארוך:

“אני יודעת היטב שאין הוא אוהב אותי. איך יוכל לאהבני! ואף־על־פי־כן, משהו עמוק בתוכי, משהו שכולו אני־עצמי, לא יכול היה למנוע ממני מלחשוב, בחיל ורעדה, שלמרות הכל הוא אוהב אותי”.

 

ה    🔗

שרלוטה ואתי, בדרכן אל האמונה, לא הגיעו אל הנצרות. סימון קיבלה עליה את האמונה בשילוש הקדוש, ואם לא נטבלה, הרי זה רק בשל התנגדותה לכנסייה ולמִמסוּדה של הדת. ביהדות, שהכירה אותה כנראה רק מן התנ"ך, ראתה דת “קיבוצית”, לאומנית, תוקפנית, המטיפה לשנאת כל מי שאינו בן “העם הנבחר”, ושאינה פונה אל היחיד. היסודות הרעים שבנצרות – הקנאות, הטוטליטריות, הכפייה – גם הם, לדעתה, מן המורשת היהודית באו לה (על בורותה של וייל במורשת היהודית, סיבת שנאתה ליהדות, כתב מרטין בובר במסתו “במשבר הרוח”(.

אך גם בטקסטים של שרלוטה וביומנה של אתי – ההתייחסות אל האמונה והפניות אל אלוהים, הן באוצר מלים ובתחביר הקרובים יותר לנצרות מאשר ליהדות וזרועים בהם פסוקים רבים מן הברית החדשה, ביחוד מאלה הנוגעים להכנעה, לנמיכות הרוח ולאהבת הרע והשונא כאחד. שתיהן חיו בחברה מתבוללת והכירו את היהדות רק מצדדיה החיצוניים ומכמה מנהגים (ובוודאי לא הכירו את החסידות(.

סימון לא פרשה מן החיים הארציים. גם בגלגולה הנוצרי חשה מחוּיבות לחברה והמשיכה בדרך של “הגשמה עצמית”: לאחר שהצליחה להימלט עם משפחתה מצרפת לארצות־הברית, חצתה את האוקיינוס בחזרה, מתוך סיכון רב, והגיעה לאנגליה, כדי להצטרף שם לכוחות “צרפת החופשית”. ניסתה לחזור לצרפת כדי להילחם שם בשורות הרזיסטאנס, ומשלא נתאפשר הדבר, גזרה צומות על עצמה, “כדי לחיות כפי שחיים בני מולדתי תחת הכיבוש”. בריאותה נתרופפה והלכה, ואת מותה ללא עת אפשר לראות כהקרבה על מזבח המלחמה נגד שלטון החושך הנאצי.

גורל “הפתרון הסופי”, ההשמדה, היה צפוי לשלושתן – ושלושתן היו מודעות לו. הדבר המעורר בנו השתוממות גדולה הוא שמודעות זו לא קירבה אותן, לא אל היהדות כלאום, לא אל היהדות ההיסטורית, ובוודאי לא אל היהדות כדת. בכתבי שלושתן – ההתייחסות לאסון שפקד את יהודי אירופה מעטה מאוד, ולא ניכרת בהם אמפתיה עמוקה עם אחים לצרה ואחים לגורל.

“האדם מחפש משמעות” –כתב ויקטור פראנקל, כלקח מחוויותיו במחנה הריכוז, ובזכות “משמעות” זו שהוא מוצא בחייו ובסבלו מסוגל הוא להחזיק מעמד גם בתנאים של אכזריות אל־אנושית.

שרלוטה, אתי, סימון, חיפשו את המשמעות הזאת, ואת הגאולה מן הסבל באסתטי, באתי, ובדתי – אם לנקוט כינויי שלוש המדרגות שעליהן מדבר קירקגור – כל אחת בדרכה. מהוויית הפורענות שבה היו שלושתן בשנותיהן האחרונות, כשכל בניין “התרבות האירופית”, שבו חסו, מתמוטט לעיניהן – הן מצאו מפלט ב“בריחה מן ההיסטוריה” אל עולם המסתורין שבו נחווית הקִרבה האינטימית בין אדם לאלוהים. וכך, בהזדככות שמתוך הסבל, התעלו ל“מעלות קדושים וטהורים”.