א    🔗

ידעתי, כי נסיוני עתה לדבר, וזאת בראשונה, על עמוס עוז, אינו פטור מצד או מצדדים של סכנה. ראשית, מרחק הגיל, שדרכו להקל על הערכה אך דרכו גם להחמיר עליה, נותן: אחרית, תחרות המעריכים, וגילם כגילו של הנערך, נותנת. לענין מרחק הגיל – אל יהא קל בעיניכם בכלל, ובמקרה הנידון בפרט. בכלל – שבתי וראיתי, עד מה חדה חציצת־ הדורות, והרבה למדתי על כך מפי זקני משכילי העברים בגליל הורתי וגידולי שנעצרו בגבולה של שירת יל''ג ולא נכנסו בגבולה של שירת ח. נ. ביאליק, והיסוסי ניסוים הרוהה להיכנס נתלוותה להם תהייה, ותהייתם נתלוותה לה לעיגה של טעמם המשונה או החסר של צעירי־דורם, שהתפעלו ממה שאינו מניח פתח להתפעלות; וכבר פירסמתי, לפיזורין, כמה וכמה דוגמאות משעשעות על כך.

ויותר מהמה למדתי לימים, שכבר הייתי בעצמי למוד בדרכה של ספרותנו ודרכיה בדורות אחרונים, שטרחתי כל ימַי, שלא יתעלמו ממני בה כל חידוש וחדשה, אם גדולים אם קטנים, ובתורת קורא ראיתי אף חייתי התפתחותה שהיתה, קודם במידה גדושה יותר ועתה במידה מחוקה יותר, על דרך ציפופם של כמה דורות־סופרים, השונים אלה מאלה בכמה וכמה תכונות כוללות, ואף ניסיתי, בתורת מבקר, לברר לעצמי את שחייתי כקורא – ובעינַי אין הבדל בין קורא ומבקר אלא הבדל של דרגה, אם ממשית אם מדוּמה – כדי להסביר, ושוב קודם כל לעצמי, את מיני התמורות האלה ומהות חזיונותיהם ועֶרכם, וחלקו של ברור זה הבאתי לרשות־הרבים, וגם מי שאין בו אורך־רוח לקרוא את ספרי, שמנינם מרובה, דיוֹ בסקירת עין על־פני לוח־השמות, שאני מצרפו בסופו של כל ספר וספר, כדי לעמוד על כך, כי שמתי גבולות לעצמי, וגבול הגיל בכללם, ואולי אפילו בראשם, כגון שצעיר המשוררים, שכתבתי מסה עליו, נמצא עתה במחצית דרכו ביו שנות־זקנה לשנות־שׂיבה, הוא זרובבל גלעד, וצעיר המסַפרים, שכתבתי מסה עליו, נמצא עתה במחצית דרכו בין שנות־בינה לשנות־זקנה, הוא משה שמיר.

 

ב    🔗

ודאי, מי שאין לו מה שיעשה בשעתו הבטלה ויטיל עליו את המשאוי לבדוק עד־דק, ימצא סימנים רבים ושונים, העשויים להצעיר את סולם־גילם של הסופרים שנתתי את לבי ודעתי עליהם, אם כמבקר וחוקר, אם כעורך ושופט, אם כמרצה ומורה וכדומה, אך לפי שהדברים זרויים אילך ואילך, אין בזה לשעינות את כלל רישומה של עצם התמונה המשקפת את נסיוני־הגיבוש של דרכי בביקורת. ואם תשאלו לפשר הסתירה שביני, המתחקה על חזיוני־ספרותנו המתחדשים והולכים, עד שאני מתיהר לראות את עצמי בחזקת הקורא שלה בה''א הידיעה, והמידיין עמה בסמוי, לביני, האומר, בגבולי־גיל גדורים, את דינו ופסק דינו בגלוי, אשיבכם, כי מה שראיתי בימי־חָרפי, שבתי וראיתי מימי־עמידתי עד עתה – חציצת הדורות נראתה ברצועת־הזמנים הארוכה הזאת, שונה ואחרת משנראתה בקדמת־נעורי – לא שיירי משכילי עיר מצער, שלא הבינו לו לכוכב העולה, אלא מובהקי סופרים על מנהגם הדו־סטרי – בני דור מוקדם לא הבינו לבני דור מאוחר מעצמם ובני דור מאוחר לא הבינו לבני דור מוקדם מעצמם, וכטוב לבי בזכרונותי אביא רוב דוגמאות משעשעות על כך.

אמרתי ללבי: יפה זהירות, שלא תילכד בכשלונם של הקשישים ממך ולא בכשלונם של הצעירים ממך, ואם תאחר אמירתך – בוא תבוא. ודאי חשש האיחור אין בו כדי להקל, שהוא חל לא בלבד על צעירים אלא אף על זקנים, שלא הבשילה בי ברירות דעתי עליהם כדי מלוא אמירה, ואין צריך לומר כי העומד, כמותי עתה, באמצע השביל שבין שיבה לגבורות, חששו יש לו על מה שיסמוך, והלכך אף מובן חפצו להפיגו, ככל שידו, יד כהה, תגיע.

ואסמיך לענין מרחק־הגיל בכלל, את מרחק־הגיל בפרט, – מחיצת השנים שבין עמוס עוז וביני היא בקו מעוּין ביותר, מנין שנותי הוא עתה בדיוק כפליִם ממנין שנותיו. הגימטריא העולה מדברי המשורר: צנח לא ז’ל’ז’ל על גדר וינום, היא לי גם אזהרה מפני חשש המניחה והתמונה, גם קריאה להתנער ולעבור את הגדר, על אף בני־התחרות, אלה צעירי־המבקרים, שגילם כגילו של הנערך. וַדאוּת היא בהם, כי כוחם יפה יותר להבנתו של בן־גילם מכוחו של בן דור קודם, מה גם שגורלו שעיצב את אָפיוֹ או אָפיוֹ שעיצב את גורלו, עשהו בן דורות שלפניו, הצופים בני דורות שלאחריו, באופן שכל שנחשב בחינת היום הזה ובחינת השעה הזאת הוא לו בחזקת בין־השמשות, זה נכנס וזה יוצא ואפשר לעמוד עליו.

 

ג    🔗

נחזור, איפוא, למקרה הקונקרטי, אם מותר לתלות כינוי מצומק כזה במי שכולו לחלוחית של חיות, כדי להעיר, כי תשומת־לבי נמשכה לו לעמוס עוז מדעתי ושלא מדעתי לפני שנטל עט־סופרים בידו – מתוך שישיבתי היתה בסמוך לשכונה, שנולד וגדל בה והיא גם מוקד כתיבתו והייתי מבאי בית־הוריו, הכרתיו מקטנותו, והוא ילד יפהפה, ממש כפי שהיה לימים עלם יפהפה, והוא עתה גבר יפהפה (ואין אני אדוק בסברת ידידי צבי כסה, כי האדם, אם יחיד אם חבורה, יַפיוֹ סכנתו). ידעתי כי בעודו אך נער קטן רשם כמין שלט על דלת חדרו: עמוס קלוזנר – סופר, ולפי שאין אני מזלזל בביוגרפיה ופרטיה, כדרך הזלזול שפשט לפי האָפנה, ועתה פסק, ברוך השם, קמעה, תהיתי על הנער שאינו נמשך למשאת־נפשם של בני־גילו בימים ההם (נהג, שוטר, קצין) אלא למוצאו על אוירו ואוירתו מסַגלו ואולי אף מחייבו, דודו־זקנו – יוסף קלוזנר, איש אשכולות, עורך “השילוח” (ראוי לקרוא את מחקרו של זליג קלמנוביץ, ממיסדי ייווא ובוניו, שכתבוֹ עברית בגיטו ווילנה וענינוֹ שבח העריכה הזאת וטיבה, והדברים נתפרסמו ב“מולד”), פרופסור לספרות העברית הקרויה חדשה וכותב תולדותיה, והוא איש־ציבור שלא נרתע ממחלוקת ואף היה מעוררה ומלקחה; אחיו אחר ב. אוליצדק, והוא מראשי הפובליציסטים של העתונות הרביזיוניסטית ולשונו תוקפנית ובן־אחיו אחר, יהודה אריה קלוזנר, שיצא בעקבי דודו, לא בתחום הפובליציסטיקה אלא בתחום המחקר, כעדות ספריו בחקר הספרות העברית והספרות הכללית, והוא־הוא אבי עמוס. להשלמת דיוקנה של הפרדסטינַציה לספרות, אזכיר את אבי־אביו של עמוס, שהוא עתה זקן בית קלוזנר, שלא ידעתיו בימים ההם ולימים שמעתי כי הוא נאמן לדרך משפחתו ועקרונותיה, אך בעשותו בשירה לשונו לשון הרוסים, כפי שהיתה לשונם של נאמני ה“ראסזוויט” גם בימי פליטתם בפאריס. וראוי להוסיף את שאֵרם, ישראל קלוזנר, הנודע כחוקר דברי־ימי־היהודים בוילנה, וביחוד כחוקר הציונות.

המצוי אצל חיבורי יודע עד מה התעניינתי ואף עניינתי את קוראַי בשאלת המוצא, ודנתי וחזרתי ודנתי במסכת משפחות וסופרים ואומנים, וכן יִחדתי, במזדמן את הדיבור על בית צייטלין (הלל ושני בניו, המשורר אהרן והעיתונאי אלחנן), בית טשארני (המבקר שמואל ניגר ואחיו הקברניט והנואם ברוך טשארני המכונה ולאדק, המשורר והמימואריסטן דניאל טשארני ואחותם המשוררת פריידל); בית אימבר (המשורר נפתלי הרץ בעל “התקוה”, אחיו הסופר והמתרגם שמריהו ובנו המשורר יעקב שמואל), בית ברגנר (המימואריסטית הינדה לבית רוזנבלאט ובניה – המשורר מלך ראוויטש, המספר הרץ ברגנר והצייר משה ברגנר, ונכדה הצייר יוסל ברגנר); בית שטרן (האחים המשוררים שלום וישראל שטרן, המספר יעקב זיפר וחוקר־החינוך יחיאל שטרן), בית זינגר – האחים י. י. זינגר ויצחק באשוויס, ובנו העורך והמתרגם ישראל זמיר, ואחותם אסתר קרייטמן ובנה העורך והעתונאי מוריס קאר) וכדומה העמיד גלריה של יוצרים, עושים ומעַשים, ועד מה העמדתיה כמערכת־יוחסין חדשה, כמקבילה למערכת־יוחסין ישנה, שלשלת רבנים ובדורות האחרונים שלשלת רביים, שזו גם זו תרמה מכשרונותיה לספרות החילונית היפה, כשם שהתעניינתי ועיניינתי בחזיון ההפוך – האישים, סופרים ואמנים, שהם כאנשי צמח, ומי לנו גדולים למופת ­– כביאליק וטשרניחובסקי, והתלכדותם של אלה ואלה היא־היא ספרותנו המודרנית וחידושה.

 

ד    🔗

לא ייפלא, איפוא, שהייתי נזכר וחוזר ונזכר לשון השלט שעל פתח חדרו של הנער, ושואל לנתיבו, וכאשר הוגד לי, כי הוא בחניכי קבוצת חולדה, תהיתי שתים תהיות, אחת – מה לצאצאם של המוחזקים בעיני עצמם תופסי מרובה אצל שהוחזקו להם תופסי מועט, ואם כי הביאור הפשוט היה במרידת הנער, הרי נמצא לי סיוע מצד בית אמו, שאביה, בעל בעמיו, שלח את בנותיו לגימנסיה “תרבות” ובעלותו לארצנו ברר לו אומנות של פועל־נמל בחיפה ונאמן לה כל ימיו, ונכדו אף צייר, ברוב אהדה, את דיוקנו, אחרת – ענין הקבוצה ובצבוצי כשרונות סופרים בה ולא מקרב ילידיה ילידי־בית אלא מקרב חניכיה ילידי בתים בערי ארצנו או מושבותיה, איני יודע אם נמצא בין הסוציולוגים שעסק בחזיון הזה האומר דרשני, כדי להסבירנו על מה ולמה טובי הכשרונות, שקמו לה לספרות הצעירים הם אלה וכאלה, ובטקס חלוקת הדיפלומה על חקר הסיפור הקצר, שעניינוֹ חקר הקבוצה והקיבוץ, מעשה לאה הדומי, חברת רמת־יוחנן, אמרתי את פליאתי על ההתעלמות מתופעה סוציולוגית־פסיכולוגית ברורה כל־כך. על פי דרכי הריני מסביר לי את הדבר במה שהללו גדלו בשני תחומים, בתחום בית־הוריהם בעיר או במושבה, ובתחום המשכם בקיבוץ או בקבוצה, והכפילות הזאת היא סודם גם יסודם. והרי אי־אפשר שיהא זה מקרה, כי כאלה היו החל במשה שמיר והאחים מגד והאחים מוסינזון והאחים שחם וחיים גורי וכלה בעמוס עוז ודליה רביקוביץ. ודאי, אחד־אחד וטעם מעברוֹ, בקדמת נעוריו לקיבוץ ולקבוצה, אך התוצאה הכוללת היא כעובדה קיימת ועומדת, וחיזוק עצום לכך ניתן בגידולי עליית־הנוער, שהעמידה סופרים נחשבים גם היא, ושהמעבר מתחום לתחום הוא על עברי פי פחת.

 

ה    🔗

נחזור לחבורת־הכשרונות הראשונה כדי להעיר, כי עמוס עוז הוא, כמדומה מבחינה זו חזיון מיוחד – ולא בלבד משום האיחור, המסתבר מתוך גילו, אלא אף משום טעם, שכבר הרמזתיו ועתה אפרשו – ההתנגשות בין שני העולמות, שפירנסה את חבריו־לעט שקדמוהו, גם בתודעתם גם ביצירתם, נוספה לה התנגשות אחרת ­ הלא היא ההתנגשות, שחסרוה קודמיו, שגם בית־הוריהם גם בית־קיבוצם היו כשרויים תחת אותה חופה של אמונות ודעות, מה שאין כן בין בית־הוריו לבית־קבוצתו, הגיעו בנפשכם, מה היה המרחק שבין בית קלוזנר, הסמוך על המקסימליזם הפוליטי של מפלגת־הרביזיה והשקפותיה לבין בית גורדוניה, שבא כחידושו והתחדשותו של “הפועל הצעיר”, והסמוך על מה שיריביו – גם, ופעמים אף בעיקר, בתוך מחנה העבודה – כינו השכל הקטן, והוא כינוי שאף הם עצמם לא בסרו בו. ודאי מי שיעמיק בביוגרפיה, הנידונית לנו, ימצא, כי שרטוטי־חוץ אלה לא היו מעמיקים כל־כך, אילולא עמדו להם חריצי־פנים קשים ועזים, אך אנו מקיימים, לעת־עתה, ענין העולה מצירופם של שני שברי־כתובים: הנגלות נגלות לנו והנסתרות נקנו. ולשון נַקנו שהיא בכתוב פנייה לגבוה, היא פה פנייה אליו, אל הסופר, שהנסתרות האלו הם קרקעית־יצירתו ופיענוחם הוא נקיונם, או כפי שהוא קרוי במונח הלעז: קאתארסיס, שעניינוֹ ניקוי וטיהור, או נאמר, כדרך שחוקה של לשוננו: זיכוך שהוא זיכוי, שכן זוך וזַכּוּת וזכות וזכיה מתוך שהם עולים מקנה אחד סופם נבלעים בקנה אחד.

ולענין הקו שבין הראשונות – משאלות הילדות, כפי שבאה על ביטויה באותו שלט שעל הדלת, לבין האחרונות – ימי בגרותו וחיבור ספריו ופרסומם, הריהו לי עתה קו־חיבור ישר, אך באמצע היה חלל של אפס־מידע, שנפסק עם זימון־שבאקראי – מעשה בימי המריבה, הקרויה מריבת הפרשה, שהייתי מצד־מה מעורב בה, והייתי עוקב את רוב הפרסומים מזה ומזה, והנה באה לפני ב“דבר” רשימה, החתומה בשם עלום מדעתי – עמוס עוז, והפעימתני בשנינות ביטויה וברעננות לשונה, וכמשפטי, לאור הפתעה זאת וכזאת, אחזני קורטוב של עצבנות על שהאיש ומיהותוֹ עלומים ממני, ואפי המנוסה הלחיש לי, כי אין זה פסידונים של סופר ידוע, אלא של איש חדש, גם בימינו עתה, שהאיש הראה, בינתים, כי כוחו גדול כמה וכמה מונים, מכפי שניתן לשער, לפי הרשימה הפובליציסטית ההיא, אין רשמה נעקר מזכרוני, כשם שאין השמחה של אותו בוקר, שהיה בו כעין שמחת שהחיינו על יפי הלשון, נמחה. עד מהרה נקשר לי קו־החיבור – נודעה לי זהותו, שלא הייתי מנַחשה לפי חתימתו, ואמרתי דרך ליצה, כי לא שייר משמו מעיקרו, קלוזנר, אלא הברתו הדומינַנטית, שאילו נמשך לקרי של דודו־זקנו, שראה את הוא''ו שרוקה, היה אולי לשון־ההברה" לוּז, אך לפי שנמשך לקרי המקובל, הרואה את הוא''ו חלומה, הרי לשון ההברה: עוז, עם־זאת עשיתיו בלבי יורשה של שלשלת־יוחסין שלו, על לוזה ועוזה, שככל ירושה של אמת מתנגשים בנפש יורשה גם המשך, גם חידוש, ואין חידוש בלא מרידה, והיא פרשה, שהרביתי להגות בה – פרשת המורדים על אבותיהם ואבות־אבותיהם, והם־הם יורשיהם, ואסתפק בדוגמאות נעלות מעולמה של חסידות, כגון שני בני־עירי, ר' משה לייב, שמרד על דרך משפחתו לבית אֶטינגר והלך אצל ר' שמואל שמלקי איש הורוויץ וחזר רבה של סאסוב; וכן ר' שלום, שמרד על דרך משפחתו לבית רוקח, והלך אצל החוזה מלובלין וחזר רבה של בלזא, ואוסיף לזימון את ר' שמחה בונם, שמרד על דרך אביו הדרשן ר' צבי מווידיסלאב והלך אצל היהודי הקדוש, ונעשה רבה של פשיסחא.

אבל מרידה־מרידה וגבולה – וכאן ראוי להזכיר המסופר על ר' שמעון מירוסלב, שמרד על אביו והוא אסר עליו לומר קדיש אחריו, אם ישלב ענין ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה, ועם פטירתו של אביו לא ידע מה יעשה, אמר לו ר' חיים צאנזר: אביך כבר בעולם־האמת ושם שמע, כי צריך לומר ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה; השיב: אבל מה אעשה ולשון הדיברה הוא: כבד את אביך, ורצונו של אבי כבודו. עמד והכחיד את ארבע התיבות ההן מקַדישו.

 

ו    🔗

ומן המשל אל הנמשל, הוא שאלת גבולו של עמוס עוז בדיברה ההיא, והתשובה לה, שדימיתי להעלות מכתביו, הוא ביסוד הגדול של יסודות האמונה אשר להוריו, והיא אהבת שגבהּ ורומהּ של הלשון העברית. אביו, יהודה אריה קלוזנר, נער משכיל ומושכל, היה מגידולי הגימנסיה העברית בוילנה, אמו פאניה לבית מוסמאן, נערה יפה ועדינת־נפש, היתה מגידולי הגימנסיה העברית ברובנה, ואלה גידולי חממה, שהצלחתה המופלאה היתה בעצם האמונה באפשרות מלוא־החיים של מטעי־קדם בירכּתי־צפון, והיא, האמונה, ובת־לוָייתה, המסירות התמה, עמדו לה לאותה אפשרות שנהיתה ממשות, ועדיין לא למדנו להוקיר את החזיון הזה כערכו, ואשר סודו, ככל הנכון, בדבקוּת בלשון, המקיימת בחינת אשא עיני אל ההרים, אל הררי־עצמה, למן מִפלאות המקרא עד עתה, לא קשה להעלות טעמים ונימוקים שונים, על שום מה חלה בימינו התרפות במתח של משא־עינים זה, ואפילו קל להבין, על שום מה קמו לעצם ההתרפות ומתרפיה, לא בלבד סניגורים אלא אף פאניגיריקנים, אך הלשון, אף אם טובה לה נשימת בינתיִם כזאת, הרי מעמד־בינתיִם אינו יוצא מגדר עצמו, ואשרי לשוננו, שכמה וכמה מאמני־הפרוזה הצעירים שלנו נאמנים לשיאיה, ועמוס עוז בכללם, ולגבי לא מעטים מבני־גילו, אף בראשם, לשון שאין שולט בה אלא מה שקיים בה היום בלבד, לא זו בלבד שאין לה אלא אתמול, אלא אף לא מחר, ובענין זה ניתן להטריח דרושם: אשא עיני אל ההרים – אשא עיני אל ההורים.

 

ז    🔗

ארכו דברינו על הפרוזדור, אך השהייה בו כורח, שבלעדיה אין התקנת עצמנו לטרקלין, וביותר שאין אנו מתכוונים, לפי שעה, אלא ככוונתו של מי שכינסנו עתה, ידידנו שמאי גולן ­ – דהיינו דבר־הערכה מפי שולמית הראבן ומפי, לא על הטרקלין כולו, אלא על פינה, שהיא, לעת־עתה, אחרונה בטרקלין, הלא הוא הספר: “הר העצה הרעה”, שהוא עד כה אחרון ספריו. ובמידה שדברינו הקודמים יש בהם כדי מבוא לשאר ספריו, אנו מניחים אותם כן לדברים שנגלגל בהם לעת־מצוא ושיהא בהם כדי יציאת־חובה לכל אגפי הטרקלין כולו.

ובכן, לענין הספר הנזכר ודאי כמוכם כמוני קראתם את ראשוני מאמרי ההערכה עליו ושמעתם, כי הדעות מתנודדות לכאן ולכאן, אך אם לא אטעה, הניחו הדיינים בקעה להתגדר בה, וברשותכם אף אקפוץ לתוכה. כי הנה, למשל, קראנו, כי הספר שלפנינו ענינוֹ ירושלים בעיני הילד, ומי שכתב כך, דיקדק ולא דיקדק. דיקדק – כל שלושת הסיפורים מתרחשים בירושלים, ובכל שלשתם נמצא ילד ונהגית בהם, אם בלשון מדבר בעדו אם בלשון נסתר, ראייתו של ילד; לא דיקדק – שהרי ראִייתם של שאר הנפשות נהגית, והיא מעֵבר לראייתו וליכולת ראייתו של ילד, והדבר בולט לא בלבד ברישא של הספר, והוא העז שבשלושת הסיפורים, מלאכת־מחשבת, אלא אף בסיפא של הספר, והוא הרפה שבשלשתם, אם כי הנועז שבהם, מחשבת־מלאכה, שכן רוחב האפשרות, הניתן לבעל סיפור, שבו העלילה הניתנת מתן־ראשית ובקול גדוש ורחב, אינו דומה כמיצר האפשרות, הניתן לבעל איגרת, שבה העלילה ניתנת מתן־מִשנה ובהד קלוש וצר. ודאי המספר עצמו ערם קושי לעצמו בנסיונו זה, והיא עדות לחפצו בשינוי זויות־הראיה, כפי שהוא מתחייב גם משינויו של האני המספר גם משינויו של הז’אנר. נמצאת ההכרעה על מרכזיותו של הילד הכרעה יחסית למדי, וניתן להקשות, האם אין אותה מרכזיות הולמת נפשות אחרות, וביחוד את שלושת הזוגות – הבעל ורעייתו שבשני הסיפורים הראשונים, והארוס וארוסתו שבסיפור האחרון, כשהקצוות נפגשים – כשם שהרעיה קשה עליה המציאות הקרובה סביבה והיא שוגה באור הנערב של ספק ממש ספק חלום במחוז־הולדתה הרחוק, וסופה נקלעת ל“הר העצה הרעה”, ומחול העיועים של אישי השררה המַנדטורית ותזנות אבירם, נדמו לה כהתנערות כנפי הרומנטיקה של ימי־בתוליה במחוז הרחוק ההוא, והיא נגרפת לאותה השליה־עד־ארגיעה, המחריבה אותה ואת ביתה על בעלה ובנה; כך גם הארוסה, שמבוזה עליה המציאות הקרובה סביבה, ומששקלה קוטן הנאתה פה וגודל הנאתה שם, סופה נסה לכרכי־הים, ומניחה את שעשוי היה להיות ביתה, ומפקירה את ארוסה לחָליוֹ, הממהר לקרב קצוֹ. ואילו הסיפור־שבאמצע, שהצד השוה לבין שלפניו ושלאחריו, הוא במתיחות־הימים, ימי המלחמה וההכרעה של הישוב, כפי שהם נשקפים לשכונה ירושלמית, נוכח מִדרך־נפשה של האם, שידה נאמנה אך לבה בל עמה, ניכר, כי גם יציבות זו היא יחסית, ואולי אף בדויה, ומה שאירע בשני סיפורי־הקצה, סופו אירע בסיפור שבאמצע.

ודאי, בהגיע שעתנו להאיר את הספר שלפנינו לאור קודמיו, וממילא להאיר גם אותם לאורו, – וביחוד הדברים אמורים ברומנים “מקום אחר”, “מיכאל שלי”, “לגעת במים, לגעת ברוח” – נתחקה כממילא על קו־התפתחות, שיותר משיש בו מוקדם ומאוחר בהתרחשות יש בו מוקדם ומאוחר בראייתה, והוא קו־המתיחות שבין היא להיא, כניגודי יסודות בנפש, באופי, בראיה, – הוא כאב־טיפוס של שיעבוד לחובת הממשות משמו של היום, היא כאם־טיפוס של חירות לזכות ההזיה משמו של אתמול, וההתנגשות הטרגית, שסופה חיתוך ושיסוע, באה מתוך שהיסודות הסותרים יונקים, יסוד־יסוד, גם מזמן אחר (עתה־אז) גם ממקום אחר (פה־שם), ויד תהפוכת הקורות של הדור והעם באמצע גם היא.

 

ח    🔗

אבל נחזור לעניננו עתה – בדיקת המרכזיות שבספר שלפנינו, כי גם לאחר שהעלינו, ליד קביעת המרכזיות של הילד, את קביעת המרכזיות של הזוג, צפויה לנו אפשרות של קביעה נוספת – לא עיני הילד, ולא עיני האיש ואשתו, ולא עיני הארוס וארוסתו, אלא עיני השכונה. וכוונתנו קודם־כל לעיניה ממש – עם כל השוני של הטיפוסים, שלא מעטים בהם קומיים, אפילו קוריוזיים, הם מתלכדים כדי חטיבה בעלת חזות אחת, כשענין חזות נתפס פשוטו כמשמעו: אין היא, השונה, רואה, כשם שאין נפשותיה רואות, אלא את עצמה, את תל־ארזה וסביבתה־הסמוכה, כביכול עולם שלם היא לעצמה. אמנם, גבב שכונות רוחש בקצותיה הקרובים הרבה והרחוקים מעט, אם שכונת גאולה ואחוה ויגיע כפים וזכרון משה מזה, אם שכונת הבוכרים ושערי פינה ומאה שערים מזה, אך הם כאילו אינם קיימים, ולכל המרובה איזה רב, זר ומוזר, נגלה כהרף־עין, כדי להיעלם כהרף־עין, ולא עוד, אלא משא־העינים מפליג כפוסח על כל הקרוב ונגלה ברחוק עיני האשה הפוסחות מעל כל מה שבין השכונה ל“הר העצה הרעה” ונאחזות בו; עיני הילד הפוסחות על כל מה שבין השכונה לבין ההרים, שהוא הוזה להיות בשוכניו; עיני אזרחי־השכונה, רובם מגוחכים, מהם שהמחבר מדידם מספר לספר, וראש להם טיפוס שמקויֶמת בו, בהדרגה עולה, בחינת ויִרהבו הנער בזקן, והצד השוה שלא בלבד כל העיר כולה, אלא כל הישוב כולו על מערכותיו נראה להם מצומצם על שכונתם.

וכשם שהדבר חל על המדפיס, המשמש את המחתרת, ואשתו, המסתירים בביתם את האדון לוי, שניתנו בו רוב הסימנים של אברהם יאיר שטרן, כך הוא חל על העולה המשכיל, בעל ההמצאות, והדברים באסיפת השכונה, המתכנסת בדירתו, יעידו. וזאת לזכור, כי הגבל זה אינו רצונו של המחבר, הבא מחיבתו האוטוביוגרפית, שנוח לה לפסוח ולהפסיח כך, אלא כרחוֹ של הסיפור וכורח נפשותיו, וביחוד כורח הנפש הראשה ב“הר העצה הרעה”, הנוהגים, כאילו בין שכונתם לשאר העיר, יש איזה חלל אטום, ואקוּאוּם, והוא־הוא המגביר את רישום מרכזיותה של השכונה כנפש רָאשית ופועלת של הסיפור, ואפילו כגיבורתו. המפקפק בהנחתנו, כי לפנינו כאן יכולת של צמצום, וסובר, כי לפנינו כאן אפס־יכולת של שבירתו, ראוי שיזכור, כי לעומקו של דבר, היא שאלה שנשאלה ונשאלת לגבי סיפורי־ירושלים אחרים, והתשובה מחייבת בדיקה, שתחול לא בלבד על עמוס עוז, אלא גם על מסַפרי־ירושלים האחרים, ומי שיענה לשאלות דומות, החל בסיפורי ראובני ובורלא וקבק, דרך סיפורי עגנון והזז, וכלה, להבדיל בין החיים והחיים, בסיפורי יהושע בר־יוסף ודוד שחר וא. ב. יהושע, הוא יעננו.

 

ט    🔗

אמרתי, כי הספר “הר העצה הטובה” ובו הסיפור הנקרא כן, וכמותו הסיפור “עד מות” סיפורי־מופת הם לו, והם אף מפסגת האמנות של הנוביליסטיקה הצעירה שלנו – הוא לעת־עתה, כמעט ספרו האחרון, ואוסיף, כי מועד דיוננו בו כמעט מועדו אחרון, שכן בינתים יצא בכור ספריו “בארצות התן”, במהדורה חדתא, שגילתה את שייכותו הברורה בחלוקה הטיפולוגית של יחס המחבר לחיבורו, שלאחר פרסומו אינו נראה לו שלם ומושלם, אלא פרוז להשלמה ושלמוּת. וכבר יחדתי את הדיבור על החלוקה הזאת – מכאן, למשל ג. שופמן או יעקב שטיינברג, שמתן ראשון של כתביהם הוא להם מתן אחרון, כדי כך, שבבוא שופמן להוציא סיפוריו במהדורה חדשה, והוצרך לתקן מונחים או להחליפם, הטריח לכך את מנחם פוזננסקי; ומכאן מנדלי וברקוביץ ועגנון והזז ששינו סיפוריהם שינוי אחר שינוי, הכל לפי דרך ראייתם הבגורה יותר ומדרגת יכלתם הבשלה יותר. אכן, יש המשיגים, ואף מקטרגים על כך שטוענים איפכא מסתברא, אבל בין טענתם כללית, בין טענתם מיוחדת, הם חסרים אמצעי בדיקה חשוב; ומה הוא, אין הם יכולים לקרוא מהדורה בהתראה תחילה, שהרי כבר קראו מהדורה קמאה, והורגלו בה ולה, ושעל כן דין לשאול לדעתו של קורא חדש, צעיר יותר, שיש בידו אפשרות כזאת. כשלעצמי, אין אני מכלל המשיגים, לא כל־שכן המקטרגים, ולא, חס ושלום, משום סניגוריה של ביתי הדל, שהרי דרכי שלא לשנות, בדברי־המסה שלי, ממטבע כתיבתי ראשונה; אך אודה, כי היתה בי יד־ההרגל, – בתורת מורה היה חביב עלי נוסח ראשון של משורר ומסַפר מנוסחו האחרון, אך מה אעשה ואיני יכול שלא להודות, כי טענת הרגל ורגילוּת אין כוחה מאושש ביותר.

ולענין “בארצות התן” כבר העירה הביקורת, כי עיקר השינויים אינו בענין אלא בלשון, הרכבה ונעימתה, שדרגתה הוא בקו התיקון וההשבחה. אבל אם מותר להיעזר במימרת חכמינו על דרך היפוך הכוונה, אומר: משניתנה רשות למתקן, אינו מבחין בין לשון לתוכן, ועמדתי על כך בראשונה משום מעשה שהיה כך היה: ש''י עגנון סיפורו “הנידח” ניתרגם גרמנית בידי מקס שטראוס, אך כיון שנעשה לפי המהדורה הראשונה, והמחבר ביקש להוציאה על־פי המהדורה האחרונה, ביקשני ליטול עלי את השינויים הנצרכים, ועיקרם שמיטת הדיבורים הליריים והכמו־ליריים וצמצומם, והנה בעשותי בזה למדתי לקח ראוי בענין שינויי טקסט; וביחוד איך שינויי־לשון עולים שינויי תוכן, והרי השינויים ב“הנידח” היו לו למסַפר בחזקת התחלה, ואנו יודעים יפה־יפה, להיכן הוליכתו השיטה הזאת, וממילא אנו כמשערים, להיכן אותה שיטה או כמותה עשויה להוליך את עמוס עוז, ואין לנו אלא לברכו לדרכו.

 

י    🔗

ודומה, כי לא נצא ידי חובה, אם לא נחזור קמעה לענין הסברה, כי עמוס עוז כשרונו ויכולתו ירֵשה הם לו על פי שרשו וגידולו, ואם כן, ראוי שנוסיף ונאמר, כי ירשה זו נסתעפה בידו כדרך שנסתעפה בידיהם של קודמיו, – עיקרו, אמנם, מספר, אך הוא גם פובליציסט, ואם כי הוא מגדיר את הפובליציסטיקה שלו כפריצה נדירה וחטופה ממאורתו, אין יודע מה ילד יום, שידובר בו רב יותר משמדובר עתה, ותתגלע מחלוקת של ממש, ביחוד מצד החלוקים עליו הרבה, ואם, למשל, ידעתי בי, כי בכמה פרשיות רחוקות וקרובות, הוא ושכמותי כמשני צידי המִתרס, אין לי סיבה להניח, כי אני בן יחיד לכך. ואם כן ספק אם יוכל להסתפק בפרצות ספוראדיות של אחד תמהוני, וממילא יצטרך להגביר כוחו ואמצעיו, שכן גם הפובליציסטיקה דורשת, בגבולה, את האיש כולו. והוא גם מורה ומרצה, וכוחו בפה כוח יפה, ומה שהוא היום מעין קתדרה יהא מחר קתדרה ממש, ומידת החוקר שבו תתגדל גם היא.

או נאמר במסוכם: הכל מוכן לסעודה, סעודתו של איש אשכולות; ואם התגבורת הזאת תתלווה בקצת הפסדים, מהם הפסד סימני־נערות, המתעקשים לקיים את עצמם, כגינוני־חן, מעבר לגיל, אין להושיע – כך דרכו של גידול, שאינו שכנהּ של גדלות מדומה, אך הוא שכנהּ של גדוּלה ממשית.

[ערב ראש השנה תשל"ז]