רקע
דב סדן
מאמר ה: בית מקרא

א    🔗

זה מקרוב הגיעני מניו־יורק ספר, ששיעורו אינו מועט – פוליאנט גדול, שעמודיו מניָניו כארבע מאות, והוא סדור רובו ככולו בשני טורים גדושים, ומיעוטו בשלושה טורים גדושים אף הם. והריני מעיין וחוזר ומעיין בו, ואיני יודע שׂבעה. שם־הספר הוא לכאורה מוזר; ספר־הפרענומעראנטן (הספריה של הסמינר היהודי התיאולוגי והוצאת “כתב”, 1975), והוא מורה־דרך לספרים העבריים, שנדפסו בהם שמות חותמיהם, שחתמו עליהם מראש, והרשימה היא לפי הקהילות; קהילה־קהילה ושמות הספרים, שנמצאו להם בה חותמים ומִספרם; ופעמים הרבה ניתן, בסופה של הרשימה, אף פירוט האישים, רבנים וחכמים, מהם ידועים הרבה מהם ידועים מעט, וכן מפורשים שמות מקדשי־מעט – בתי־כנסת, בתי־מדרש, בתי־תפילה, קלויזים וכדומה בבתי מקרא ועיון, שחתמו גם המה, משמם של צבוריהם ולשמם.

אם נזכור, כי מספר הקהילות המפורשות בספר הוא לא פחות משמונת אלפים שש מאות ששים ושבע, ואם נוסיף ונזכור, כי לפנינו הכרך הראשון, הכולל קהילות אירופה וצפון־אפריקה, וצפוי לנו כרך שלאחריו, שיכלול את הקהילות בשאר יבשות־העולם, ובכללן ארץ־ישראל ואמריקה, נבין לגודל שקידתו של המחבר, ברל כהן, סופר ועורך, בעיקר ביידיש והוא מניצולי שואת ליטא ונודע בספר־זכרונותיו “אַ ייד אין וואַלד” (“יהודי ביער”), כשם שנבין את גודל החובה להחזיק לו טובה על מפעלו הכביר.


ב    🔗

ואם תשאלו, מה עיקר הטובה, שספרו העניק לנו, נאמר, כי הוא במתן בית־אחיזה לחקר ספרותנו מבחינה נחשבה, הראויה לתשומת־דעת גדולה מכפי שניתנה לה עד עתה, הלא הוא חקר תולדות הקורא העברי, לא בלבד מצד התעניינותו בספר לאחר שיצא לאור, אלא מצד מסירותו לספר קודם שיצא לאור, באופן שתמך בו ובמחַברו או מו"לו על דרך חתימה מוקדמת, שיוכל לצאת לאור ולהגיע לקורא.

אכן, הספר שלפנינו אין בו שמות החותמים עצמם, זולת הסוג שהזכרנו, והמבקש לדעתם ולהכירם, חייב לנוד על ספר וספר ולבדוק בו רשימתם, וּודאי רבים וכן שלמים יעשו כן; ובכללם, ואולי אף בראשם, העוסקים בתולדות קהילה וקהילה, כדי להציב לה יד ושם, ויוכלו עתה להיוָדע ולהודיע, מה עשו בני קהילתם לטובת ספר וספר; ולפי שבדקתי ענין זה לגבי עיר הורתי וגידולי, ולמדתי מה שלמדתי, הריני מורה היתר לעצמי לומר לו למחבר: יישר כוחך על ברכת כרכוֹ ראשון של ספרך ולוָאי שנזכה בקרוב לכרכוֹ אחרון.


ג    🔗

לאמור: ספר הפרענומעראנטן שלפנינו מַראנו בעליל, כמה וכמה אנשים בכל קהילה וקהילה התנדבו לספר וספר, בין חדש שמהדורתו ראשונה בין ישן שמהדורתו נוספת; אילו ספרים זכו לחותמים מרובים ואילו ספרים השיגו חותמים מעטים וכל אנו למדים על מפת אוהבי ספר וספר וקוראיו. וענין מיוחד לנו בהערות־הסיום, המעמידות אותנו על מוסדי הקריאה, בין ללימוד של עיון בין לעינוג של שעשוע, בין לתורייהון. אלה בתי־המקרא, אם מקרא־קודש ואם מקרא־חול, שתמכו בספר לפני צאתו לאור ורכשוהו לאחר צאתו לאור, והעמידו אותו בארונותיהם לשימושה של רשות־הרבים. ולא בכדִי הבדלנו בין שני מיני מקרא, כי אם למקרא־קוֹדש, – הכוונה היא למוסדות מדורי־דורות, אלה בתי־התפילה ובתי־המדרש, מהם שקיימו חברות מיוחדות, ובכללן אף חברות קוני־ספרים וחברות תיקון ספרים, ומשכבר מתבקשות קורות החברות האלה; ואם למקרא־חול – הכוונה היא למוסדות שגילם צעיר יותר, שהרי בעיקרם נוסדו בשלהי ההשכלה ולאחריה, וביותר מכוח התנועות והזרמים האחרונים בישראל. כבר נמצא שניסה, בבחינה מצומצמה, בכך – הוא ר' חיים דויד ליפא (אחיו של קארפל ליפא, נשיא הזיקנה של בכור הקונגרסים הציוניים), מוכר־ספרים נודע, שהוציא ספר “אסף המזכיר” ובו רשימת הסופרים בני־הדור ועליהם הוסיף את שנתכנו תומכי הספרות העברית וחובביה, והוא כעין דף־פתיחה לקורות קורא הספר העברי וקונאו.

וניתן להשלים בהרבה את הדף ההוא על החברות והאגודות לשמותיהן וכינוייהן שיזמו וקיימו בתי־מקרא לרוב, לעתונות העברית החיה. וביותר שמצוי מקור מצוין להשלמת הדף ולתוספת שארי הדפים – הלא הן הכתבות על כך בתוך עתוני העברים, למן “המגיד”, “המבשר”, “המליץ”, “הצפירה” ואילך. ובתוך העתונות היהודית, וביחוד הציונית, שהרבתה לספר על אולמי־קריאה ואולמי־טונבּיי, ובכלל הכּתבות אף מירושלים, שידעה גם היא כמיני מוסדות כאלה.


ד    🔗

רבים והרבה סיפרו בזכרונותיהם, מה היו להם מוסדות־קריאה אלה, וחשיבותם לא פחתה גם בימים שעמדו לה להשכלת הרבים בתי־ספר ערוכים וסדורים. ואעידה, ברשותכם, את עצמי על כך – בימי־נעורי, ואני בעיר־מִפלט, לבוב, ותלמיד גימנסיה יומם, הייתי משלים את שלא למדתי בה, בפקדי בערב את אולם־הקריאה שעל־יד הקהילה, על שמו של החכם ר' שלמה בובר, שהניח לשם כך ברכה גם אוצר־ספריו גם אוצר־ממונו. וכן פקדתי את אולם־הקריאה של חברת “תקוַת ציון”, שממוּניה הזכירו בכלל קוראיה־קבע, וביותר קוראי כתבי־העת והעתונים שבה, את ברנר ואת שופמן, והיא היתה יורשת חברת “דורשי שלום ציון”, שאף היא היתה יורשת חברת “מקרא קודש”, שבה העשירו את השכלתם העברית, היהודית, הציונית חבורת נערים ואברכים, שסופם ממנהיגי־העם, ואסתפק במה שאזכיר שלישיה, יהושע טהון, מרדכי זאב ברוידא, מרדכי אֶהרנפרייז, המספרים בזכרונותיהם על כך. ולא העליתי את זכר הגלגולים ההם אלא כדי לציין, כי חברה על שמה הקודם הולכת וחברה על שמה המאוחר באה, אך עיקר תפקידה, בית־הקריאה להשלמת צרכה של הידיעה והדעת, קיים ועומד.


ה    🔗

אלה רמזים קטנים במסכת גדולה – בית־מקרא של ספר וכתב־עת, הפתוח לעם רב ונועד להשכיל עם רב, כחפץ אולם־קריאה, שאנו חונכים אותו הערב פה, בין חומות־ירושלים. ולפי שהוא נחנך בבית־הסופר, הנקרא על שמו של חיים הזז, אחזור על מימרה שלו, שכבר הזכרתיה ואחזור עליה כלשונו. מעשה בשיחה, שנידונה בה הקושיה, האם כדאי לו לסופר שיטרח על הוצאת ספרו, אם אין הוא בטוח, כי מזומנת לו בת־קול, ואדרבה: איפכא מסתברא. אמר הזז: האַסט אַנגעשריבן א ספר, גיב עס ארויס, שטעל עס אריין אין שאפקעלע, – עמעצן וועט עס שוין שטערן. ושיעור הדברים: כתבת ספר, הוצא־נא אותו, העמד אותו בארון, הוא כבר יפריע למישהו.

ואכן, בהעמידנו עתה ספרים במדפים שלימיננו ולשמאלנו, ודאי לנו, כי כל ספר וספר עשוי שיפריע למישהו, או נמתיק ונאמר: כל ספר וספר עשוי שיעורר את מישהו, יגרה את מישהו, יפתה את מישהו: דרשני וחיה. כי גדול כוחו של ארון ומדפיו, ונודע החידוד באותו רב גדול, שפסק כדרך שפסק, ואמר לו בנו או תלמידו, כי לא כן פסק הטורי־זהב, השיב לו: שטעל מיך אריין אין שאפקעלע, בין אין אויך דער טורי־זהב, כלומר: העמידני בארון, ואף אני הטורי־זהב. כמובן, חידוד אינו יוצא מכלל עצמו, וממילא אינו מתחייב לאיזון מדוקדק של משל ונמשל, ואפילו לא לקירובו, והכל יודעים, כי העמדת הספר במדף אינה עושה את מחַברו יותר משהוא באמת. אך אין להכחיש, כי ספר, עצם העמדתו במדפה של רשות־הרבים, פירושה עמידה בתחום של אפשרות הערכה ושקילה ואפשרות ביקורת והשוָאה, והעיקר: של התעניינות חיה ומחַיה. והריני מברך את כל הספרים העומדים ושיעמדו פה וכל כתבי־העת המונחים ושיונחו פה בברכת התעניינות חיה ומחַיה, ירבו הם וירבו קוראיהם.


ו    🔗

ובאחרונה אתיר לעצמי הערה, שיש בה צד של הרהור אחרי כוונתם של בוני הספריה שלפנינו. והכוונה היא ספריה שענינה אם מבחינת החיבור אם מבחינת המחבר – ירושלים. ודאי כוונה יפה והמעשה הכרוך אחריה – לעת־עתה אַלפּיִם ספרים – יפה כמותה וממנה, אך מסופקני, אם ניתן להעמיד את אולם־המקרא, המכוּון לקהל־קוראים רב ומגוּון, זקנים וצעירים, מורים ותלמידים על חלוקה, כפי שהיא בולטת כבר עתה לעינינו. כי הנה ליד ימיני ניצבים ספרים, ובהם ענין אחד, ענין ירושלים, נושא גדול ונפלא אך נושא אחד בלבד. ספק בעינַי אם ניתן לקיים חלוקה זו לאורך־ימים. ואמנם ימים, וצרכם המבשיל של הקוראים, ידברו, ויקוים בנו: ומשירחיב – נרחיב.

[י“ז כסלו תשל”ו]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47280 יצירות מאת 2633 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!