רקע
דב סדן
בכבודם של שני מסַפרים: על יהודה יערי ושרגא קדרי

 

א    🔗

מנהג הוא לה לאגודת־הסופרים בירושלים, ומטפחו יפה־יפה המספר שמאי גולן, והיא עריכת מסיבות של פומבי לכבודם של ספרים ומחבריהם; והוא מנהג נאה ומתקבל, וביותר שהוא מתקן מנהג מקובל שאינו נאה, הלא היא תשומת־הדעת הדיספרופורטיבית, שהביקורת נוהגת באופן, שמכאן אתה מוצא סופרים, שהם חריפים בשוקה של הפרהסיה, והדברים עליהם מתערמים גבוביות־גבוביות, ופעמים כדי ספרים שלמים מגיעים, ומכאן אתה מוצא את אחיהם, מהם שזכו תמול־שלשום לרוב דברי־הערכה והיום אינם נזכרים, גם אם טיבם בעינו עומד ומדרגתם אף הוסיפה והלכה; מהם שאף תמול־שלשום הסתפקו מעריכיהם באיפת־רזון והיום אינם מוצאים לגופם של ספריהם טוב משתיקה. והרי על דרך כך מתפּקק לה לביקורת דיוקנה הכולל של הספרות החיה והקיימת ואינה נראית לה כהוָייתה, וממילא מתקיימת בחינת ותהי האמת נעדרת, כפי שדרשו, שהיא נעשית עדרים־עדרים, ולא עוד אלא הכתוב הנזכר מידבק לו כמותו: עדר־עדר לבדו. וכמה טעמים לאותו העדר התודעה (ואפילו הידיעה) הכוללת של ספרותנו, כפי שהיא נתונה במסגרתו של הדור, וראש להם היא, כמדומה, התכונה, שניסיתי כמה פעמים להעמיד עליה, הלא היא רהטת־הילוכה של ספרותנו בדורות האחרונים, הבאה גם משום צמיחתה המהירה מתוך שרשיה ויסודותיה מבית, גם משום רדיפתה הנמהרת אחרי שהצריכו בספרות מספרויות העמים באירופה, כמה וכמה דורות מצטופפים בספרותנו בתחומו של דור או שני דורות; והמשמרות, הכנוסים על־פני אמה קטנה ואחת של זמן ומקום, מתחלפים באופן, שכל משמרת של משוררים ומספרים יוצאת לפניה או לאחריה סיעה של מבקרים, שאינם רואים אלא אותה בלבד. לכאורה ניתנת תקנה במציאותם של מבקרים, המקיפים בביקרתם כמה וכמה משמרות שבדור, אך יש בהם, שבבואם למצוא או להמציא יִחודה של משמרת ומשמרת, הם עצמם כמתפלגים לכמה וכמה מבקרים, שעקרונותיהם ומושכלותיהם משתנים, הכל לפי משמרת ומשמרת, ומלבד ההפסד הגדול, הוא קיפוח שלהם עצמם, שהם כיוצאים מכלל עצמם, אינם זוכים וממילא אינם מזכים אותנו בראִיה כוללת.


 

ב    🔗

ראיתי להקדים דברים אלה, בבואי לשתף עצמי במסיבה, שערכה אגודת־הסופרים בביתה, בית הסופר בעיר העתיקה, לכבודם של יהודה יערי, לרגל צאת סיפוריו בארבעה כרכים (“כאור יהל”; “דרכים ואהלים”; “שורש אלי מים”; “עד הביתה”), ושל שרגא קדרי לרגל צאת ספרו החדש (הרומן " פרופסור אלקנה ורמי בנו"). הביקורת, לפי דרכה ומנהגה המצויים, לא נהגה בהם, בשנים אלה, מידה גדושה של תשומת־דעת, וכמעט שחסכה מהם אף מידתה המחוּקה, ושעל־כן היה בה, באותה מסיבה כדי תיקון־מה של זניחת זכות ויִשור־מה של עוות־חובה כאחת. אמנם, צירופם של שני המספרים האלה בא מחמת מקרה־לא־מקרה – סופרי ירושלים וקוראיה באו לכבד שנַים מתושביה, שהוציאו את ספריהם הנזכרים בהוצאה ירושלמית אחת (אגודת הסופרים על־יד הוצאת "אוגדן) ואחרת (אגודת “שלם”), ומה שחשוב יותר, שניהם ירושלים מרוקמה יפה־יפה ביריעות סיפוריהם, המצוינים בתיאורי נופיה, כשהראשון דרכו דרך האקוארל והאחרון דרכו דרך הגואש; אך בכל השאר הם שונים ורחוקים, עד שראוי היה ליַחד לכל אחד ואחד מסיבה לגופה, ובמידת־מה ניתן לראות יחוד כזה בחלוקה, שננהגה באותה מסיבה, ששני מרצים עמדו לפני באיה והרצו – מכאן גדליה אלקושי, שיִחד את הדיבור על הסיפורים של יהודה יערי; ומכאן המשורר אליעזר שרביט, שיִחד את הדיבור על הרומן של שרגא קדרי, והתקנאתי בהם, שנתבקשו לכך, ולא התקנאתי בעצמי, שנתבקשתי לצאת ידי תרוויהו, שהרי כל אדם, וסופר בכללו, לפי שנברא בצלם הוא כביכול כבוראו – יחידו של עולם.


 

ג    🔗

אולם בבואי לקיים את שנתבקשתי לקיים, ניסיתי למתוח קו מַשוה במה שניתן לי להתבונן, ואולי אף להבין במיוחד, והיא נקודת־הזימון שבין חייהם לבין יצירתם. לענין חייהם – שניהם הורתם וגידולם בגלילות הורתי וגידולי, ושניהם ידידי ועמיתי, קודם שנטלו קולמוס בידם, ומשנטלו אותו עקבתים פסיעה־פסיעה, והלכך עד כמה ששימשתני הבחנתי – פרשתם גלויה לפנַי. ראשון, והוא יהודה יערי, לידתו וחינוכו תחילה בעיירת־יהודים קטנה, מרכז שושלת חסידים, ואחר־כך בקהילת־יהודים גדולה יותר, מרכז אהבת־ציון, זו וזו במערבה של גליציה; אחרון, והוא שרגא קדרי, לידתו וחינוכו בפרבר־יהודים, שגם הוא כעיירת־יהודים קטנה, בבירתה של מזרח־גליציה, וכבר עמדתי על החילוק ההיסטורי שבין שתי גליציה אלה בקצת מאמרי (על ר' שמעון מנחם לזר, יצחק לופבן ואף יהודה יערי) ויעוין שם. אך לענין שני הסופרים המדוברים אזכיר, כי שניהם שרשם שרשה של חסידות, והם אף מתייחסים על אישיה, ראשון מצאצאי ר' משה מפשֶווֹרסק, בעל “פני משה” אחרון מצאצאי ראשוני חסידיו של ר' שלום רוקח, ושעל־כן הוריתי היתר לעצמי ליטול את ההבדלים שבין היסודות המתנגשים בחסידותם של האבות – כאן בין געשת של רופשיץ ומשטרה של צאנז, ומכאן געשה של בלזא ומשטרה של רוז’ין – ולעשותם ענין להגדרת הבדלים ביסודות של הנכדים.


 

ד    🔗

לאמור: יהודה יערי – יסוד־הגעש הוא יסודו הכבוש, ועל־כן הוא סמוי, ואילו יסוד־המשטר הוא יסודו הכובש, ועל־כן הוא גלוי; ואילו שרגא קדרי – איפכא. הלכך יהודה – הילוך סיפורו נהיר וסנון, מחושב וצלול, וסערו החבוי דיו במה שהוא מרטיט את הגלים רטיטה, עתים עזה ועתים רפויה, אך תמיד עדינה; ללמדך, כי כבוֹש כבשה צאנז את רופשיץ, או, לפחות, דחתתה אל מתחת לאספלקלרית־הנהר. לא שאין בו יצר־געישה, אלא שקיים או נתקיימה בו בחינת יסוד אחרון־אחרון נוצח. ואילו שרגא – הילוך סיפורו חומר ותוסס, גח ופולש, וסעדו הגלוי גולש מעל האספקלריה ומקמטה עד־בלי־הכר; ללמדך, כי לא כבשה רוז’ין את בלזא. לא שאין בו יצר־כבישה, המובן לגבי בן חזנוֹ של הרבי מהוסיאטין, אלא שקיים או נתקיימה בו בחינת יסוד ראשון־ראשון נוצח.

ודאי, מצע סיפורו של זה ושל זה סבכו של הדור, אלא הראשון מראה את פרכוסיו של הדור, כשטלטלתם קרבה לקצה, או הגיעה עדיו, וסימנה הגלוי זיעי המאזנַים המתעניינים או מעוינים; ואילו האחרון מראה את קרטועיו של דור, כשטלטלתם בעצם תנופתה, וסימנה הגלוי תנודת המאזנים קודם שהם מגיעים, אם הם מגיעים בכלל, לעיונם, ועצם מצעם דומה אך אינו שוה, שכן רצועת־זמנם היא אחת ואינה אחת. רצועת־זמנם היא אחת ואינה אחת. רצועת־זמנם אחת – דור, שלתוך ילדותו, בצל השלוה המדומה של בית־האבסבורג, פרצה במפתיע מלחמת־העולם הראשונה, על מוראיה ויסוריה, ושלהיה קשים ממנה – מלכות פולין, על רדיפותיה ונגישׂותיה; והצעירים, הנקלעים בין היאוש הפעור סביבם ובין האמונה המרמזת מעבר לסביבם, קצתם נכספים ללהטי נכר קרוב ורובם נגרפים לקסמי מולדת רחוקה, והם נמשכים לה ונחלצים אליה ממש. רצועת־זמנם אינה אחת – ולא בלבד משום רוַח הגיל, שהיא עתה, בעמוד זה מעבר לסִפה של שׂיבה וזה מעבר לסִפה של זקנה, רוַח מועט, אך לפני שני־דור היה רוַח מכריע, כי מי שעלה לארצנו בפתח העליה השלישית ועם ראשוניה, בכלל צעירי “השומר הצעיר”, אינו דומה כמי שעלה עליה, בתוף העליה הרביעית, בכלל צעירי “החלוץ”; וביותר שהראשון, יהודה, הלך לקן־הנשרים, שענינוֹ ספרו “כאור יהל”, – וכל המבקש לידע לבטיה של תנועת־הנוער, העברית החפשית, ילך אצלו, וכדין אמר מי שאמר, כי ניתן ללמוד ממנו רב יותר משניתן ללמוד מספר־זכרונותיו של דויד הנגיד או מפולמסאוַתיו של מאיר הקברניט – והיה עם כובשי העמק ובוני בית־אלפא; ואילו האחרון, שרגא, שלא היה, כקודמו, בכלל תנועה שעמדה מחוצה לשיטת תרי"ג, אלא בתנועה שעמדה בתוכה ונאמן לה כל ימין, למין הליכתו, בעקבי הנסיך לבית גרודז’יסק, לכפר פּינס, עד עבודתו במחלקת־התרבות של הועד הלאומי, ועד פעולתו במשרד־הסעד של ממשלת ישראל.


 

ה    🔗

והריני מבליט כהונותיו של שרגא, ומבליע כהונותיו של יהודה – בבית־הספרים הלאומי, ב“קרן היסוד”, בשליחות המדינה, אם כנספח־תרבות בשגרירות או כקונסול, שכן העשיה האזרחית, כשם שאינה מקיימת את עצמה במערכה היצריית של יהודה, כך היא מקיימת את עצמה במערכה היציריית של שרגא, וסימנך: הקורא שלמד בסיפוריו של יערי מה הם המוקדים של ההוָיה וההוַי, החברה והציבור, שחייו היו מעורים במרכזם או נגעו בשוליהם, ומה העלתה לו מהם התבוננותו במסכת־יצירתו, יתקשה ללמוד מסיפוריו, מה היתה עשייתו האזרחית; מה שאין כן קדרי, שתפקידיו האזרחיים הם מגופי ענייניהם של סיפוריו, והדברים אמורים ביחוד בספרו “פרופסור אלקנה ורמי בנו”, שבו הוא נוטל לשני ראשי עשייתו האזרחית ואורגם באריגה אחת. כך, למשל, הוא נוטל לו לסופר מרניני, שהוא נותן בו רוב סימנים ברורים של חמיו, קדיש יהודה סילמן, ומשנה פרט זה וזה בביוגרפיה שלו, לא בלבד לשם הבלט אישיותו ודרכו, שהוא מאריך ימיו עד לאחר מלחמת־ששת־הימים, אלא גם לשם זיווגו לפרופסור, שהכל יודעים, ואף הערת־הסיום בספר מאשרת, כי הוא ר' יהודה אבן שמואל קויפמן, כגון שהוא נוטל להם לשניהם, האחד בן־ליטא והאחרה בן־פודוליה, ועושאם בני עיר אחת, כדי שהאחד יוכל להיות הביוגרף של האחר, והעיקר: הוא מזמן לביתו של פרופסור אלקנה עבריין צעיר והטיפול המסור בו נעשה בידי כלתו של מר מרניני, באופן ששני שטחי־פעולתו של המחבר, שירתו במדיניות־התרבות ושירותו במדיניות־הסעד, לא זו בלבד שהם מזדמנים אלא אף מתלכדים מתוך סמיכותם של שני הבתים הנעשים כאחד.


 

ו    🔗

וראיתי להבליט דבר זה משום שלושה מעשים שהיו כך היו. המעשה האחד הוא מעשה ש''י עגנון, שהיה אוהב לשמוע לא בלבד סיפורי־חייהם של זקנים אלא אף סיפורי־חייהם של צעירים, וכדרך שהתקנא בראשונים על שום הוָייתם המגובשת, התקנא באחרונים על שום הוָייתם המסוערת, ועיקר קנאתו קנאת אמן, ששמע מתוך סיפוריהם של אלה ושל אלה לא בלבד את המציאות הריאלית, שגירתה את סקרנותו היהודית והאנושית, אלא אף את האפשרות הספרותית, שגירתה את התעניינותו האמנותית, ולא אחת היה אומר לאנשי־שיחו, כי הוא מתקנא בביוגרפיה של בני הדור שלאחריו, שגידולם בגלילות גידולו של עצמו, וכדוגמה חיה מזכיר מה שסיפר לו יהודה יערי, לאמור: איזה עולם, איזה עולם. המעשה האחר הוא מעשה משה קליינמן – לבקשתו נדרשתי לשכנו במלון, והמתנתי לו שעה ארוכה, שהניחה פתח להקפיד עליו אפילו לשכמותי המהדר פני זקן, ולא הקפדתי, כי בבואו לקראתי, ראיתי עיניו כבדות ועייפות, והוא שולף שני ספרים מכיסיו, האחד שענינו אנצו סירני והאחר שענינו חנה סנש, והוא מנפנף בהם, לאמור: מה הביוגרפיה הסוערת־כביכול של דורנו לעומת הביוגרפיה הסוערת־להחריד של הדור הזה. אבל – הוסיף – זה חומר שיסרב לצורה, כי החומר עצמו הוא גדולת עצמו. מעשה אחרון הוא מעשה פ. לחובר, והוא קדם אילו שנים למעשה הקודם – הוא שטרח, במשך שנים, להעמיד, שנה־שנה, על הערכת יבולה של ספרותנו בה, בסקירותיו המקיפות והכוללות, מעל דפי “כנסת”, ויִחד את הדיבור אף על “כאור יהל” שהיה, כמדומה, לפניו קודם שפירסמתיו בהמשכים במדור “דבר” שבעריכתי, וכשקראתי סקירתו לא יכולתי שלא להיזכר במאמרו האחר, שאף בו נגע בתמורת מצעה של הסיפורת העברית, שנולדה מתוך התמורות הגדולות בעמים ובישראל, כשמצע־החוָיה כפול־הקרקע וכפול־הרקע – הכא והתם – חָמרוֹ אינו מניח לה לצורה להולמו ומסרב לה, כדי לקיים, ככל האפשר, את אמינות היוליותו, לימים, כשגילגלתי עמו בשיחה, גילגלתיה בחינת מבשרי חזיתי – המתח שבין רוב השגתי על תפיסת חומר־חוָיה בכלי־צורה ומיעוט הישגי בו, כפי שבא על ביטויו בקבוצת סיפורי “באלכסון”, לא פחות משניתן לפרשו מבחינה סובייקטיבית, פחת־היכולת שבי, ניתן לפרשו מבחינה אובייקטיבית, מרדו ֹשל החומר גופו, והוא שהעלה בי סברה, שהיתה מצד־מה קרובה לסברתו של לחובר, ומצד־מה רחוקה ממנה.


 

ז    🔗

סברתי קרובה מצד־מה לסברתו של לחובר – אף אני נקבעה בי, ומתוך נסיוני נקבעה, הדעה, כי החומר הזה מסרב לצורה, ושעל־כן מוטב לוַתר על סיפור דברים בגלגולם, כפי שחוקת הבלטריסטיקה מחייבתו, ולהסתפק בסיפור דברים כהוייתם, כפי שחוקת־המימואריסטיקה מתירתו, ואמנם עליתי על דרך זו, כעדות ספרי, למן " ממחוז הילדות" ואחריו, הספר “כאור יהל” של יערי וספרי הנזכר הופעתם סמוכה היתה, ורשמוֹ של ספרי בו היה בהיפך רשמוֹ של ספרי בו, כי אני כשקראתי ספרו בכתב סברתי, כי אילו עלה על דרך המימואריסטיקה, היה שכרו מרובה יותר, ואילו הוא סבר, כי אילו עליתי על דרך הבלטריסטיקה, היה שכרי מרובה יותר, אך ככל שחזרתי וקראתי ב“כאור יהל” נתפוגגה בי יותר ויותר חששתו של לחובר, שהיתה אף חששתי.

סברתי רחוקה מצד־מה מסברתו של לחובר – מרחק־הימים מעמיד את הסיפור הנזכר לא כחומר שסירב לצורה, אלא כחומר שנכבש לצורה, דבר שלא נראה תחילה בבירור, משום קרבת הקורא לתקופה המתוארת, שהיה עצמו סבוך ומסובך בה.


 

ח    🔗

ולעניין מסיבתנו כפולת־הנושא עתה אסיים ואומר, כי הרגשת הקירבה להוָייה המתוארת ב“פרופסור אלקנה ורמי בנו” נותנת, כי אף הוא נראה עתה כחומר שסירב לצורה, אך ככל המשוער מרחק־הימים יעמידו כחומר שנכבש לצורה, והוא מרחק שכל יום יום מקרבו יותר.

אכן גם קריאת־ספרים מחייבת קיום מצוַת ושיננתם.

[כ''ה תשרי תשל''ב]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48629 יצירות מאת 2702 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!