דברים בקורס לספרנים

א    🔗

בכלל השאלות הרבות, שספרנינו, ביחוד אלה המשרתים את כלל־הקהל בישוביו, חייבין בבירורין, כלולה, כמובן, השאלה הגדולה, כיצד יכלכלו את תפקידם כמתווכים בין קהל־הקוראים ובין הספרות העברית, שההגדרה המצויה קוראת לה: הספרות העברית החדשה, והגדרה זהירה יותר תקראֶנה: הספרות העברית בדורות האחרונים. ודומה, כי בירורה של השאלה, לא כל־שכן התשובה לה, מחייבים לימוד ועיון, שדרכו כפולה. הדרך האחת היא דרך־הלימוד להלכה – מן המחויב, שהספרן ידע את הספר – לאמור, שתהא לו תמונה שלמה וכוללת של הספרות הזאת, וקנינה של התמונה הזאת יסייעוֹ בגישה מלמעלה למטה; הדרך האחרת היא דרך השימוש למעשה – מן המחויב שהספרן יֵדע את הקורא על מעמד השכלתו והבנתו, על טעמו וצרכיו, על תביעתו ודרגתה, וקנינה של הידיעה הזאת יסייעו בגישה מלמטה למעלה. כשם שהגישה הראשונה, המלמדתו לראות את המעגל הגדול, מראה לו את הקורא המצוי, שענינו ברגיל בספר בן־שעתו, כנקודה אחרונה במעגל ההוא, כך הגישה האחרונה מלמדתו לראות את הקורא ההוא כנקודה הראשונה, שהוא הספרן, חייב להוליכה אל המעגל כולו, כדי לסייע לו לקורא בקנין התודעה והידיעה, נחלת הספרות הזאת. שכן תעודתו של הספרן העממי אינה מצטמצמת בשירות המיכני, אלא היא חוליה אורגנית במערכת ההשכלה המכוונת. והוא לא יקיים את תעודתו זאת בתחומה של ספרותנו בדורות האחרונים, אם לא תהא בו ידיעתה, שעיקרה ידיעת תולדתה על מסגרתה ותכנה, ואם לא תהא בו סגולה לסייע, בספירת אומנותו, להקנייתה.

ואין לומר, כי מעמדו של הספרן, המבקש להגיע לידיעה הכפולה הזאת, הן בתורת הגישה מלמעלה למטה והן במעשה הגישה מלמטה למעלה, הוא מעמד קל ביותר. הרי עצם סידורה של הספריה, או כלי־שימושה (הקטלוגים, הכרטיסיות) כבר נוגע במחלוקת־הפוסקים. כנודע, קביעת תחומה של הספרות הזאת שנויה במחלוקת, והיא מחלוקת העשויה שתתחדד, אם נאמר לקיים את ההנחה שבידנו, כי תחומה של הספרות הזאת לא נתמצה לא על־ידי מי שרואה להקדימה מעט (פ. לחובר הפותח ברמח"ל) ולא על־ידי מי שרואה לאחרה מעט (קלוזנר הפותח בוייזל), הלא היא ההנחה, שאנו טורחים להוכיח צדקתה וצידוקה, כי מושג הספרות העברית החדשה ומונחה אין לצמצם על הספרות הנמשכת מזרם־ההשכלה בלבד, אלא חובה להרחיבם על כל היצירה העברית, שתחומיה מבחינה היסטורית הם בין שואה לשואה, שואת־חמלניצקי וההתעוררות למִפנה־גורלה של האומה ובין שואת־היטלר וההתעוררות למפנה־גורלה של האומה. לאמור, כי כל היצירה העברית, הנושאת בה חותמו של הקטאקליזם ההיסטורי ובאה להתגבר עליו על־פי דרכים שונות היא ספרות אחת וכינויה אחד. נמצאת ההגדרה של ספרות עברית חדשה (אם לא להעדיף עליה הגדרה מדוקדקת יותר: ספרות־בינתיִם, כדי להניח את הכינוי: ספרות חדשה למציאות עברית חדשה, המתרקמת אך עתה, עם תקומת־מדינתנו), כוללת את כל זרמי התרבות, וממילא כל זרמי הספרות שבלשוננו, בתקופה ההיא. ההנחה הזאת, כשם שהיא מחייבת את החוקר על־פי דרכו, כך היא מחייבת את הספרן על־פי דרכו – בעוד התפיסה המקובלת העמידה את סידור־ספרייתו, בתחום הספרות העברית החדשה, על זרם ההשכלה והמשתלשל הימנה, הרי התפיסה, שאנו נלחמים לה, מרחיבה את תחום סידורו וחובתו, שכן היא כונסת בו את כל הזרמים על ראשיהם (השכלה, חסידות, מתנגדות).

וזאת לדעת, כי התפיסה שאנו נלחמים לה, יש בה לתקן פגם גדול בהערכה המצויה של ספרותנו, לאחר שהתגברה על ההשכלה, ונעשתה גורם גדול של תנועת־ההתנערות, שעיקרה תמורת־גורל מכרעת, וביטויה תחיית עמנו ולשוננו בארצנו. הביאור, המתחייב מתוך התפיסה המקובלת לגבי עצם החזיונות המכריעים בספרות, הקרויה ספרות־התחיה, הוא ביאור פגום ולקוי כאחת – שכן מן הנמנעות הוא לבאר את החזיונות האלה כמשתלשלים מתוך ההשכלה בלבד. רק ההנחה, כי הספרות, הקרויה התחיה, היא היורשת של כל זרמי־הספרות העברית, עשויה להעמידנו על הבנתם של החזיונות האלה ועל מיצוים. אם להסתפק בסכימה נאמר, כי הספרות העברית החדשה פירושה היצירה הכוללת של עמנו בתקופה ההיסטורית, המתפשטת בין המשבר הגדול האחד ובין המשבר הגדול האחר, יצירה ששרשה אחד, אם כי גילויה משולש, ולא עוד אלא כשם שראשיתה אחת, כך גם אחריתה אחת, שכן כל השלישיה מלכדה בספרות העברית, הקרויה ספרות־התחיה, ושהיא כפרוזדור לתקומתנו.

הספרן, שיבקש להיאמן לתפיסה זו, וינסה להיעזר בסכימה הזאת, לא תהא מלאכתו קלה ביותר – משל למה הדבר דומה, ספרן הנתבע להתקין סידור־למעשה, מבלי שהחוקר הקדים לו סידור־להלכה.

ב    🔗

כנקודת־עזר אחת לאוריינטציה בדרכה של הספרות העברית החדשה, לפי התחום הנרחב שאנו מבקשים לתחום לה, היא ידיעת הגיאוגרפיה של הספרות הזאת על זרמיה, וראשית־אוריינטציה היא בקביעת העובדה, כי בעוד זרם־ההשכלה היה הופעה כמעט כל־ישראלית, כלומר שהקיף כמעט את כל קיבוצי היהודים באירופה ומחוצה לה, הרי זרם־החסידות היה מצומצם על חלק אחד, אמנם גדול ומכריע במנינו, של שבט אשכנז, היושב בחלקה של אירופה. דרך ההשכלה היתה, לפי הסכימה המקובלת, אם כנוסחה אחת (קלוזנר): גרמניה, מרכז אירופה (פראג, וינה), גליציה, רוסיה (ווֹלין, ליטא, פולין וכו'), אם כנוסחה אחרת (לחובר) המקדימה לגרמניה את איטליה ושלוחתה הולנד, ולפי סכימה שאינה מקובלת, שאנו מבקשים להלחם לה, והקובעת את ערש ההשכלה העברית במרכז אשכנזי (פולין) ובמרכז ספרדי (איטליה) כאחת. כמעט לא היה שבט בשבטי ישראל, שתנועת ההשכלה לא הגיעה אליו, אם במוקדם ואם במאוחר (ר' יחיא קפאח וחבריו בתימן). מה שאין כן תנועת החסידות, שהיתה כנוסה בגבולה של היהדות במזרח־אירופה (ור' אליהו גוטמאכר בגריידיץ אינו אלא כאותו יוצא־מן־הכלל המקיים את הכלל). ההבדל הזה בין שני הזרמים הוא בנותן־הכרעה לדרך ספרותם, רוחה ואָפיה – ההשכלה נמצאת בזימון־מדעת עם רוחות־אירופה, והיא ביקשה מדעת להיות מעורבת ומתערבת בהם ושלא־מדעת לקבוע עצמה חטיבה מיוחדת בתוכם; והיא נדרשה, בתוקף מעמדה, להלחם לעצמיותנו מתוך מאבק עם רוחות אירופה; וזרמיה, ודרכיה, על נצחונותיה וכשלונותיה, הם ציוני־ההתנגשות שבינה ובין הרוחות האלה. מה שאין כן החסידות, שלא נמצאה בזימון־מדעת, אלא היתה נתונה ועומדת בתוך־תוכו של הוַי יהודי, שלא השתערו עליו כוחות מפוררים מבית ומחוץ, כדרך שהשתערו בארצות־המערב. מתוך מהותה ומגמתה, סגרה עצמה מדעת, בפני רוחות־חוץ בני־זמנה וההסגר הזה, כשם שבא בו על הביטוי חוש עמוק יותר של עצם קיום האומה, מכפי שפיעפע את ההשכלה, כך בא בו על הביטוי חוש קלוש יותר של אמצעי־קיום האומה, מכפי שפיעפע את ההשכלה. וזאת לזכור, כי ההשכלה מסע־כיבושיה ממערב מזרחה היה מיוחד במינו – הנה קבעה מרכז אחד ואחר ולא יצא דור והמרכז נטרד על סופריו וקוראיו כאחד, ואילולא נפגשה במזרחה של אירופה בתנועות האחרות, ילידות המשבר ההיסטורי כמותה, תנועת החסידות ואויבתה המתנגדות, שקיימו את עצמיות־החיים במסורת ובהוַי, ודאי היה גורלם של מרכזי־ההשכלה האחרונים כגורלם של מרכזי־ההשכלה הראשונים – אחרי תקופה של פריחת ספרות עברית, על־פי נוסח ספרות אירופית בת־זמנה (ביתר דיוק: באיחור של שנַים או שלושה דורות, הרי ההשכלה שלנו גידלה את הרציונליזמוס המשכיל ימים הרבה לאחר שקאנט הרס אָשיותיו, וכדרך האיחור ביסודי־ההשקפה דרך האיחור ביסודי הספרות וצורותיה). אכן, ההשכלה העברית לא ניתן לה לחיות ולהתפתח אלא בתוך מציאות, שמַסדה הם הזרמים היריבים לה, וכן הגיאוגרפיה שלך ההשכלה היא כגיאוגרפיה של נדידה, שעיקרה שהיית־עראי במרכזיה במערב, שאין היא יודעת לקיימם לאורך־ימים והם על סופריהם וקוראיהם נשמטים מרשותה של לשוננו ויצירתה, והליכה־נסיגה למרכזים במזרח, שהיא יודעת לקיים לאורך־ימים על סופריהם וקוראיהם ולהגביר את לשוננו ויצירתה, והכל – לא בלבד בזכותם של אלה המצטרפים לה מעוזבי החסידות והמתנגדות, אלא בעיקר בזכותם של עצם כוחות החסידות והמתנגדות ומציאותם. הגיאוגרפיה של החסידות, וממילא של המתנגדות, היא כגיאוגרפיה של עמידה, שעיקרה ישיבת־קבע במרכזיה במזרח, שהיא, על אף השתערותה של ההשכלה, יודעת לקיימם לאורך־ימים, באופן שלא נטרדה עד סף־החורבן. וכשם שספרותנו החדשה על זרמיה והתנגשותם, עודה צופה לחקר כולל, שידע להתגבר על החקירה שנעשתה עד עתה, ושקטעיותה אי־אפשר שלא תהא מטעה, אם לא מסלפת, כך עודה צופה לחקר מפורט של מלחמת זרמים בתוך תפיסה של ספרות אחת, שמתוכו היינו מתעוררים על בחינה חדשה של תכונות־היסוד של שני ראשי־הזרמים – פתחונה של ההשכלה וסגרונה של החסידות, ואפשר שהחדירה לאמִתה עשויה להעלות לפנינו בעיה זאת באור של הפתעה. על־כל־פנים בלא הבנה דיאלקטית אין הבנה בתולדתנו בדורות האחרונים, וממילא בלעדיה אין הבנה בספרותם.

כנקודת־עזר אחרת לאוריינטציה בדרכה של הספרות העברית החדשה, לפי התחום הנרחב שאנו מבקשים לתחום לה, היא ידיעת התפתחותה של הלשון העברית, ככלי־מבע לספרות הזאת על זרמיה. וראשית־האוריינטציה היא בקביעת העובדה, כי החסידות וכמותה המתנגדות, שהיתה שתולה ועומדת בהוָיה יהודית ומקיימת אותה, הן מבחינת עצמיותה הן מבחינת שלמותה, לא היה, לא בחפצה ולא ביכלתה, לפתח במיוחד את לשוננו, ואילו ההשכלה, שתכניתה היתה בנויה על כוונת פירוקה של ההוָיה היהודית הקיימת, היה, גם בחפצה גם ביכלתה, לפתח במיוחד את לשוננו, להיותה כוללת את כל אגפי החיים ופינותיהם. והוא כמין פרדוקס: תנועה כחסידות, שקיימה הוָיה יהודית שלמה, לא יצרה לשון כפי שהוָיה זו צריכה לה, והסתפקה ביסודות־הלשון שמצאה לפניה – כפל הלשון, של עברית ויידיש, שנשמר לה בכללו (ודוק: לא בפרטיו) לפי החלוקה הישנה: ראשונה לתחום־הקודש, אחרונה לתחום־החול. תנועה כהשכלה, שרצתה בערעורה של ההוָיה היהודית הזאת ואף סייעה לכך כיכלתה מבלי שתדע להחליפה בהוָיה אחרת שתהא עשויה כמותה מבחינת העצמאות והשלמות, שיקעה מרבית כוחה וכשרונה ליצירתה של לשון, כפי שהוָיה עברית שלמה צריכה לה – ודאי גם היא ידעה כפל־לשון, של עברית ולועזית, אך תפיסתה החילונית ביטלה את החלוקה הישנה, ונמצאו שתי הלשונות משמשות בעיקר תחום אחד, ומאמצי־היצירה המכוּוָנים בהרחבת לשוננו והעמקתה הם שגרמו לכך, כי לשוננו ניתן לה לעמוד בתחרות עם יריבתה העזה. ועצם תגבורת היצירה מסתבר מתוך כך, כי לשוננו נעשתה לה להשכלה כיסוד הלאומי העיקרי, וכמעט היחיד, שנדרש כביכול לפצות על שאר היסודות, שנתיַתרו בחפצה של האידיאולוגיה ונתרופפו בתקפם של החיים, מחוצה לגיטו. לא שהחסידות אין לה חלק בהתפתחותה של לשוננו, אדרבה, חלקה בזה גדול מכפי המשוער והמקובל, ויש ידים להוכיח, כי דרכה בלשון, ביִחוד בשיחה ומסירתה, מעיר על גישושים, שהתפתחותה של לשוננו הסתייעה בהם, בין במישרים ובין בעקיפים, אבל הוא חלק מועט, אם נקביל אותו למפעלה העצום של ההשכלה, שהיתה הכוח המניע הגדול והמכריע בחשיפת כוחה הדינַמי של לשוננו והפעלתו. כללו של דבר: במקום שההשכלה לא היו לה יריבים בני־כוח כתנועת החסידות או המתנגדות, יצרה אמנם ספרות עברית ופיתחה את כוחה של הלשון, אך לא יכלה לקיים חיים יהודיים, שהספרות הזאת ולשונה יהיו להם ובהם צורך והכרח; במקום שההשכלה היו לה יריבים בני־כוח, כתנועת החסידות או המתנגדות, המשיכה יצירת קודמיה בספרות העברית ופיתוח כוחה של הלשון, ונמצאו יריביה מקיימים את החיים היהודיים והיא טורחת לחדשם לפי תכניתה, ומלחמת־הזרמים קובעת את דרך־הקיום וגבול־החידוש, וסיכומה של המלחמה ניכר לא לבד בציוני־ההתנגשות הגלויים אלא, ואולי: ביִחוד, בציוני־ההתערבות הסמויים, התערבות שסופה מזיגה בתוך תנועת־התחיה וספרותה.

ג    🔗

הספרן, שקנה לעצמו ראִיה כוללת בדרכה של ספרותנו החדשה, בין בתחומה המצומצם שאנו משיגים עליו בין בתחומה הנרחב שאנו נלחמים לו, ומבקש לידע, כיצד ייעזר בראִיה זאת, מין הדין שישנן לעצמו את הכלל, כי כשם שההתבוננות שלו היא מלמעלה למטה, כך העשיה שלו היא מלמטה למעלה. לאמור, נקודת־המוצא שלו, למעשה, היא מציאותו של הקורא, בין מבחינה תרבותית ובין מבחינה מנטלית. לאמור, אין הספרן יכול להסתמך אלא על סקרנותו האינטלקטואלית של הקורא, הנזקק לספרותנו, ומתפקידו לא בלבד להוליך את הסקרנות לשבילי־ההתעניינות, אלא בעיקר להדריך את ההתעניינות באופן שתגיע, בבחינת חומר הקריאה וסדרו, לראִיה הכוללת ההיא, אם, למשל, עיקר הסקרנות של הקורא עשויה, כפי שהיא עשויה ברגיל, כלומר, שהיא מכוונת לפרוזה, וביתר דיוק: לסיפור החדש, והיא סקרנות העשויה לדחות התעניינות בכל סוג סיפור אחר, ויהא מעולה ממנו, לא יהא זה מתפקידו של הספרן לומר דברי תוכחה ומוסר ולהיעזר במלוא־כוח־המלצתו לשַכך את הסקרנות הזאת על חד־צדדיותו, אדרבה הוא ייעזר בסקרנות הזאת כשלב נאות להדרכתו. ספרנינו יודעים מפעולתם, כי יש וספר מסוים נדרש הרבה, עד שדורשיו אנוסים להסתדר כמין תור ארוך, ולימים שוב אינו נדרש, וכמה וכמה טעמים לכך – הרבה אקטואליות עושה, הרבה פרסום עושה, הרבה סוגסטיה עושה, וכיוצא באלה. ושאלה היא, מה חובתו של הספרן – ואפשרות התשובה היא כפולה: או יראה עצמו כמשמש וייענה לדרישת הקוראים על דרך מיכנית, או יראה עצמו מדריך וייענה לה על דרך אורגנית – כלומר, מתוך בחינתו ונסיונו יסייעם, להיזכר מקרים דומים של סקרנות שסופה אדישות, ולבדוק את הגורמים, ובדרך־כך יעוררם לביקורת עצמם באָפיה ודרכה של קריאתם. אך סיוע זה, המצריך זהירות פדגוגית נאותה, לא ייעשה מתוך שלילת הדרישה הבהולה, אלא אדרבה, תוך כדי סיפוקה. והעיקר, הספרן יעזור לו לקורא, בהערה והאָרה, ברמיזה והוראה, לראות את הספר הנדרש מחוצה לגורמי הסקרנות הארעיים ולהעריכו לפי ערכיו הקבועים. עזרה זו תיעשה מתוך הצבעה על מקומו של הספר הנדרש במעגל כולל יותר, דרך גידולו וקישורו אל שלפניו. אם, למשל, פולמוס דברים רוֹוֵח העלה את מידת הסקרנות בספר מסוים, לא יעמיד עצמו הספרן העממי כמעצור וכעיכוב, שכן כל מה שנכנס בארונו נועד לחלוקה – ומה שאינו יפה לכך, מתוך שהוא פסול בעיקרו הוא פסול בהכנסה – אלא הוא ישתדל לספק את הסקרנות על דרך שיוליך את הקורא מן הספר הזה לספרים אחרים, המצטרפים כדי חזיון מסוים, מעגל מסוים, באופן שהקורא ילמד לראות את גילויי ספרותנו, כפי שהם מגולמים בספרים הנקראים, לא כיֵשויות בדלות אלא כשלשלת שחוליותיה מצטרפות והולכות בתודעתו של הקורא, כדרך שהצטרפו בהתפתחותה של הספרות. אם פולמוס דברים העלה, למשל, את הדרישה לספרו של ד. מלץ “מעגלות”, יעורר הספרן את הקורא על מקומו של הספר ומחברו במעגל נרחב יותר של הספרות, – מבחינת הספר ותכנו יתעורר הקורא, לקרוא יצירי־סיפור קודמים המנסים לשקף דמותה של הקבוצה והאדם בה, כשם שיעוררוֹ לקרוא יצירי־סיפור שקדמו גם לאלה, ושבהם משתקפת המתיחות בין החברה ובין היחיד, והוא ילמד להבין התפתחותו של קו מסוים בסיפור העברי; מבחינת המחבר ודרכו יתעורר הקורא לקרוא יצירי־סיפור בני זמנו וגידולו – לאמור, אנשי העליה השלישית. ההתעוררות הכפולה הזאת תגביר כוח־שיפוטו, וביחוד תרחיב אופק־ראייתו בדרך התפתחותה של הספרות העברית ובעיותיה. אם פולמוס דברים העלה, למשל, את הדרישה לספרו של נתן שחם “דגן ועופרת”, יעורר הספרן את הקורא על מקומו של הספר ומחברו במעגל נרחב יותר של הספרות – מבחינת הספר ותכנו יתעורר הקורא לקרוא יצירי־סיפור אחרים, המנסים לשקף דמותו של דור היִלודים בארצנו (“צברים”); מבחינת המחבר ודרכו יתעורר הקורא לקרוא יצירי־סיפור של קודמים, גם הם ילידי־ארצנו, ויעמוד על ההבדל, שבין אלה שנולדו בתוך הישוב הישן, אם באזורו האשכנזי אם באזורו הספרדי, ובין אלה שנולדו בתוך העליות הראשונות (המושבה) ובין אלה שנולדו בתוך העליות האחרונות; ההתעוררות הכפולה הזאת תגביר כחברתה את כוח־שיפוטו, וביחוד תרחיב אופק־ראייתו בדרך התפתחותה של הספרות העברית ובעיותיה. אם הספרן יֵדע לכוון את הקורא, בנועם ובעדינות, מנקודת־הסקרנות להיקף־ההתעניינות – סופו של הקורא יהא בחינת מי שלמד להתבונן במפה גדולה והוא משכיל להבדיל בישובים הזרועים על גביה, על גָדלם וקטנם, מרחקם וקירבתם וביחוד על היחס והשייכות שביניהם, תוך כדי קריאה ילמד כי התפתחותה של הפרוזה העברית אינה בקו רציף אלא כביכול בשתי־וערב – וכן אם יבקש ללמוד מתוך הפרוזה העברית את עיקרו, כלומר, את תפקידו כבבואה הפנימית יותר לדיוקן חיינו, ככלל וכיחידים, בדורות האחרונים, יראה כי הפרוזה, מידת התפתחותה לרוחב ולעומק, כמידת יכלתם של המספרים לחיות מרחב ומעמק של מספר דורות, כי רק יכולת־חיים כזאת עושה את הסיפור העברי בבואת־אמת לדיוקן־החיים על תהליכיו במִפנה־ההיסטוריה של עמנו. קו ההתפתחות שהקצה האחד, היא מערכת המסַפרים, שלא ידעו לכלול בסיפורם אלא שני דורות, דור־האבות ודור־הבנים, וגם הם דרך קונסטרוקציה אידיאולוגית (מאפו, סמולנסקין, ברוידס), והקצה האחר, הם המספרים היודעים לכלול בסיפורם ארבעה עד חמישה דורות, והכל דרך רקונסטרוקציה אמנותית, ולא עוד אלא שהם יודעים לצאת לא לבד מן ההסגר של סביבת־גידולם ואוירתו, ולחיות שבטי־ישראל רבים ושונים (ש"י עגנון, ח. הזז). בין קצה וקצה רבות התנודות ולא מעטות התסוגות, אך הקו הנמתח בין קצה לקצה הוא קו ההתפתחות העולה.

כן, יש גם תסוגות. כך, למשל, יראה, בתוך הקו הזה, הסיפור העברי הצעיר ביותר כתסוגה – שכן יתרונו של דור מהספרים הזה (לא ידע תנודה בין שני נופים ובין שתי לשונות, נולד בתוך הלשון העברית החיה וגדל בתוך הפעילות ההיסטורית המכרעת והיה במכריעיה ויש בפיו לומר, מה שלא אמרו קודמיו) אינו עוקר את חסרונו (הוא אינו יודע לחיות אלא את עצמו וסביבת־גידולו בלבד, כאילו חזר להסגר הנושא של הסיפור שלנו), אבל גם תסוגה זו צריכה הבנה דיאלקטית, והקורא שיתקיים בו, גם בהדרכת הספרן, בחינת מתוך שלא לשמו בא לשמו, ויצא מכלל סקרנות וייכנס לכלל התעניינות, יחדל מהיות כיסוד המתנודד בין מיני סנסציה שעל־רגל־אחת, אלא יעמוד כיסוד איתן הסופג מתוך ברירה והבנה, היודע להקפיד על חמרי־הספיגה וגם על סדר־ספיגתם.

ד    🔗

כי מה שיתקיים בו כקורא במעגל הקטן של ספרות דורו, יתקיים בו במעגל הגדול של ספרות הדורות האחרונים. ההדרכה הזהירה והמחוכמה תעמוד לו, שיימשך פסיעה־פסיעה מן הראשונות אל האחרונות, כשם שילמד להבין את הספר הבודד והסופר הבודד ולהעריכם בתוך מעגל גידולם, כך ילמד להבין את המעגל כולו מתוך מעגל נרחב ממנו; מכאן תתחדד בו ההבנה ההיסטורית, שיֵדע להבין יצירי־ספרות מתוך מחצבתם, ומכאן תתחדד בו ההבנה האמנותית, שיֵדע להבין יצירי־ספרות מתוך ערכם, וביחוד מתוך כוחם לעמוד בהתחלפות־הטעמים. כך תוליך הדרך מלמטה למעלה את הקורא פסיעה־פסיעה, עד שיגיע למקום, שבו תהא לו יכולת הראִיה וההבנה מלמעלה למטה, ויהא באמת בן־בית בספרותנו, הקרויה ספרות חדשה. ואין צורך לומר, כי גם היא אינה התחנה האחרונה, אלא מוליכה אל שלפניה, עד בראשית ברא, אך תפקידנו עתה היה להגיע את הקורא עד התחנה הזאת, ולוָאי ונגיענו.

[ניסן תש"י]