א. חייו ואישיותו    🔗

1. “התלבושת החצופה” – מכתב לנציב העליון

בן 81 היה בן־ציון אלפס כששלח ביום 27.6.1932 מכתב מירושלים לנציב העליון סר ארתור ווקופ (Wawchope) וזה נוסחו:

הוד מעלתו!

הנני בתור איש זקן אשר עסק כל ימיו ביצירות ספרותיות, וספָרי העוסקים בתכנים מוסריים, נתפשטו בהמונים רבים מבני עמנו, ופעלו פעולות נִכָּרוֹת, לטובת הדת והמוסר, לירא את ה' ומלך.

כאשר זיכנו השי"ת לבוא בפעם השני אל ארץ יהודא (בשנת תרפ"ה), זאת הארץ הקדושה לעמנו ולכל העמים התרבותיים, מצאתי לצערי הגדול, בחיים המוסריים פגמים כאלה, אשר אני חושב שרק לממשלה נאורה ותרבותית כממשלת הוד מעלתו, יאות הדברים לתקן אותם.

הנני בטוח, שהוד מעלתו, בתור אחר מהמנהיגים המדיניים הגדולים, בעולם הנאור, יודע עד כמה המצב המוסרי, הדתי והמדיני התרבותי, הם אחוזים וקשורים זה עם זה, ובדברים יותר פומביים, שכל העיניים רואות, שהמצב המוסרי הכללי נפגם על ידם, ראוי למושל איש הרוח כהוד מעלתו, לקום כגבור ולהמריץ את הקהל, לתקן את המגרעות הנוראות, שכשהן מתפשטות הן מביאות על הצבור מחלות מוסריות וחומריות לאין מרפא.

אני רוצה לסמן בזה את הפרט של תלבושת הנשים, שעל ידי מודות חצופות הולכות הן מדי יום ויום למעמד של טמטום כל רגש בושה, וכל הגות נפש מוסרי ועדן, המקובל בעולם מצד הדת והמוסר, בכל הארצות הוא נורא, ויותר איום ונורא הוא, אם מניחים מנהגים כאלה בארץ הקודש, שהיא ג"כ ארץ הקדם, שבשום אופן לא יוכל הדור הצעיר להשאר בקצת טוהר וקצת תום, בהפגשו בכל שעה בבנות המהלכות בתלבושת מעוררת כל זעזועי תאוה ופראות גסה, וביחוד חשופות הזרועות, החזה, ברכיים וירכיים.

אין די מילין בעטי, לתאר לפני הוד מעלתו, את הצער העמוק של בן מוסרי ותרבותי, בנסעו באטא, ובחורה חצי־ערומה נכנסת ויושבת כנגדו או בצדו, ומה גם בנסיעה ארוכה כשעה ויותר, אשר אין לו מנוס ממלאך המוות הזה. [כאן באה הערת המחבר, מה יש לעשות, “בכדי להנצל ממחשבה זרה”. נ.ג.] השגתי, שרק הממשלה בכוחה האדיר, המעשי והמוסרי, יכולה לעשות קץ לשערורי' הזאת, ואני מקוה יחד עם רבבות אנשי רגש מכל הדתות ומכל הגזעים אשר בארצנו הקדושה, שיעשה הוד מעלתו את הצעד הנכבד הזה, אשר יתן לו שם עולם בעולם הפוליטי, החברותי, הדתי והמוסרי, לחוק חוק המגביל את הפרצה המנוולת של התלבושת החצופה בבגדי הנשים, בכל מרחבי ארץ ישראל, והנני חותם בזה ברגשי כבוד מאד נעלה.

תגובתו של הנציב העליון, מיום 4.7.1932, היתה אישור על קבלת המכתב, אבל, לדאבונו של הכותב “עד כה לא נעשה מאומה”, והוא האשים "את מנהיגנו, שאילו הם היו מגישים בקשה להנציב לעצור את המגפה הזאת, בטח הי' נעתר לבקשתם: (“תולדה וזכרונות', ירושלם, ה’תש”א, עמ' קג־קד).

מעשה זה אופייני לפעילותו הסוערת והמגוונת של בן־ציון אלפס במשך כל שנות חייו הארוכות, שכמעט כל האמצעים היו כשרים בעיניו כדי להילחם בחזיתות הרבות שהעמיד לעצמו, ובתוכן כל הקשור ל“חינוך הנשים”.

הוא עצמו הקדים תשובה לשאלה שעשויים לשאול אותו, מדוע מכל העבירות החמורות האחרות “כמו חלול שבת בפרהסיא ומטבחים של מאכלות אסורות וחנויות המוכרות בשר חזיר” בחר להילחם דווקא ב“התלבושת החצופה”, וענה ש“האסורים הנ”ל אינם דוקרים את העין" כמותה (שם, עמ' קב). מכתבו זה אל הנציב העליון היה המשך והשלמה למלחמתו “בתלבושת החצופה,” באמצעות מודעות בעברית וביידיש וניסיונות שכנוע נועזים ישירים: ש“ניסיתי לעלות לכמה עזרות נשים בשבת בשחרית, להטיף להם”, כיוון ש“נשים דעתן קלה”.

העילה לשלב זה במאבקו כנגד התלבושת הלא־צנועה של הנשים היתה תוצאה מהתרשמותו ממה שראו עיניו בשעה שביקר בבית הספר לבנות במושבה בני־ברק:

חשכו עיני מראות, בנות בוגרות כבני שתים עשרה וחמש עשרה, יושבות במעילים קצרים, חשופי זרועות ושוקים מגולות, ואמרו לי המורים, כי גם להם התלבושת החצופה לזרא, אכן בלי רשות, ועד המושבה אינם יכולים לגזור מאומה [– – –]

ובידעי מחז“ל שאין גוזרין גזרה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה, כי יש הרבה אמהות שאין ידן משגת לעשות לבנותיהן מעילים חדשים, נתתי שלש לירות מכיסי לאיש נכבד לעזור למי שאין ידה משגת, [– – –] אבל לדאבוני תקותי נשארה מעל, כי איזה בנים ובנות שובבות סתרו את בניני” (שם, עמ' קא).

2. “רב פעלים מקבציאל”

בן־ציון אלפס היה אחד הסופרים הפוריים ביותר, לא רק בדורו אלא גם לדורותיו. הוא עצמו העיד שעד היותו בן תשעים פרסם שישים ספרים ביידיש ובעברית, ועל סמך עדות זו נרשם מספר זה בלכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים' של ג. קרסל.

בעבודת המחקר היחידה (הידועה לי) שכתבה שפרה זיו ‘בן־ציון אלפס ומפעליו’ (תשל"ט) בהדרכתה של חוה טורניאנסקי, (בחוג לספרות יידיש באוניברסיטה העברית בירושלים) הגיעה הכותבת ל־52 ספרים, שלא כללה ביניהם את ספרי הקודש, “כי קשה למנותם בגלל מספרם הרב, העובר כמה עשרות” (זיו, עמ' 12). בנספח הביבליוגרפי לעבודת מחקר זו, נרשמו 117 פריטים בחלקו הראשון; ויחד עם חלקו השני “ספרים ליטורגיים: סידורים, מחזורים והגדות של פסח” הגיע המספר ל־162 פריטים.

רשימה זו משקפת את העירבוביה הז’אנרית והלשונית שאפיינה את פעילותו של אלפס. היא כוללת ספרים ביידיש ובעברית; תרגומים מחיבוריו שלו ומחיבורי אחרים, שבחלקם הם תרגומים חופשיים ביותר; ספרי ביוגרפיה ודרוש; פרקי הווי והטפת מוסר, ועוד כיוצא באלה שילובים.

בן־ציון אלפס היה בעל הכרה עצמית גבוהה, החשיב לא במעט את עצמו ואת מעשיו, גילה שביעות רצון עצמית מכתיבתו (“כששבעתי רצון ממחברותי”) ("‘תודה וזכרונות’, עמ' כו) ואף דאג לתעד במפורט את מפעלותיו הרבים. הוא קיים במלואו את הפסוק – יהללך זר – וָלא – פיך!" בקריאתו זו. עם הגיעו לגיל תשעים “ר”ח כסלו התש“א לפ”ק“, בירושלים, התפרסם ספר נוסף בסדרה ‘מעשה אלפס’: ‘תולדה וזכרונות’ כהיענות לבקשתו של “ועד היובל לרב”צ אלפס” בראשותו של אליעזר ריבלין, “וכתב על ספר את קורות ימיו וזכרונותיו”. היה זה כשלושה שבועות לפני מותו (כ“ג בכסלו תש”א).

כל הידיעות על מעשיו מקורן אחד, בכותב עצמו, ובהתאם לכך גם הערכתן. לא ידוע לי על מקורות נוספים של אחרים, מזוויות ראייה שונות, שיעידו על האיש, על טיבו, על מעשיו ועל השפעתו. אין כמעט עדויות לכך אם ראו בספריו, במעשיו ובהתנהגותו “קוריוז” (כשם רשימתו של דניאל פרסקי עליו, ‘הדאר’ 2.1.1959) או תופעה הראויה להערכה ולהתייחסות רצינית. הרשימות הספורות שנכתבו עליו, בעיקר לרגל הופעת אחד מספריו, ציון יובל התשעים והספדים עם פטירתו, אופיין, כצפוי, בהתאם לעיתוין. (ב’גנזים' רשומים 14 פרטים שנכתבו עליו בעיתונות העברית).

מתיעוד עצמי זה מתגלה אדם ססגוני, תוסס ורב־פעלים. לא לחינם, כינה אותו, ראש ישיבת וולוז’ין הרב נפתלי יהודה־צבי ברלין (הנצי"ב) (1817–1893), שקלט את אישיותו הבלתי־שגרתית, ספק ברצינות ספק בגלגלו: "רב פעלים מקבציאל". בן־ציון אלפס אימץ כינוי זה בגאווה והתפאר בו: “חזקני בדבריו הנעימים”. (‘תולדה וזכרונות’, עמ' מ'). כינוי אחר – “רומן רולאן וילנאי” – גם הוא באותו טון דו־משמעי שבין היתול להערכה, נתן לו מקץ שנים, שלמה שרברק, ברשימה “מזכרונותיו של מו”ל (‘הצופה’ 26.11.1954). ב“צ אלפס הכיר את שרברק, בתקופה שהיה “פקיד בחור זריז” “בבית מסחר גדול לספרי קודש בוילנא”, ועמו “עשה עסקים”. לפי עדותו, כיסה שרברק את הוצאות הדפוס של “מחברתי ‘מעשה אלפס’, “אף בקשני שאכתוב עוד חוברות כעין אלו והוא ידפיסם על חשבונו ויתן לי בעד כל גליון סך קצוב”; וסופו של דבר היה ש”שִקע בזה סך עצום, אבל ראה שכר בעמלו” (‘תולדה וזכרונות’, עמ' כו־כז).

ספריו של בן־ציון אלפס שייכים לסוג ספרות הדרוש והמוסר, ספרות דידקטית ומגמתית מובהקת, שלה מסורת ארוכה ביידיש ובעברית. מטרותיה דתיות ומוסריות והיא מכוונת לקהל הרחב, העממי והפשוט ובמיוחד לדור הצעיר ולנשים, אותן החוליות החלשות, שטרם עמדו על דעתן ודרוש לחנכן ולחזקן ולהראות להן את “הדרך הנכונה”. ספריו של בן־ציון אלפס ממשיכים מסורת רבת־שנים זו, אבל גם מוסיפים עליה ומסגלים אותה לרוח־הזמן, כדי להילחם בו מתוכו ובאמצעיו. ראוי להזכיר בהקשר זה את הבחנתו של ישראל ברטל, כי ספריו של אלפס משתייכים ל“'ספרות אורתודוקסית, שקיבלה מהשפעות ספרות ההשכלה בצורה ובסגנון והעמידה עצמה כנגדה במישור הרעיוני”. (ברטל, תשמ"ד, עמ' 419)

זוהי כתיבה אסוציאטיבית, קופצנית, פרטית מאוד. דבר מזכיר דבר, ודבר גורר דבר, קשה למצוא סדר פנימי או קישור הגיוני בין הדברים, הסדר הכרונולוגי נקטע לעתים קרובות, אין כמעט מוקדם ומאוחר, ואין ציון של תאריכים היסטוריים. לא תמיד ברור מתי והיכן התרחש מה שמסופר עליו.

פרטים ביוגרפיים מתערבים בסיפורי מעשיות שמטרתם ללמד לקח מוסרי, בפרשנות חופשית על דרך הדרוש של פסוקים ואמרות חז"ל. תיאורי ספריו, מעשיו, חייו, מחשבותיו פרטי מסחרו, יוזמותיו בתחומים שונים ויחסיו עם אחרים – כל אלה מתערבבים יחד. הסגנון לקוי ואיננו מוקפד, במקרים רבים מאוד, ומשקף אותה תרבות דיבור וכתיבה שאינה שומרת על כללי הדקדוק, ולא פעם נראה כתרגום מילולי מיידיש. הכתיב אינו אחיד, עתים מלא ועתים חסר. אי־ההקפדה על כללי הפיסוק הנכון מאפיינת אף היא את הספר, שמעטות בו הנקודות לסיום משפט, ורבים בו הפסיקים.

הדברים כתובים מתוך זרימה חופשית של מחשבות ואסוציאציות פרטיות ובקפיצות מעניין לעניין. הכל למען המטרה המרכזית שהיא הטפת מוסר ולימוד לקח מוסרי ודתי. הטון השולט הוא טון של ביטחון מוחלט ואמונה בצדקת דרכו, מתוך להט מוסרי, ובאמונה שלמה בכך שהוא יודע טוב מאחרים, כיצד להתנהג, מה לעשות ומה לא לעשות. הכל מתוך תחושה חזקה של שליחות מטעם עצמו לחנך את הרבים, ולתקן את דרכם.

3. בין וילנה וארץ ישראל

במסגרת זו תובאנה רק דוגמאות ספורות מחייו רבי המעש ומאישיותו הבלתי־שגרתית של בן־ציון אלפס, כדי לחזור ולעורר את תשומת הלב אליו ולעודד המשך מחקר מעמיק ומפורט עליו בהקשרים הרחבים הנחוצים. במרכזו של מאמר זה יעמדו תולדות חייו ופעילותו, כפי שהן משתקפות מספרו האוטוביוגרפי ‘תולדה וזכרונות’, שפורסם חודשים ספורים לפני מותו בשיבה טובה (בן 90). וכן דיון בנוסח הראשון העברי של ה“רומן” שלו: ‘אהבה לבבית טהורה’. אין ספק שחייו ופעילותו ראויים למחקר מפורט מזוויות ראייה רבות ומגוונות שחייו הארוכים ורבי הפעילות מזמנים. כגון: כדרשן עממי, כ“מתקן עולם”, כמחנך “מחדש” נערות ונשים, וכמי שפרסם עשרות ספרים ביידיש ובעברית ושמו חתום על עשרות ספרים נוספים. וכן כמו“ל בעל רעיונות שיווקיים מקוריים. דומה, שלמותר להוסיף, שבשנים האחרונות פונה מחקר התרבות והספרות יותר ויותר לעסוק לא רק בדמויות המרכזיות, אלא גם באלה שנחשבו ל”שוליות" ונדחו בטענה של חוסר עניין וחשיבות. יותר ויותר מתבררת חשיבותה של התרבות העממית הפופולרית לצורותיה השונות, וחשיבותם של פעיליה ונושאיה. הבנת הספרות העממית הבלתי־קאנונית, הכרחית להבנת “הספרות הקאנונית”, ומה עוד שהגבולות ביניהן אינם אף פעם חדים וברורים. עניין מיוחד יש במחקר הספרות היפה המיועדת לקהלים הדתיים המובהקים, שאינם אמונים על ספרות זו. ה“רומנים” למיניהם לא רק זרים להם, אלא אף מפחידים ומרתיעים אותם. ב“מדיניות” זו של מחקר התרבות לענפיה ולאגפיה השונים, יש לבן־ציון אלפס, הפעלתן הבלתי־נלאה, מקום של כבוד.

תולדות חייו של ב־ציון אלפס מתחלקות לארבע תחנות גיאוגרפיות בלתי שוות באורכן: ימי וילנה – מהולדתו בא' בכסלו תרי“א (25.11.1850) בווילנה עד עלייתו הראשונה לארץ ישראל בשנת תרל”ב (1872) והוא בן 22 שנה; תקופת ארץ־ישראל הראשונה שלו, שנמשכה שנתיים: תרל“ב־תרל”ד (1872–1874) ובה ישב בירושלים ובחברון; תקופת וילנה בשנים תרל“ד־תרפ”ד (1874–1924) לרבות שנות מלחמת העולם הראשונה שבהן ישב גם בפולטבה, שנמשכה 50 שנה; ותקופת ארץ ישראל השנייה, שנמשכה 16 שנה, תחילת בפתח תקווה ואחר כך בירושלים, מעלייתו לארץ בשנת תרפ“ד (1924) ועד ליום מותו בכ”ג בכסלו תש"א (23.12.1940) והוא בן תשעים שנה.

מתוך פרטי חייו הרבים והמגוונים, יוזכרו כאן דוגמאות אחדות בלבד, הקשורות לשתי עליותיו לארץ־ישראל. העלייה הראשונה, נעשתה בחשאי, ללא ידיעתה של אשתו הצעירה. למעשה סובב אותה בכחש ואמר לה שהוא נוסע לאודסה לקנות סחורה, קם ועלה על אנייה ונסע לארץ ישראל לבדו והעמידה בפני עובדה מוגמרת. כפי שהוא מתאר בזיכרונותיו: ארבע שנים לאחר חתונתו, ולאחר שהשלים עם העובדה שלא יהיה תלמיד חכם אמיתי ולא יקדיש את חייו לתורה, נתפס ל“חיבת הארץ”. שמה של ארץ ישראל הגיע אליו באמצעות “שלוחי ארץ ישראל” “שנזדמנו לבית אבא”,וספרו לנו גדולות מקדושת הארץ". מכיוון שהתאכזב גם מן המסחר

*

אמרתי בלבי, כי למסחרים גדולים איני מומחה, גם לא יספיק כספי, ולמסחר קטן שהנני מסוגל לו במה תגרע ירושלים מוילנא? ולמה רק זקנים יסעו לירושלים לבוא לקברות הר הזיתים, והלא טוב שגם צעירים יסעו שמה, להרחיב המסחר וחרושת המעשה, וכאשר ירשתי גם מדת הזריזות מאבי ז"ל (ברוך אומר ועושה) הכנתי תעודת מסע, ואמרתי לאשתי הנני רוצה לנסוע על איזה ימים למקום פלוני, והסכימה אתי ולוותה אותי לרכבת ונסעתי ישר לאדעסא ומשם כתבתי לה, כי הנני נוסע לארצנו הקדושה, ובהכירי אותה לנפש טהורה חשבתי שתתרצה לעלות אחרי לארץ עם בתה (עמ' טו).

לאחר תלאות הנסיעה של בחור צעיר ובלתי מנוסה, שגילה, כמו בסיפורו של ברנר “עצבים” את "ה’נֹו־גוּד' ואת “ה’גוּד' –” הגיע לארץ ישראל, וגם שם מיד ניסה “לתקן” את חייהם של מי שלא מצאו חן בעיניו ולא הלכו בדרך היחידה שהוא חשב שהיא הנכונה.

בארץ ישראל שהה שנתיים (1872– 1874) ונאלץ לחזור “אחרי ראותי שאין להשיב את אשתי מדעתה [– – –] ועזבתי את ארצנו הקדושה עם טעם גלות כאשר הוגלו אבותינו מירושלים” (עמ' כג).

עם שובו לווילנה המשיך בין שאר יזמותיו בהטפותיו לציונות בקרב גברים ונשים, ואף פיתח שיטת דרשנות־ציונית, שנועדה לקרב את החרדים לציונות. לדעתו, הדרשנים הציונים מקרב המורים המאיסו את הציונות על החרדים בדברי “השטות” שלהם, כגון, שזיהו בין “הרצל עליו השלום” לבין “משה רבנו” ובכך הבריחו חרדים רבים (עמ' סז).

תיאור ניסיונו השני לעלות לארץ ישראל, לאחר מות אשתו, ו“בשנה השלישית לשלטון הבולש” וכשהוא בן למעלה משבעים, מעיד על חיוניותו וכח התחדשותו: “עלה בדעתי להתלמד להיות אכר (לחרוש את האדמה) וכאשר היה לי אחורי ביתי חלקת אדמה קטנה, לקחתי מעדר וחפרתי את האדמה לזרוע בה תפוחי אדמה”. אבל ניסיון הירואי תמים זה, לא הצליח כצפוי וכמעט שהסתיים באסון: “וכאשר לא הורגלתי לחרוש, פצעתי בהמעדר את כף ידי השמאלית עד שנפחה ונעשה לה נתוח, וחרדו עצבי ידי, עד שהוצרכתי לאחוז אותה באויר ולא להניחה על שום דבר, וכאשר נרדמתי והושפלה היד על הכר, נתעוררתי מרוב הצער, ונמשך זה יותר מחודש ימים, שנדדה שינה מעיני”. כדרכו קיבל עליו את הדין באהבה מתוך האמונה ש“גם זו לטובה” “אמרתי זה שאמרו ח”ל: שארץ ישראל היא אחת מהמתנות שנתן הקב“ה לישראל, אבל אינה נקנית אלא ביסורים, וכאשר סבלתי היסורים חשבתי שבטוח אני שאזכה לעלות לארצנו, וכך היה באמת” (עמ' פז).

פילוסופיה זו של “חצי הכוס המלאה” התבטאה גם בשעה שנשא אשה שניה, והתברר לו לאחר החתונה שידה האחת משותקת, והוא יצטרך לטפל בה; אבל בזכות מחלתה שמנעה ממנה נסיעה ארוכה על פני הים לא נסע עמה לאמריקה אלא לארץ־ישראל (עמ' צה).

האופטימיות שבה ניחן, ושאולי בזכותה האריך ימים, באה לידי ביטוי גם בדרשותיו, שבהן הפך את “קללת התוכחה לברכה” כגון בפסוק: “ואכלתם בשר בניכם” שפירש “שאוכל לאכול סעודת־בשר אצל בני ובנותי, בלי חשש מאכלות אסורות” (עמ' קח).

4. “מתקן־עולם” בלתי נלאה

הרבה חזיתות הציב בן־ציון אלפס למלחמותיו, ובכולן לחם מלחמה בלתי־פוסקת לאורך כל שנות חייו הארוכות, ללא לאות, ובמסירות רבה. לפחות, כך מצטיירים הדברים מתוך האוטוביוגרפיה שלו ‘תולדה וזכרונות’. מעשיו הטובים, הצלחותיו ואף כישלונותיו, מאכלסים לפרטיהם את זיכרונותיו אלה. תמיד ידע, טוב מאחרים, מה טוב להם ולחברה, מה לעשות ומה לא לעשות. לזכותו ייאמר שלא בחל בשום אמצעי כדי לחנך, להטיף, להחזיר לדרך הישר, גם בשעה שהפסד ממונו שלו היה כרוך בכך; לפחות, כך מתוארים הדברים בזיכרונותיו. במיוחד התרכז בפעילותו בקרב הנוער (עמ' פח ועוד) והנשים (ראה בהמשך).

הוא לחם בחזית המעמדית, בעד העניים והנצרכים כנגד העשירים והמנצלים; בחזית התרבות, מלחמה טוטלית כנגד ההתבוללות והמתבוללים; כנד “עם הארצות” והבורות; בעד חיים דתיים שלמים ובמיוחד בעד שמירת השבת (מד); מלחמה לטוהרת המשפחה; כנגד משחקי קלפים, שהכעיסו אותו במיוחד (עמ' נה־נו ועוד); כנגד עישון סיגריות המזיק לבריאות שראה בו את פיתוי השטן (עמ' יא־יב, ועוד); נגד ביקור בתאטרון (עמ' יג); בעד מילה בטוחה לילודים (עמ' מה־מח ועוד); נגד המיסיון (עמ' מב); בעד שמירת היידיש; נגד ספרות חילונית אפיקורסית ומזיקה ביידיש ובעברית; נגד לבוש בלתי־צנוע לנשים, ועוד כיוצא בזה, בעד ונגד.

מלחמתו היתה, כאמור, מלחמה פעילה ביותר, לא רק נגד אלא גם בעד, והתאפיינה בדוגמה אישית. למשל, כשראה את הנזק שגורמים מוהלים בלתי ראויים לתינוקות נעשה בעצמו למוהל; כשראה סוחרים שפשטו את הרגל והם עומדים למעוד, נתן להם הלוואות בלא־ביטחונות מכספו הפרטי, כדי לתמוך בהם עד שירווח להם, ולא פעם לא קיבל את הלוואתו חזרה; וכשראה שהצעירים והקהל הרחב נמשכים לרומנים וסיפורי מעשיות “קלוקלים” לדעתו, התגייס בעצמו, וכתב להם תחליפים “חינוכיים” במשך כל שנות חייו (על כך ראה בהמשך).

5. מספר לפי תומו

ספר זיכרונותיו של בן־ציון אלפס ‘תולדה וזכרונות’ שזור פרקי הווי מלבבים ומלאי־חן, שתוארו על ידי המספר־לפי תומו, לא כמטרה לעצמה, אלא אב־אורחא, תוך כדי הרצאת עניינים אחרים, “חשובים באמת”. בעיקר סופרו אלה תוך כדי השמעת לקח־טוב והטפת מוסר, שהם העילה המרכזית לזיכרונות, וכל הזדמנות היתה יפה לכך. גם סיפורי מעשיו הטובים של המחבר שולבו בכל הזדמנות אפשרית. לכן מנצנצים פרקי הווי אלה, ובולטים בתיאורי המציאות המשתקפת מהם לפרטיה ולפכיה הקטנים. כל חוקר פולקלור, וכל מי שרוצה לדעת איך היו החיים “אז” ו“שם” ימצא בהם אוצר בלום של יריעת חיים ססגונית ומהימנה.

כך, למשל, בתחום "הרפואה העממית::

כד הוינא בן חמש זוכר אני שישבתי במטה ערום וסכו אותי בשמן חם שנתבשל עם צפרדעים ולפעמים היו סכין את בשרי בטל שהיה אבי ז"ל משכים לילך חוץ לעיר לשאוב הטל מהעשבים (עמ' ה).

“מערך הרפואה” הלקוי בארץ־ישראל מתגלה מתוך סיפוריו האחרים, כמו למשל, שבנו “הוצרך לנסוע לפריז בשביל רפוי עם כלתי” (עמ' צו); הקושי למצוא מוסד סיעודי מתאים לאשתו השנייה החולה בתל־אביב ובירושלים (עמ' צו־צז); ופרשת הניתוח המוצלח של השבר שעבר בירושלים בזכות תפילותיה של אשתו השלישית ובזכות המנתח המפורסם שהצליח להשיג (עמ' צז).

הווי הארץ ודאגתו המיוחדת לנשים מתגלה גם מתיאור נוסף של פעילותו, והפעם בפתח־תקוה, ש“עשיתי שם שתי מקואות קטנות לגברות עדינות, שבאו באמתלא שאינן יכולות לטבול במקוה ש’פרנקניות' טובלות שם, ועלה לי הסידור ליותר משלשים לא”י וקבלתי אותן אח“כ” (עמ' ק).

התחברות ל“נערים שובבים” בנוסח הימים ההם:

ושוב פעם (כשהייתי בן אחד עשר) פתוני נערים שובבים לארח לחברה אתם להתלמד במשחק מכירת יוסף, ולילך לבתי אמידים, לשחוק שם, בכדי לקבל ממתקים ויי“ש ולפעמים גם כסף, ואפת ושחקתי אתם, אבל תהלה לא' כי שחק לי מזלי והכיר אותי איש נכבד והגיד הדבר לאחי הגדול, ובפחדי אולי גילה גם לאבי, ברחתי ללון בלילה ההוא בישיב דז”ץ שלמדתי שם, ולולא אחי הגדול ז“ל שהמליץ בעדי שהבטחתי לו בהן צדק שלא אשוב לכסלה עוד, הייתי מוכן גם אז לקבל עונש גדול מאבי ז”ל (עמ' ח).

אתה שואל מה אפשר להראות למבקר כדי שיבין מהי דגניה. אני לא הייתי מראה למבקרים את דגניה של היום, לא את חצר ראשונים, שזו ההיסטוריה, ולא את הירדן, שזה המקום, לא את העצים ולא את הבתים; הייתי מראה להם את “ספר השינוי”.

יחסי יהודים עם השלטונות:

פעם הוליכו רב אחד חולה מעירה אחת לווילנא, לעשות לו ניתוח, ומת ברכבת והביאו את גופתו לבית החולים, ומשם אמרו למסרהו למכללה לנתח אותו, כדי להתלמד עליו, ובאה אלמנתו אלי בבכיה, שאלך לשר השוטרים להשתדל שיניחו לקבור אותו שלם, והלכתי לשם ונעתרו לבקשתי ונקבר שלם (עמ' נא).

ענייני נשים:

פעם אחת אחת ראוהו [את ר' יצחק בר' זלמנס מווילנה, שהיה “בעל חסד גדול” נ.ג.] הולך פסיעות גסות ונשא בעל חי תחת כנף בגדו והלכו אחריו וראו שירד למרתף ששכבה שם יולדת עניה ובנה החולה לא יכול להניק חלבה הכנוס בדדיה והביא לה ר' יצחק כלב קטן שתניקהו (עמ' קיג) בן־ציון אלפס הוא מספר סיפורים “טבעי” ודרשן מלידה. דוגמה אחת מני רבות היא סיפור “מתקן השעונים” שעלילתו ראויה לעטו של עגנון, שייתן לו את הלבוש האמנותי הראוי ואת המשמעות הסמלית ההולמת (עמ' סד־סו) את כישרונו לספר סיפורים מושכי־לב ירש, ככל הנראה, מסבתו, כפי שסיפר

בזיכרונות ילדותו:

"כד הוינא טליא, כל מוצאי שבת קודם מעריב שהי' חושך בבית, סבבתי אני ויתר הילדים לפני הסבתא, והיתה מספרת לנו מעשה’לך (עמ' פט).

6. יוזמות בלתי שגרתיות: ספרים בתוך גרביים; הימורים למטרות חינוך

כדי לקדם את מטרותיו לתיקון החברה ולחינוך הדור, ובד בבד להצליח בעסק הגרביים שלו, ובעיקר לקדם את הספרים שהוציא לאור ושכתב, המציא בן־ציון אלפס תחבולות מסחריות חדשות ומגוונות ונקט יוזמות בלתי שגרתיות מסוגים שונים בעיקר בשטח הפרסום, ההפצה וההוצאה לאור. לא כל יוזמותיו הצליחו, ולא פעם אף סיכן את עצמו בהן.

כך, למשל, לאחר שכתב את הקונטרס הראשון בסדרת “מעשה אלפס” ביידיש, (בשנת 1900), רצה לתת אותו במתנה לבתי דפוס, בצירוף “איזה סך, אולי יהא הפסד שלא יהיו מהלכים לספר זה ולא רצו”, נאלץ להדפיסו על חשבונו, ונתן את הספרים להפצה ב“דפוס ראם על קאמיסיאן, שבכל רשימה ספרים שישלחו יצרפו גם עקז' אחד מספרי, ואם ישולח חזרה יהי' ההפסד על חשבוני”. אבל ב"צ אלפס לא הסתפק בהפצה מקובלת ושגרתית זו, והוסיף עליה מעשה בלתי־שגרתי:

וגם אני הנחתי בכל תבת גרבים ששלחתי לסוחרי עקז/ אחד, ועברה שנה שלמה ולא ידעתי מזלו של מחברתי [– – –] אם יהי' לו מהלכים בעולם, ופעמים באה אשתי מהשוק והתרגזה עלי שנהייתי לשחוק בעיני רבים, שהתחלתי לכתוב בבא־מעשיות והנחתי שלש מאות רו"כ על קרן הצבי, וגם זה הצער קבלתי באהבה (עמ' כו).

דוגמה נוספת: סידור ספרים עצמאי כדי לחסוך בהוצאות ההוצאה לאור. כאשר התברר לו שהמחזורים והמשניות שהדפיס עם ביאורים ותרגום “עברי טייטש” ובלוויית דרשותיו “רעיון מוסרי על כל פרק” “משניות נשמת אדם” (תרע“ג; תרפ”ח) יצאו להם מהלכים בכל תפוצות ישראל“, אמנם הצליחו מאוד, “עד שמו”ס אחד קנה הזכות מחבירו וחבירו מחבירו”, אבל הוא לא רק שלא הרוויח אלא אפילו הפסיד. במקום “להצטער על מה שלא עלה בידי” החליט להיות עצמאי, לקבל רישיון “להחזיק איזו תיבות אותיות בפנה אחת בביתי” ולסדר את האותיות בעצמו ולשלוח לדפוס ולהדפיסו. בדרך זו “יעלה לי כל גליון שליש ממה שעולה לי עכשיו” (עמ' לא). רעיון מקורי, מודרני זה, לא עלה יפה בסופו של דבר שכן המדפיסים שחששו מתחרות “שחדו את מנהל המשרד, ובזה חסמו את הדרך בעדי לעולם, ונצטערתי מזה הרבה” (עמ' לא).

ודוגמה שלישית ואחרונה: שגם היא מבוצעת כיום באמצעות “מפעל הפיס”. הרעיון מבוסס על חיבור כמה מרכיבים יחד, פסיכולוגים ומציאותיים. מתוך ידיעת נפש האדם, המוכן להשקיע כסף בהימורים בתקווה לזכות בסכומים נכבדים; מתוך המצוקה של בני עניים שיש לחנך אותם “לתורה ולתעודה”, ובמגמה להשאירם בתלמודי תורה כדי שלא ילכו למלמדים “החופשיים”, ולאחר שתמך מכיסו הפרטי בלימודם של “בני עניים אחרים אשר רבו בווילנא למאות”, אבל מספר התלמידים הנצרכים הגיע במשך השנים ליותר משלוש מאות נפלתי על המצאה להוציא שטרי גורל (לאטעריי) בזכיות גדולות של אלף, וחמש מאות וכו' ומספר רב יזכו בקרן, ומחיר כל גורל 2 רו"כ, וקפצו סוכנים רבים למכור הגורלות ומכל זכיה ינוכה שלשים אחוזים לשכר למוד, וכאשר לא נתן לזה רשיון נעשה הדבר בחשאי ובסודיות, רק הזכיות שלמתי במקום מפורסם, למען יראו הבריות שהענין הוא אמת לאמיתו.

אבל כמו במקרים קודמים, גם כאן הפריעו “בני בליעל” למפעל זה, והלשינו על מעשיו הלא־חוקיים בפני השלטונות:

אבל אי אפשר לבר בלא תבן, פעם התחפש לפני איש בליעל ולקח ממני גורלות למכירה, ומנהגי הי' לבלי לתת הכרטיס האמיתי רק קופאן, ואחרי שהקונה שלם במלואו קבל ממני הכרטיס האמיתי, ורק כנגד הכרטיס האמיתי שלמתי למי שזכה בגורל, וכאשר הבליעל הזה גבה מקוניו הסך במלואו ולא הביא לי המעות לא רציתי לתת לו הכרטיסים ובאו הקונים והקבילו לפני בטענה ששלמו נגד הקופאן ולא קבלתי טענתם, וחזרו אצל הבליעל לדרוש ממנו הכרטיסים ולא היו לו, יען שלא הביא לידי הכסף ומסרני למלכות, וביום כפור בשובי הביתה מתפלת נעילה וטעמתי כזית המוציא הקיפוני שוטרים וקצינים ונגשו לחפוש בביתי.

רק בקושי הצליח להינצל ממאסר, כיוון שהצליח לשכנע את הקצין

שלא עשיתי דבר זה לפרנסה, רק לגדל את הנערים [– – –] וה' נתן חני בעיני הקצין [– – –] ופטרני לשלום בחצי הלילה רק זרזני שאזהר מאנשי בליעל שלא יחטפו הכסף בעת שאני משלם להזוכים [– – –] וגם ביד הבליעל תקעתי איזה סכום שלא ימסרני לספירות העליונות, וגמרתי את הגורל הזה עד גמירא. ויותר לא המשכתי בהגורלות, כי אמרתי לא הן ולא שכרן (עמ' לג־חד).

דוגמה נוספת ליוזמות חינוכיות בלתי שגרתיות, היא הצעתו לשלם “שכר להבאים לשמוע,” אותו דורש, במטרה להשיג תרומות להקמת “מקוה טהרה” בעיר (עמ' סג).

7. “חולשה למין החלש” (ר' בנימין)

רגישותו המיוחדת של ב"צ אלפס לנשים, יש לה פנים רבות, והיא נזכרת הרבה מאוד ב’תולדה וזכרונות'. כבר שמה של סדרת ספריו: ‘מעשה אלפס’ הוא שם נשי טיפוסי, שכן מקומו במטבח, מקומן “הקלאסי” של הנשים. “מעשה אלפס” פירושו המילולי הוא: תבשיל, תבשיל שנתבשל במחבת, בסיר או בקדרה וביתר דיוק: “מאכל של קמח, שנאפה על האש באלפס” (פסחים לז' ורש“י שם. יעקב כנעני, אוצר הלשון העברית,,ערך”: “מעשה־אלפס”).

את יחדו לנשים, היטיב לתאר ר' בנימין, ברשימה ליובל התשעים שלו:

עד היום יש לו לישיש המכובד חולשה ידועה למין החלש. חולשה להבין את נשמת המין ההוא, חולשה לחנך אותו ולהשפיע עליו. במה? בודאי ביראת ה' ובאהבת תורתו. חולשה זו הביאתו בודאי לחבר את רוב ספריו באותה שפה. הוא רצה להשפיע בכתב ובעל־פה. בשבת היה עוד בזמן האחרון אוסף את נשי ישראל ב’עזרת נשים' והוא עומד בבית־הכנסת ודורש לפניהן בפרשת־השבוע, כשהוא מעטיף אותה גם בספירי־הסיפור (מרחשון־כסלו תש"א. כונס ‘משפחות סופרים’, עמ' 133.)

זיקתו למסורת העממית של ספרות הדרוש הביאה אותו באופן טבעי אל השכבות החלשות והמקופחות, אל המוני העם, העניים, בעלי־המלאכה, והנשים. הוא רצה מצד אחד למנוע את הליכתם לאידיאולוגיות זרות מחוץ לעולם היהודי המסורתי, שמהן קצרה הדרך להתבוללות, ומן הצד השני, להחזיר אותם למקורות היהודיים המסורתיים ולדרך החיים היהודית מסורתית. הוא נלחם כנגד הבורות ו“עם הארצות” בעיקר של הנוער, ביחס למקורות תרבותו ודתו, ומן הצד השני הכיר בצורך של האנשים והנשים לקרוא “רומנים” וספרי עלילה מותחים. לכן, החליט לפעול לא רק כנגד, אלא גם בעד, ולספק בעצמו תחליפים לאותה ספרות חילונית “אפיקורסית” ומזיקה לעם בכלל ולנשים, שהן מחנכות הדור החדש, במיוחד. את מקום הספרות הזולה “המרעילה” את הקוראים, יתפסו ספריו, שיהיו מעניינים לא פחות, אבל יחנכו ברוח ערכי המוסר היהודיים.

אין ספק שהנשים היו הקהל האידיאלי שלו, לחינוך, לתיקון ולהשפעה. אליהן היה יכול לבוא כבר־סמכא, מבלי להרגיש רגשי נחיתות על שאינו “תלמיד חכם” ומבלי להצטדק על שאינו “גדול בתורה” כאביו. הן היו הקהל האידיאלי ליצר הדרשנות שבו, ליכולת לספר סיפור מעשה מרתק, שבסופו מוסר־השכל, ולקח חינוכי; והן היו קהל הקוראות האידיאלי ל“רומנים” שלו, בעברית ובעיקר ביידיש, כיוון שסוג זה של ספרות היה מצרך נדיר אבל מבוקש מאוד. בלשון ימינו אפשר לומר, שהוא היטיב לאתר אותו “פלח שוּק” שיש בו “נישה” שיוכל להיכנס לתוכה ולמלאה במה שחסר בשוּק ויש לו דרישה רבה.

אין ספק שגם העובדה שנתן כבוד לציבור זה של נערות ונשים, הקדיש להן תשומת לב מיוחדת, התמסר לחינוכן ולהשכלתן כבודדות וכציבור, החמיאה להן, מכיוון שבדרך כלל היה זה ציבור מזולזל, בלתי נחשב ומקופח.

ספר זיכרונותיו ‘תולדה וזכרונות’, שהוא סיכום שנות חייו הארוכות, מלא נשים. הוא פותח ב“הכרת תודה” לא רק לאביו, כמקובל, אלא גם ל“אמי מורתי” ול“כבוד חמותי”, היא אשתו השנייה של אביו, שאת בתה נשא לאישה. במקומות רבים כשהוא מזכיר לטובה ידיד שסייע בידו, אינו שוכח להזכיר גם את “רעייתו”, ולדבר על עזרתם המשותפת, כמי שמכיר את חלקה הגדול של האישה במעשים הטובים, ושבלעדיה, אולי לא היו נעשים כלל.

כיאות לדרשן עממי, העושה הכל כדי למשוך את לב שומעיו לדרשותיו, נפתח ספר זיכרונותיו “במילי דבדיחותא לבדח את הקוראים”. פתיחה זו, המזמינה ניתוח פסיכואנליטי, מתארת את ימיו הטובים כעובר במעי אמו: “מאתים ושלושים יום רצופים שהייתי שרוי בהם בטובה מרוּבה יותר מבכל ימי חיי” ואת אי רצונו לצאת “מדירתו” זו (עמ' א־ב). תיאור ה“ברית” נעשה מנוקדת ראותו של התינוק, הצועק ובוכה וסובל ייסורים, אם כי כצפוי, מקבל עליו המספר את הדין, לפי הכלל: “שהרעה הוליכתו לטובה גדולה” (עמ' ב־ג).

לאורך כל פרקי הספר מודגש תפקידן של הנשים כְּזָנֹות ומפרנסות והערכה רבה לכך שהן שמאפשרות לגברים להתפנות ולעסוק בתורה (עמ' ד' ועוד הרבה). גיבורים של משלים לא מעטים שלו הם גיבורות (עמ' סא) ויש לשער שהשומעות הזדהו עמן במיוחד.

מלחמתו כנגד משחקי הקלפים, ייתכן שהיא חלק מאותה חוויית ילדות, שבה הזהירה אותו אמו, כשהיה בן עשר, “שלא לשחוק עוד בקלפים” (עמ' ז), ולאחר מותה כשהיה בן ארבע־עשרה (עמ' י), ראה בה מילוי צוואתה. עם מות אביו, שנה לאחר מכן, גודל על ידי אמו החורגת, ונישא לבתה, כששני בני הזוג היו בני שש־עשרה וחצי (עמ' יא). הוא מכיר תודה לאומנת שלו, ונותן לה מתנות ביום חתונתו, מתגאה בבתו ומתפאר בה ועוד כיוצא בזה תשומת לב מיוחדת, ובלתי שגרתית אז והיום, לתפקידן של הנשים במשפחתו ובחברה (עמ' יג).

בין סיפורי ירושלים שלו בעלייתו הראשונה אליה, הוא מעלה על נס את דמותו של ר' ניסן הסנדלר וכיבוד האם הזקנה המיוחד שלו: “מיד כשהיתה באה אצלו היה קם מפניה ונותן לה כל דבר בידיו עצמו, ולא על ידי מי שהוא” (עמ' יט־כ).

בארץ ישראל הצליח נוכל, שראה את רצונו העז להעלות את אשתו ובתו, לפתותו ללמוד “חכמת הרפואה” ורק “בזכות אבות” ניצל מבזבוז זמנו וממונו (עמ' כא).

לאחר שאשתו לא הסכימה להצטרף אליו לירושלים, נאלץ בן־ציון אלפס לחזור למשפחתו “בירושלים דליטא” (וילנא). אין הוא מהסס לתאר כיצד, לאחר גניבה שהיתה בבית המסחר של רעייתו, והוא יצא “נקי” אבל ללא חובות ולא היה בידו “כדי ליקח משרתת לשרת את אשתו בשבוע של הלידה” עשה הוא את עבודות הבית: “ועבדתי אני את עבודת המשרתת” (מ' כג).

במסגרת פעולות חינוך הדור “גם הנהגתי בפאלטאווא שבכל שבת הרציתי לפני נשים ובחורות באולם הת”ת בעניני תקוני המדות ומענין הפרשה" (עמ' לו) אבל דאג להפרדה מוחלטת בין המינים, שלא יֵשב בחור בין הבחורות וידבר עמהן (עמ' לו).

ב“צ אלפס מתאר פרשה נוספת המעידה על המתח בינו לבין אשתו בשל מעשי הצדקה שלו, ועל הפתרונות “היצירתיים” שהגה, כדי לרצותה: “וכמה יתומים מבני עניים לנו בביתי ובבקר היו כתנות איזה מהם טופח ע”מ להטפיח, והוכרחתי לנגב את הרצפה טרם תקום אשתי משנתה שלא תתרגז עלי” (עמ' לו). [טופח במשמעות: נרטב, רטוב, ספוג מים. הכוונה: הרטיבו בשנתם. ונקט לשון נקיה. נ.ג.] עם זאת היו אשתו ובתו שותפות לעסקיו ובתקופות מסוימות אף ניהלו את בית החרושת שלו בווילנה (עמ' נז) ואשתו לא נמנעה מלהתערב בשעה שחשבה שקיבל החלטות לא נכונות: “באה אשתי בעצמה למינסק, ולא הניחה אותי יותר להיות פקיד אצל אחרים” (עמ' נח).

אפיזודה קשה קשורה בפעילותה של אשתו במסחר, בשעה שנשדדה באלימות על ידי “אנשי בליעל” בשעה שנכנסה לתחנת הרכבת “שם רוב עם צפופים, הכוה במזודת נסיעה על ערפה, עד שנפלה ונתעלפה מכאב, והכניסוה לאולם התחנה, והרוצחים שדדו את כספה, וכאשר הקיצה מהתעלפותה והרגישה בהגנבה, התעלפה שנית [– – –] סוף דבר שבאה מהנסיעה חולה ובלא זכרון, כי ההכאה החזקה על העורף קלקל עצב הזכרון ולא ידעה לקרוא אותי בשמי” (עמ' עג).

פרטים נוספים על הווי הצעירים באותן שנים, מתגלים בסיפורו על נישואיה של בתו הבכירה, שדעת חברותיה על המיועד להיות חתנה, היתה חשובה לה יותר מדעתם של הוריה עליו, וסופו של דבר אירע נס, ונשא חן גם בעיני חברותיה (עמ' קז). וכן הוא מתאר את מאמציו המתוחכמים על דרך ההומור, למנוע “רקודים שעטנזים”, כלומר, “למנוע מחולות כלאים, תיש עם רחלה (בחורים עם בתולות)” בחתונתה (עמ' קז־קח).

סיפור נוסף מחיי משפחתו מתאר את קשייה של בתו השנייה להינשא לאיש כלבבה, “סיפור מודרני חדש־ישן” ואת סירובו של האב, אשר בלהיטותו לשידוך המוצע, העלים את גילה האמיתי:

בתי הצעירה היתה מלומדת וחכמנית, והציעו לפניה שדוכים הגונים והיא בעטה בהם, כדרך הנוער בימינו “השואף לגדולות” עד שנעשית בת ל“ג, וקשה הי' לזווגה לאיש ונצטערה מאד, עד שפעם אחת ישנה עד לחצות היום ולא יכלו להעירה, עד שבא רופא והעירה, והודה [צ”ל והודתה. נ.ג.] שנתיאשה מהחיים, ובלעה סמים המישנים איזה מעל“ע [מעת־לעת] בשינת המות, וגם אני כמעט נתיאשתי מתתי אותה לאיש. [– – –] פעם נגש אלי בביהכ”נ בחור בן עשרים וחמש שנה ואמר שלמד איזו מחלקות בגימינאזיע, ובקש ממני להשאילו לו שו“ע או”ח, שאלתיו מי אתה? והשיב בן הרב מאמסטיסלאוו [– – –] ואמרתי לו [– – –] בוא אלי בערב ואלמד עמך מה שתחפוץ [– – –] ובמשך הזמן התודע לבתי, [– – –] אמרתי לו: שאל את אביך הרב, וקבל תשובה מאביו בזה“ל: עם בת אלפס! אם יש לה חוטם סגור עיניך ועשה קנין, ופחדתי פן יביט בפאספארט שלה ויראה שהיא בת ל”ג והוא בן כ“ה, והוכרחתי לגנוב שמונה שנים מתעודתה והחלפתי בתעודה אחרת וכתבתי שנותיה 25, והשי”ת אמר לדבק טוב הוא, וילדה לו בן ובת למ"ט וחיים ביחד באהבה (עמ' פה).

השמחה על נישואיה המאוחרים של הבת הצעירה נמהלה בצער על מות “אשת נעוריו” “ביום שמלאו לה שבעים שנה, ולא זכתה לשמוח בשמחתה” (עמ' פה) לאחר 54 שנות נישואים (עמ' פז).

הערכתו הרבה לנשים, הביאה אותו לפרש את הפסוקים כנגד הנשים השגורים במסורת היהודית על דרך הדרש, ולהפוך את כוונתם המקורית. כך, למשל, את הפסוק האנטי־פמיניסטי הבוטה: “אי אפשר לעולם בלי זכרים ובלי נקבות; אשרי למי שבניו זכרים ואוי למי שבניו נקבות” פירש: “שהכוונה הוא שאוי לאב שבניו הזכרים הם נקבות (שדעתן קלה)” (עמ' קז). אמנם, יש בפסוק זה קבלת הסטריאוטיפ על הנשים, אבל יש בו גם ניסיון אמיתי להיחלץ ממנו ולהפוך את כוונתו. על רקע הדעות המקובלות בזמנו ובחברה שבתוכה חי ופעל, יש בכך חידוש ונועזות.

דוגמה אחרת מעידה על העוני המבהיל שהיה נחלתן של משפחות לא מעטות, ותוך שהוא מספר לפי תומו, על פעילותו כמוהל מתגלה התחשבותו הרבה בנשים:

פעם אחת נסעתי עם “בעל ברית” לאחד הכפרים רחוק מהעיר ופרנסתו הי' שהי' מביא חול על עגלתו, ונסענו כל הלילה על העגלת־חול. קודם האיר היום באתי לביתו ונתן לי כר לישן עלי' והבנתי מכותלי ביתו שאין לו כל כך כרים ברווח, בודאי משך הכר מראשותי' של היולדת, ונגשתי אל היולדת ונודעתי שכן הוא, ואמרתי לו: אני בן ישיבה הרגיל לישן על הספסל וזרועי תחת ראשו והחזרתי הכר להיולדת (עמ' מח).

שוב ושוב חוזרת באוטוביוגרפיה שלו להיטותו לצרף את הנשים ללימוד, ואלה, ללא ספק, חשו לא רק ביחסו החם, האוהב והמקרב אליהן, אלא גם באמון שנתן ביכולת הלימוד וההשגה שלהן, באופן שלא זלזל בכישרונותיהן כאחרים. לכן העזו ביוזמתן – “נטפלו” בלשונו – לבוא ולהיות בין שומעי לקחו, ונתקבלו בהתלהבות:

ובשנת תרפ“ד למדתי גם עם בחורי חמד המזרחים, ואח”ז נטפלו לשיעורי גם בנות ציון היקרות, הבחורים על שלחן זה והבחורות על שלחן שני, ולמדתי אתם בשבת אחר התפלה פרשת השבוע וקיימו הבחורות מאמר חז"ל, לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה אפילו בשבת (עמ' נא).

בן־ציון אלפס היה גם “דרשן ציוני” שלא ויתר על נוכחותן של הנשים באספות הסברה ציוניות. תיאוריו על הדרך שבה נערכו הרצאות אלה מצד המארגנים ומצדו, מעידים על ההערכה הנמוכה שרחשו המארגנים ליכולת ההשגה השכלית המוגבלת של הנשים, ובה בשעה להכרה בחשיבות הרבה של הצטרפותן לרעיון הציוני:

בהיותי בעיר סום, ודרשתי שם בשבת, במוצאי שבת באו למלוני איזה אברכים, ושאלו אותי: אחינו אתה? (ר"ל ציוני) השבתי להם, כן, אחיכם אני. המשיכו דבריהם, כאשר שמענו הדרשה וראינו כי ברך השי"ת את כ' בשפה ברורה ודברי השכל, רצוננו שתטיפו בערב הזה באחד האולמות לפני גבירות להמשיכן לציונות, ואל תזכירו בהטפה שום פסוק ושום מדרש, רק דברי השכל מענין הציונות (עמ' סו־סז).

בן־ציון אלפס הסכים בתנאי שימציאו לו בגדים יפים כדי “לקשט אותי כאחד האצילים” בתגובה לביקורת של אחד משומעיו בעיר אחרת: "ראויים אתם לעונש, על מה שאתם הולכים כבטלן ובעיקר, כדי לעשות רושם טוב על קהל שומעותיו ולהגדיל את השפעת דבריו עליהן ואכן, לפי עדותו, כמובן:

עליתי על הבמה וסגרתי עיני (כדרכי תמיד אף לפני גברים) וטחנתי את הפסוקים והמדרשים השייכים לענין הציונות, הדק היטב, עד שלא נכרו שהם פסוקים ומדרשים, והטפתי לערך חצי שעה, והיה שקט באולם, עד שדמיתי שכולם עזבוני והלכו להם, ואני מטיף לפני הכותלים, עד שפקחתי עיני רגע ומצאתי שכולם יושבים על מקומם, ובלעו את הטפתי בעונג רב (עמ' סז).

ברגישותו הרבה, כפי שהוא מעיד עליה, למצוקותיהם של החלשים בחברה, תופסות הנשים מקום מיוחד. כך למשל, הוא מספר, שכאשר נפטר “מגיד משניות בשבת, ומלאתי מקומו שנה שלמה, בכדי שיוכלו לתת שכרו לאלמנתו – וכן בישיבה דר' מיילעס נפטר ראש ישיבה ומלאתי מקומו חדשים כדי שתקבל אלמנתו השכירות” (עמ' סב).

אלפס מעיד על עצמו שפעל למען שלום בית ואושר של בני זוג, בין זה “שאשתו יולדת ר”ל ולדות מתים" ובין זה שיחד עם אשתו התחרה במסחרם של הוריו (עמ' סו). בשני המקרים, מוזכרת האישה במפורש, יחד עם פעילותו המוצלחת של המספר.

על מידת פרסומו בקרב הנשים שקראו את ספריו, סיפר, כיצד בשעה שרצה לדבר עם האדמו“ר ר' שלום בער הליבאוויצי, ששהה בבית קיץ, סייעה לו בכך “הגברת הרבנית” שבשעה שהציג את עצמו לפניה כבעל “ספרי מעשה אלפס” חרדה לקראתי ותשאלני מה חפצי? [– – –] מיד נכנסה לחדר הרבי ולא עברו עשרה דקים עד שהכריזו בשמי, אלפס!” (עמ' פ).

גם את התנ"ך הוא קורא קריאה “פמיניסטית”. כך, למשל העלה על נס את משה רבנו, שנשים סיכנו את חייהן למענו: תחילה המיילדות ואמו, לאחר מכן המיניקות ולבסוף אחותו, והוא שילם להן כגמולן: “וכשישב על הבאר במדין וראה כי הרועים עשו עול לבנות יתרו, עמד והצילן, [– – –] אבל נאה דורש לבד אינו מספיק, כי צריך להיות גם נאה מקיים, וזה קם והשקה גם צאן הרועים עם צאן הבנות” (עמ' צב). ולא זו בלבד, אלא שהוא רואה את “אחותו של משה” כמייצגת את “החכמה” את “התורה” ואת “השכינה” (עמ' צג).

 

ב. ‘אהבה־לבבית טהורה’    🔗

1. תולדות הרומן וגלגוליו

המניע העיקרי לכתיבתו של בן־ציון אלפס היה הרצון לספק תחליפים לספרות “הפגומה” המצויה בשוק. הוא נטל על עצמו את התפקיד הראלי והמטאפורי, כ“בודק המזוזות” של החברה (עמ' קח־קט) ומתוך אמונה עזה בכוחה של המילה הכתובה לחנך ולהשפיע.

עם שובו לווילנה, לאחר שתי שנות שהות בירושלים, קיבל בן־ציון אלפס עבודה כמגיהּ בדפוס מץ, שזה מקרוב הוקם בעיר. הוא כיהן כמנהל דפוס זה במשך 15 שנים. כפי שהעיד על עצמו, בתוך זמן קצר “יצא שמי בעיר למגיה מומחה” (עמ' כג). אבל הוא לא הסתפק בתפקידו הטכני, והתחיל להתערב גם בתכנים, כצנזור מטעם עצמו לכל דבר. כשראה שמדפיסים ספורי ראמנאנען זולים, ולפעמים הוציאו בהם מחבריהם (המחבלים) את כל רוחם בליצנות והפקרות ואפיקורסות [– – –] הרהבתי בנפשי עוז למחוק לפחות את האפיקורסות שלא להרעיל את הקוראים, והוספתי איזו שורות להמשיך הענין" (עמ' כד).

בן־ציון אלפס, שכדבריו לא רק מחק אלא גם הוסיף משלו, תיאר את תגובת הנפגעים, אבל בעיקר ראה את עצמו כיורשם של הנביאים, של מי שהוטלה עליו שליחות להילחם מלחמת־תרבות בשירות הקב"ה

ופעם בא המחבל [כך כינה את מחברי הרומנים. נ.ג.] ורגז עלי על שמחקתי ענינים מחבורו, עניתי לו: הצענזור מחויב למחוק מה שכנגד הממשלה ונגד דת השלטת, ואני מחובתי למחוק מה שכנגד דתנו הקדושה, אם המדפיס איננו מרוצה מזה, יכול לפטרני ממשרתי, כי לא אהי' כנביאי הבעל ולא אמכור את נשמתי ונשמות עמי בעד פתותי לחם, [– – –] עמ' כד).

אלפס מחזיק טובה לעצמו, שסירב להגיה חומר ספרותי שהיה פסול בעיניו גם בשעה שבכך פגע בפרנסתו והפסיד כסף, אבל כדרכו הוא ממהר להראות כיצד יצא נשכר, ועמידתו על עקרונותיו גם השתלמה בסופו של דבר (עמ' כד־כה).

התנגדותו לספרי הקריאה המצויים בקרב בני הנעורים, הביאה אותו לחפש “דרכים איך למעט את התיפלה הזאת”. הוא נחלץ להוציא לאור ספרים “הולמים” כתחליף לרומנים הקלוקלים ה“ממלאים מוחותיהם [של הנער או הנערה] בריח מעופש” (עמ' כה).

הפתרונות שמצא היו מגוונים: הוצאת ספרים קיימים על ידי קניית הזכויות מן המחברים; תוספת “הערות טובות ומועילות” משלו לספרים קיימים; תרגום חיבורים שונים והתאמתם לקהל הקוראים שראה לנגד עיניו. בסופו של דבר התחיל לחבר את הספרים בעצמו: “כששבעתי רצון ממחברותי, התחלתי לכתוב קונטרס ראשון ממעשה אלפס” ומכאן התחילה פעילותו הענפה ורבת השנים כמחבר (עמ' כז). לשביעות הרצון העצמית לא הפריעה התגובה הראשונה שזכה לה מאשתו, שלא שבעה נחת ממעשיו של בעלה וחשבה שהוא מבזה את עצמו ואת משפחתו. תגובה זו מעידה על המעמד הנמוך שהיה לסוג זה של ספרות המיועדת לנשים: “ופעמים באה אשתי מהשוק והתרגזה על שנהייתי לשחוק בעיני רבים, שהתחלתי לכתוב בבא־מעשיות” (עמ' כו).

אלפס לא ויתר על שום “פלח שוק” והחזיק טובה לעצמו שה“תחִנה” שלו נתקבלה אף לידי הגברות המודרניות, שכבר חדלו לומר התחִנות הקודמות והתחילו להתפלל להשי“ת בנוסח התחִנות מעשה אלפס” (עמ' ל).

מבין הספרים הרבים, שכתב בן־ציון אלפס ועיבד, יוצג כאן ספר אחד בלבד – ‘אהבה־לבבית טהורה’ – שידגים מצד אחד את מימוש כוונותיו של המחבר ומן הצד השני יבליט את התגשמותן מעבר למה שהתכוון: גָּבר, כביכול, הספר על יוצרו.

הדרישה ל“אהבה לבבית” באה, לפי עדותו, מתוך קהל הנשים “האצילות”, לאחר ששמעו קודם את הדברים בעל־פה מפי המחבר בתפקידו כ“מטיף” בחתונות “אריסטוקראטיות”. לדבריו, הוזמן לחתונת “אצילים”: “והיו שם כפתגם ההמוני, כל שרי מלוכה, אצילים ואצילות, ובחורות אצילות סבבו את הכלה” ובמעמד זה “לקחתי רושם מאֵם הכלה והטפתי לפני הכלה מהש”ס תחִנה שלי ‘ברכת אם לבתה’, ונתקבל אצל כולם באהבה וחבה, עד שבחודש אחר החופה נכנסה לחופה אחת מבנות האצילים ששמעה הטפתי ובקשה את אביה שיטריח בעצמו אל ביתי ויזמינני לחופתה, להטיף את הטפתי מהתחִנה גם קודם חופתה, תרגמתי את ההטפה מהתחִנה גם בעברית בשם: ברכת אֵם לפני חופת בתה, בחבורי אהבה לבבית (ח"ב צד 95) עד שגם רחל’ע יודינפריינד הטיפה אותה כשנעשית שושבינה לחופת אחת ממכיריה" (עמ' פח).

הרומן ‘אהבה־לבבית טהורה’ הופיע בעברית בירושלים בשנת תרצ"ד (1934) בשני חלקים מכורכים יחד (112 עמ' בכרך הראשון ו־124 עמ' בשני), תחת הכותרת הקבועה של סדרת ספריו: “מעשה אלפס”. כותרת המשנה: “ספור נחמד ונעים, תוכו רצוף אהבה להאשת־חיל ברתא דמלכא”.

הקביעה הז’אנרית “רומן” אף היא נרשמה במפורש בשער הספר. כותרת מבטיחה ושער מושך אין כמותם מתכונים בדוקים ל“רב מכר”. אין ספק כי היה בשער זה כדי לפתוח את לב הקוראים ובמיוחד הקוראות, שכותרות מסוג זה היו נדירות מאוד בעולמן הספרותי. ספר זה סיפק כמה צרכים רוחניים ובראשם: שילוב יצר הסקרנות והמשיכה הרגשית לקרוא “רומנים” מבלי “לחטוא” כלומר, להישאר בתחום מסורת ישראל וערכיה החינוכיים.

גלגולו הראשון של הרומן היה ביידיש בשנת 1900 במעין רומן במכתבים בין בת לאביה (תואר במחקרה של שפרה זיו). עשר שנים לאחר שהגיע לארץ־ישראל (1924) וחש את קהל־הקוראים החדש בה, תרגם בן־ציון אלפס יצירה זו בשלמותה לעברית, כפי שכתב באירוניה, ב“דברים אחדים” בפתח המהדורה העברית של ‘אהבה־לבבית טהורה. רומן’ (תרצ"ד):

בראותי אשר בנינו ובנותינו נעשו שקדנים גדולים יומם ולילה על ספרי רומנים בשפת קודשנו, התאמצתי להוציא לאור רומן מיוחד במינו בשפה זו, רומן זה מושך את הלב וכל הקורא בו ישתה עסיס וטפי מרפא ורעיונות נשגבים [– – –] ובזה יהיה לכם כפלים לתושיה, תענוג בעולם הזה בקראכם בו, גם תלמדו את השפה המתהלכת בעולם האמת" (עמ' 4).

לנוסח העברי הוסיף עשרה פרקים שבהם השיא “סוף סוף” את רחל ליאזעף, כפי שהבטיח לקוראיו בסוף החלק החמישי של הסדרה ביידיש עוד בשנת 1904 (זיו, עמ' 46–48).

‘אהבה לבבית טהורה’. בן־ציון אלפס ומלחמתו לחינוך הנשים

ואכן, ‘אהבה לבבית טהורה’, שהתחיל להתפרסם ביידיש, חוברות־חוברות, “נחטף על ידי הקוראים כבכורה בטרם קיץ, וזכה להופיע ב־12 מהדורות בזו אחר זו, כפי שכתב א. ספרן ב”ציוני דרך בתשעים שנות חייו המבורכים". א. ספרן ראה בבן־ציון אלפס לא רק “יהודי עסיסי” אלא גם “חלוץ הספרות החרדית ביידיש” (“ציוני דרך”, עמ' יא).

על ההצלחה הגדולה של הספר, ועל הכמיהה של הציבור החרדי לסוג זה של ספרים, תעיד העובדה שהוא חזר והופיע בעברית בהוצאה “מודרנית” שאותה “תירגם ועיבד: מ. צבי”, 44 שנים לאחר המהדורה העברית הקודמת תחת הכותרת הכוללת: ‘מעשה אלפס’ (הוצאת “נצח”, בני־ברק, תשל“ח ר”כ עמ').

מהדורה חדשה זו, מקוצרת ומעובדת הותאמה לקורא החרדי בן־הדור, לא רק בצורת הדפוס ובסוג האותיות, הקלים יותר לקריאה, אלא בעיקר בלשון שהשתחררה מן המליצה הכבדה ונעשתה מדויקת והולמת יותר את לשון הדיבור בארץ־ישראל, כפי שהגיעה לרחוב החרדי. כך, למשל, כותרת הפרק הראשון “משיח את לבו לפני אוהב נאמן” הוחלפה ב“דאגה בלב איש ישיחנה” ופסקת הפתיחה: “שלום לך יקירי! מה שלום בניך הנחמדים? איך שלום בנך הבכור יוסף? האח! איזו פגישה נעימה הקרה ה' לפני היום; אחרי זמן כה רב, שהנני משתוקק לראותך, מאיר חביבי!” שונתה ל: “מה שלומך, ידידי? מה שלום בניך החביבים. מה שלום בנך בכורך יוסף? אה, איזו הפתעה נעימה היא זו? כמה זמן אני משתוקק לראותך”. שינויים אלה מאפיינים את טיב העיבוד הלשוני שעבר הספר ארבעים וארבע שנים לאחר הופעת המהדורה העברית (ההערות על הספר והציטטות המלוות אותו כאן, מבוססות בעיקר על מהדורת תרצ"ד).

2. ‘אהבה־לבבית טהורה’ – רומן פמיניסטי

הרומן ‘אהבה־לבבית טהורה’, הוא “סיפור האהבה הגדולה בין רחל ויוסף, וכיצד הם מגיעים לאחר מכשולים רבים, לנישואין. הסיפור כתוב על רקע המעמד החברתי־כלכלי הבינוני והבינוני־גבוה, בעל האופי היומרני, המחקה את מעשי הגויים. [– – –] במעמד הכלכלי הזה יש גם אנשים השייכים לחוגים תרבותיים־דתיים למדניים והנפגשים עם אנשים שנטייתם להתבוללות זועקת עד לב השמים” (זיו, עמ' 47).

הרומן מתרחש על רקע העיר וילנה, אם כי שרטוטי הנוף הממשיים הם מעטים מאוד, ועיקר ההתרחשות היא בין כותלי הבתים. פה ושם נזכרים “גן העיר” (עמ' 39); או “יער” שהולכים לטייל בו (עמ' 41; 52 ועוד).

מטרתו של המחבר היתה, כאמור, לא רק לספק חומר קריאה הגון ומועיל לקוראים ובמיוחד לקוראות, אלא גם לחנך ולהילחם בכל התופעות הפסולות, תוך ביקורת המציאות המגונה בעיניו. באמצעות “הרומן” בין הצעיר החילוני לבין הנערה המאמינה, “הוכיח” הסופר את יתרונה של הדת ואת נצחונה. הצעיר החילוני הוא שעבר לעולמה הדתי של הנערה שאהב. מעברו זה, מייצג את כשלון עולמו הקודם ואת ניצחונה של האידיאולוגיה שאליה נספח. דרך זו של המחשת מאבק אידיאולוגי באמצעות מערכת יחסים בין גבר ואשה הבאים מעולמות שונים, היא דרכו המסורתית של הרומן בכלל וזה האידיאולוגי־דידקטי של ספרות ההשכלה בפרט. ב’אהבה לבבית טהורה', התהפך כיוונה של השפעה זו: מן העולם החילוני בחזרה אל עולם האמונה, מן החוץ פנימה. בתוך חוט העלילה המרכזי, שזורים סיפורים צדדיים רבים מאוד, ומתכונת הסיפור בתוך סיפור מאפיינת את הרומן. סטיות אלה מן העלילה המרכזית, שהן רובו של הספר, קשורות כולן, בצורה זו או אחרת, לנושא המרכזי של “הכנסת כלה” ושל הפיכתו של הגבר יוסף, לחתן יהודי ראוי לכלתו רחל. ולא במקרה נזכר כאן הרומן של עגנון “הכנסת כלה” (1931) שהופעתו קדמה לרומן זה. עם זאת, כפי שקרה לא אחת בהיסטוריה של הספרות, הקוראים והקוראות יכלו גם להתעלם ממגמותיו אלה, לדלג על הסיפורים הצדדיים של מוסר־ההשכל, הדרשות וההתפלפלות, תיאורי המנהגים וההווי והשיחות בענייני תורה, ולקרוא את הספר, כרומן לכל דבר, בהתאם לנטיות לבם. הספר גבר על יוצרו ונעשה ספר פמיניסטי מובהק, שבו כל היתרונות הם לאישה, גיבורת הרומן העומדת במרכזו. הרצון של המחבר למשוך את לב הנשים ולחנכן הצליח אולי יותר מכפי שהתכוון המחבר מלכתחילה. הוא נתן, אולי כנגד רצונו וכנגד כוונותיו, ביטוי לעצמאותן של הנשים, לעצמתן וליכולתן לא רק להתמודד עם עולם הגברים, אלא אף לעלות עליהם בחכמה ובתבונה. דמות הגיבורה האידאלית הצליחה כל כך עד שנעשתה לא סמל לאישה האידאלית המסורתית, כפי שתכנן המחבר, אלא מופת לאישה האידאלית המודרנית, המצליחה והחזקה, כפי שהיא חיה את חייה העצמאיים ברומן. הרומן חי לו את חייו העצמאיים, יצא כביכול משליטתו של מחברו, ונעשה לספר פמיניסטי במלוא מובן המילה.

בה בשעה, סיפק הרומן את החיסרון של חוג קוראים זה בגיבורים ובגיבורות רומנטיים שאפשר להזדהות עמהם, ובמיוחד בדמותה של אישה, כמו גם את הצורך העז בעלילה מושכת ומרגשת. הגיבורה הראשית, רחל יודנפרינד היא אישה כלילת־השלמות: משכילה, יפה, עצמאית, חזקה, נדיבה, חושבת, יודעת לנסח את דעותיה בבהירות ובשום שכל, כשווה בין שווים. היא מייצגת את “האישה האידאלית”. המחבר אמנם משלם “מס” לחובותיה הביתיים, המסורתיים של האישה, אבל הם בבחינת טפל המדגיש את העיקר: “שעם היותה מסורה בלבה ונפשה אל התנ”ך, אין מלאכת הבית סובלת, בכל זאת, מזה" (עמ' 31). “כי לבד יפי' וחכמתה של רחל, עוד מצא בה מעלות אשר לא פלל להן, כמו עבודת בית להפליא, טעם אמנות ומלאכת יד נפלאה [– – –] ןאי' איפה הפנים המסבירות והידידות העדינה שהיא מראה לכל איש, עד שהיא קונה את לב הכל לאהבה אותה ולהוקיר ערכה?” (עמ' 59)

הצבת דמותה במרכז מעידה על ההערכה הגבוהה של המחבר לנשים, על החשיבות הרבה שייחס להשכלתן כמחנכות הדור הבא. העמדת גיבורה מסוג זה במרכז, מסבירה גם את כוח המשיכה הרב שהיה לרומן על הקוראות, שיכלו בקלות ובגאווה להזדהות עם דמותה: “ויותר מאשר תלמד רחל לאחרים נאה מקיימת היא, כשהיא לעצמה” (עמ' 24). השיחה עם רחל היא אתגר רוחני של ממש, כיוון שעל בן־שיחה להיות לפחות משכיל וחכם כמותה: “לבא בדברים עם רחל אין לך רק אמצעי יחידי זה, להחל ללמד תנ”ך להבין כל נבואה לעמקה, לקרוא אגדות חז“ל, לקרא ספרי ד”ר הירש וכיוצא בהם. ובזה תוכל לעמוד במגע ומשא אתה לעת מצוא" (עמ' 25). רחל הבקיאה בתנ"ך, במדרשים ובמסורת, משמשת כמורת־הלכה, כדרשנית, וכמי שאליה פונים כדי לקבל הסברים למנהגים ולפסוקים (עמ' 60 ואילך ועוד). היא משתתפת בדברי תורה עם הגברים, לא רק כשווה בין שווים, אלא לא פעם אף כשווה יותר (עמ' 65; 69 ועוד).

אין ספק כי קל מאוד היה לקוראות להזדהות עם דמותה של רחל, ועם אופי מערכת היחסים שלה עם יוסף, שהם היפוך המצב הקיים במציאות, והמתואר בדרך כלל בספרות. ב“מאבק בין המינים” רחל היא החזקה והנותנת את הטון ומכתיבה את כללי ההתנהגות של יוסף. היא זו החזקה, שידה על העליונה והיוצרת אצלו את הציפיה לראותה, באמצעות החידות שהיא חדה לו, והוא זה המשתמש בכל הזדמנות כדי להיפגש עמה ומגייס לשם כך את עזרת ידידיו. השיחות הרעיוניות ביניהם, בדרך כלל ביוזמתה של רחל, כמו גם אלה שהוא עד שמיעה להן בין רחל לבין הבנות שהיא מלמדת אותן, רווּיות מתח ארוטי. מתח זה מוסווה בפסוקים מתאימים מן התנ“ך המעידים על המתרחש בלב הנפשות הפועלות, והמובנים היטב גם לאותו חוג קוראים וקוראות שאליהם מכוונים הדברים. שכן יותר משמכוונים דבריה של רחל ה”נותנת לקח לרעיותי' בתנ“ך, לתלמידותיה, הם מכוונים אל יוסף. כך למשל הוא שומע אותה מבארת את הפסק מירמיהו (ב' 2) “זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך” כמשל, הרומז לפרשת יחסיהם “הא' יתעלה, מסביר הדבר לישראל, עפ”י ציור. הוא ממשיל להם בריתו עמהם בדמות חתן וכלה. הוא מתאר: איך רך בשנים בא לכאן מארץ רחוקה, והי' זר פה לגמרי, ועלמה אחת עשירה ויפיפי' ומשכלת, הועידה אותו לבית אביה, הרבתה חסד עמו, והתאהבה בו ונשאה לו, וכל כך גדלה אמונתה בו, עד כי מסרה גורלה בידו כליל, בעזבה את עושר בית אבי', ותלך אחריו לרצונו, דרך ימים ומדברות. כאשה הזאת, כן נדמה בית ישראל!” (עמ' 26–27). רחל המושווית ל“מלאך בדמות בן אדם!” גורמת לשינוי אישיותו של יוסף: “ממש הפכתו לאיש אחר!” ומחזירה אותו אל היהדות: “אותו זיק של יהדות אשר כמעט נכבה שב ונתלהב בו, ואיננו עוד אותו העלם שהי' לפנים!” (עמ' 36) רחל היא זו שתבחר “בעלם כְּלִבָּהּ, אשר אתו תחלק חיים”(עמ' 37) ואילו יוסף צריך להתאים את עצמו לדרישותיה ולעבוד קשה לשם כך. יוסף הוא זה “העומד לבחינה” אצלה בכל פעם שהם נפגשים ומשוחחים, וכשהיא “שבעת רצון מאד” מדבריו, הוא מרגיש "מאושר (עמ' 39). למעשה, רבים מפרקי הספר הם בבחינת ניסיונות, שמנסה רחל את יוסף, אם אכן הוא בן־זוג הולם ומתאים לה. כזו היא גם הרגשתו של יוסף החש שהוא זה העומד למבחנים חוזרים ונשנים, ועליו לעבוד על עצמו ולהתאמץ מאוד כדי להיות ראוי לה ולמצוא חן בעיניה.

בכל עת שההתקרבות בין רחל ליוסף גדלה ועלולה “לעבור את הגבול”, יש נסיגה, והיא מתוארת כמטאפורה. כך, למשל, כשהמדובר בנשיקה: נזכרת אפשרות “כי [על] יוסף לבוא ולנשק לרחל על ראשה, וכן מוטל על רחל לבוא ולעשות הדבר הזה ליוסף” (עמ' 46), ומוסבר הדבר בהערה “להקורא המשכיל”, “כי מחוץ להכוונה הפשוטה על יוסף בנו של יעקב ורחל אמו רמז דוד לקשר החתון בין יוסף גוטמן ורחל יודנפריד” (שם). הוא הדין כשהמדובר במגע־יד: “רחל ענתה בהנפת יד ולא נגעה ביד יוסף” ובמקום זה רמזה על “שבע ברכות” הנאמרות מתחת לחופה (עמ' 52) וכן רמזים נוספים (עמ' 58) ועוד.

אין ספק שרמזים מסוג זה גירו ושלהבו את דמיונם של הקוראים, שלא היו מורגלים בסוג כזה של דיבור ישיר ביחסים שבינו לבינה. ההסוואה והכתיבה המרומזת על היחסים בין המינים, המשאירה הרבה מקום לדמיון של הקוראים, היא לא פעם חזקה יותר מזו הגלויה, המפורשת והישירה. רחל היא הפעילה והיוזמת את השיחות ביניהם, כשהם מטיילים, יחד עם בני המשפחה האחרים, כמובן, “ביער הגראף א.” בעוד יוסף הוא הפסיבי ה“מחריש דום” (עמ' 52 ועוד). רחל היא גם “ציונית לאומית” המצליחה לשלב את הרוחות החדשות בעם, עם הדת והמסורת, כפי שהיא מתגלית בדרשתה על מקורו של סמל “ציור ה’מגן־דוד'” וחשיבותו עמ' 111–112).

רחל איננה הגיבורה המשכילה היחידה בספר. לצדה מופיעות נשים חכמות נוספות, המדגישות כי אין המדובר בתופעה יוצאת דופן אלא במציאות שכיחה. כזו היא, למשל, “גברת פרידמן [ש]היתה אשה מלומדת (עמ' 70), וכזו היא אחותה שושנה ש”אך הודות לך מצאנו את המרגלית הזאת" (עמ' 109), לפי ה“מודל” של אסתר המלכה שהכל מדברים בשבחה (עמ' 70–71 ועוד). הנשים משתתפות בשיחות בענייני תורה יחד עם הגברים כשותפות שוות־ערך; כך הן מרגישות, וכך מרגישים הגברים ביחס אליהן. גם ב“מחזה־פורים” שמציגים הילדים, לוקחות הבנות חלק יחד עם הבנים, באופן הטבעי ביותר (עמ' 104–105). בכל מקום שיש קיפוח של הנשים בשיתופן בתפילות בבית הכנסת, נעשה מאמץ מכוון לתיקונו של קיפוח זה. כך, למשל, הן נהנות מקריאה מיוחדת במגילת־אסתר בבית, כיוון שבבית הכנסת לא יכלו לשמעה במלואה (עמ' 106). יש להעיר כי מאמץ דומה נעשה גם בספריו האחרים של ב"צ אלפס, אבל תיאורם חורג ממסגרת זו. אין ספק כי תיאור הווי זה בא לעודד את הקוראות ללמוד ולהשכיל, ולקחת חלק פעיל בכל פעילות דתית ורוחנית, אבל גם עיצב מציאות רצויה כאילו היא מצויה.

את המתח והסיבוך ההכרחיים לכל “רומן”, ביחסים בין רחל ליוסף, הנדמים כאילו הם מתנהלים בהרמוניה מלאה ו“זורמים על מי מנוחות”, מספקת מלחמתו הפנימית של יוסף עם עצמו. בהשפעת השיחות על “האמת” הוא עושה את חשבון נפשו ורואה בעצמו מתחזה: “שקרן כזה וגונב דעת”, מעמיד־פנים “כי בקי אני בתנ”ך ויודע הרבה בתלמוד ונוסף לזה הנני יהודי דתי“, ולמעשה הוא “בער” “וכל מה ששמעה ממני [– – –] הרי הוא מה שר' דוד פרידמן שם בפי” (חלק ב‘, עמ’ 13). באחד מרגעי השיא של העלילה, מודיע יוסף לרחל במכתב, את האמת על עצמו, ו”משחרר " אותה מכל התחייבות אליו: “את רשאית להיות חפשית מהאומלל יוסף גוטמן” (ח"ב, עמ' 15). האב, הרואה במצוקה הגדולה של בתו, מנסה לעודד אותה בהצביעו על המעלה הגדולה מכל של ארושה, שהיא “האמת”, שבחר ל“הקריב את אשרו ואת כל חייו למענה” ו“מדה זו צריכה לחפאות על כל חסרונותיו” (ח"ב, עמ' 19). אבל רחל מסרבת להתנחם ועונה לו במדרש משלה, שמוסר ההשכל שלו הוא “שהעיקר חסר”, ועיקר זה הוא “השכלה יהודית, תנ”ך ותלמוד" (ח"ב, עמ' 19). ההחלטות שמגיעים אליהן האב והבת הן, שאי אפשר לבטל את “התנאים” שכבר נכתבו, ושהאב ישכור רב שילמד אתו “בכל לילה כשיבא ממשרדו [– – –] ואף כי בשבת ויום טוב”, הנישואים יידחו בשנה “למען אשר עד הנשואים יהיה בקי לפחות בחמשה חומשי תורה, בחצי נ”ך, בדף אחד של משניות ופרקים אחדים בתלמוד, אבל בקי כדבעי, כמו תלמיד חכם, ואז אוכל ללכת אתו אל החופה" (ח"ב, עמ' 20). רחל רואה את עצמה כגלגולה של “רחל’ה בתו של המיליונר הגדול כלבא־שבוע [ש]היתה מרוצה לחיות בדוחק ולחכות על ר' עקיבא 12 שנה עד שיהי לחכם גדול” (ח"ב, עמ' 20־–21).

בו בזמן, יוסף, שאיננו יודע על ההחלטות הללו, חושב אפילו “לרוץ מהר אל הנהר” ולשים קץ לחייו (ח"ב, עמ' 22). יש להעיר כי כותרת אחד מספריו של ב“צ אלפס היא: ‘טעות נמהרה או אבוד עצמו לדעת’, אבל מדובר בו בהתאבדות רוחנית. התלבטותו בינו לבין עצמו גם היא אחד משיאי העלילה, שאחריה יוצא יוסף מחוזק ומעודד ובוחר, איך לא, בחיים בפני ידידו הקרוב, זה שסייע לו להעמיד פני תלמיד חכם בפני רחל, הוא מתוודה על חוסר המשמעות של חייו. בעוד שבעבר היה שקוע בחיי ההוללות שלו הרי כעת הוא מודע לחסר האמתי שבחייו ומשתוקק ל”לב חכם להבין דברי התורה" (ח"ב, עמ' 26)

תיאור חייו בעבר הוא תיאור סטראוטיפי בולט של חיים חילוניים, כפי שהם נראים מנקודת מבטיו של “חוזר בתשובה” מובהק, הנותן גט פיטורין מוחלט לעברו:

לפני בוא חכמה בלבי, היה חסר לי ממון, כי כמה ממון שיש לו לאדם חסר לו עוד יותר מזה, חסרו לי שעשועי בשר של תיאטראות ונשפי־חשק, כי אף שהייתי מבקר תמיד את המקומות האלה, וכל מקום שהיתה איזה שמחה של הוללות הייתי גם אני ‘מחותן’ שמה להתודע עם צעירות חדשות כמנהג הצעירים להוציא את תור הזהב שלהם עם עניני הבל ורעות־רוח, [– – –] וכן התאוות הללו של הבל, עד כמה שממלאים אחריהן, מתחדשות הן מחדש, רוצים להכיר בפלונית המשוררת, באלמונית הרקדנית [– – –] (ח"ב, עמד 15–26).

בחלקו הראשון של הספר עמד יוסף לבחינה אצל רחל אם הוא ראוי להיות לה לחתן, והצליח שלא בהגינות, בעזרת אחרים, לשכנע אותה שהוא תלמיד־חכם; בחלקו השני של הספר עליו לעבוד קשה יותר ולשכנע אותה, ולא פחות את עצמו, והפעם באמת, שהוא אכן בעל השכלה יהודית מכוח עצמו.

בין כה וכה, בשני חלקי הספר, רחל היא הבוחנת והמחליטה ויוסף הוא זה העומד לבחינה ועושה את הכל כדי להיות ראוי לה לפי הכללים והעקרונות שלה. מודגש, שאין המדובר בפשרה. הוא זה החייב להתקרב אליה, ואילו היא זו שאיננה זזה כמלוא הנימה מעמדותיה. כדי להוסיף על המתח והאמינות, אין תהליך “חזרתו בתשובה” של יוסף קל ופשוט, שכן הוא עדיין מתגעגע לאורח־חייו הקודם, כפי שהוא מתוודה בפני רחל:

עוד לא נתבער האבק הגדול שעלה על לבבי בשבע שנותי האחרונות מעת שעזבתי את למוד התורה לאחר שנהייתי לבר־מצוה, כתמי לבב קשים לנקות, לעתים קרובות מתעוררים בי געגועים לשחוק הכרטיסים [משחק קלפים, שהיה מגונה מאוד בעיני המחבר. נ.ג.] לתיאטר ולנשפים ועוד דברים שבושה להעלות על הפה (ח"ב, עמ' 34).

במיוחד קשה לו אורח־חייו החדש, הדתי, במקום עבודתו, כשהוא צריך ליטול ידיים לברך לפני האוכל, ובמיוחד לחבוש כובע. תיאורו הוא ממש “התיאור הקלסי” האקטואלי תמיד, של מעמד זה של החלפת אורח החיים בפומבי:

יצרי הרע יצא לקראתי מזוין בכל נשקו, הוא יצא לדו־קרב ממש למות או להמית: – שים אל לבך מה אתה הולך לעשות? הוא טוען, ללבוש כובע ולברך?! מה יאמרו כל משרתי הבית הזה? – הנה בן ישיבה חדש! הנה בעל תשובה! פלוני יחייך מתוך הלצה זו ופלוני מתוך ליצנות אחרת, ואיך תשא את החרפה הזאת? (ח"ב, עמ' 36)

כצפוי מסתיים הכל בכי טוב. נערכת חתונה, שהיא מופת לטקסי חתונות יהודיות, לא רק בצניעות הלבוש, אלא גם במתן המתנות, בתשומת לב מיוחדת לקרובים העניים בפרט, ולעניי העיר בכלל, ולכל המנהגים והטקסים הנהוגים בחתונה יהודית כהלכתה: "הקהל ישבו לאכול והמשתה התנהל בצניעות לרוח ישראל עם קדוש, גברים ישבו באולם לבד ונשים באולם לבד, ואך ל’שבע ברכות' נכנסה הכלה באולם הגברים וישבה לימין החתן (ח"ב, עמ' 76).

שיאה של החתונה הוא ב“דרשת יוסף” (ח“ב, פרק י”ב, עמ' 69–75) שמטרתה להוכיח כי אכן יוסף עבר את כל המבחנים והוא ראוי וכשר להיות לחתן לרחל. הרעיון המרכזי בדרשה זו הוא יתרונה של האמונה על ההשכלה המדומה. המשכה של,הדרשה" הוא ב“נאם לשבע ברכות” של יוסף, שבמרכזו הרעיון ש“אוי לה ללאמיות בלי דת, כי אם הלאמיות פתילה דולקת, הדת היא השמן, וכגורל הפתילה ככלות השמן כן גורל הלאמיות, אשר כל עוד לחלוחית של דת קימת, הלאמיות חי־ה, ועם יובש לחלוחית זו מיד הלאמיות מתה” (ח"ב, ע' 84).

כראוי לרומן זה, גם הנשים משתתפות באופן פעיל בנאומים ובברכות. רחל נושאת נאום “ליום בנותה בית בישראל” (ח"ב, עמ' 87), שבמרכזו הרעיון, כי לעם ישראל יש ייעוד, ברוח “תורת התעודה” של עם ישראל: “ללמד לעמים דעת א' בארץ” (ח"ב, עמ' 88). אמה של רחל אף היא מברכת אותה וסוקרת את עשרים שנותיה הראשונות של בתה, שבהן סבלה עמה יחד מכל המחלות שעברו עליה, ו“עד שזכיתי להובילך אל החופה, להביאך אל המסע אשר בו תחלי במסע החיים העצמי” (ח"ב, עמ' 96). שושנה אחותה של רחל, הולכת בדרכיה, והיא דור־ההמשך של הנשים היהודיות, החכמות והחזקות (ח"ב, עמ' 121).

המחבר, בן־ציון אלפס, אינו יכול להתאפק, שלא לסיים את הרומן ב“פרסום עצמי” של ספריו, כשהוא מתאר את משפחת יודנפרינד, בליל הפסח קוראת מתוך הספר ‘מעשה אלפס ופרי הגפן’ (ח“ב” עמ' 97). בסיום הרומן (ח"ב עמ' 124) פונה המחבר בשתי פניות ישירות אל קוראיו, המדגישות שוב, את הרגשת השליחות העזה המפעמת בו, ואת אמונתו החזקה בכוח החינוכי של הספרות בכלל ושל הספרים שהוא כותב בפרט. פניות אלה משולבות ב“גימיק שיווקי” אבל במהופך – מתנה במקום רכישה. גָּבר היוצר על הסוחר:

עצתי עצת אוהב נאמן

מי האיש אשר קרא הספור הזה פעם אחת, יוסיף ויקרא בו פעמים ושלש ואז ירגיש בעצמו תועלת נפלאה ממנו.

המחבר

הכרזה

האיש אשר יבטיח לי בהן צדקו כי יקרא את הספור הזה שלש פעמים בחדש הראשון ואחרי כן בחצי השנה הראשונה יקרא אותו פעם בכל חדש וישאילהו לשכניו וקרוביו ולא ימכרהו, אתן לו את שני חלק הספר הזה במתנה במוקדם.

המחבר

ראוי בן־ציון אלפס, וּראויים ספריו ביידיש ובעברית, למחקר מעמיק ומפורט שיקרב את מפעלו, הספרותי גם ללב הקורא המודרני, ויגלה את המשותף מבעד לחילוקי הדעות. ברעיונות רבים היה חדשן, נועז ומקורי. אמונתו בכוחה של המילה הכתובה בכלל וביצירות הספרות היפה בפרט לחנך ולשנות בני־אדם ראויה לכל שבח. גם מאמציו הרבים לחינוך הנשים ואמונתו בכוחן וביכולתן, יכולה למצוא מסילות ללבו של הקורא בן זמננו.

נובמבר 1998

 

ביבליוגרפיה    🔗

א. מספרי בן־ציון אלפס (מבחר מספריו בעברית):

‘מעשה אלפס. סוד קיומנו או המחנך’. ספור נאה על דבר אשה משכלת שהדריכה את בתה לפי שיטה חדשה: לקרות לפניה, מה שקרה לאבותינו מיום צאתם ממצרים, בטוב טעם ודעת, ובזה הטביעה בה ובחברותיה אהבה לעמנו ולתורתינו. ילמדו ישרים דרכה. מאת בן־ציון בהרב הגדול ר' ירמי' עקיבא זצ“ל אלפס מווילנא בעל מעשה אלפס ואוצר התורה. ירושלים תרצ”ד. נדפס בדפוס א. ל. כהנא, 92 עמ'.

‘מעשה אלפס. טעות נמהרה או אבוד עצמו לדעת’. ספור נפלא משני מתוכחים מר פרידמן עם מר הרטמן. מאת בן־ציון בהרב הגדול ר' ירמי' עקיבא זצ“ל אלפס מווילנא בעל מעשה אלפס ואוצר התורה. ירושלים תרצ”ד. נדפס בדפוס א.ל. כהנא, 32 עמ'. ראה בהמשך: ‘מאמר וויכוחי’ משנת תש"א.

‘מעשה אלפס. אהבה־לבבית טהורה’. ספור נחמד ונעים תוכו רצוף אהבה להאשת־חיל ברתא דמלכא. רומן. מאת הר“ר בן־ציון בהרב הגדול ר' ירמי' עקיבא אלפס. ירושלים תרצ”ד. נדפס בדפוס א. ל. כהנא. 2 חלקים בכריכה אחת: חלק א' 112 עמ‘; חלק ב’ 124 עמ'.

'מעשה אלפס. מאמר וויכוחי מחיי המהפכה ברוסיה". מאת: בן־ציון בהרב הגדול ר' ירמיה עקיבא זצ“ל אלפס ונלוה אליו הערות טובות ומועילות, ומאמרים נלבבים בעניני תקופת חיינו, מחתני הרב ניסן רבין מווילנא. דפוס א. מוזס שינקין 11 תל־אביב. [חש”ד: תש“א], קי”ג עמ'. עיבוד של ‘טעות נמהרה’ משנת תרצ"ד.

מעשה אלפס. תולדה וזכרונות'. תולדות ימיו וזכרונותיו של הרה“ג בן־ציון אלפס שליט”א בהרב הגדול ר' ירמי' עקיבא זצ“ל הדר־הזקנים ב”מושב זקנים וזקנות המאוחד" בירושלים. יוצא לאור ליוום מלאת לו תשעים שנה [ר“ח כסלו התש”א לפ“ק], על ידי ועד היובל, בצרוף שלשה “מאמרים נלבבים” בעניני תקופת חיינו מחתני הרב החה”ש ניסן רבין שליט“א מווילנא. ירושלים, ה’תש”א. ‘דפוס בית יתומים דיסקין, תלפון 2711. קכד עמ’.

רבי בן־ציון אלפס. ‘מעשה אלפס. סיפור’. הוצ' “נצח”, בני־ברק, תשל“ח 1978, רכ' עמ'. תרגם ועיבד: מ. צבי. כולל מבוא מאת א. ספרן: “רבי בנציון אלפס ז”ל. ציוני־חייו בתשעים שנות חייו המבורכים”, עמ' יא־כא. עיבוד מקוצר לרומן: ‘אהבה לבבית טהורה’.

ב. על בן־ציון אלפס

ר' בנימין [יהושע רדלר־פלדמן]. “בן־ציון אלפס. רומנטיקון לאהבת־הבורא” [מרחשון־כסלו תש“א], ‘משפחות סופרים (דברי הערכה על סופרים עבריים). פרצופים’, הוצ' הוועד הציבורי להוצאת כתבי ר' בנימין, תש”ך עמ' 133.

ברטל, ישראל. “‘זכרון יעקב’ לר' יעקב ליפשיץ – היסטוריוגראפיה אורתודוקסית?”, ‘מלאת’, ב‘, האוניברסיטה הפתוחה, תשמ"ד, עמ’ 409–424.

זיו, שפרה. ‘בן־ציון אלפס ומפעליו’. עבודת גמר בהנחייתה של ד“ר חוה טורניאנסקי, הוגש לחוג ליידיש, האוניברסיטה העברית בירושלים, אלול, תשל”ט, 73 עמ' (לא כולל את עמודי הנספח). זהו, ככל הנראה, המחקר המקיף היחיד על סופר זה, הדן בספריו ביידיש ובעברית. למחקר צורף נספח ביבליוגרפי המפרט את ספריו על פי סדר כרונולוגי הכולל 162 פריטים. תודה לעמיתי אברהם נוברשטרן על סיועו בפריט זה.

ש. ד. תר"ץ. “הרב בן־ציון אלפס – בן שמונים”, ההד' שנה ו, חוב' ה, עמ' 1.

תדהר, דוד. 1947.“הרב בנציון אלפס”, ‘אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו’, כרך שני, הוצ' ספרית ראשונים, עמ' 724–725.