רקע
אדגר אלן פו
המשקפים
אדגר אלן פו
תרגום: אהרן אמיר (מאנגלית)

לפני הרבה שנים מקובל היה להלעיג על הרעיון של “אהבה עם ראיה ראשונה”; אולם בעלי המחשבה, לא פחות מעמוקי הרגש, טוענים תמיד כי אכן קימת היא. ובאמת, מתוך תגליות הזמנים החדשים, בשדה מה שנִתן לקראו מַגְנֵטִיוּת אֶתִית או מַגְנֵטוֹ־אֶסְתֵטִקָה, מסתבר כי הטבעיות, ועל־כן, הכּנוֹת והעזות שבהרגשות אנוש הן אותן המתעוררות בלב כמו הִפָּעֲלוּת חשמלית – במלה אחת, כי השמחים ובני־הקָים שבאזיקי־הנשמות הם אותם שמבט־עין ירתקם. הודוי אשר אומר אני להתודות יוסיף עוד דוגמה על הדוגמות אשר לא־תספרנה כמעט לאמתותה של השקפה זו.

ספורי מצריכני לפרֵט כלשהו. עדין צעיר אני מאד לימים – בן פחות מעשרים־ושתים. שמי, כיום, הוא שכיח מאד אף המוני למדי – סימפּסון. “כיום” אני אומר; כי אך זה־מקרוב קוֹרֵאתי כן – בתוך השנה האחרונה לקחתי לי את שם־המשפחה הזה כחוק, על־מנת לקבל ירושה גדולה אשר הניח לי שאר־בשר רחוק אחד, אדולפוס סימפּסון, אֶסק'. העזבון מותנה היה בכך שאתקרא בשם המוריש – בשם־משפחתו דוקא; שמי הפרטי הוא נפוליאון בּוֹנַפַּרְטֶה – ביתר־דיוק, אלה הם הראשון והאמצעי בשמותי.

במדה של אי־רצון אצלתי לי את השם סימפּסון, שכן שם־משפחתי האמתי, פְרוּאַסַר, נתן בי גאוה אשר יֵקל לדונה לכף זכות – מתוך שסברתי כי יכול אני להתיחשׂ על המחבר בן־האלמות של ה – Chronicles. אגב־אורח, באשר לענין השמות, יכול אני לצין דמיון־צלילים מופלא שחל באקראי בשמות קצת מאבותי. אבי היה פלוני מֶסְיֶה פרוּאַסַר, מפריס. אשתו־אמי, אשר נְשאה בגיל חמש־עשרה – היתה פלונית מַדְמוּאַזֶל קרוּאַסַר, בתו הבכירה של קרוּאסר הבנקאי, אשר אשתו, בת שש־עשרה בלבד בהנשאה, היתה בתו הבכירה של פלוני ויקטור ווּאַסַר. מֱסְיֶה וואסר, למרבית־הפליאה, לקח לו אשה בשם דומה – פלונית מדמואזל מוּאסר, אף היא נערה רכה היתה בכלולותיה. נשואים מוקדמים אלה רגילים הם בצרפת. אכן, פה באים מואסר, וואסר, קרואסר, ופרואסר כולם בשלשלת אחת רצופה. את שמי שלי שניתי אמנם, כאשר אמרתי, לסימפּסון, כחוק וכדין, ומתוך אי־רצון רב כל־כך, עד כי היתה שעה בה הססתי ממש אם לקבל את הירושה על התנאי המרגיז וחסר־השחר התלוי בה.

אשר לסגולות אישיות, הרי איני חסר אותן כל־עיקר. אדרבה, סבור אני כי מבנה גופי נאה, ויש לי מה שתשעים־למאה מן הבריות יקראוהו יפי־תואר. גבהי חמש רגלים ואחת־עשרה זרת. שערי שחור ומתולתל. חטמי שפיר די־הצורך. עיני גדולות הן ואפורות; ואם כי, בעצם, רכות הן עד־להציק מאד, הנה מתוך מראיתן אין לחשוד בכל מום מהבחינה הזאת. החולשה עצמה אכן הכעיסתני תמיד גם כעס, ולכל תרופה נזקקתי – פרט להרכבת משקפים. באשר שוקק־עלומים הנני וטוב־מראה, מובן כי שואט אני אותן, ותכלית־מאון מאנתי לחבשן. ובאמת לא אדע דבר אשר ככה יְנַוֵל קלסתר איש צעיר, או אשר ככה יטבע בכל תוי פניו ארשת צניעות־מעושה, אם לא ארשת מובהקת של התחסדות וזקנה. משקף, כנגד זאת, יש בו טעם מפורש של גנדרנות והעמדת פנים. עד כה לא נזקקתי לא לזו ולא לזו. אולם הנה הכברתי כלשהו בפרטים האלה שסתם־אישיים הם, ואשר, סוף סוף, במעט נחשבו. דיֵני אם אוסיף ואומר כי מזגי חמום, פוחז, לוהט, מתלהב – וכי כל ימי מעריץ מסור הייתי לנשים.

ערב אחר בחורף שעבר נכנסתי לתא בתאטרון פ–, יחד עם חבר, מר טֶלְבּוֹט. היה זה ערב של אופרה, והתכניות בשרו גדולות ונצורות, וימלא הבית מפה־אל־פה. אכן, אנחנו הספקנו להשיג את המושבים הקדמיים אשר נשמרו לנו, ואשר אליהם, בעמל־מה, רָפַקנו דרכנו.

משך שעתים שם רעי, אשר היה משוגע־למוסיקה, כל מעיניו בבימה; ועד־כה־וכה התבדרתי אני בסקירת הקהל אשר בעיקרו מורכב היה עִדִית העיר ממש. אחרי אשר נוכחתי בדבר הזה, אומר הייתי להסב עיני אל ה־ prima donna, והנה רותקו וסומרו אל דמות באחד התאים הפרטים אשר פסחתי עליהם בסקירתי.

אלף שנים אם אחיה, לעד לא אשכח את עצמת־הרגש בה התבוננתי אל הדמות הזו. דמות אשה היתה זו, היפהפיה מכל אשר חזיתי מעודי. הפנים מופנות היו אל הבימה כדי כך שדקות־מספר נבצר ממני לראותן כמו, ־ אולם התוכן אלוהי היה; אין מלה אחרת אשר תמצא לתאר את תפארת התואם – ואף המלה “אלוהי” נראית חלושה עד־לגחוך ככתבי אותה.

קסמה של חמדת־תואר באשה – כֶּשֶׁף החנניות הנקבית – תמיד היה זה כוח אשר קצרה ידי מעמוד בפניו; אולם פה היה החן באנושי, בהתגלמותו, ה־beau idéal של חזיונותי המרקיעים והנלהבים ביותר. הדמות, אשר מבנה התא הניח לראותה כולה כמעט, היתה גבוהה משהו מן הממוצע, וכמעט־כמעט קרְבָה אל המלכותי, בלא הגיע עדָיו ממש. מְלֵאותה וסגלגלותה השלמה משיבות־נפש היו. הראש אשר רק ערפו נראָה, התחרה בחטובו בזה של פְּסִיכֶה היונית. וכובע הדור של gaze aérienne הציגהו לראוה יותר משהסתירו. זרוע ימינה תלויה היתה על מעקה התא, ובתָאֳמה הכָּלול העבירה חִיל בכל יצורַי. חלקה העליון של זו נתון היה בכפלי אחד השרוולים הפתוחים הרפויים המהלכים עתה באפנה. זה גלש אך מעט למטה מן המרפק. מתחת לו היה שרוול תחתון מעשה איזה בד דקיק, הדוק, שאחריתו חַפָּּת מלמלה יקרה, חננית על פסת־היד, גלוש וחשוף אך את האצבעות הענוגות לבדן, אשר על אחת מהן התנוצצה טבעת יהלום, שמיד ראיתי כי מופלגת היא בשויה. את הסגלגלות הנהדרה של אמת־היד הלם יפה צמיד אשר עטר לה, אף הוא קָשוט ונעטר נֵזר אבני־חן, המעיד, במלים שאין לטעות בן, גם על עושר הגבירה גם על אנינות־טעמה.

מחצית השעה, למִצער, לטשתי עיני אל צלם־המלכה הזה, משל כאלו הפכתי אבן פתאום; ובתוך פרק־זמן זה עמדתי על מלוא עצמת כל מה שנאמר או הושר בדבר “אהבה עם ראיה ראשונה” ועל מלוא אמתותו. רגשותי נבדלו לגמרי מכל אשר ידעתי עד הֵנה, אף נוכח המהוללות שבדוגמות חמדת־אשה. זיקת נפש אל רעותה, זיקה אשר בת־בלי־הסבר היא וכן, אנוס אני לאמור, מגנטית, כמו רתקה, לא רק את עיני, כי אם גם כל כח מחשבה ורגש בי, אל הדבר הנהדר אשר לפנַי. ראיתי – הרגשתי – ידעתי כי עד־מעמקַי, עד־שגעון, עד־אין־הָשׁיב מאוהב הנני – וזאת אף בטרם אראה את פני הנאהבת. וכה לוהטת היתה התשוקה אשר בערה בי, עד כי באמת האמנתי שלא תִשוך כלל, או רק מעט, אם יתברר כי תוי פניה, אשר עֲדֶן לא ראיתים, מן השכיחים הם: כח יוצא־כְּלל הוא טבע האהבה האמתית היחידה – האהבה עם ראיה ראשונה – וכה מועטה, לאמתו של דבר, תְלותה במסבות החיצוניות אשר אך לכאורה תחוללנה אותה ומשלו בה.

עודי אחוז בחבלי הערצה אל החזות הזאת הנחמדה, ורִגשת־פתאום אשר נפלה בקרֶב הקהל גרמה לה להסֵב פְלג־ראש לעומתי, עד כי ראיתי את חתך דיוקנה כולו. יפיו של זה עלה אף על אשר שערתי – ועם זאת היה בו דבר־מה אשר אִכְזבני בלא אשר אוכל לאמור אל־נכון מהו. “אכזבני” אמרתי, אולם לא זוהי המלה הראויה. הרגשותי הושבחו גם נעלו בבת־אחת. פחות מן הגעש נאצל עליהן ויותר מן ההתלהבות השלֵוה – מן המנוחה הנלהבת. הֲלך־רגש זה אולי העירהו מַבּע־המַדונה והמטרונית אשר לפניה; ועם זאת מיד הבינותי כי לבטח לא זה לבדו הוא שגָרַם. היה עוד דבר־מה – איזה רז אשר נפלא ממני – איזו ארשת בפנים אשר הֵפֵרה מנוחתי כלשהו עם שהגבירה את התענינותי ברב. לאמתו של דבר, נתון הייתי בעצם אותו הלך־הנפש אשר בו נכון איש צעיר ונוח־להתפעל לכל מעשה של הפרזה. לוא לבדה היתה הגברת, בלי ספק נכנסתי אל תאה ולקחתי עמה דברים; אולם שחק המזל ושנים היו עמה – אדון אחד, ואשה יפה־להפליא, אשר נראָה בעליל כי צעירה היא בשנים אחדות מרעותה.

בלבבי עינתי אלף דרכים להתודע בהן אל הקשישה שבגברות השתים, או, לפי שעה, מכל מקום, לראות את יפיה ראיה ברורה יותר. מעתיק הייתי את מקומי סמוך יותר למקומה, אולם מחמת גדישות התאטרון היה הדבר מן־הנמנע; וחומרת המקובלות אסרה, זה־מקרוב, אסור גמור על השמוש במִשְקף־האופרה במקרה אשר כזה, אף אלו שחק לי מזלי והיה עמי זה – אבל לא היה – ועל כן נואש הייתי.

לבסוף גמרתי בדעתי לפנות אל רֵעי.

“טלבּוֹט”, אמרתי, “לך יש משקף־אופרה, תנהו־נא לי”.

“משקף־אופרה! – לא! – וכי מה אתה סבור אעשה אני במשקף־אופרה?” בזאת נפנה בקוצר־רוח אל הבימה.

“אבל, טלבוט”, המשכתי, תופס בכתפו, “הלא תשמע לי? רואה אתה את התא הלז? – שם! – לא, השני. – הראית מימיך אשה יפהפיה כזאת?”

“יפה היא מאד, בלי־ספק”.

“תמהַ אני מי היא זאת”?

“מה, בשם כל מלאכי־עליון, אין אתה יודע מי היא? ‘בכך כמו תוכיח כי אתה עצמך בלתי־ידוע’, הלא היא מַדם לָלֶן המהוללה – יפת־היום par excellence, ושיחת העיר כולה. גם עשירה היא לבלי־חק – אלמנה – ובת־זוג דגולה מרבבה – אך זה הגיעה מפריס”.

“מכיר אתה אותה?”

“כן – יש לי הכבוד”.

“התְוַדְעֵנִי?”

“לבטח – במֵירב העונג; ומתי?”

“מחר, באחת, אפגשך אצל ב־”.

“יפה מאד; ועתה אנא עצור בלשונך, אם תוכל”

בדבר הזה האחרון הוכרחתי לשמוע לעצת טלבוט; שכן נקט מנהג חֵרְשוּת נחושה לגבי כל שאלה או רמיזה נוספת, ומוֹתר הערב לא שעה אלא למתרחש על הבימה בלבד.

בינתים לא הסרתי עיני מעל מדם ללן, ולבסוף זכיתי לראות את פניה מקֶדֶם תומָם. כלילות־חמדה היו אלו; זאת, כמובן, הגיד לי לבי קודם. אף לולא הניח טלבוט את דעתי לגמרי בנקודה זו – אולם אותו משהו סתום־מהָבֵן הוסיף להציקני. לאחרונה נמניתי וגמרתי כי אין חושַי משתאים אלא אל אי־זה מבע של רצינות, עצבות, או, נכון יותר, של לֵאות, אשר גרע משהו מן העלומים והרעננות אשר לַפּנים, אך לבעבור אֲצול עליהן הוד ועֶדנת מלאכים, ולשוות לה, כמובן, מבחינת מזגי המתלהב והרומנטי, ענין רב עשר מונים.

עודי זָן עיני ככה, נוכחתי לראות, לחרדתי הגדולה, מתוך זיע בלתי־נתפס כמעט אשר זעה הגברת, כי פתע הרגישה בלהט מבטי. אף על פי כן, מוקסם הייתי לגמרי, ונבצר ממני להַשעות עין, ולוא לרגע. היא הֵצֵדה פניה, ושוב לא ראיתי כי אם את החמוק החָצוב אשר לקדקדה. כעבור דקות מספר כמו לוא סקרנותה המריצתה לראות אם מביט עודני, שוב הסבה ראשה לאטה ושוב פגשה במבטי היוקד. עיניה האפלות הגדולות שפלו כהרף־עין, וסומקה עזה פרחה בלֶחיה. אולם מה נתמהתי לראות כי לא די שלא נתנה ראש שנית, כי אף העלתה מחגורתה דו־מִשקף ­– הגביהתהו – כִּוְנתו – ואחר התבוננה בי בעדו, במחשבה ובשום־לב, משך כמה דקות רצופות.

לו חזיז נפל לרגלי לא היתה תדהמתי עזה יותר – רק תדהמה – לא מורת רוח, לא שאט־נפש כלשהי; אף כי מעשה כה מחוצף מצד כל אשה אחרת עלול היה לעורר מורת־רוח או שאט. אולם הדבר כולו נעשה במנוחה כה רבה – בקור־רוח כה רב – בשלְוָָה כה רבה – בפנים מפיקות רום־מעלה, בקצרה – עד כי לא נכר כאן מאום מעזות־מצח סתם, ולא היו בי כי אם הרגשות התפעלות ופתיעה.

הבחנתי כי, כהגביהה את המשקף1 ראשונה, כמו אמרה די בסקירה חטופה, וכבר היתה מצניעה את המכשיר, והנה כמו נמלכה בדעתה ותגביההו שוב, וככה הוסיפה להתבונן בי בנוקב משך כמה דקות רצופות – חמש דקות למצער, בטוח אני.

המעשה הזה, שבלתי־רגיל הוא כל כך בתאטרון אמריקאי, עורר רבים מאד להסתכל, אף הֵסב רחש, או המיה סתומה, בקרֶב הקהל, דבר אשר רגע מִלאני מבוכה, אבל לא עשה כל רושם מפורש על מדם ללן.

אחרי אשר השביעה את סקרנותה – אם זה היה הדבר – שמטה את המשקף, ובמנוחה שבה לשית לבה אל הבימה; וחתך פניה מופנה היה עתה לעומתי, כבתחלה. הוספתי להסתכל בה בלי־חשׂך, אף כי היטב יָדֵעַ הייתי בגסות התנהגותי. עוד מעט וָאַרְא והנה זע הראש אט וקמעה; ועד מהרה נוכחתי לדעת כי, בעוד היא משימה עצמה כמביטה אל הבימה, הרי בעצם מתבוננת הגברת בשום־לב בי עצמי. למותר לאמור מה היתה השפעת התנהגות אשר כזאת, מצד אשה מצודדת־לב כל־כך, על רוחי הרגשנית.

אחרי אשר ככה בחנתְני ובדקתְני משך רבע־השעה אולי, פנתה מושאת־תשוקתי הנאוה בדברים אל האדון הנלוה עליה, וכדַבְּרה ראיתי ברור, על־פי מעופי־עין שניהם כי השיחה נוגעת בי עצמי.

עם גמר השיחה, שוב נפנתה מדם ללן אל הבימה, ודקות אחדות נראתה שקועה בהצגה. אפס כתום פרק־הזמן הזה נסערתי לבלי־חק לראותה שולפת, בַשניה את המשקף התלוי על צדה, נבטת נכחי כבתחלה, ובהתעלם מהמית הקהל המחודשת, סוקרת אותי, מכף־רגל ועד ראש, באותה שלוַת־פלא אשר קודם כה שִׂמחה את רוחי וָתַּכֵּהָ בתמהון.

מנהג יוצא־כלל זה, אשר מסך בי קדחת התרגשות גמורה – שגעון אהבה מוחלט – אִמְצני יותר משהרגיזני. בטֵרוף סגידתי הנלהבת, לא זכרתי כי אם את יֵשותה והוד־חמדתה של הדמות אשר לנגד עיני הלטושות. ברגע־של־כּוֹשֶר, כאשר דִמִיתי כי הקהל נתון כולו לאופרה, צדתי לבסוף את מבטה של מדם לַלַן, ובו־ברגע החויתי קידה קלה אך מפורשת.

היא האדימה עד־מאד – אַחַר הִשְעתה עיניה – אחר הביטה על סביביה אט ובזהירות, כמדומה על־מנת לראות אם הובחן במעשִׂי הפחוז – אחר רכנה לעומת האדון היושב לצדה.

עתה חדרתני עד־לבְעור ההרגשה כי העוֵיתי עשׂה, ואירא כי אך הוקע תוקיעני כרגע; ואלו במוחי רחפה, חפוזה וטורדת, חזות אקדחים ביום־מחר. אכן, הרבה וכהרף־עין הונח לי, כאשר ראיתי כי הגברת אך תמסור לאדון תכנית־מחזה בלי אומֶר; אולם הקורא אפשר יציר לעצמו כהוא־זה מתמיהתי – מהשתאותי העמוקה – ממבוכתי הפרועה, מבוכת לב ונפש – כאשר, כעבור הרף־עין, אחרי הציצה שוב בגנֵבה על סביביה, הניחה לעיניה האורות להנָבֵט תומָם והָכֵן אל עינַי אני, ואחר, בחיוך קלוש, חשוֹף קו מצהיר של שִׁנֵי־פנינים, החְוְתה בראשה שתי כפיפות־הֵן ברורות, מוטעמות וחד־משמעיות.

אין טעם, כמובן, להתעכב על חדוָתי – שׂיא־התלהבותי – על גְאוֹת לבבי בלי־מצָרים. אם אי־פעם עבר אדם על דעתו מעוֹצר אוֹשֶׁר, הייתי אני האיש ברגע ההוא. אהבתי. זו היתה אהבתי הראשונה – כך היתה הרגשתי. היתה זו אהבה־במְרומיה – בל־תתוֹאַר. היתה זו “אהבה עם ראיה ראשונה”; ועם ראיה ראשונה גם הוערכה והוּשבה.

כן, הוּשבה, כיצד ומדוע־זה אפקפק בכך גם רגע. מה בנין אחר יכול הייתי להעמיד על התנהגות אשר כזאת, מצד גברת כה יפה – כה עשירה – כה מושלמת בעליל – כה יקרת־הליכות – כה רמת־מעמד בחברה – כה כבודה־בתכלית מכל הבחינות, כאשר נראתה לי מדם ללן? כן, אהוב אהֵבַתני – כנגד התלהבות אהבתי השיבה התלהבות עִוֶרת – חדלת פְּשָׁרָה – חדלת־חשבון – נצחת – ונטולת כל־סיָג כשלי! אכן, את הדמיונות וההגיונות האלה משיבי־הנפש הפסיקה עתה ירידת המסך. הקהל קם; ותכף בא השאון הרגיל. עזבתי את טלבוט בפתאום ובכל מאמצַי עמלתי להדחק ולקרב יותר אל מדם ללן. חפצי זה לא עלה בידי, בעֲטִי ההמון, ולכן נואשתי לבסוף מן הרדיפה, ואשים פעמי בַיתה; וכנגד אכזבָתי על אשר נמנע ממני לגעת אף באמרת שמלתה, התנחמתי במחשבה כי למחרת היום יציגני טלבוט לפניה, כיאה וכמקובל.

אותו מחר בא לבסוף; לאמור, שחרוֹ של יום דרך לאחרונה על ליל־יְגיעה ארוך וקצר־הרוח; ואַחַר היו השעות עד “אחת” זוחלות־כשבלולים, נכֵאות, אין־סְפור. אבל אף סטמבוּל, אומרים, יש לה אחרית, וענוי־הצפיה הממושך בא עד־אחרית. הִכה השעון. כתום הצליל האחרון, נכנסתי אצל ב־ ודרשתי לטלבוט.

“איננו!” אמר המשרת, משרתו של טלבוט.

“איננו!” החזרתי, מרתיע וכושל חצי מנין פסיעות לאחור – “הבה ואומר לך, אישי הטוב, כי הדבר הזה לא יתכן ולא יסכון כל־עיקר; מר טלבוט אינו נעדר. מה זאת אומרת?”

“מאומה, אדוני; רק שמר טלבוט איננו. זה הכל. הוא יצא אל ס־, תכף לאחר פת־שחרית, וצוה לאמור כי לא יהיה עוד בעיר משך שבוע”.

עמדתי שְׁתוק־בעתה־וחרון. בקשתי להשיב, אך לשוני דבקה אל חכי. לאחרונה סבותי על עקבי, מכחיל בחימה, ומעַתד בלבבי את כל מטֶה בני־טלבוט אל מעמקי צלמות. נראֶה בעליל כי ידידי אנין־הדעת, קנאי־המוסיקה שכח את וִעודו עמי – שְׁכחו תכף לקביעתו. מעולם לא היה מקפיד במאד לקים את דברו. לא היתה תקנה כך; עמֵל כמיטב יכלתי להשכיח את רִתחתי, נשרכתי לי במעלה הרחוב, ואני תוקף כל גבר מודע אשר אפגוש בחקירות בטֵלות על מדם ללן. מתוך השמועה ידועה היא, כך נמצאתי לָמד, לַכל – לרבים, ידועה היא למראֶה – אולם זה לה אך שבועות ספורים לשִׁבתה בעיר, ועל כן מעטים מאד הם אשר יכירוה פנים. אלה המעטים באשר עודם זרים־ביחס, לא יוכלו, או לא יאבו, להרשות לעצמם להציגני לפניה אגב בקור רשמי של שחרית. עודי עומד כך, נואש, מסיח עם שלשיַת ידידים במוּשָׂא־לבבי העליון־על־הכל, והנה המוּשָׂא עצמו חולף על פנינו.

“חי־נפשי, הנהי!” קרא האחד.

“יפה־להפתיע!” הכריז השני.

“מלאך עלי־אדמות!” התיז השלישי.

נשאתי עינַי; ובמרכבה פתוחה אשר קרבה אלינו, עֲבור ברחוב לאִטה, ישבה הדמות המצודדת מן האופרה, בלוית הגברת הצעירה ממנה אשר ישבה עמה בתאה.

“רעותה גם היא עומדת־בצעירותה להפליא”, אמר האחד מן השלושה אשר דבר ראשונה.

“להדהים”, אמר השני; “עדין מזהירה היא גם הַזְהֵר; אולם האמנות תפליא לעשות. על דברתי, מראֶהָ טוב משהיה בפריס לפני חמש שנים. אשה יפה היא עדין; – אינך סבור, פרואסר? – סימפסון, רצוני לאמר”.

עדין!” אמרתי, “מדוע לא תהי כן? אולם כנגד חבֶרְתה הריהי כנר־אגמון לעומת כוכב־הערב – גחלילית לעומת נוגה־צפון”.

“חַ! חַ! חַ! – ראֵה, סימפסון, הרי אתה חכם־להתמיה בגִלוי תגליות־מקוריות, רצוני לאמר”. וכאן נפרדנו, כשאחד מן השלושה מתחיל לפזם פזמון ווֹדֶוִיל עלז, אשר ממנו לכדה אזני רק את השורות –

Ninon, Ninon, Ninon ă bas –

A bas Ninon De L’Enclos!

במהלך המערכון הזה היה, מכל־מקום, דבר אחד אשר הביא לי נחמה רבה, אף כי כּלכּל את התשוקה הבוערת בי. כאשר עברה־התגלגלה מרכבת מדם ללן על פנינו, הבחנתי כי הכירתני; וגדולה מזו, בּרֵך ברכתני, בנעלֶה מכל החיוכים אשר יצוירו בדמיון, בסמן הכרה ברור ומפורש.

אשר להתוָדעות, נאלצתי לחדול מקוות לה, עד בוא העת וראה טלבוט לנכון לשוב מן הפְּרזים. בינתיים הייתי מתמיד לשחֵר כל מקום־ידוע־שם של שעשועי פומבי; ולבסוף, בתאטרון בו ראיתיה ראשונה, זכיתי באושר העלאי לפגוש בה ולשוב להחליף עמה מבטים. אכן, הדבר הזה לא ארע אלא מקץ שבועים. עד אז שואל הייתי ודורש לטלבוט במלונו, מִדֵי יום, ומדי יום אחזתני עֲוית־חֵמות לשמע ה“לא בא עוד” מפי משרתו.

בערב המדובר, אפוא, הייתי נתון במצב שאינו רחוק משגעון. מדם ללן, הוגד לי, פריסאית היא – זה־מקרוב הגיעה מפריס – כלום לא יתכן כי תשוב פתאום? – תשוב בטרם יחזור טלבוט – וכלום לא יתכן כי בזאת תאבד ממני לעד? נוראה היתה המחשבה מנשוא. הואיל ועתיד אשרי מונח היה בכף, גמרתי אומר לפעול בחֲלֵטות־גבר. בקצרה, עם גמר המחזה, התחקיתי אחר הגברת עד למעונה, רשמתי לי את הכתובת, ולמחרת בבוקר שלחתי לה מכתב שופע ומלוטש, בו שפכתי את כל לבי.

בוטים היו דברי, גלויים – בקצרה, חדורי עצמת־רגש. מאום לא הסתרתי – אף לא את חולשתי. הזכרתי את המסבות הרומנטיות של פגישתנו הראשונה – אף את המבטים אשר חלפו בינינו. הפלגתי ואמרתי כי בטוח אני באהבתה; ואת הבִּטחה הזאת, הם עזוז מסירותי שלי, הבאתי כשני צדוקים להתנהגותי, שבלעדי זאת הלא אין לה כפרה. כצדוק שלישי הבאתי את פחדי פן תעזוב את העיר בטרם תמצא לי שעת־הכושר להתודעות רשמית. בסיום האגרת, סעורת־ההתלהבות מכל שהועלה על־גליון, תארתי בגלוי־לב את מעמדי החמרי – את רב־עשרי – ואציע את לבבי ואת ידי.

מעונה צפיה חכתי לתשובה. אחרי עבור מאת־שנים, כמדומה, באה זו.

כן, בוא באה. עם כל שיֵרָאֶה הדבר רומנטי, באמת קבלתי מכתב ממדם ללן – מדם ללן היפה, העשירה, הנדגלה. עיניה – עיניה הנהדרות לא הזימו את לבבה האציל, כצרפתיה אמתית נשמעה למצוות בינתה הכֵּנות – ליצירי לבבה הנדיבים – מתוך בוז לגנוני ההתחסדות המוסכמים של העולם. היא לא בזתה את ידי המושטת, לא חסתה בשתיקה, לא החזירה את מכתבי בלא לפתחו. לא כי אף שלחה אלי בתשובה מכתב כתוב בעצם אצבעותיה הענוגות. וזו היתה לשונו:

"מסיה סימפסון יסלך לי שלא לכתוף השפא היפא של ארץ שלו כול־כך טוף. זה רק לא מזמן רף אני מגיע, ואוד לא יש לי אזדמנות כדי בשביל – l’étudier.

"עם האתנצלות אזות בשביל הנוסך, אני לאמור עכשף, אהה! – מסיה סימפסון לנחש מה רק נכון מאת. אני צריך לאמר איותר? אהה! אני לא כבר דברתי איותר מדאי?

“יוז’ני ללן”

את הפתק הזה נאצל־הרוח נשקתי אלף־אלפי פעמים, ובגללו ודאי עשיתי עוד רבוא מעשים מוגזמים שעתה פרחו מזכרוני. אפס טלבוט עדין לא בא. אהה! לוא יכול לציר לעצמו אף כהוא־זה מן הסבל שגרם העדרו לידידו, הלא טס האיש כְּמוּר־המזג מיד לישועתי? מכל־מקום, עדין לא בא. כתבתי. הוא השיב. עסק דוחק מעכב אותו ־ אולם במהרה יחזור. מבקש הוא ממני כי אמשול ברוחי – כי אבצור את עזוז רגשותי –כי אקרא ספרים מרגיעים – כי לא אשתה משקה עז מיין הוֹק – וכי אעזֵר בתנחומות הפילוסופיה. הכסיל! אם לא יכול לבוא בעצמו, מדוע, בשם כל אשר שֵׂכל בו, לא יכול לצרף מכתב של הֶצֵג? שבתי וכתבתי אליו ואפציר בו כי יחיש אלי מכתב אשר כזה. על מכתבי השיב אותו משרת, בעפרון על גב המעטפה. הנָבָל חָבַר עם אדוניו בפרזים:

"יצא את ס־ אתמול, אל סביבה לא ידועה – ולא אמר לאן – או מתי ישוב – אז חשבתי הכי טוב להחזיר המכתב, כיון שאני יודע את כתב־ידך, ואיך שאתה תמיד, פחות או יותר, ממהר.

שלך בנאמנות,

סטבס".

לאחר זאת, למותר הוא לאמר כי הקדשתי לאלוהי התופת את האדון כאת משמשו: – אולם הכעס לא הועיל הרבה, ונחמה בתלונה לא נמצָאה.

אולם עוד עצה אחת נותרה לי, היא עצת העזות הטבועה בי. עד כה עמדה לי יפה, ועתה גמרתי אומר להִוָּעֵל בה עד־תום. לבד מכך, לאחר חליפת האגרות בינינו, מה מעשה של העדר־נמוסים סתם אוכל לעשות, עד גבול ידוע, וחשבתהו מדם ללן לי לחטא? מאז פרשת המכתב, נוהג הייתי לִצְפּות את ביתה, וככה גליתי כי, בבין־השמשות בקֵרוב, רגילה היא לשׂוּחַ, באין עמה מלַוה מלבד כושי אחד עוטה־שׂרד, בככר פומבית הנשקפת אל חלונות מעונה. פה, בתוך הבוסתנים המלבלבים והמצֵלים, באפלולית האפורה אשר לערב חצות־קיץ, ראיתי לי את שעת־הכושר ואקח עמה דברים.

על־מנת להיטיב הַטְעוֹת את המשרת הנלוה אליה, עשיתי זאת דרך־בטחה כמודע ותיק וקרוב. בישוב־דעת פריסאי־לאמתו, נענתה מיד, ולשלום הושיטה יד קטנה המלבבת מאין־כמוה. המשַׁמש נרתע לאחור מיד, ובלבבות מלאים־על־גדות שוחחנו באריכות ובלא־סוּגוּת על אהבתנו.

הואיל ובדבור רהוטה היתה האנגלית של מדם ללן אף פחות מבכתיבה, בהכרח היתה שיחתנו צרפתית. בלשון־מֶתק זו, היאה כל־כך לַתשוקה, נתתי פורקן להתלהבות טבעי הנמהרת, ובצחות־לשון ככל אשר אוכל פצרתי בה להֵאות לנשואים מיד.

לשמע קוצר־הרוח הזה חיכה. נאחזה בנמוק הנושן של דרך־ארץ – אותו דחליל המונע רבים כל־כך מאושר עד אשר יחלוף עולמית הסכוי לאושר. במֵירב הפחזות הודעתי בקרֶב ידידי, הֵעירה, כי חפץ אני להתודע אליה – ובכך הודעתי כי איני מודע אליה – כך, אפוא, לא יתכן עוד להעלים אימתי הכרנו איש את רעותו בראשונה. ואחר רמזה, בסומק־מה, עד־מה קרוב היה מועד הכרותנו זאת. נשואים מיד יהיו דבר אשר־לא־כן – דבר־לא־מהוגן – דבר שהוא בחזקת outré. כל זאת אמרה בכמין תמימות מקסימה אשר לִבּבתני עם אשר העציבה ושכנעה אותי. כן אף הפליגה הגברת והאשימתני, דרך־צחוק, בבהילות – בפחזות. היא שאלה ממני לזכור כי בעצם אף אינני יודע מי היא – מה סכוייה, קשריה, מעמדה בחברה. היא בקשה ממני, אך באנחה, לשוב ולשקול את הצעתי, ותקרא לאהבתי כִּסְלָה – אור־שולָל – משאת־בדים או דמיון בת־רגע, בריאה פורחת וערטילאית שיותר משחוללה הלב חוללה הדמיון. את הדברים האלה הגתה בעוד צללי הדמדומים המתוקים מתחשרים ומאפילים על סביבנו – ואחר, בלחיצת־יד רכה, לחיצת יד־פֵיָה, הרסה, בבת־רגע אחת מתוקה, את כל הבנין המפולפל אשר כוננה.

השיבותי כמיטב יכלתי – כאשר ישיב אך אוהב אמתי. באריכות ובהתעקש דברתי על מסירותי, על תשוקתי – על יפיה המופלג, ועל הערצתי הנלהבת. בסיום דברי עמדתי, בחותך, על הסכנות אשר בהן רצוף אורח האהבה – אותו אורח האהבה האמתית שלעולם אינו מתנהל למישרים – ומכאן הסקתי מסוכן הוא להאריך אותו אורח שלא־לצורך.

נמוק זה האחרון כמו הֵרַך סוף־סוף את קשי החלטתה. לבה נכמר בקרבה; אולם יש עוד מניעה, אמרה, אשר ברי לה כי לא חשבתי עליו כראוי. זוהי נקודה עדינה – עדינה במיוחד כאשר תעוררנה אשה; בהזכירה אותה, רואה היא כי עליה להעלות את רגשותיה קרבן; אפס, למעני, לא יִקַּר כל קרבן. כונתה לשאלת הגיל. היודע אני – היודע אני תומם באי־התאמה זו שבינינו? כי יעלה גיל הבעל בשנים מספר – אף בחמש־עשרה או עשרים – על גיל אשתו, דבר זה מתקבל על דעת הבריות אף נאה הוא בעיניהם: אבל היא תמיד סבורה היתה כי שנות האשה לעולם אל להן לעלות במספר על שנות הבעל. אי־התאמה ממין בלתי־טבעי זה, תכופות מדי, אהה! גורמת היא חיי מְרוּדִים, והנה היא ידוע לה כי גילי אינו למעלה משתים־ועשרים; ואני, כנגד זאת, אולי איני יודע כי שנות יוזֶ’ני שלי רבות מכך בשעור נכר עד־מאד.

בכל אלה היה משום אצילות־נפש – יְקר־תום – אשר ענגוני – אשר לבבוני – אשר לנצח סִמְרְרו את אזיקי. כמעט ולא יכלתי לבצור את עזוז־הרגש אשר עברני גם שטפני.

“יוז’ני מתוקתי”, קראתי, "מה כל הדבר הזה אשר תאמרי? שנותיך רבות במדה ידועה משנותי, אך מה אפוא? מנהגיו של עולם הלא אינם אלא הבלי־הבלים מוסכמים. לאותם אוהבים כמותנו, מה חלוק בין שנה לשעה? אני בן עשרים־ושתים, את אומרת; יהי כן: בעצם רשאית את לאמור, תכף־ומיד, כי כבן עשרים־ושלוש הנני. והנה את עצמך, יוז’יני יקירתי, מספר שנותיך אי־אפשר שהוא יותר – אי־אפשר שהוא יותר – שהוא יותר – מ – מ ־ מ – "

פה החרשתי בת־רגע, מצפה לכך שתפסיקני מדם ללן ותפֵרש מה גילה הנכון. אולם אשה צרפתיה בנדיר תגיב במישרים, ובהשיבה על שאלה מכבידה, תמיד יש עמה איזה פֶּטֶר־מענה מעשי משלה. במקרה הנכחי שמטה לבסוף יוז’ני, אשר זה רגעים מספר כמו מחפשת היתה משהו בחיקה, מִזעֶרת אל הדשא, ואת זו הרימותי מיד ואגיש לה.

“החזק בה!” אמרה, אגב חיוך מן המצודדים אשר בחיוכיה, “החזק בה למעני – למען זאת המצוירת פה ציור חונפני ביותר, לבד מזאת אולי תגלה, בגב הזוטית הזאת, את עצם המענה אשר כמו תבקשהו. אמנם, מחשיך עתה – אבל תהיה לך שהות לבדקה מחר בבוקר. עד כה וכה, לוֵה תלוֵני הביתה הערב. ידידַי אומרים לערוך איזו מסבת נגינות קטנה. כן אוכל להבטיחך משהו זמרה נאה. אנו הצרפתים איננו כלל נוקדים כמוכם האמריקאים, ולא אתקשה להגניבך, בתורת מודע ותיק”.

בזאת נטלה את זרועי, ואני לִויתיה לביתה. המעון נאה היה למדי, ומרוהט, סבור אני, בטוב־טעם. אכן, בנקודה זו האחרונה כמעט איני מוסמך להוציא משפט; כי אפלולית שרתה בַּכל כשהגענו; ובכְּבודים שבמעונות האמריקאיים כמעט לא יראו אורות, בתקופת הקיץ הלוהטת, בשעה זו הנעימה בשעות היום. שעה לערך אחרי בואי הודלקה אמנם מנורה סכוכה בטרקלין הראשי; והחדר הזה, נוכחתי לראות אפוא, ערוך היה בטוב־טעם בלתי רגיל ואף בפְאֵר; אבל שני חדרים אחרים שבאגף, אשר בהם בעיקר התאספה החבורה, עמדו כל הערב כולו בצִלָּה נעימה עד־מאד. אכן זה מנהג מחוכם, המניח לאנשים למִצְער בחירה בין אור וצל, וידידינו מעבר־הים אך השכילו לנקטו תכף־ומיד.

הערב אשר ככה בליתיו היה בלא־תפונה המעַנֵג מכל אשר ידעתי מעודי. מדם ללן לא הפריזה בכשרונות הנגינה של ידידיה; וכַזמרה אשר שמעתי כאן לא שמעתי מעולם בשום חוג פרטי מחוץ לוינה. הנוגנים רבים היו ומצוינים. השירה שירת גברות היתה בעיקר, ולא היה מי שלא ייטיב זַמֵּר. לבסוף, כהִשָׁמע קריאה נחרצה אל “מדם ללן”, קמה כרגע, בלא העמדת־פנים וערעור, מן הדרגש אשר עליו ישבה לצדי, ובלוית אדון או שנים וידידתה שמִן האופרה, פנתה אל הפסנתר שבַטרקלין הראש. אמרתי ללוותה בעצמי, אבל הרגשתי כי, בשים־לב למסבות כניסתי אל הבית, טוב־טוב לי להשאר במקומי באין־מבחין. ככה נִטלה ממני ההנאה לראותה, גם אם לא הנאת שמיעתה, בְּזַמרה.

הרושם אשר חוללה בנכחים כמו חשמלי היה – אבל הִפּעֲלותי אני היתה אף יותר מכך. לא אדע איך אתאר זאת כּמוֹ, קצת נבעה, בלי ספק, מן האהבה בה הייתי חדור; אולם בעיקרה, מהיותי משוכנע ברגישותה המופלגת של המזמרת. יפָּלא מן האמנות לָחון מנגינה או קטע־שיר הטעָמה לוהבת יותר מזה שלה. הגיָתה את הרומנסה באוֹתֶּלוֹ – נעימת קולה בהַביעה את המלים “Sul mio sasso”, בַקַפּוּלֶטִי – עודה מצלצלת בזכרוני. צליליה הנמוכים היו דבר־פלא ממש. קולה כלל שלש אוֹקְטָבות שלמות, מקוֹנטראלטוֹ D ועד לסופּרַנו הגבוה D, ואף כי חזק היה דֵי מַלֵּא את אולם סן־קרלוֹס, הפיק, בדיקנות מדוקדקת ביותר, כל קָשֶׁה בִיצירה קולית – עלֹה ורדֶת סולמות, סלסולי־סיום, או fiorituri. בנעילת הסוֹנַמְבּוּלָה הטביעה רושם מופלא ביותר במלים:

Ah! Non guinge uman pensiero

Al content ond 'lo son piena.

פה, מְחַקה את מַלִיבְּרַן, שִׁנתה מן הפסקה המקורית של בֶּלִינִי, וקולה ירד אל הטנור G , אשר, אגב מַעֲבר מהיר, עלתה אל ה־G מעל לבית שבסופרנו, פָּסוֹחַ על פְּסיקה בת שתי אוקטבות.

כקומה מאצל הפסנתר לאחר מעשי־נסים אלה של תפוקת קול, חזרה לשבת לצדי; אז הגדתי לה, במלים נלהבות ביותר, עד־מה שמחתי בזמרתה. על פתיעתי לא אמרתי כלום, ועם זאת אכן נפתעתי נאמנה; שכן משום חלישות־מה, או, נכון יותר, משום משהו רפיפות רוטטה שהיתה בקולה בשיחה רגילה, נכון הייתי לצפות כי בזמרה לא תצטיין כלל.

עתה היתה שיחתנו ארוכה, רצינית, בלתי־מופרעת, וחדלת סוגות כלשהי. לבקשתה ספרתי הרבה מפרשיות חיי בשחרותם, ועצורת־נשימה הקשיבה לכל מלה שבספור־המעשה. אני לא הסתרתי דבר – הרגשתי כי איני זכאי להסתיר דבר – הרגשתי כי איני זכאי להסתיר דבר – מאהבתה־אֱמונים. מתוך שעודדני תום־לבה בנקודה העדינה של גילה, לא די שהעליתי, בפתחון־לב שלם, פרטים מחטאי הזוטים המרובים, אף הודיתי תומָם באותם מומי נפש ואף מומי גוף, אשר גלוים, ככל שהוא מצריך מדה גדולה יותר של אומץ, יותר הריהו בחזקת עדות־אהבה ודאית. נגעתי בעבֵרות ימי־למודַי – בהתפרעויותי – בסביאותי – בחובותי – בעגבובַי, אף הפלגתי וספרתי על שעול שָׁחוף כלשהו אשר הציקני בזמן מן הזמנים – על שגרון נושן – על דקירת צִינית תורשתית – ובסִכום הדברים, על הרַכּוּת המרגיזה והמטרידה, אך המוסתרת עד כה בקפדה, אשר לעיני.

“בנקודה הזאת האחרונה'', אמרה מדם ללן, בצחוק, “כלל לא בחכמה עשית שהתודית; שכן, לולא הודוי, ברי לי כי איש לא היה מאשימך בפשע הזה. דרך אגב”, המשיכה, “כלום זכור לך – " וכאן דמיתי כי רואה אני ברור, אף בעצם האפלולית אשר בחדר, סומק מפציע בלחיה –”כלום זכור לך כלשהו, mon cher ami, עֵזר־העין הזה התלוי עתה בצוארי?”

כדַַברה גלגלה באצבעותיה אותו דו־משקף עצמו שכה הכביר עלי מבוכה באופרה.

“היטב־היטב – אהה! אזכור”, קראתי, ואני לוחץ בהמון־רגש את היד הענוגה המושיטה לי את המשקף לבדקו. היה זה צעצוע מרכב ומפואר, יְקר פתוחים וחוטי־זהב, ומתנוצץ באבני־חן אשר, אף באור הלקוי, לא יכלתי שלא להבחין ברוב ערכן.

“Eh bien! Mon ami”, שבה לדבר במשהו מאור־פנים אשר הפתע הפתיעני – “Eh bien! Mon ami” באמת־ובתמים בקשת ממני חסד אשר הואלת לכנותו יָקָר־מִמְחִיר. חפצת כי אתן לך את ידי ביום מחר, אם אֵאוֹת להפצֵרך – וכן אוסיף־נא, לחנוני לבבי אני – כלום לא רשאית אהיה לשאול ממך בתמורה מַתת –מתת קטנה מאד?"

“הגידי!” קראתי בעזוז אשר כמעט הסב אלינו את עיני החבורה, ורק נכחותם לבדה עצרה בי מנפול בפחז לרגליה. "הגידי מהי, “אהובתי, יוז’ני שלי, יחידתי! – הגידי מהי! – אבל, אהה, כבר נתונה היא בטרם תגידי”.

“אם כן אפוא תתגבר, mon ami”, אמרה, “למען יוז’ֶני אשר הבאת, על החולשה הקטנה הזאת אשר בה הודית לאחרונה – זו החולשה שנפשית היא יותר משהיא גופנית – ואשר, הבה אבטיחך, סותרת היא כל־כך את אצילות טבעך האמתי – נוגדת כל כך את תום אפיך הרגיל – ואשר, אם יונח לה עוד, ודאי תביאך, במוקדם או במאוחר, באיזה מצב בלתי־נעים ביותר. אתה תתגבר, למעני, על ההתחפשות הזאת הגורמת לך, כאשר תודה בעצמך, להכחיש, בשתיקה או במרומז, את רפיון ראיתך, כי אכן מכחיש אתה את הרפיון הזה כשאתה ממאן להזקק לאמצעי המקובל להחלץ ממנו. תבין אפוא, אם אומר כי מבוקשי הוא שתרכיב משקפים: ־ אי, הס! כבר הסכמת להרכיבן, למעני. קבל תקבל את הצעצוע הקט אשר בידי עתה, ואשר, אף כי מפליא הוא להועיל לָרואות, לא כביר ערכו, בעצם, כתכשיט. רואה אתה כי, על־ידי סבוב קל־שבקלים לכאן – או לכאן – אפשר לחבשו בחינת משקפים, או לתתו בכיס החזיה בחינת משקף. מכל־מקום, בצורה הראשונה, ודרך־קבע, כבר הסכמת אתה לשאתו למעני”.

הבקשה הזאת – כלום שומה עלי להודות? – הביכתני לא מעט. אולם התנאי שאליו צומדה לא הניח, כמובן, כל מקום שהוא לפקפוקים.

“כן אעשה!” קראתי, מלוא ההתלהבות אשר יכולתי לאזור ברגע ההוא. “כן אעשה – בשמחה־ובששון הסכמתי. מקריב אני כל רגש למענך. הלילה נושא אני את זה המשקף היקר, בחינת משקף, על לבי; אולם אך ידרוך שחרו של אותו בוקר בו יותן לי לקראך אשתי, אשימהו על – על חטמי – ושם אשאהו להבא עד־עולם, בצורה שהיא רומנטית פחות, ומהודרת פחות, אך שימושית בהחלט יותר, כחפצך”.

עתה נסבה שיחתנו על פרטי תכניותינו ליום המחרת. טלבוט, נודע לי מפי ארושתי, אך זה הגיע לעיר. אני אראהו תכף־ומיד, ואַשיג מרכבה, מסבת־הטרקלין אל־נכון לא תסתים לפני שתים; ולשעה הזאת יהיה כלי־הרכב בפתח; או אז, בערבוביה שאגב פרישת הקרואים, הנקל יהיה למדם ל. להכנס בה באין־מבחין. אז נבוא לביתו של כומר שיהיה נכון לשַׁמֵּש; שם ננשא, נניח את טלבוט ונצא למסע קצר למזרח; ומשיבי־הטעם שבכאן נניח להם לחוות דעתם על הענין ככל שיראו לטוב להם.

אחרי ערכנו את כל התכנית הזאת, פרשתי לי מיד, ואצא לחפש את טלבוט, אבל בדרך לא יכולתי להתאפק מהכנס אל בית־מלון, על־מנת לבחון את המִזְעֶרֶת; וזאת עשיתי בעזרת הזגוגיות רבות העצמה. מראה־הפנים היה יפה־להלל; – העינים הגדולות המזהירות ההן; – האף היוני הגאה הלזה; – שפעת התלתלים השחורים הללו! – “הה!” אמרתי לנפשי בעליצות, “אכן זה צלם אהובתי החי!” הפכתי את המזערת, ועל גבה גליתי את המלים – “יוז’ני בת עשרים ושבע שנים ושבעה חדשים”.

מצאתי את טלבוט בבית, ומיד הודעתיו את טוב מזלי. הוא הצהיר, כמובן, כי נדהם הוא להפליג, אך ברכני מקרב לב, והציע את עזרתו ככל אשר תמצא ידו. הקצרה, בצענו את תכניתנו לכל פרטיהן; ובשעה שתים בבקר, עשר דקות לבד לאחר הטכס, מצאתי את עצמי במרכבה סגורה עם מַדַם לַלַן – עם מרת סימפסון, עלי לאמור – ואנחנו נוסעים במהירות רבה אל מחוץ לעיר, במגמה צפונית־מזרחית.

טלבוט קבע לנו כי, הואיל ועתידים אנו להיות ערים כל הלילה, תהיה תחנתנו הראשונה בכפר ק – מרחק כעשרים מיל מן העיר, ושם נסעד פת־שחרית מוקדמת וננפש קמעה, בטרם נמשיך בדרכנו. בארבע בדיוק אפוא עצרה המרכבה בפתח הפונדק הראשי. ידי סמכה את אשתי הנערצה בצאתה, ומיד הזמנתי פת־שחרית. עד כה וכה הכניסוני אל לשכה קטנה, ונשב שם.

לעת הזאת כמעט דָרַך השחר אם לא האיר בוקר; וכהתבונני, כמכושף, אל המלאך אשר לצדי, עלה פתאם על דעתי הרעיון המוזר כי, בעצם, הרי זה לי הרגע הראשון ממש, מאז הכירי את החמדה המהוללה אשר למַדַם לַלַן, שמזמן לי העונג לראות מקרוב את החמדה הזאת באור־יום.

“ועתה, mon ami”, אמרה היא, נוטלת את ידי, ומַפסקת בכך את הֲלַךְ־ההרהורים הזה, “ועתה, mon cher ami, מאחר שהיינו לאחדים לבלי־הַפְרֵד – מאחר שנכנעתי ללהט הפצרך, ומלאתי חלקי בהסכם אשר בינינו – סבורה אני כי לא שכחת שגם עליך חסד קטן להעניקו – הבטחה קטנה אשר אתה אומר לקימה. אה! הבה אראה! הבה אזכור! כן; הנקל הוא לי להעלות בזכרוני בדיוק את דברי ההבטחה היקרה אשר הבטחת ליוז’ני בליל אמש. הקשב! ככה דברת לאמור: כן אעשה! – בשמחה־ובששון הסכמתי! מקריב אני כל רגש למענך. הלילה נושא אני את זה המשקף היקר בחינת משקף, על לבי; אולם אך ידרוך שחר אותו בוקר בו יותן לי לקראך אשתי, אשימהו על – על חטמי, – ושם אשאהו להבא עד־עולם, בצורה שהיא רומנטית פחות, ומהודרת פחות, אך שימושית בהחלט יותר, כחפצך; אלה היו הדברים בדיוק, בעלי היקר, האין זאת?”

“אמנם כן”, אמרתי: “זכרונך מצוין; אף אין בי כל נטיה, יוז’ני יפתי, להשתמט ממלא את ההבטחה המצערה הכלולה בהם. הנה! רואה? הולמות הן – באמת – לא כן?” ובזאת, אחרי התקיני הזגוגיות כדרך משקפים רגילות, שמתין בזהירות במקומן הראוי; ואלו מדם סימפסון, מיטיבה כובעה ומשכלת זרועותיה, ישבה תמורה ודרוכה על כסאי, ישיבה נוקשה ומדוקדקת כלשהו, אף בלתי־כבודה כלשהו.

“אל אלוהי האדירים!” קראתי, כמעט בעצם הרגע בו נכונה מסגרת המשקפים על חטמי – “הי! אל אלוהי האדירים! – וכי מה זה היה לזגוגיות האלו?” וכהסירי אותן חיש, הנחתין בשום־לב במטפחת משי, ואשוב ארכיבן.

אך אם, במקרה הראשון, ארע דבר אשר נתן בי פתיעה, הנה במקרה השני התעצמה פתיעה זו כדי תמהון; והתמהון הזה עז היה – מופלג היה – אכן רשאי אני לאמור כי מחריד היה. בשם כל נורא ואיום, מה פרוש הדבר? האוכל להאמין למראה עיני? – האוכל? ־ זו היתה השאלה, כלום זה – כלום זה – כלום זה פיקס? – ואלה – אלה – אלא כלום קמטים הם, בקלסתר פניה של יוז’ני ללן? ואהה! יופיטר, וכל האלים והאלות, הגדולים עם הקטנים! – מה – מה – מה היה לשנֶיה? מתעבר השלכתי את המשקפים ארצה, קפצתי על רגלי, וזקוף נצבתי באמצע החדר, מול מרת סימפסון, זרועותי למתני, ואני מגחך ומעלה קצף, אך עם זאת חדל־דִבֵּר כליל מאימה וחֵמה.

והנה אמרתי כבר כי מדם יוז’ני ללן – לאמור, סימפסון – דבורה האנגלי טוב היה אך במעט מכתיבה בשפה זו; ומשום כך היטב השכילה לבלי נסות כלל לדבר בה במסבות רגילות. אולם חרון־אף יוציא גברת מכל גדר; ובמקרה הנכחי יצאה מרת סימפסון מגדרה כדי־כך שנסתה להשמיע שיחתה בלשון אשר לא תבינה כמו.

“טוף, מסיה”, אמרה, אחרי סקרה אותי, בתמיהה מרובה, לכאורה, רגעים אחדים – “טוף מסיה! – אָס מה? אס מה יש עכשף? זה השָׁפָץ אחס אותך? אם לא מוצאת חן, בשביל מה לקנות החתול בשק?”

“בזויה שכמותך”, אמרתי, כלוא־נשימה – “את – את – אשמאית זקנה ונוכלת שכמותך!”

“שמאית? – סקנה? – אני לא כל־כך סקנה, סוף סוף אין לי אפילו יום אֶחת יותר מהשמונים־ושנים”.

“שמונים־ושתים!” פלטתי, נסעד אל הקיר – “שמונים ושתים מאות אלף חזיזים־ורעם! לפי המזערת הרי גילך עשרים־ושבע שנים ושבעה חדשים!”

“בטח! – סה נכון! – נכון מאות! אבל התמונה היא קְפַר מלפני זה חמישים־וחמש שנים. מתי אני אולך לתחתן עם אֵבעל אַשֵני שלי, מסיה ללן, בסמן ההוא עשו את אתמונה בשביל הבת שלי מבעלי אראשון, מסיה מואסאר!”

“מואסר!” אמרתי.

“כן, מואסאר!” אמרה, מחקה את מבטאי, אשר על צד האמת לא היה משובח כל־עיקר: “אס מה יש? מה אתה יודעת על סה מואסאר?”

“לא כלום, פַּלָצות זקנה שכמותך! – אינני יודע עליו כל מאום; רק שאי־אז קורא אחד מאבות־אבותי בשם זה”.

“שם סה! מה יש לך בשביל לאמור על שם סה? סה שם טוף מאות; וככה יש גם וואסר – גם סה שם טוף מאות, בת שלי, מדמואזל מואסאר, היא ליתחתן עם אחת מסיה וואסאר; והשם הוא מכובת הרבה מאות”.

“מואסר?” קראתי, “וואסר! מה, מה זאת אומרת?”

“מה סאת אומרת? – אומרת מואסאר גם וואסאר; ואם אני רוצה, סאת אומרת גם קרואסאר, ופרואסאר, אם רק טוף יהיה בעיני. בת של בתי, מדמואזל וואסאר, היא ליתחתן עם אחת מסיה קרואסאר. ואחרי כך, הנכדה של בת שלי, מדמואזל קרואסאר, היא ליתחתן עם אחת מסיה פרואסאר; ואני חושבת אתה לאמר סה לא אחת שם מכובת מאות”.

“פרואסאר!” אמרתי, ואני מחַשב להתעלף, הן לא אמרת מואסר, וואסר, קרואסר ופרואסר?"

“כן”, אמרה, מתמודדת אחור על כסאה, ומאריכה פְשוט גפֶּיה התחתונות; “כן, מואסאר, וואסאר, קרואסר ופרוסאר. אבל מסיה פרואסאר, הוא היה אחת כמו־אומרים טפש גדול מאות – כי הוא עזף la belle France בגלל לנסוע כאן לאָמֵריק המטופשת ־ ומתי הוא בא פה אס אָיָה נולד אחת לו בן מטופש מאות, מאות, כך שמעתי, למרות שעוד לא איה לי אעונג לפגוש אותו – לא לי ולא לחבֵרה שלי, אמדאם סטֵפאני ללן. שׁם שלו יש נפוליאון בונאפארט פרואסאר, ואתה בודאי לאמר גם סה אחת שם לא מכובת מאד”.

אם משום ארכו של נאום זה ואם משום טיבו, השתלהבה מרת סימפסון במדה יוצאת־מגדר־הרגיל באמת; וכאשר סימתו, בעמל רב, זנקה מעל כסאה כאיש אשר רוח־כשפים עברתו. משעמדה על רגליה, חרקה חניכיה, נופפה זרועותיה, הפשילה שרווליה, עוררה אגרופיה לעומתי, ולהשלמת ההצגה תלשה את מצנפתה מעל ראשה, ועם זו פאה־נכרית כבירה מן השער השחור היקר והיפה ביותר, ותַטיחה בצוחה ארצה, ושם רמסתה ותחולל עליה כמין מחול־ספרדי, אחוז דבּוּק־חרון וחבלי־חֵמה אין־מְצָרִים.

עד כה וכה צנחתי מַשְׁמִים אל הכסא אשר קמה מעליו. “מואסר גם וואסר!” חזרתי תפוס־סרעפים, בעוד זו מפליגה להשתולל, “וקרואסר גם פרואסר!” כשהיא ממשיכה בשלה. “מואסר, וואסאר, קרואסר ונפוליאון בונפרט פרואסר! ואם לא נשאתי לי את סָבַת־סָבָתי, יקחני אפל לעולמי־עולמים!”

מדם יוז’ני ללן המכונה סימפסון – מואסר לשעבר, היתה באמת וברצין, סבת־סבתי. בנעוריה יפה היתה, ואף בגיל שמונים־ושתים נתקימו לה גאון־קומתה, תבנית הראש הפסולית, יפי העינים והחוטם היוני אשר מימי נערותה. בכוח אלה, ובכוח פוך, פיקס, פאה־נכרית, שנים תותבות, ומלאות־גו עשויה, כמו גם בכוח הזריזות שבתופרות פריס, השכילה להחזיק מעמד של כבוד בקרב יעלות־החן en peu passées של בירת צרפת. אכן, בבחינה זו ניתן היה לראותה שוה כמעט לנינון די־ל’אנְקְלוֹ הנודעה־בשערים.

עשרה עצום היה, וכאשר נשארה בשנית, אלמנה חשוכת בנים, זכרה את קיומי באמריקה, ועל־מנת לשימני יורש לה באה לבקר את ארצות־הברית, בחברת שארת־בשר רחוקה ונחמדה־להפליג של בעלה השני – אחת מדם סטֵפני ללן.

באופרה העירה הסתכלותי את תשומת־לבה של סבַּת סבתי; וכאשר סקרה אותי מבעד למשקפה, דומה היה לה שמצאה איזה דמיון־משפחה ביני לבינה, מתוך סקרנותה, ומתוך שידעה כי היורש אשר היא מחפשת אכן בעיר הוא נמצא, שאלה וחקרה אצל מְלַויה על אודותי, האדון אשר עמה ידעני, ויגיד לה מי אני. החדשה הזאת הניעתה לחדש התבוננותה; וההתבוננות הזאת היא אשר נפחה בי אומץ לנהוג בצורה המהובלת אשר כבר תואר. היא, מכל־מקום, השיבה לי קידה מתוך הרושם כי, דרך מקרה כלשהו, גיליתי את זהותה. כאשר, נתעה עקב רְפוּת רוֹאוֹתַי מזה וחכמת הפרכוס מזה שאלתי nטלבוט במפגיע ובנלהב כל־כך מי היא, סבר כי כונתי אל הצעירה ביפות, כמובן, ועל כן הודיעני, אמת ויציב, כי היא “האלמנה המהוללה, מדם ללן”.

ברחוב פגשה סבת־סבתי למחרת את טלבוט, מודע נושן לה מפריס; והשיחה, כטבעי מאד, נסבה עלי אני. אז הוסברו לקויי ראיתי; שכן אלה מפורסמים היו, אף כי ממני נעלם פרסומם כליל; ושארתי החסודה גלתה למגינת־לבה הרבה שנתעתה לחשוב כי זהותה ידועה לי, ושאך משתטה הייתי ועוגב בפומבי, בתיאטרון, על זקנה אלמונית. על־מנת לענשני על פַּחַז זה זָדָה עם טלבוט לקשור עלי קשר. במתכון השתמט ממני לבל יוצרך לוַדְעֵנִי; חקירותי ברחוב על “האלמנה הנחמדה מדם ללן”, נתקבלו כמוסבות על הגברת הצעירה, כמובן; וככה תבואר בנקל השיחה עם שלושת האדונים אשר נקרו לפני עת־מה לאחר צאתי את מקום שִׁכְנוֹ של טלבוט, וכמוה כן גם רמיזתם על נינון די־ל’אנְקְלוֹ. לא היתה לי כל הזדמנות ראות את מדם ללן מקרוב באור היום, ובשעת המסבה המוסיקלית שלה, נמנע ממני, לפי שבאולתי מאנתי להעזר במשקפים, לגלות את גילה, כאשר נקראה “מדם ללן” לשיר, היה המכוון אל הצעירה; והיא אשר קמה להענות לקריאה; ואלו סבת־סבתי, למַרְבה הכַּחַש, קמה בו ברגע ולותה אותה אל הפסנתר אשר בטרקלין הראש. לו החלטתי ללוותה שמה, כי אז זממה לרמז כי ראוי גם ראוי לי להשאר במקומי; אבל הודות לפקחותי שלי, לא היה צורך בכך. השירים אשר ככה התפעלתי מהם, ואשר ככה חזקו בי את רושם עלומיה של אהובתי, הושרו בפי מדם סטפני ללן. מתנת המשקף באה על־מנת להוסיף תוכחת על אונאה – עוקץ לתעלול התרמית. המתנה נתנה עִלָה להרצאה על ההתקשטות בנוצות זרים, אשר יעודה היתה ללמדני לקח טוב. כמעט למותר הוא להוסיף כי את הזגוגיות אשר שמשה, החליפה הגברת הזקנה בזוג אחרות, מותאמות יותר לגילי, אכן, התאם התאימו לי הללו בדיוק.

הכומר אשר אך העמיד פנים כקושר את הקשר הגורלי, היה אחד מרֵעי טלבוט, ולא כוהן. מכל־מקום רַכּב מצוין היה; ואחרי פָּשטו את מעיל־הכמרים להחליפו במעיל עליון, נהג בכרכרה אשר הוליכה את “הזוג המאושר” אל מחוץ לעיר. טלבוט ישב לצדו. שני הפוחזים חזו, אפוא, ב“מריטת נוצות העוף”, ומבעד לחלון פתוח־כלשהו שבירכתי הפונדק, גחכו להנאתם למראה אחרית הדרמה. דומה עלי שאנוס אהיה להועיד את שניהם לדו־קרב.

על כל פנים, אינני בעלה של סבת־סבתי; והרי זה הרהור שאני מוצא בו הַרְוחה אין־קץ; – אולם הנני בעלה של מדם ללן – של מדם סטֵפני ללן – אשר שאֵרתי הזקנה והחסודה, משִימָה אותי יורשה היחיד במותה – אם תמות אי־פעם – חרשה גם שקדה לעשותני בן־זוג לה. סוף דבר: לעולם לא אעסוק עוד בכתבי אהבה, ולעולם לא יפגשוני בלא משקפים.



  1. משף במקור, הערת פב"י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48569 יצירות מאת 2700 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!