התהליך של התרוקנות החיים היהודיים מן המיתוס הוא תהליך ממושך, שהחל כבר לפני כמאה שנה, והוא לא חד־משמעי וחד־כיווני, כי אם התרוקנות – והתמלאות, התרוקנות – והתמלאות, אלא שבכל פעם המלאות מתמעטת. אם נראהו דרך תחנות בספרות העברית, יהיה עלינו לעבור דרך שלוש דרשות מפורסמות, שכל אחת מהן היא אכזבה וכל אחת עומדת נחרדת בצל פחד הריקות.
“לאן?” של פייארברג נכתב בשנה האחרונה של המאה הקודמת. נחמן, כזכור, חי כולו בתוך המיתוס של בית־המדרש, הגמרא, התפילה, הקבלה, האמונה במשיח – עד שבוקר אחד “ידע כי קם בלי אלהים”, ולאחר המעשה הסמלי של כיבוי הנר בערב יום הכיפורים, הוכרז כמשוגע. הפילוסופיה גורמת לו אכזבה, ההשכלה גורמת לו אכזבה. “את עולמו הישן איבד ועולם חדש לא מצא”. רדוף פחד הריקות הוא מחפש תוכן חדש במקום המיתוס שאבד, וכך הוא מגיע אל הדרשה “הציונית” שלו, המסתיימת בקריאה – לאחר ש“אירופה חולה” ו“החברה האנושית עייפה ויגעה מאד, צמאה לדבר אלהים” – מזרחה! מזרחה!
מתוך תקווה שמיתוס חדש ייברא במזרח, במקום הישן, שעבר זמנו, וישא בשורה חדשה לעולם.
כארבעים שנה לאחר זאת נכתבת “הדרשה” של הזז. יודקה הוא איש־קיבוץ ותיק, שעולמו איננו עוד עולם המיתוס הדתי, אלא של התרבות החלוצית־הארצישראלית,שגם לה היה מיתוס משלה, על כל סממניו. הוא האיש המכריז כי “הציונות לא המשך, לא רפואה לשום מכה. שטויות! היא עקירה והריסה, היא ההיפך ממה שהיה, הסוף… כמעט שאין לה חלק עם העם” וכולי, והדברים ידועים מכדי שאאריך בהם. לעניין דנן: דברים של כפירה וסתירה, המוחקים את תקוות גיבורו של פייארברג לתוכן חיים בעלי מלאות בדומה לתוכן החיים הדתי מלפנים. כאילו הכזיב המיתוס הציוני־חלוצי, שדומה היה כי הוא תוכן חיים עשיר – מנהגים, נימוסים, שירים, אגדות – כמו הדת.
כעשרים וחמש שנה לאחר “הדרשה” מופיע “סיפור שלא התחיל” של יזהר, שכולו דרשה. שכולו קינה על האובדן המוחלט של המיתוס הארצישראלי, כלומר זה הקשור בהווי העממי, הראשוני, החקלאי, של ערבים ויהודים בארץ עתיקה־חדשה, מזרחית וחלוצית. לאחר קום המדינה, לאחר העלייה ההמונית של שנות החמישים, לאחר המשיחיות־החילונית־כביכול, נכתבים הדברים האלה על מלכות ריקה של “ככה זה”, על “מה יש כאן? – אין. אמרתי לך: הכאן הזה הגיע עד סוף כוחו. יותר מזה אין בו עוד. גם לא היה שיהיה. כל הטמון בו – בא. לא נותר לו אלא להוות. לא כדי ולא בכדי. לא בעד ולא נגד. לא ברכה ולא קללה. רק הווה, הווה טפוּח מרוּח על כל מה שהוא. ושמיטוּת, שמיטוּת כל חפץ וכל עיקר וכל יתרון. לא שום יותר ולא שום פחות אלא משטח ככה־זה, כולו שטיחות אחת, סביב. ־ ־ ־ לא ככה, כי אם ככה־ככה”. מאה דפים שהם קינה על אובדן הזכרונות, העצמים, הכלים, הנופים, השירים.
כלומר, אם לפשט (והדברים, אמנם, אינם פשוטים כל־כך, כי בכל אחד מן הסיפורים יש גם אמביוולנטיות) – הרי אלו שלוש דרשות של כפירה, שהראשונה כופרת במיתוס הדתי, השנייה במיתוס הציוני, והשלישית במיתוס המדינה.
המעגל כאילו נשלם, ולא נותר אלא לחזור לשאלה הישנה “לאן?” שהרי ללא מיתוס כלשהו מתרוקן העולם מכל ערכים אמוציונליים משותפים, כביכול ניתנה הרשות ל“מזיקים” לתפוס את המקום ש“הקדושה” נסתלקה ממנו – ערכים פוליטיים, כלכליים, טכנולוגיים, תועלתיים – והם בלבד.
אפשר לטעון שבדבר זה מתלבט העולם המערבי כולו בעידן זה.
אבל בה־במידה הוא מתמלא בנסיונות של יצירת מיתוסים אחרים. כל עולם ה“היפי”, למשל, הוא נסיון כזה, שיש בו כל סימני המיתוס: שירים, מלבושים, התלהבות “חסידית” או “דרווישית”, פולחנות, מיסטיקה, מיני “קבלה” – במקום העולם החומרני, וכהתמרדות נגדו. “תארו לכם” – שר ג’ון לנון – “שאין גן־עדן מעל… אין שאול מתחת, מעלינו רק שמים, כל בני־אנוש חיים למען היום… אין בעד מה להרוג או למות, ואין גם דת, תארו לכם הכל חיים בשלום…” – מין דת אנטי־דתית שיש לה בני־נביאים, חוזים והוזים, דמויי ישו, דמויי קדושים… יהיה היחס אל תופעה זו כאשר יהיה, אין לשלול ממנה את זכות היותה ישות על־חומרנית, נגד־חומרנית.
לשם מה נאמרים הדברים? – הם נאמרים כדי לזכור שלמרות הכל איננו ריקים, שיש דברים שאסור להניח להם להישמט, אלא הכרח להיאחז בהם ולטפחם; הם נאמרים – משום שכדאי להאמין, בין היתר, גם בספרות העברית – אותה חלקה קטנה שבעצם היותה היא משמרת ניצוצות של מיתוס, כי שיר טוב, סיפור טוב, הכתובים באותיות ומלים עבריות, יש בהם אגדה, זכרונות עבר, לעתים מסתורין, מסורת, טעם של עתיקות, הדים מדורות רבים, מתן משמעות עמוקה יותר למראות, נופים, חיי אדם – ואפילו באותן “דרשות” עצמן, שעיקרן כביכול הוא כפירה, ובכל־זאת הן ממלאות חלק מן הריקות. והרי זהו הפרדוקס היפה…
1972
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.