רקע
אהרן מגד
רבים נכנסו לפרדס

חלוקתה של הספרות, לנוחיות המיון והמיפוי, אפשר שתיעשה לרוחב, לאורך, באלכסון, לפי שבטים, מטות ומשפחות, לפי השתלשלות גניאולוגית (“וארפכשד ילד את שלח ושלח ילד את עבר” וכולי) ובעוד דרכים רבות. החלוקה השכיחה אצלנו היא אופקית, כמו בחפירות ארכיאולוגיות: ספרות ההשכלה, ספרות התחייה, ספרות ארץ־ישראל, דור הפלמ“ח, דור המדינה וכולי (וככל שאנו מתקרבים לזמן הווה נעשות השכבות דקות יותר, כל חמש שנים “דור” או “פוסט־דור”). התוויות המודבקות לשכבות השונות – לבד מזה שהן מעלות לתורה את “כל הנערים”, החובשים אותן כיפות – גם הן מגוחכות לעתים. בקבוצה של כ־25 יוצרים שמקובל לכנות אותה “דור הפלמ”ח”, רק שבעה או שמונה היו בפלמ"ח; ומהו “דור המדינה”, כאשר “המדינה”, לאושרנו, מוסיפה להתקיים גם לאחר העשור שבין 1955 ל־1965 ?

בספרויות של עמים רבים ידועות גם חלוקות גיאוגרפיות, כמו “האסכולה הסיציליאנית” (ומאוחר יותר, “הטוסקנית”) באיטליה, “משוררי מחוז האגמים” (וורדסוות, קולרידג', סאותי) באנגליה, “ספרות הדרום” בארצות־הברית (פוקנר, קרוליין גורדון, קרסון מאקאלרס, פלאנרי אוקונור, ועוד ועוד) – המצביעות לא רק על חומרי מציאות דומים אלא גם על איכויות דומות. מעניין יהיה, כניסוי או כשעשוע, לעשות חלוקה כזאת גם בספרותנו הארצישראלית. למשל: סופרי ירושלים לעומת סופרי תל־אביב. אין ספק שסטודנט שקדן ובעל־דמיון שיבחר לו חלוקה כזאת כתיזה לדוקטוראט שלו, ימצא כאן בקעה רחבה להתגדר בה, ויגלה גדולות ונצורות שיפליאו כל בוחן. כבר בכיתה ד' בבית־הספר למדנו שאחת הסגולות שנתברכה בהן ארצנו היא, שברצועה כה צרה כמו הים התיכון עד ים־המלח מתקיימים זה בצד זה ארבעה מיני אקלימים וחמישה מיני צמחיות.

אבל מעט מאוד הושם לב לתופעה בולטת שהטביעה חותם של ממש על הספרות שנכתבה על־ידי ילידי הארץ (או אלה שגדלו בה מילדותם) משנות הארבעים ואילך: מקומה של המושבה ביצירתם; המושבה – ולא הקיבוץ או המושב. רישומה של זו בפרוזה שלהם – כחוויית תשתית – עמוק הרבה יותר מרישומם של הווי הפלמ“ח, למשל, או של מאורעות תקופת המאבק, או של חיי הקיבוץ. זוהי “החוויה הארצישראלית” בה”א הידיעה, שליוותה סופרים רבים מנעוריהם, והיוותה מעין “תת־זרם” ביצירתם, גם כאשר כתבו על מקומות אחרים ועל זמנים אחרים.

ופרט הראוי לציון הוא זה, שמושבות אלה שבספרות הצעירה תפוצתן באזור גיאוגרפי צר של שפלת החוף שבין נתניה לגדרה, שאפשר לקרוא לו אזור הפרדסים: בספורי יזהר זוהי רחובות, בסיפורי טביב – ראשון לציון, אצל מוסינזון – עין־גנים, ברומנים ובסיפורים של ברטוב – פתח־תקווה, בכמה מסיפורי תמוז – רחובות, ברומנים של שמיר – באר־יעקב, בספורי הח"מ ואחיו – רעננה; וכפי שנראה להלן עוד נמשכת השלשלת הזאת אל צעירים מהם, שנכנסו לפרדס.

המושבה מצויה, כמובן – אם באורח אפיזודי ואם כמקום ההתרחשות של העלילות – ביצירותיהם של כמעט כל הסופרים בארץ, מאז העלייה הראשונה ואילך; מזאב יעבץ, ברזילי, ברנר, עגנון וצמח ועד שנהר, זרחי, חנני, ועוד ועוד. אך ההבדל הגדול בין הצטיירותה של המושבה ביצירות אלה ובין זו שביצירות הדור שגדל בארץ מילדותו הוא בכך שאצל הראשונים השתקפה המושבה בעיקר מצדה הפרובלמטי – כמקום היאחזות של אנשים שבאו מבחוץ והם נאבקים עם עצמם ועם סביבתם בקשיי הקליטה וההסתגלות לחוויה החדשה – ואצל האחרונים היא הנוף הטבעי, הנתון, שאינו מעורר שאלות על עצם מציאותו. מבחינה זו היתה המושבה לדור הסופרים הצעיר הזה מה שהיתה העיירה לסופרים היהודים במזרח־אירופה, או הכפר והאחוזה לספורים אירופיים ואמריקאיים. מכאן החלה התמורה הגדולה, המהותית, באופיה של הסיפורת העברית – כאשר ארץ־ישראל נעשית דבר “מובן מאליו”, כמו הרקע האחורי בציורים, שהדרמות מתרחשות בקדמתם.

“עוד לפני שנים לא־רבות היתה כל החצר הזו שלפניך שוקקת חיים וצמיחה רעננה. מה לא היה בה? מעבר למחסן שיגשגו עצי־פרי, תפוחים, שזיפים, חבושים ואחרים. בחלקה הארוכה גדלו תפוחי־אדמה עשירי ירוק על תלוליות אדמדמות, ובטטות היו לנו אז ותירס ושעועית ומה לא. הגפנים הגיעו עד קיר הבית…” כותב ס' יזהר, יליד רחובות, ב“הנמלט”.

“בבקרים, עת נפקחו עיניו אל החלון העוטה ירק, עוד נראו רסיסי־טל נושרים מעל העשבים ומתנדפים על הזגוגית. ברגליים יחפות דשדש בדשאים שבחצר ולחלח כפותיו בשארית הצינה העולה ונעלמת עם השמש. בדרך לבית־הספר שברחוב הראשי היה משתהה בצדי גדרות עץ השיטה, נופח בפרחי הפוך וממלא ריאותיו מריחם הצהוב”, כותב בנימין תמוז, שעשה כמה שנים בנעוריו באותה רחובות, בסיפורו “אופק”.

ומרדכי טביב, יליד ראשון־לציון, ב“כינורו של יוסי”: “נטלה [ידידה] כברת־קרקע קטנה, ולא העמידה עליה צריף, שלא היה לה צורך בו, אלא עשאתה ספק־חצר ספק־גן, כאן שתלה שיח של פלפלת מצרית, וכאן מיני שיחים של בשמים, כגון ריחאן ושדבי, ואפילו שיחי ורדים שתלה…. ועתים, בעונה היעודה, נותנת בשוליים זרעים של תירס. ואקליפטוס היה נטוע בטבורה מימים משכבר וצלו מעובה ונאה”.

“על יד הבית היו שני עצי אקליפטוס גדולים. הם היו סמוכים זה לזה, עבים ביותר, מפנים מקומם למסילה שירדה אל הלולים והרפת…. קליפתו [ של האקליפטוס] היתה בוקעת ונושרת ללא־הפוגות, עד שהיה מתגלה עורו של הגזע, נוקשה ולח במקום אחד, ירוק משהו ואולי כחלחל ובעל ורידים כחיה – כבר היה צדו השני קולף מעליו מטליות־מטליות נוקשות, פריכות, חומות־אבק־מתפורר…” משה שמיר ב“תחת השמש”, על “באר־יוסף”, היא המושבה באר־יעקב.

“בירכתי המגרש, מעבר לערוגות הירק, מעבר לחמימות שבעפרן טומנים את גרעיני החושחש והלימון המתוק, מעבר לשטח שהפך התימני בעידור עמוק, טיהרוֹ מאינג’יל והכשירוֹ לשתילה – ניצב בית־הכיסא: צריפון של עץ… עומד על בור פשוט שכרו מאדמת הדונם, וחלקו התחתון הוא תיבה רבועה, שמנוסר בדופן העליונה שלה פתח מעוגל…” חנוך ברטוב ב“של מי אתה ילד?” על פתח־תקוה, שבה נולד.

בכל היצירות שמהן לקוחים הקטעים הנ"ל, וברבות אחרות, קיימת תחושת המגע הפיסי־האינטימי, והקשר הרגשי החזק, עם היסודות שמהם עשויה הוויית המושבה – האדמה, העצים, בעלי־החיים, החצר – ללא ראייה רומנטית וללא התייחסות “פרובלמטית”, אלא כבית־גידול רוחש חיים; מה שמותר כבר לכנות בשם “הרגשת מולדת”.

ההדגשה כאן היא על המושבה, כי היא צורת חיים “טבעית” הרבה יותר מן הקיבוץ והמושב, שהן צורות מאורגנות, מתוכנות במחשבה תחילה על־פי אידיאה, ולכן גם הומוגנית ופרובלמטיות יותר ממנה. במושבה, הצומחת פרא, על איכריה ופועליה, בעלי־המלאכה והחנוונים, החילוניים והדתיים, בית־הספר האינטימי, “בית העם”, החגיגות והלוויות – הלכה והתהוותה ארץ־ישראל “נורמלית” פחות או יותר, “ככל העמים”.

כאמור, יש למושבה המשך גם בסיפורת של צעירים מאלה הנזכרים לעיל. פתח־תקוה – בסיפורי אהוב דן עזר, רות אלמוג, גדעון תלפז, יהושע קנז; כפר־סבא – בסיפורי ישעיהו קורן ועוד. ועם כל השוני שבסגנונות יש גם תכונות דומות בין אלה לאלה הנובעות מן המקור ה“מושבתי”.

ומכאן והלאה?

נראה שהחוט הזה יינתק. מן הסיבה הפשוטה – והעגומה מאוד – שהמושבה עצמה נעלמת והולכת מנוף הארץ. רוב מושבות השפלה הפכו לערים או ללווייני ערים, ולא נותר בהן זכר לימיהן הראשונים. רחובות, בתים, גנים, חורשות – נמחקו וגולחו, ושיכונים רבי־קומות, זהי מראה, נעדרי יחוד, קמו במקומם. ומושבות חדשות לא צומחות. “עיירות פיתוח”, “ישובים קהילתיים”, הם המלה האחרונה. תהי נשמתן של הראשונות צרורה בצרור הסיפורים והרומנים הזוכרים אותן.

1986



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48748 יצירות מאת 2702 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!