רקע
אהרן מגד
מסע סנטימנטלי

ספרות מתחילה ממקום. סיפור או רומן שאין בהם תחושת מקום חריפה, ספוגה בפרטי המראות, של עצים ודשאים, בתים ורחובות, חפצים וכלים, ריחות, רחשים – אינם “אמינים” עלינו, נשמעים כזיוף, כנסיון נלעג של העמדת תפאורה שאין מאחריה ממש. הרבה עלילות של ספרים שקראנו אנו שוכחים – אבל מראה המקומות, ובהם האנשים־ששורשם־במקום, טבוע היטב בזכרוננו ולא נמחה: כתריאליבקה של שלום־עליכם, העיירות של דבורה בארון ועגנון, רובעי פריס של ויקטור הוגו ובלזאק, לובק – שאינה נזכרת בשמה – של “בית בודנברוק”, דאבלין של ג’ויס, ערי הכורים האנגליות של לורנס, עיירות דרום ארצות־הברית של פוקנר, מאקאלרס, פלאנרי אוקונור, וכולי – את כל אלה דומה שאנו מכירים היטב, טופוגרפית, אתנוגרפית, יכולים להתהלך ברחובותיהם ובשוקיהם בלי לתעות, לפגוש בהם מכירים משכבר. גם מקומות פנטסטיים, או אוטופיים (של “אין מקום”), אפשר שיהיו מקומות מוחשיים מאוד בחווייתנו אם יש בהם חיים ואם יש בהם סימניו של מקום כעולם קוהרנטי. וכך אנו חשים ומכירים היטב את “הטירה” של קפקא על כל סביבותיה, את אוראן מן “הדבר”, את מאקונדו של מארקז, ואף את הלבירינטים של בורחס.

מה בין אדם למקום בארץ הקטנה ומהירת התמורות שבה אנו חיים?

הנסיעה ברכבת מתל־אביב לחיפה נמשכת כשעה – לא, אין זו ה“אוריינט אקספרס” או “המסילה הטרנס־סיבירית” – והמרחק בין מסילת הברזל והכביש המהיר המקביל לה אינו עולה על כמה מאות מטרים – ובכל־זאת, כמה שונה היא הרגשת הנוסע ברכבת הזאת מהרגשת הנוסע באוטובוס או במכונית. הנוף מבעד לחלון הקרון דומה שהוא ארץ אחרת מזו שאותה חוצה הדוהר ברכב־ארבעת־הגלגלים: נוף רגוע ובו חורשות אקליפטוסים קטנות, פרדסים, גני ירק, שמטפחות צבעוניות של נשים מבצבצות בהם מבין שורות המלפפונים או האפונה, בתים קטנים שתולים בלב שדות, עדר כבשים פה ושם, סוס ועגלה על דרך עפר, הכרמל קרוב מאוד, “הושט ידך וגע בו”, ובימי סוף החורף, ראשית האביב – משטחים זוהרים של סביונים, עשבייה צפופה ופרועה של צנון־הבר וחרדל־הבר וחרציות, ועל צלעות ההר, שלרגע מתחכך בו הקרון – חורש פורח בפרפרי פרחיו הססגוניים. האם זו “החצר האחורית” של הארץ, שכבר גס בה לבנו?

אבל לא רק מראה הנוף משני העברים – הרחק מסאון הכביש, מן הפעילות הנמרצת והעצבנית בו, ומטורי הבניינים, השכונות, הפרברים – עושה את הנסיעה הזאת שונה כל־כך; אלא שכאן, ברכבת, יכול הנוסע להתמכר לאשליה, המשרה עליו נועם בלתי רגיל, שהוא משייט בזמן אחר, מנותק מזמן הווה, כביכול הוא נוסע למרחקים גדולים, הרבה יותר משישים הדקות, לאיזה יעד מבטיח הפתעות; או שהוא שרוי בזמן עבר, שנשתמר כאן כפי שהיה לפני מדינה, כשהארץ הזאת עוד נקראה ארץ־ישראל. האם זה בזכות בתי־התחנה הקטנים, הבנויים אבן, של בנימינה, זכרון־יעקב, עתלית, שאקליפטוסים1 גבוהים, בוהטי גזע, ארוכי־ענפים־משתלשלים, גדלים לצדם, והם מזכירים לו את שנות המנדט? האם עושה זאת “הטבע שלא הושחתה”, אם לנרוט לשון נקבה של תקופת ההשכלה? או הכמיהה החבויה בנו לדברים העומדים מחוץ למירוץ המהיר של ההשתנות הבלתי־פוסקת?

אפילו במקום ששני המסלולים המקבלים כמעט משיקים זה לזה – רק מטרים ספורים ביניהם – כמו מול טנטורה, הבונים, החותרים – נדמה שהנוף הוא אחר מבעד לחלון הרכבת; שליו יותר, פסטורלי, אפוף זמזום חשאי. האם קצב הנסיעה, המתנהלת למישרין, המניחה לנוסע הפסיבי לנמנם או לשגות בדמיונות – הוא היוצר את האשליה האופטית והחווייתית הזאת, העושה את נסיעתו החילונית למעין “מסע סנטימנטלי”?

באירופה או באמריקה אפשר לנסוע ימים ולילות ברכבת, המגיחה למנהרות חשוכות, נשלפת מהן לאור, מרעידה גשרים ארוכים על־פני נהרות, מטפסת הרים ויורדת בקעות – וגם שם, משני עבריה, נופים בתוליים, דלילי אוכלוסייה, שעין הנוסע על הכביש לא שזפה אותם: יערות־עד, אגמים, כפרים זעירים, בקתות וארמונות, זמן אחר.

בנסיעה הקצרה הזאת, ברכבת הישראלית נעדרת ההוד, חשבתי לא אחת על כך, כמה מעט מנחלות זמן עבר משאיר לנו קצב ההתפתחות המהיר באזורי הישוב הצפופים. הוא נוגס בהן ונוגס, עוד מעט יבלע אותן כליל ולא נודע כי באו אל קרבו. לא רק בתים ורחובות ישנים, אוצרי זכרונות, במושבות ותיקות, ברובעי ערים, נהרסים והולכים, ושיכונים אחידי מראה,שוממי פרצוף, צומחים על קבריהם – דבר שכבר בכו עליו רבים וטובים, והשכינה מוסיפה להזיל עליו דמעות – אלא שגם הטבע עצמו, סביב־סביב, נדרס, נמחץ, ועמו נמחק מעל פני האדמה זכר מאה השנים שעברו מאז המתיישבים הראשונים, ומאות השנים שלפניהם. כן, תהליך הבנייה המתפשטת, ההורסת ומוחקת, קיים בכל הארצות המפותחות, אלא ששם מגוננים עליהן גודלן ומרחביהן (וכן חוקי שימור קפדניים), כך שבאנגליה, בגרמניה, בפולין או באיטליה – על מקומם עומדים מאות כפרים עתיקים, בצורתם ובדמותם שהיו להם במאה ה־15 או ה־17, ורבעים שלמים במרכזי הערים העתיקות, על כנסיותיהם, מצודותיהם וטירותיהם, ניצבים חסונים כנגד תמורות הזמן. עבר והווה דרים שם בכפיפה אחת ומהווים את הרציפות ההיסטורית, הממשית, הפיסית, והרוויה זכרונות – שהאנשים החיים מתהלכים בה ונושמים אותה.

היש מה שעשוי לעצור אצלנו את תהליך הסחיפה והשחיקה של כל האתמולים, המותיר לנו רק את היום הזה, השעה הזאת? – למעשה, לא. כוח “הצרכים הדחופים”, צורכי הקיום – חזק מכל כמיהה ערטילאית או טיעונים של “צורך תרבותי”, שהוא מענייני נפש ורוח ושאר דברים מיופייפים. אך אם לא בספירת המעשה – אולי, לפחות, כנחמה, בספירה אחרת?

דומה שרק הספרות – היא לבדה – עשויה עוד להשיב את הגֵזלה. היא האומרת, כביכול, לשמש דום ולירח בעמק איילון – ועוצרת את מירוץ הזמן הדורס ומוחק. היא פורשת ממעגל הזמן הגדול ועושה זמן־בתוך־זמן שהוא זמן שלה (כמו שלרכבת יש זמן משלה). ירושלים של ימי התורכים והמנדט, עקבותיה נמחים מעט־מעט מעל פני השטח – אבל נשמתה צרורה בצרור האותיות והמלים של עגנון, ראובני, בר־יוסף, דוד שחר ואחרים, על רחובותיה סמטאותיה ובתיה, שאפשר יהיה תמיד להלך בהם ולחוש את אווירם. תל־אביב “הפועלית” והזעיר־בורגנית שמלפני כמה עשרות שנים, שגם היא נעלמת – חיה ונושמת בספרים של יעקב שבתאי, ונוכל תמיד לשבת במטבח הקטן שבמעונות עובדים, לשתות תה ולפטפט על מעשי הדודים והדודות. וכך המושבות הישנות, שכבר אינן מושבות אלא ערים ופרברים, וכך הקיבוצים, שרוחות הזמן משנות את פניהם עד ללא הכר, וחותמם הישן חי בספרים רבים, וכך נופים שעוּותו או גולחו.

מעבר לכל השקפות ודעות – לעתים גם בניגוד להן – הספרות היא “פטריוטית” יותר מכל הסיסמאות, הנאומים וההימנונים. היא מעניקה – גם ללא התכוונות מלכתחילה – משמעות רגשית עמוקה למקום. מקנה פיוט לפרטים הקטנים של בית וחצר ורחוב וחורשה והרגלים. מקשרת בין מה שהיה ובין מה שעכשיו, בין האנשים שצמיחתם מן הסביבה ובתוכה, ובין דור לדור. משמרת את זכרון המקום. והלא זוהי “אהבת מולדת”, וללא כל אלה – אין אהבה כזאת.

בתקופה שבה מרובה הפרוץ על העומד, וכל הישן יוצא מפני חדש – אפשר שרבים מאוד הם אלה ש“אוהבים את הארץ” רק דרך הספרים, כשם שיהודים בגולה, בהיותם עקורים ממנה, אהבוה דרך התפילה. אם המקום של מטה לא טוב בעינינו, יהיה לנו לפחות מקום של מעלה – והמקום ימלא חסרוננו.

1986




  1. “קאקליפטוסים” במקור – הערת פב"י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2669 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!