בתקופת שפוך החלירע את ממשלתו־אימים על ניו־יורק נעניתי לקריאתו של קרוב־משפחה לבלות עמו שבועים ימים בבדידת ה־ cottage orné אשר לו על חופי הנהר הַדסון. מזומנים היו עמו כאן כל האמצעים הרגילים להנאות קיץ; והודות לטיולים ביער, ציור, שיוט, דיג, רחצה, נגינה, וספרים, דין היה שנתענג כל־צרכנו, אלולא הידיעות הנוראות אשר הגיעונו דבר בוקר בבקרו מן הכרך רב־העם. לא עבר יום ולא נתבשרנו על פטירת מי ממכרינו. אחר, כרבות מקרי המות, הסכַּנּוּ לצַפּות מדי־יום לאבדון ידיד מן הידידים. לבסוף היינו נרעדים עם קרוב כל שָׁלוח. דומה היה עלינו כי עצם הרוח הבאה מן הדרום נודפת ריח מות. אכן, אותה מחשבה מְשַׁתֶּקֶת השתלטה על נפשי כליל. נבצר ממני לדבר, לחשוב או לחלום על דבר זולתה. מארחי היה איש מיושב ממני, ואף כי נעצב היה אל רוחו מאד, התחזק לסעוד את רוחי אני. בחכמתו השקולה לא היה נתון כל־עיקר להשפעת דברים שאין בהם ממש. לגבי עצמותם של אימים עֵר היה דֵי־הצורך, אולם מפני צלליהם לא התירא כל־עיקר.

מאמציו להקימני מן הקדרות שמחוץ־לגדר־הטבע אשר שקעתי בה, הושמו לאַל במידה רבה על־ידי אי־אלה כרכים אשר מצאתי בסִפְרִיָתוֹ. הללו יפים היו לכוף ולהנביט כל זרע־מורשה של אמונות־הבל הכמוס בחֻבִּי. קורא הייתי את הספרים האלה שלא בידיעתו, וככה נבוך היה תכופות מהבין לשורש הרשמים העזים אשר הוטבעו בדמיוני.

ענין שחובב הייתי לענות בו היה האמונה הרווחה באותות־לבָאות – אמונה שבתקופה זאת לחיי כמעט נטיתי ברצינות להגן עליה. על הנושא הזה היו לנו ויכוחים ממושכים ונמרצים – הוא סובר כי אין כל טעם להאמין בדברים אשר כאלה – ואני טוען כי רגש הצף ועולה ברַבִּים מאליו ומעצמו – לאמור, בלא סמנים נראים־לעין של השפעה מבחוץ – יש בו כשלעצמו יסודות מפורשים של אמת, וראויים הם לכבוד רב.

העובדה היא כי עת־מה אחרי הגיעי אל הבית, ארע לי מקרה כה נמנע־פֵּשר, כה טעון בשורת־רע, עד כי סלוח יְסוּלח לי אם ראיתי בו אות־לבאות. הַבהֵל הבהילני המקרה, ועם זאת ככה התמיהני וַיְביכני, עד כי ימים רבים עברו בטרם אוכל לגמור בנפשי לספר עליו לידידי.

קרוב למוצאיו של יום חם־להפליג, יושב הייתי, וספר בידי, אל חלון פתוח, הנשקף, בעד לכברה ארוכה של חופי הנהר, אל הר מרוחק, אשר פאתו הסמוכה ביותר אל מושבי נקרחה, עקב מה שקוראים מַיִט־אדמה, ממרבית אילנותיה. סרעפַי תועים היו זה־כמה מן הספר אשר לפני אל עצבת הכְּרך השכן ושממונו. כשֵׂאתי עינַי מן הדף, ותפגענה במַעֲרֵה ההר, ובעצם אחד – באי־זו מפלצת חיה איומת־מדות, אשר חיש־מהרה עשתה דרכה מרום ההר אל מרגלותיו, התעלֵם לבסוף ביער העבות מתחת. כאשר נגלה־הופיע היצור הזה ראשונה, פקפקתי בשִׁפְיוֹנִי – או, למִצְער, בנכוחות ראיָתי; ודקות מרובות עברו בטרם אוָכח לדעת כי לא משוגע הנני גם לא חלום אחלום. אפס כאשר אתאר את המפלצת (אשר ברור ראיתיה ובמתון סקרתיה כל עת התקדמה), חושש אני כי אף יותר ממני עצמי יתקשו קוראי להוכח בדברים האלה.

אמדתי את שעורו של היצור בהשואה אל קוטר העצים הגדולים אשר בקרבתם עבר – אותם אדירי־יער ספורים אשר נצלו מחמת מַיִט־האדמה – ואגמור בדעתי כי גדול הוא ברַב מכל אֳני עובר־ימים תחת השמש. אֳני עובר־ימים אמרתי, כי על כן תוֹאַר המפלצת הוא אשר העלה את הדמיון – תבניתה של אחת מספינותינו בעלות־ע"ד־התותחים יש בה כדי תאור מניח־את־הדעת של כלל מַרְאיתה של זו. פי החיה היה בקצה חֶדֶק ארוך כששים־שבעים רגל, ועביו כעבי גופו של פיל בפילים. סמוך לשרשו של גזע זה היתה שפעה עצומה של שֵׂער שחור מדובלל – יָתֵר על אשר תספקנה אדרות עשרים תואים; ומן השֵׂער הזה, מַטה ולצדדים, זקרו חוצץ שני ניבים בוהקים, דומים להללו של חזיר־הבר, אפס גדולים לאין־ערוך יותר. במקביל לחדק, מזה ומזה לו, היה מַטה־ענקים, שלושים־ארבעים רגל ארכו, מעשה בדולח טהור למראית־עין, וצורתו צורת מִנְסרה כלולה; – בהדרת שלל צבעים השתקפו בו קרני השמש השוקעת. הגזע מחוטב היה כטריז אשר חודו ארצה. ממנו התפרשו שני זוגות כנפים – כל כנף ארוכה כמאה יארד – זוג מעל משנהו, חופים־ומחופים קשקשי מתכת; כל קשקשת כמו עשר או שתים־עשרה רגל לקוטר. ראיתי כי צמדי הכנפים, העליון והתחתון, מחוברים בשרשרת חזקה. אולם עיקר המוזר אשר בבריאה הנתעבה הזאת היה תמונת גולגולת־מֵת, אשר תפסה במעט את כל שטח חזה, ואשר הותוְתָה דַיֵק־היטב בלָבָן מסנור, על שְחור רקעו של הגוף, כמו לוּא יד אמן תארתה שם. עוד אני מתבונן אל החיה הזאת המבעיתה, וביתר־יחוד אל המראה אשר על חזהָ, בהרגשת מורא וזעוה – בתחושת רעה־מתרגשת־לבוא, אשר נבצר ממני להשביחה בכל מאמצי־בינה, והנה מלתעות־האדירים שבקצה החדק מתפשטות לעיני פתאום, והן נותנות קול, קול רם ומפיק־יגונים שהרעיש את עצבַי כצִלְצֵל–מיתה, ואך התעלמה המפלצת למרגלות ההר נפלתי מתעלף ארצה.

כאשר שבה אלי רוחי, היתה ראשית חפצי כמובן להודיע לידידי את אשר ראיתי ושמעתי – גם יקשה עלי לבאר מה היה זה רגש הגועל אשר הנא הניאני מזאת.

לבסוף, ערב אחד, שלושה או ארבעה ימים לאחר אותו מעשה, יושבים היינו יחדו בחדר בו ראיתי את דמות־הבעותים – אני תופס אותו מושב אצל החלון, והוא סרוח על הספה בסמוך. הֶחְבֵּר השעה והמקום המריצני לשיח לו את דבר התופעה. הוא שמע לי עד־תם – בראשונה צחק מקרב־לב – ואחר שִׁוָה למנהגו חומרה מופלגת, משל כאילו טֵרוּפִי הוא הדבר שאינו בגדר ספק. אותו הרף־עין שוב נגלתה המפלצת לעיני ברור – ובצעקת אימה נצחת הסבתי אליה עתה את תשומת־לבו. הוא הביט בלהיטות – אולם טען כי לא יראה מאום – אף כי אני דקדקתי לתאר את אורח היצור, כעשותו דרכו ירוֹט במערֵה ההר.

לעת הזאת נחרדתי לבלי־חק, כי דמיתי אשר החזות אות מותי היא, או, והוא גרוע מכך, כי תְקָפַת עִוְעִים תבשר. בסערת־רגש התמודדתי אחור על כסאי, ורגעים מספר כבשתי פני בידַי. כאשר שבתי ואגַל עיני, לא נראתה עוד דמות־הבעותים.

אכן, מארחי שב לבש, בשעור־מה, את שלות מנהגו, ובתקיפות רבה חקרני־ודרשני באשר למדות הבריאה הדמיונית אחרי הניחי את דעתו תומם בענין הזה, נאנח אנחה. עמוקה, כאלו פּורָק מעליו איזה נטל אין־שאת, ויוסף לדבר, במתינות אשר נראתה לי אכזרית, על נקודות כאלו וכאלו שבפילוסופיה ההֶשְׁעֵרית, אשר קודם לכן שמשה לנו ענין לדון בו. זכור לי איך עמד ביחוד־יתר (בתוך שאר הדברים) על הדעה כי השורש הראש־והראשון לטעות בכל חקירות אנוש טמון בעלילותה של ההבנה למעט או להפריז בחשיבות דבר, משום סתם־שבוש באומד קרבתו. “על־מנת להעריך כיאות, למשל”, אמר, “את ההשפעה אשר תֵאָצל על האנושות בכללה עם התפשטותה השלמה של הדמוקרטיה, הרי רחוק התקופה בה תתכן השגתה של התפשטות כזאת, דין שיהיה פרט בהערכה. אף על פי כן, התוכל לנקוב בשמו של איש שכתב בנושא המִמשל, ואשר ראה בסעיף מסוים זה של הנושא ענין ראוי לדיון בכלל?”

כאן החריש רגע, סר אל כוננית של ספרים, ונטל את אחד הקצורים הרגילים בחכמת־הטבע. אחר שאל ממני כי נתחלף במושבינו, למען ייטיב להבין באותיותיו הזעירות של הכרך, ישב בכורסתי אצל החלון, פתח את הספר, וַיָשָׁב אל שיחו מבלי שנות כמעט מִנְגינת קולו.

“לולא הפלגת לדקדק”, אמר, "בתאור המפלצת, לעולם לא היה בכוחי להראותך מה היתה זו. תחלה אקרא־נא לפניך תאור־דרדקים של מין ה־Sphinx, משפחת Crepuscularia, מחלקת Lepidopetera, סוג Insecta – הם החרוקים. וזו לשון התאור:

פה סגר את ספרו ורכן בכסא נכחו, ומעמדו בדיוק כמעמדי ברגע חזותי את “המפלצת”. “אהה, הנהי!” קרא כהרף־עין – “חוזרת היא ועולה על פני ההר, אף אודה כי בריאה מופלאת־למראה עד־מאד היא זאת. אף על פי כן, אין היא גדולה או רחוקה כלל כפי שצירת בנפשך; כי הנה העובדה היא כי, עודה מעבטת אורַח לעלות בחוט הזה, אשר אי־זה עכביש ארגו לאורך מסגרת־החלון, מוצא אני כי מדתה מלוא ארכה היא לערך חלק הששה־עשר של זרת, וכן כי כחלק הששה־עשר של זרת רחוקה מבבת־עיני”.