א    🔗

מקובל הוא לתאר את דוד בן־גוריון כאדם שבוטח בכוחו, תקיף בדעתו, נחרץ בהחלטותיו, מנהיג בעל רצון־ברזל העשוי לבלי־חת, שספיקותיו בלוּעים וּוַדאוּתוֹ בולטת, השוקל כל מחשבה וכל מעשה שיקול פוליטי בלבד. בדיבור אחד, ראוהו כבעל־חיים מדיני. ביטוי מובהק להערכה זו אנו מוצאים במאמר הראשי של “הארץ”, שנכתב יומַיים אחרי מות בן־גוריון. וזו לשונו:

“דוד בן־גוריון היה איש פוליטי בכל הווייתו. חד־צדדיות זו הטביעה את חותמה עליו. כל מה שהיה יקר לו – אשתו פולה, ילדיו ונכדיו – וכל מה שמשך את התענינותו מחוץ לתחום הפוליטיקה – התנ”ך, פילוסופיה יוונית, ועוד אי־אלו נושאים – השתזר במערכת חייו כאיש־ציבור. עולם האמנות היה זר לו". (“הארץ”, 2.12.73)

תיאור זה וכיוצא בו קיפח שלא מדעת את חין סגולותיו האחרות של בן־גוריון, המפרנסות את אלו ומשלימות אותן, שכן הן מבטאות את איכות חיי־הנפש שלו ומעצבות את דמותו כאיש־המעלה, המוכתר במידות ובתכונות שונות ואף מנוגדות, הנאבקות זו עם זו. על צד זה באישיותו יסובו הדברים דלהלן.

ברי: מאחורי הווייתו הציבורית של בן־גוריון, שכולה גלויה ואומרת חוסן־ודאות, שרויה הוויה נפשית סמויה, גוששת, נלבטת, רבת נפתולים והיסוסים, הקודמים לכל הכרעה ומבשילים אותה.

הקהל הרחב הכיר את בן־גוריון המנהיג, הנואם, החוצב להבות, המתמודד תמיד, המתיצב באון בכל שעת־צורך ומטיל את דברו החד־משמעי בכל כובדו; ואילו בן־גוריון שלפני־ההכרעה, המכונס בנפשו, התוהה בחשאי על ההן והלאו, החוכך בדעתו, המתחבט, הבודק סימני־שאלה, הנטרד ע“י פקפוקים, היה נחבא אל כלי־ביטויו החותכים והנחרצים. ואולם מי שתהה על האיש בן־גוריון ובחן את כל גילוייו, לא נתפס לראייה שטחית זו. אמרו חז”ל: כל הגדול מחברו, יצרו גדול הימנו; ויש להוסיף: גם ספיקותיו ומאבקיו גדולים הימנו, אלא שהוא כובשם בלבו ומכסה אותם מעין הרבים.

סבורני, שניטיב לעשות אם נדלה סוד זה באישיותו מתוכו עצמו, ממכתביו ומוידוייו, שאינם מועטים, וכן מתוך שיחותיו דרך־אגב, שמהן מבצבצת לא פעם איזו תמורה בנפשו. מראיינים ועתונאים וסופרים מקרוב ומרחוק היו צובאים על פתחו תמיד ומכריחים אותו לדבר על עצמו, וע“י כך להסגיר חלק מעולמו הפנימי לקהל הרחב. גדולה מזו: מעטים המנהיגים והעסקנים בדור הקודם ובדורנו, שהיו תוהים על עצמם ועל מהותם, ומפקידה לפקידה אף פורשים מן הציבור ומתבודדים לשם חשבון־הנפש – כדוד בן־גוריון. פעמַים פרש לשדה־בוקר אשר במדבר, ולפי עדות עצמו עשה זאת כדי לנוח מן המהומה הציבורית ולהגיע לידי ריכוז פנימי – אם לשם בדיקת עולמו והעשרתו ע”י קריאה, ואם כדי להעלות על הנייר את המאורעות, שהיה עֵד־ראייה־ועשייה להם בארץ. שהרי ברור, שהוא לא היה רק בחינת מיניק ומפרנס את הרבים, אלא גם יונק וניזון ממקורות שונים ומעכל את הנקלט בנפשו קודם לפליטה, לפעמים תוך יסורי קליטה ועיכול, אעפ“י שתהליך זה היה מכוסה בו יותר מבאחרים. חיי־המלבר שלו עוּצבו ע”י חיי־המלגו. אדם כבן־גוריון לא ברח מן ה’אני' שלו ומצפונו, אלא לא־אחת היה מצניע אותם מפני הקהל. הזירה הנפשית הסוערת הוסתרה, ורק בשעות מיוחדות היתה זו מתגלית גילוי מוחשי. אולם כל החלטה משלו עוגן היה לה במעמקיו הנסערים. בספרו “עלייתו של שלום ליש” אומר חברו ובן־עירו, שלמה לביא, על בן־גוריון: “ולעתים מפעמת בו רוח־אלוהים, המורגשת למדי לבעלי התחושות הדקות. – – – ויש שאוחזתו רוח גדולה חוננת, רכה ומפייסת באהבה רבה”. (עמ' 32)

ב    🔗

במכתביו לאביו לפלונסק ולפולה אשתו מתגלה בן־גוריון כבעל רגש משפחתי עמוק. אעפ“י שבדרך־כלל הוא מחפה על סערותיו וסבלותיו הכמוסים. העלילה הדרמטית, “זרם־התודעה” שלו, מהלך־החשיבה וחריצת־ההחלטה, אינם מגולים. בכל זאת יש שקולמוסו מתיז משפט, המפשיל קצת את הוילון. באחד ממכתביו יאמר: “רק התאמצות של ברזל אוצרת בי ברגעי משבר נפשי” (“זכרונות”, כרך א‘, עמ’ 63)¹. זוהי הבעה מקוטעת, פרי מצב־רוח קשה. משבר כזה מואר במקום אחר, ואעפ”י שלשונו קצרה עוקצו חד: “מה ילד יום מחר? היותר רע הוא, שמאורעות ומהומות אלו מטרפים גם את דרכי ועבודתי, כי אין אני יודע כלפי מה אכוון את עתידי”. (שם, עמ' 61)

עדויות לנו למכביר, שבן ־גוריון הרגיש משחר־חייו שהוא נועד לשליחות לאומית. כותב הביוגראפיה שלו, רוברט סנט ג’ון, מספר: “פעם הדהים את חבריו בכיתה כשהכריז חגיגית: ‘יום יבוא ואני אהיה מנהיג עם ישראל!’” (עמ' 11). כשנתעוררו בו ספיקות, מצא עידוד במה שאירע לירמיהו הנביא, שהיה בעיניו גדול־הנביאים, בשעה שפקפק בכוחו למלא השליחות שהוטלה עליו ואלוהים אמר אליו: “אל תאמר: נער אנוכי, כי אל כל אשר אשלחך תלך”. ראשית שליחותו היתה ביצירת אגודת “עזרא”, שחבריה קיבלו עליהם לדבר רק עברית ולהפיץ את השפה ברבים. “עזרא” על שום מה? משום “שעזרא הסופר חידש את התורה, הם יחדשו את השפה” (“עלייתו של שלום ליש” עמ' 50). אך לא תעודה לאומית בלבד היו צריכים חברי “עזרא” למלא, אלא גם שליחות סוציאלית. הם שקדו להחדיר השכלה יסודית בקרב שכבות העם הפשוטות, בעלי־המלאכה, שוליות החייטים והסנדלרים, כדי להעלות את הכרתם, להרים את מעמדם ולקרבם לציונות. זאת היתה מעין תנועת הליכה אל העם בנוסח פלונסק, תנועה שכבשה אותה שעה לבבות בקרב הנוער והאינטליגנציה ברוסיה. והוא אז בן 14 שנה. וכשמלאו לו 16 שנה הצטרף לראשוני פועלי־ציון בפלונסק, ואחר־כך היה בין מארגני הגנה עצמית חשאית, לוחם נלהב בתכנית אוגנדה, ואף לקח חלק בלהקת שחקנים חובבים. אלה היו ניצנים ראשונים למימוש שליחותו, אך זו הלכה והתגבשה בו עד שמילאה את נפשו. והיא לא היתה למען אחרים, למען המון חיוור עלום־שם, אלא עיקרה מופנה קודם כל כלפי עצמו. הוא ביקש להוליך גם אחרים בדרך שהוא הולך, ולעשות מעשים שהוא עושה, אך ידע שרק ההגשמה העצמית משמשת מופת לזולת; ואילו הטפה מילולית, שאין עימה עשייה והקרבה, סופה בטלה וגוררת אכזבה. הדיבור העברי והעליה לארץ־ישראל היו תוצאה של הלך־מחשבה זה, ועם עלייתו התחילה הכרת תעודתו להבשיל בו וללבוש צורות של ממש. בחשאי, במטמוניות, נתרחש הדבר. עקב בצד אגודל פסע בדרך המוליכה אל ההנהגה, אך כל פסיעה היתה ניכרת ועוררה הדים. פתח־תקוה, היקב בראשון־לציון, ועידת פועלי־ציון, סג’רה, מערכת “האחדות” בירושלים, הלימודים בקושטא, הגירוש מן הארץ, השהייה באמריקה, יצירת הגדוד העברי, פגישתו עם ברל כצנלסון, ועידת סן־רימו, הקמת “אחדות העבודה” וההסתדרות – זהו מעין נוטריקון לתחנות־חייו ולפרקי־פעילותו של בן־גוריון כאדם המפלס לו, תוך נפתולי־נפש, נתיב עצמי בחיי הציבור, והמגשים את סגולותיו המיוחדות כמורה־דרך.

וכשם שהיתה לו הרגשת שליחות משחר־ימיו, כך נתיסר בספיקות אם שליחותו זו היא לפי כוחו הרוחני. לפיכך שקד על תקנת עצמו וביקש לעמוד על יחודו ושיעור כוחו והשתדל להשלים את השכלתו העברית והכללית, כדי להיות ראוי לכך.

שליחותו היתה אז, כאמור, כלפי עצמו, בתחום חיי־הפרט: לעלות ארצה, להיות פועל עברי, לבנות מחדש את המולדת בשביל יהודים המתקבצים מכל התפוצות, וליצור חיים חדשים. אמר – ועשה. הגשת משאת־נפשו זו באה לידי ביטוי במכתביו מסג’רה, שבהם תיאר תמונה אידילית:

“פה בסג’רה מצאתי סביבת המלדת, שכל כך ערגתי לה. אין עוד חנוונים וסרסורים, שכירים זרים, הולכי־בטל החיים על עמל אחרים. כל בני־המושבה עובדים ונהנים מיגיע־כפיהם. הגברים חורשים, משדדים וזורעים אדמתם, הנשים עובדות בגינה וחולבות את הפרות, והילדים רועים עדרי אווזים בגורן ורוכבים על סוסים לקראת אביהם בשדה. בני־הכפר הם, ריח הקמה והזבל נודף מהם, ופניהם שזופי שמש. – – – רואה אתה את עצמך שותף למעשה־בראית. נהנה מעבודתך ושמח בה”. (שם, עמ' 35)

אמנם גם כאן נתגלתה פגימה בשלימות החיים הארץ־ישראליים. אדמת הכפר מעובדת בידים עבריות, אבל השומרים היו שכירים זרים. אולם לאחר מאמצים ותחבולות באה גם פגימה זו על תיקונה. כיבוש השמירה הצליח. שאיפתו של בן־גוריון להיות עובד־אדמה נתגשמה. התגשמות זו מתוארת בעט־אמן ובפאתוס רב במכתביו. כמה מתיאורי־הנוף הם חטיבות ספרותיות נפלאות מעשי־ידי צייר, התופס בעינו החדה מראות ותנועות דקים מן הדקים ובטאם בעברית חיה וגמישה. באותה תקופה עבד זמן־מה בכינרת, ובמכתב שנכתב בשנת תרס"ט ביטא רשמיו ממנה:

“כשהייתי פה לפני שומה חדשים היה המקום הזה עוד שומם, עזוב, זרוע אבנים ומכוסה בשמיר ושית – – – וכששבתי היום הנה מהגולה מצאתי בתים אירופיים, שדות מעוזקים, מעובדים באופן קולטורי. פה חיים פועלים עברים, כלומר, שלנו. ותהי ההיסטוריה של עובדה זו איזו שתהיה – העובדה כשלעצמה כל־כך משמחת, כי חשוב בעיני יסוד מושבה חדשה בארץ־ישראל מאלפי שקלים ותרפ”ט אסיפות וקונגרסים. ישוב הארץ – זוהי הציונות היחידה, האמיתית, והשאר רק אונאה עצמית, פטפוטי־שוא ובילוי זמן בעלמא". (שם, עמ' 44)

בהדרגה, שאין בה כדי להפתיע, מעמיקה הרגשת שליחותו ומפליגה הרחק מתחום חייו הפרטיים. דמות־עולמו מתבהרת, אפקו מתרחב, כוחות־נפשו מתעוררים, עושר־רוחו תובע יותר ביטוי, בטחונו בעצמו דוחפו לנסיונות שונים על הבמה הציבורית. בינתיים הכיר את תנאי הארץ ואת טיב השלטון התורכי, שעמו יש לחיות ולהיאבק. נתבע לפעילות פובליציסטית בעתון “האחדות” ונענה רק לאחר שקיבלו את דעתו, שזה יהיה עתון שכולו עברי ואין בו עירוב של “יהודית־ז’ארגונית”. וראוי לציין, שגם כניסתו לעולם העתונות לא היתה בצעדים בטוחים, אלא נתלוו לה ספיקות:

“אמרתי לחברי, שמעולם לא כתבתי בעתון ואיני יודע אם אני מסוגל לכתוב בעתון. הם אמרו לי, שזה תלוי בי. אולם שבוע לפני צאת הגליון הראשון קרה משהו בפתח־תקוה שהרעיש אותי, וכתבתי שני מאמרים (הפעם לא חתמתי שמי)”. (שם, עמ' 51)

ראוי לציין, שלא רק בהיותו צעיר־לימים, אלא גם בימי זקנתו הודה בספק שהציק לו בסוגיה מסוימת. במכתבו לנתן אלתרמן במלאות לו 50 שנה, כתב: “חוששני להגיד – לנצח, כי מושג הנצח לא נתפס במוחי”.

תחושת שליחותו באה לידי ביטוי מוחשי ביותר בשעה שהוברר לו, עד כמה רעוע המצב המדיני של הישוב אחרי מהפכת 1908 של התורכים הצעירים. בפרלמנט התורכי היו חמישה צירים ערבים מהארץ, והיו תוקפים בו יום־יום את היהודים ואת הפועלים הציונים. אמנם היו גם שני צירים יהודים, אך הם נמנעו מלהגן על היהודים. בארץ־ישראל לא נמצא אפילו יהודי אחד שידע תורכית. ואז הגיע לידי מסקנה, “שעלי להכשיר א עצמי להיות מסוגל להיבחר לפרלמנט התורכי על ידי לימוד הלשון התורכית ותורת המשפטים”. חשב – ועשה, אעפ“י שספק היה מנקר במוחו שמא לא יעלה הדבר בידו. ביחוד חשש משום־מה שקשה יהיה לו ללמוד את הלשון התורכית והצרפתית, שנראו לו אותה שעה כמכשירי־עזר חיוניים למילוי תפקידיו הציבוריים. במכתבו לאביו מיום ט”ז בכסלו תרע"ב הוא כותב, בין השאר:

“עוד יורת אני שבע־רצון ממהלך הלימודים. מעולם עוד לא הייתי מאמין ובטוח כל־כך בכוחותי כמו עכשיו. האמת היא, שלפני נסיעתי פחדתי קצת. ידעתי, שהלימודים העיקריים יעלו לי בנקל מאוד, כמו בכל לימוד עיוני. אבל דאגתי הרבה מאוד בנוגע לשפה. איני יודע משום מה, אך סבור הייתי שלי יהיה קשה מאוד ללמוד שפה, כסבור הייתי שלדבר זה אין לי אף כשרון כלשהו. החודש הזה הוכיחני שטעיתי הרבה, והטעות היתה נעימה מאוד. בחודש הזה עשיתי חיל בשפה התורכית, באופן שלא פיללתי מקודם ושלא היייתי מאמין בעצמי. ואף־על־פי שלי יש עוד הרבה והרבה עבודה בנוגע לשפה, משום שאני צריך לדעת אותה ידיעה עמוקה ומקיפה, מה שקוראים ‘על בוריה’, אבל איני חושש עוד. עכשיו מובטחני כבר בזה. ולא רק השפה התורכית, שאותה אני חושב לרכוש לי היטב בשנה זו, אף שאר השפות הנחוצות לי, כמו צרפתית, ערבית ובמקצת ספרדית, אספיק ללמוד, ביחוד מהשנה הבאה ואילך, כשאשמע כבר את השיעורים באוניברסיטה ועבודה מיוחדת בשביל השלון התורכית לא תהי לי עוד”. (שם, עמ' 54)

והדברים הגיעו עד כדי כך, שבמכתב קודם כתב בן־גוריון: “לי כשלעצמי יש עסק עם שבע שפות”, היינו, תורכית, ספרדית, צרפתית, גרמנית, ערבית, רוסית ועברית. לאחר מכן ניתוספה לו גם השפה האנגלית, שקנה בה שליטה מלאה. על ההכרח בידיעת שפות רבות הוא חוזר פעמים הרבה, וכן חוזר הוא ומזכיר, שנתבדה החשש שלו שמא ייכשל ולא יוכל להתגבר על המכשולים, והוא הצליח לשנות לא רק את מקומו, אלא גם את מזלו:

“עכשיו עשיתי רק את הצעד הראשון. אולם הרבה אמונה ובטחון בכוחותי הוסיף לי הצעד הזה, ומעבודתי במשך שלושת החודשים האלה אני שבע־רצון לא רק ממה שנתנה לי באופן ישיר – המפתח של הספרות התורכית, אך גם מזה ובמידה לא פחותה – ממה שנתנה לי באופן בלתי ישיר: הבטחון הגמור, שבהתמידי להבא בעבודתי, וכשלא אתנגש במפריעים יוצאים מן הכלל, אגיע בלי ספק למטרה שהצגתי לי. כי דברים חדשים נתגלו לי במשך הזמן הזה, דברים שאני הייתי משוכנע בהפכם: ראשית, שאני מוכשר ללמוד שפה כמו כל דבר אחר. עד בואי הנה חשבתי שלעולם לא יהיה ביכלתי, וביחוד בימים אלה, לקחת ולשבת יום תמים, מהיקיצה ועד השינה, וללמוד. ועוד יותר מזה הייתי בטוח, שקשה לי מאוד לרכוש שפה חדשה. עכשיו נוכחתי בטעותי”. (שם, עמ' 56)

האמונה בשליחותו מתגלית גם בפרט אחר, שאינו מקרי כל־עיקר. שלא כנהוג בימים ההם, שמכתבים היו נכתבים ונשלחים מהכא להתם ומהתם להכא בלי העתקים, חש בן־גוריון שמה שמתרחש בו ומסביבו ומה שהוא מתאר ומבטא, נודעת להם חשיבות כללית לימים הבאים. נבואה נזרקה בו. אותו “מגיד”, שנטע בו הרגשת שליחות, הוא גם שלחש לו שיש ערך קיים למכתביו. ובמכתבו לאביו בתשרי תרס"ז הביע את חפצו:

“הייתי חפץ שתישאר אצלי העתקה ממכתבי על דבר ארץ־ישראל, אך איני יכול לכתוב דבר אחד פעמיים, ולכן הנני מבקש לשמור שמירה מעולה את הללו בבית, שלא ילכו לאיבוד. חשוב אולי שאדע בעוד שנים מה חשבתי על דבר ארץ־ישראל בכל עת ועידן…” (שם, עמ' 2)

הוא קיים משאלה זו בסוף ימיו, כשניגש לכתוב את זכרונותיו, שבהם כלולים גם אותם מכתבים שביקש מאביו לשמרם שמירה מעולה. עם קבלת פרס ביאליק בשנת 1971 אמר בן־גוריון:

“החלטתי להקדיש הזמן שעוד נכון לי בחיים – לכתוב בעד הנוער שלנו, שיצטרך בשנים הבאות לנהל צרכי המדינה והעם היהודי – כל מה שידוע לי על פעלותנו מימי יסוד מקוה־ישראל בשנת 1870 ויסוד פתח־תקוה בשנת 1878, עד שעליתי לארץ ומה שאני יודע מתקופת היותי בארץ משנת 1906 ואילך – הטוב שנעשה והשגיאות שנעשו”.

ג    🔗

גילוי מובהק של המעין הנעלם, שממנו דלה בחשאי בן־גוריון המדינאי והשקה את שאיפותיו ומבצעיו הרציונאליים ביותר, יש לראות בהליכתו למדבר, לשדה־בוקר. לאחר שנות־פעילות רבות התחילו ספיקות מנקרים בלבו, שמא קיפחה רציפות יתירה אזו את יכלתו הפנימית ואת זכותו להמשך דרכו בהנהגת האומה. היתה זאת פגישה, כביכול, של ספיקות ראשונים, בימי שחרותו, כאשר תהה על דרכו בחיים, עם ספיקות אחרונים בימי זקנתו וגדולתו, כשהיה שבע פעילות והישגים. אלו ואלו ממקור אחד נבעו – מכבשונה של נפש גדולה, רבת־מתח, מהססת, תקיפה, שוקלת, מפקפקת, בוטחת ומכריעה לאחר איזון מופלא של היסודות הסותרים. נמצא, שכל ימי חייו טעם לא רק מדבשה של הכרעה תקיפה, אלא גם מעוקצו של הספק המביך.

במאמר ב“ניו־יורק טיימס”, שנתפרסם בינואר 1954, בשם “מדוע פרשתי למדבר”, כתב בין השאר:

“אם כוח (שלטון) אינו מטרה בפני עצמו, אלא כלי־שרת לשרת את האומה, הרי שכל מדינאי חייב, בסופו של דבר, לשאול עצמו: שמא היה הוא עצמו קרבן לשגרה? היש ביכלתו עדיין להיאבק עם המציאות? האם חדור הוא די הצורך תודעה של האזרח הפשוט באומה, שבסופו של דבר הכל תלוי בו? – – – וכשלחץ מתמיד ושירות ממושך שללו ממנו, או עלולים לשלול ממנו, אותה רעננות שבהשקפתו, מן ההכרח שתיפגם מידת הרצינות החייבת להיות נלווית לכל החלטה מהחלטותיו. הוא יהיה נוטה לטפל בענינים חמורים באורח שגרתי ובלי כובד־הראש הדרוש לכך, וכשיקרה דבר זה, מוטב לו לפרוש”. (“דוד בן־גוריון”, מאת ר. סנט ג’ון, עמ' 248)

ובמקום אחר נאמר דבר, המטיל קרן־אור על פינה אחרת בנפשו:

“לדעתי, הנוף הטבעי הוא הסביבה ההולמת בני־אדם ביותר. ככל שמסוגל האדם להתרחק מהחיים המלאכותיים של הציוויליזאציה המודרנית, ויכול לעמוד פנים אל פנים מול הטבע הפראי והראשוני, כפי שיצא מידי הבורא – ומבחינה זו המדבר הוא המקום האידיאלי ביותר, – מסוגל הוא יותר לעמוד על אמיתות ההוויה ויעוד האדם עלי אדמות”. (“חזון ודרך”, כרך ה, עמ' 28)

כלום אין בוקעת מתוכם בת־קול של בעל־מסתורין, שברית כרותה בין חייו הגנוזים ובין המושכלות והמוחשות בעולם־המעשה, המתפרנסים מהם? אולם מטעמים שהיו כמוסים עמו לא הרבה בן־גוריון להשיח את נפשו ואת נפתוליה הסבוכים ואת מוסר־כליותיו, והופיע תמיד לפני הציבור כאיש המישור והגלויות שאין לו עסק בנסתרות. הוא אף לא הרגיש צורך להוציא לאור־עולם חוויות אלו ולהלבישן לבוש לשוני. נראה שסלד מפני יצר החשיפה העצמית, הפועל בחזקה בנפש כל אמן. סלידה זו בולטת גם בשעה שהוא מעריך אישים מן התנ“ך ואינו מציין לשבח את המתנהגותם בתחום האהבה. ושמא גרם לכך גם המחסור בסממני הבעה מעודנים, הדרושים לצורך זה. אילולא דמיסתפינא הייתי אומר, שחוויותיו בתחום האינטימי היו גדולות מכוח־ביטויו. הוא לא החשיב הרבה את הספרות היפה, שעיקר ענינה מתן ביטוי לספירת החיים האינטימיים של האדם, והעיד על עצמו שאינו קורא שירה ואינו מרבה לקרוא סיפורים. אעפ”י שבנעוריו השפיעה עליו הספרות העברית, וביחוד ביאליק וברדיצ’בסקי, בצד הספרות הרוסית, השפעה גדולה ומכרעת. על דרך זו טיפח תרבות־ביטוי חדצדדית. שינקה מקריאתו ומהותו בספרות המדינית והחברתית. בדו־שיח עם חיים הזז על המדינה והספרות, עמד בן־גוריון פעמים אחדות על קוצר־לשונו לבטא כראוי את המתרקם בספירת־הרוח: “אני רואה הרבה מהדברים שאתה מסַפר, אני רואה היקפם ואיכפת לי מאוד, אך אני לא יכול לבטא זאת כמוך”. (“על המדינה והספרות”, עמ' 20)

ד    🔗

סקרנותו ועירנותו לא זו בלבד שלא רפו, אלא גברו בו בשנות הנהגת המדינה. מנעוריו היה טיפוס של תלמיד־חכם, בנוסח הדורות הראשונים, המנדד שינה מעיניו ומקמט עצמו על לימוד חכמה ודעת. וכך היה כל הימים. הוא הדיר עצמו הנאה מעינוגי־חיים ומעיסוקי־בילוי והיה תוקע עצמו תמיד בדבר אחד, שאפילו נשתנה נשתנה מזמן לזמן, היה ביסודו אותו דבר. ועם היותו איש ציבור ופוליטיקה, שחייו קודש לאומה ולמדינה, העסיקוהו בעיות ביולוגיות, פיסיקליות ומיטאפיזיות, ששרשיהן בהוויה האנושית ותכליתה, וצמאונו לדעת אותן לא נבע מתחום המדיניות המעשית. מטעם זה העריך כל־כך את אפלטון, אריסטו, בודהא, שפינוזה ואיינשטיין, וביחוד את התנ"ך, שראה אותם כהוגיה הגדולים של מחשבת האנושות בכל הדורות. ולא פעם אמר, שאילו ניתנה לו אפשרות היה מרכז עצמו בלימוד ביולוגיה, כדי לעמוד על סודו של מוח־האדם, שלא פוענח עד כה על־אף הספרים המרובים העוסקים בדבר.

ומה מרהיב לקרוא בדברי בן־גוריון המנהיג, בעל־הבטחון, היוצא לפני העם ומדבר בשמו באופן נמרץ ונחרץ, שורות אלו:

“לא תמיד יכול אדם לדבר אפילו בשם עצמו, כי גם באדם יחיד מתרוצצים רצונות ונטיות והערכות מתנגדים אלה לאלה”. (“חזון ודרך”, כרך ד עמ' 252)

אכן, לכשיתפרסמו יומניו וכל מכתביו הפרטיים, יינתנו בידנו ראיות נוספות, המאששות את הצד הזה, שהיה מוטל בצל, באישיותו של בן־גוריון. אבל גם במובאות מעטות אלו יש, כמדומה, משום השלמת החסר בתיאור המקובל של אופיו.

אדר תשל"ד