רקע
רחל אליאור
ראש השנה – מתי מועדו?: יום הזיכרון או זיכרון חלופי של זיכרון ונשייה?

ראש השנה ויום הכיפורים, המכונים במסורת ‘ימים נוראים’, לא היו קשורים זה לזה בעת העתיקה. ראש השנה אינו נזכר בפרשת המועדות בספר ויקרא בשם זה ואינו נזכר בתורה בשם זה, שכן השנה המקראית לא החלה באחד לחודש השביעי, אחד בתשרי, אלא החלה בראש חודש האביב, אחד בניסן, כאמור במפורש בספר שמות יב, ב: ‘הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.’

התורה מכנה בפרשת המועדות (ויקרא כג) את המועד החל בראש החודש השביעי בשם ׳שבתון זכרון תרועה׳:

“וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא־קֹדֶשׁ. כָּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ; וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה.”

ויקרא כג כג–כה


או בשם ׳יום תרועה׳

וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא־קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם.

(במדבר כט, א).


הביטוי המקראי זכרון תרועה או יום תרועה מלמד שעלינו לזכור דבר מה כשהחצוצרות מריעות או כשהשופר מריע, במועד שחל בראש החודש השביעי, אולם אין מפורש בחומש בשום מקום מה הוא הדבר שעלינו לזכור במועד זה ומדוע. בכל מקום שהתורה בנוסח המסורה לא פירשה מה הוא הדבר שראוי לזכור במועד מסוים אשר חל ביום מסוים או מה הוא הנושא שעליו יש להעיד במועד ואותו ראוי לציין בתאריך ידוע מראש, המסורת היהודית הכתובה בספרות הקודש של כל הדורות, שנכתבה על יסוד זיכרונות שונים ומסורות שונות, במקומות שונים ובחוגים שונים, בהשראה יוצרת, מאירה, משלימה ומפרשת, הצוללת לנבכי הזיכרון בכתב או בעל פה, בספרות ובשירה, בנבואה ובחזון, בגילוי מלאכים בחלום ובהקיץ, בהלכה ובאגדה, במדרשי אגדה ובמדרשי גאולה, בקבלה ובתורת הסוד, בפילוסופיה ובהגות, בפירוש ובדרוש, בויכוח או בפולמוס, בספר, מספר וסיפור, השלימה ומילאה את החסר. המסורת המשיכה לארוג את חוטי הערב, חידשה ומחקה, יצרה וצנזרה, או גנזה זיכרון עתיק אחד והציעה זיכרון שונה, חדש, במקומו, משלהי העתיקה במאות האחרונות לפני הספירה, ועד למאה העשרים ואחת.

מבחינת הכותבים המגוונים, עתיקים ומאוחרים, אלמונים או נודעים, שנהנו מראשית העת העתיקה ההיסטורית ואילך, מאינסופיותה של לשון הקודש, לשון הבריאה האלוהית, ומחירות היצירה שהשפה העברית מאפשרת לקוראיה וכותביה, מתוך תשתיות חוטי השתי הקבועים והמקודשים של הטקסט המקראי, שעליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, כטקסט קנוני מקודש, אבל אותו מותר תמיד לספר מחדש, כ’שבעים פנים לתורה', או לפענח בצורה שונה, להבין ולדרוש, לפרש, לבאר ולפשר, לחזות או לשורר בטקסט חדש, בכל דור, ככל שעולה על רוחם של היוצרים המוסיפים ויוצרים את השיח הבין דורי הכתוב, או ככל שנדרש או מתבקש בתמורות העתים, בידי אלה המוסיפים בכל דור את חוטי הערב החדשים של תערובת יצירת כל הדורות, על חוטי השתי העתיקים המקודשים של האסופה המקראית.

כלומר, בכל דור ודור קמו יוצרים מחדשים שהוסיפו את חוטי הערב של זיכרונות עתיקים־חדשים ומתחדשים, על חוטי השתי הקבועים והמקודשים, אלה שארגו ושזרו תערובת של חוטים חדשים או מושגים חדשים של ערבות הדדית קהילתית, שביקשה תמיד שהישן יתחדש והחדש יתקדש, עם ערבוביה יוצרת מופלאה של פענוח והשראה, זיכרון ועדות, צלילה לבאר העבר של השפה המצפינה סודות רבים, הנגלים בכוחם של חזון ופירוש, חיבור וצירוף, פרשנות והדרשנות, העמקה וגילוי, הקשורים במיתוס ואפוס, בזיכרון חלופי, בשירה וספרות, חלום, חיזיון, אמונה ויצירה רבת־פנים. היו אלה ‘דברים חדשים־עתיקים’, כדברי ספר הזוהר, או היה זה ‘קול, רוח ודיבור זהו רוח הקודש’, כדברי ‘ספר יצירה’. דהיינו, על חוטי השתי של תשתית המסורת המקראית הכתובה, המספרת על עולם שנברא ‘בספר, ספר וסיפור’, ב’כ"ב אותיות יסוד ועשר ספירות בלימה', כדברי ‘ספר יצירה’, הוסיפו הסופרים בני כל הדורות את חוטי הערב של זיכרונות שונים, קולות שונים, סיפורים שונים, נבואות שונות, מסורות שונות, פרשנות שונה, עתיקה או חדשה, ויצרו חיבורים, ספרים וטקסטים רבים ומגוונים משזירת חוטי השתי והערב של הישן והחדש. המילים משזר ומארג, טקסט, טקסטיל וטקסטורה קשורות זו בזו.

המושג טקסט, כרשת משמעות או כמשזר ומארג של מילים, המקביל למארג חוטי שתי וערב היוצר טקסטיל או בד או פאבריק, שיש לו טקסטורה, רשת, צורה או תבנית, הומצא במאה הראשונה לספירה בידי הרטוריקן הרומאי קוינטיליאנוס (Quintilian). שכתב בספרו על הנאום על הצורך לבחור את המילים שבהן נרצה לבטא את מחשבותינו ולחבר אותן לטקסט: ‎ “after you have chosen your words, they must be weaved together into a fine and delicate fabric”..[Quintilian, Institutio oratoria bk. 9, ch. 4, sec. 13]

‏ המילה fabric, בד או אריג, בלטינית היא textum

המילה טקסט נגזרת מהשורש הלטיני texere, שמשמעו לארוג, to weave. מכאן המילה טקסטיל textile המציינת בד שמקורה ב־textilis, woven fabric. לטקסט הקאנוני של כתבי הקודש Scriptures קראו בלטינית Textus.

כל אחד מהטקסטים שהגיעו לידינו מהעת העתיקה מייצג זיכרון שונה של קהילה שונה או של קולות מתחרים, סמכויות מתחרות והגמוניות מתחרות, שיש להם חוטי שתי משותפים של טקסט מקודש, אולם יש להם במידה לא פחותה גם תערובת וערבוביה של חוטי ערב שונים ומשונים של וויכוחים, פולמוסים ומחלוקות בין כוהני בית צדוק לכוהני בית חשמונאי, בין כוהנים לחכמים או בין צדוקים לפרושים, או בין חוגי בתי הכנסת לחוגי בתי המדרש, או בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה.

ראש השנה, חג שלא נודע בשם זה, לפני משנה ראש השנה, הידוע במקרא כזכרון תרועה או כיום תרועה, הוא דוגמה למועד שזכרו, משמעותו והקשרו שנויים במחלוקת קשה מהתקופה החשמונאית ואילך.

״ספר היובלים", ספר מקודש שנכתב בעברית בחוגים כוהניים, הקשור לספריית כתבי הקודש של הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם שנמצאה במערות קומראן, נכתב באמצע המאה השנייה לפני הספירה, ונמצא במקורו העברי בין מגילות מדבר יהודה, עוסק בחלוקות הזמן למחזורים רבעוניים נראים, ולמחזורים שביעוניים נשמעים, שאותם עלינו לזכור ולא לשכוח, אלה שעליהם נאמר לנו ‘זכור ושמור’ או אלה שאותם עלינו לציין וחוג במועדים ובימי זיכרון.

על החלוקות הרבעוניות הקבועות הנראות בעין, של המחזור הנצחי של ארבע תקופות השנה – הנקראות בלשון העת העתיקה במגילת הסרכים ממגילות מדבר יהודה, בשם ‘מועד קציר’, ‘מועד קיץ’, ‘מועד זרע’ ו’מועד דשא', מועדים הקשורים בברכת הצמיחה המחזורית העונתית, ובשגשוג התקופתי, ובמועד מחזורי הפריון של עולם החי, והמועדים המחזוריים של הקציר, הבציר, השובע והיבולים – מופקד הבורא לבדו, המחדש בטובו כל יום את מעשה בראשית, ועמו מלאכי התקופה, ראשי המלאכים, האחראים על מחזור המועדים של ארבע התקופות ברקיע ועל ספירת הימים שבכל עונה, אוריאל, רפאל, גבריאל ומיכאל. ספירות ומניינים אלה המחולקים לתקופות ושערים מכונים ב’ספר חנוך' בשם “מרכבות השמים”.

על המחזורים השביעוניים הנשמעים משמים ומפורטים בחומש, שאותם עלינו לזכור תמיד, שכן עליהם נאמר ‘זכור ושמור’ – המחזורים המקודשים שנודעו בימי משה בן עמרם ממעמד סיני ואילך, ונשמרים בברית עולם שאותה עלינו לזכור ולשמור, המחזורים הנצחיים המקודשים והמשביתים מדי שבעה ימים, מדי שבעת מועדי ה׳ החלים רק בשבעת חודשי השנה הראשונים, מדי שמיטה כל שנה שביעית, ומדי יובל, כל שבע שביעות שנים, המבטיחים צדק חברתי ותיקון עולם – אחראים רק שומרי הברית וזוכריה, ומושבעי השבועה השביעונית וסופריה מבני ישראל, המוותרים בסדר מחזורי שביעוני קבוע וידוע מראש של ‘מועדי דרור’ ו’מקראי קודש' על ריבונותם ועל רווחיהם ועל רכושם, ושומטים את חזקתם ואחיזתם על אדמתם ויבולם ועל עבדיהם, במחזורי שביתה ושמיטה שביעוניים נספרים ונמנים במחזורים נצחיים של שבתות, מועדים, שמיטות ויובלים, או במחזור ׳מועדי ה׳ מקראי קודש מועדי דרור׳, לטובת ‘תיקון עולם’, אחריות קהילתית, אחווה וצדק חברתי.

“ספר היובלים”, העוסק במחזוריות ההשבתה השביעונית המקודשת של השמיטות והיובלים, השבתות והמועדים, כפי ששמו מעיד עליו, ובחלוקה הרבעונית תריסרית של התקופות/העונות והחודשים, הנודעת מסיפור המבול וקשורה בארבעת ימי הזיכרון, מעיד שהמועד הנחוג באחד בחודש השביעי, הוא אחד מארבעת ימי הזיכרון הקשורים לחישוב הלוח בן 364 הימים ו־52 השבתות ולמניין ארבע תקופות השנה החופפות, המצטרפות לתריסר חודשים מחושבים מראש, המתחילות כל אחת ביום רביעי, יום בריאת המאורות.

מניין ארבע העונות, בנות 91 ימים כל אחת, כשבכל עונה 13 שבתות/שבועות, נלמד מסיפור המבול, המהווה תשתית לחישוב הלוח השמשי הקבוע בן 364 הימים, אשר חלוקותיו הרבעוניות הנראות, והשביעוניות הנשמעות משמים, חרותות על לוחות השמים ומביעות את נצחיות הסדר האלוהי המחזורי המקודש: הזוגי והפרדי, הרבעוני־תריסרי והשביעוני־שלוש־עשרי.


"ובאחד לחדש הראשון ובאחד לחדש הרביעי ובאחד לחדש השביעי ובאחד לחדש העשירי

ימי זכרון הם וימי תקופה הם לארבע מחלקות השנה כתובים הם וחקוקים לתעודת לעולם. ונוח

חקק אותם לו לחגים לדורות עולם עד אשר יהיה לו בהם זכרון.

באחד לחודש הראשון נאמר לו לעשות תבה ובו יבשה הארץ ופתח וראה את הארץ.

ובאחד לחודש הרביעי נסגר פי מעמקי תהומות תחתיה.

ובאחד לחודש השביעי נפתחו כול פיות מעמקי הארץ והחלו המים לרדת בהם.

ובאחד לחודש העשירי נראו ראשי ההרים וישמח נוח.

על כן חקק אותם לו למועדי זכרון עד עולם וכך הם חקוקים.

ויעלו אותם על לוחות השמים. שלשה עשר שבועות כול אחד מהם, מזה לזה זכרונם,

מהראשון עד השני, מהשני עד השלישי, ומהשלישי עד הרביעי.

ויהיו כל ימי החוקות חמשים ושנים שבועי ימים. ושלמה כול השנה.

וכן נחרת ונחקק על לוחות השמים ואין לחלוף משנה לשנה.

ואתה צו את בני ישראל לשמור את השנים במספר הזה, שלש מאות וששים וארבעה ימים ויהיו שנה תמימה.

ולא ישחיתו מועדה, בימיה ובחגיה, כי הכול יבוא על פי תעודתם ולא יניחו יום ולא יחללו חג".

(ספר היובלים ו, כג–לב. מהדורת ורמן, עמ' 221—222. חלוקה לשורות שלי. ר.א).

*

הזיכרון המחזורי הריטואלי וחלוקת השנה לזמן רבעוני ולזמן שביעוני, לארבע תקופות וארבעה ימי זיכרון ולחמישים ושניים שבועות, ל־364 ימים, ולתריסר חודשים, הקשורים בהיטהרות הארץ במי המבול, מכוננים קשר מרתק בין העבר המיתי העתיק, בדור העשירי לדורות האדם, דור המבול, דורו של נח, הדור שבו נזכרה לראשונה המילה ׳שנה׳ כיחידת ספירה בת שנים עשר חודשים, ובו נזכרה לראשונה המילה ׳חודש׳, כיחידת ספירה בת שלושים יום, להווה הריטואלי, דרך מחוזות הזיכרון של קהילת הזיכרון העתיקה של העם היהודי, הקשורים בלוח התקופות, השבתות והמועדים ובהבנה העמוקה על החשיבות המכרעת של מחזורי הזמן הנצחי המחולק למחזורים קבועים ומתחלפים ומשתנים של שנים וחודשים, שמיטות ויובלים, שבתות ומועדים, התלויים בספירה, בספר, מספר וסיפור.

המילה זמן אינה נודעת בחומש משום שלזמן אין משמעות בעולם המקראי אם איננו קשור בעדות ובזיכרון, בשבועה ובברית, ואם איננו קצוב במחזורים ידועים וספורים מראש של שבתות, מועדים, תקופות, חודשים, שמיטות ויובלים, ימי עדות וימי זיכרון, לוחות הברית ולחות השמים.

חטאם של בני אלוהים, הקודם לסיפור המבול, הנודע כחטא העירים (בראשית ו, א–ד; ו יא–יב), הוא חטא פריצת הגבולות בין בני אלמוות לבנות חלוף, ועונש המבול (בראשית ו, ז), ההיטמאות וההיטהרות, ההשחתה והפריון, מצויים במעמקי החלוקות העתיקות של הזמן לחלוקה רבעונית נצחית, מחזורית, רציפה, נראית לעין, של חילופי תקופות השנה עליה מופקד הבורא, ולחלוקה שביעונית נצחית מחזורית, נשמעת וכתובה, של שבתות השנה ומועדיה, המופקדת בידי בני ישראל.

ארבעת ימי הזיכרון המפרידים בין העונות, חלים תמיד ביום רביעי, יום בריאת המאורות, בראשית החודש הראשון, הרביעי, השביעי והעשירי. ימים אלה מתייחסים ליום השוויון של האביב (אחד בניסן) וליום השוויון של הסתיו (אחד בתשרי), ליום הארוך בשנה (אחד בתמוז) וליום הקצר בשנה (אחד בטבת).

ארבעת ימי הזיכרון מציינים את ארבע עונות השנה או ארבע תקופות השנה המחולקות בצורה שווה, סימטרית, קבועה, חופפת, מחזורית ורציפה, קבועה, ידועה ומחושבת מראש. ארבע התקופות מכונות במגילות קומראן בשם ‘מועד קציר’, ‘מועד קיץ’, ‘מועד זרע’ ו’מועד דשא': אחד בניסן מציין את ראשית עונת הקציר [אביב], אחד בתמוז מציין את ראשית תקופת הקיץ, אחד בתשרי מציין את ראשית תקופת הזרע [סתיו] ואחד בטבת מצין את תחילת תקופת הדשא [חורף].

בלוח תקופות השנה המוכר לנו מסיפור המבול ומפסיפסי גלגל המזלות ומשמות המזלות, כמו בלוח החודשים והתקופות מ“ספר יצירה”, המילים מועד, תקופה ועונה הן מילים נרדפות המציינות יחידות זמן קבועות בנות 91 ימים.

ארבעה ימי זיכרון אלה, הרחוקים זה מזה 91 ימים, נמנים במפורט בסיפור המבול בבראשית פרק ז בנוסח מקוטע, ונמנים בספר היובלים שנכתב כאמור באמצע המאה השנייה לפני הספירה, באופן מפורט ומדויק. ארבע התקופות החופפות, המתחילות כל אחת ביום רביעי, יום בריאת המאורות, ומונות כל אחת 91 יום, יוצרות באיחודן שנה תמימה הכוללת 364 ימים. בכל תקופה כזו בת 91 ימים המתחילה תמיד ביום רביעי, ומסתיימת תמיד ביום שלישי, נספרות שלוש עשרה שבתות מתוארכות המעידות על השבועה והברית בין שמים וארץ.

לפי תפיסה זו, הזמן, אולי ההמצאה המופשטת החשובה ביותר בתודעה האנושית, איננו כפוף לחלוקות אנושיות שרירותיות ומשתנות, אלא הוא ביטוי לסדר אלוהי מחזורי רצוף, נצחי, קבוע ומחושב מראש, נודע משמים ונראה לעין, שהוא נחלת כל בני אנוש, ולסדר אלוהי מקודש נצחי מחזורי ומשבית, הנשמע לאוזן, שהוא נחלתם הבלעדית של שומרי הברית, המצווים על מחזורי השבתה מקודשים שביעוניים נצחיים, המציינים שביתה, שמיטה, דרור, שוויון, שמחה, ברכה, תודה וחירות, וקשורים בוויתור על ריבונות ואחיזה, על רכוש ורווח, המתנים צדק חברתי, שוויון וחירות ותיקון עולם.

שני מחזורי הזמן הנצחיים, הזמן הזוגי־רבעוני הרציף, הנצחי, הנראה בעין, של מחזור הזריחה והשקיעה מדי יום, המצטרף למחזור ארבע תקופות השנה או מחזור ארבע עונות השנה, המכונה בספר “חנוך א”, פרק ע“ג, בשם ‘מרכבות השמים’, והזמן הפרדי השביעוני המשבית, הנודע רק למשמע אוזן, מחזור 13 השבתות/השבועות בכל תקופה מארבע תקופות השנה, או מחזור 52 שבתות השנה ושבעת מועדי ה' בשבעת חודשי השנה הראשונים, בין ניסן לתשרי, המכונה ב”מגילת הברכות" בשם ‘מועדי דרור’, ובתורה בשם “מקראי קודש”, מעידים בסדר מחזורי קבוע ומחושב מראש על מחזורי הבריאה הנצחיים הרבעוניים המסורים לכל באי עולם,ועל מחזורי ההשבתה השביעוניים הנצחיים המקודשים של ‘מועדי ה’ מקראי קודש, מועדי דרור', המופקדים בידי שומרי הברית הנצחית בין האל לעמו.

המחזור הראשון, האוניברסאלי, המתייחס בשווה לכל באי עולם, תלוי בחסדי שמים, ואילו המחזור השני, הפרטיקולרי, המתייחס רק לשומרי שבועת הברית, שבועת השביעיות המשביתה, המוותרת, המקודשת, החיונית לתיקון עולם ולצדק חברתי של קהילת הזיכרון היהודית, תלוי בזיכרון, בברית, בשבועה ובעדות ובמעשי האדם הנגזרים מהם, כגון שביתה ושמיטה ודרור, ומכלול המצוות התלויות בשבעת ‘מועדי ה’ מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם'.

הלוח המקראי, המקדש את חלוקת הזמן השביעוני, המכונה כאמור בשם מועדי ה‘, מועדי דרור ומקראי קודש, מאז סיפור הבריאה, ומקדש את חלוקת הזמן הרבעוני, המכונה מרכבות השמים, מאז סיפור המבול, החל את השנה מחודש ניסן, ניצן באכדית, חודש האביב, ראש חודשים, החודש אשר בו נברא העולם ובו התרחשה יציאת מצרים, המגלמת את המעבר מעבדות לחירות, או מעולם נטול זמן ולוח, כי לעבדים אין זמן ואין לוח, לעולם של חירות ודרור שבו שמירת הזמן האלוהי המכונה מועדי ה’ מקראי קודש ומועדי דרור ושבת ברית עולם ואות היא לעולם, מופקדת בידי האדם הריבוני החופשי, הסופר, הזוכר, הקורא והמונה, הבוחר לשבות ולוותר על עבודה ושעבוד, על עמל וניצול, לשם השגת רווחים, קניין, אחוזה או רכוש, שבעים יום מדי שנה ב־52 השבתות ו־18 ימי שבעת מועדי ה' המפורטים בפרשת המועדות בספר ויקרא פרק כג ובפרשת השמיטה והיובל בספר ויקרא פרק כה.

מעבר זה אל לוח ‘מועדי דרור’ או אל לוח ׳מועדי ה׳ מקראי קודש אשר תשמרו אותם במועדם׳, עניינו החלפת זמן השעבוד השרירותי, הנכפה בידי אדם – זמן שעבוד הזכור לרעה מימי עם ישראל בבית עבדים במצרים, במקום שאין בו זמן ולוח, כי לעבדים אין זמן משל עצמם ואין מחזורי שביתה, שהרי הם משועבדים רק לרצון אדונם – בזמן אלוהי מחזורי קצוב וידוע מראש, זמן של חירות, או זמן משחרר של חירות ודרור, המעוגן בחסד אלוהי ובחוק נצחי, בעדות ובזיכרון, בברית ובשבועה שביעונית, המתייחסים כולם למחזור המקודש של שבעת מועדי ה', מלשון עדות וזיכרון, הקשורים במחזורי קדושה וחירות, השבתה מחזורית, נצחיות, דרור ועצמאות, הקשורים במחזוריות שביעונית נצחית משביתה ומקודשת, המעוגנת בלוח שנה שמשי קבוע שיש בו ארבעה ימי זיכרון.

הזמן היהודי, המתחיל בחודש האביב, ראש חודשים (שמות יב, ב), המציין את ראשית הזיכרון של יציאה משעבוד לחירות, מעוגן בחוק אלוהי התובע השבתה מחזורית שביעונית מדי שבת, והשבתה מחזורית נוספת בשבעת מועדי ה‘, החלים רק בשבעת חדשי השנה הראשונים (ויקרא כג), ומכוננים את מחזור השנה ואת הזיכרון ההיסטורי של העם, השלוב במחזור ההשבתה השביעוני של השמיטות והיובלים (ויקרא כה). מחזורי השבתה שביעוניים אלה, כרוכים במחזור שבעת המינים שארץ ישראל התברכה בהם, הצומחים ומבשילים כולם בשבעת חודשי השנה הראשונים, בין ניסן לתשרי. מחזור שביעוני משבית זה של מועדי ה’, נמנה על פי החוק המקראי הניתן בסיני, ומפורט בפרק כג בספר ויקרא ובפרקים כח–כט בספר במדבר, שם נמנים השבתות והחדשים ושבעת מועדי ה' שראשיתם בפסח בחודש הראשון ואחריתם בסוכות בחודש השביעי, וביניהם צומחים ומבשילים שבעת המינים: השעורה, החיטה, התירוש והיצהר אשר יבוליהם המוכנים לקציר, לבציר ולמסיק, צומחים במרחק של שבע שבתות האחד ממשנהו, כמפורט ב’מגילת המקדש' המונה את מחזור מועדי הביכורים המובאים למקדש ביום ראשון ממחרת השבת, מכל אחד מארבעת היבולים הראשונים (השעורה, החיטה, התירוש והיצהר). שלושת המינים האחרונים, המבשילים בחודש השביעי: התאנה, התמר והרימון, ומוכנים לארייה, לגדיד ולקטיף, הובאו למקדש במחצית החודש השביעי, בחג השביעי ממועדי ה', הנמשך שבעה ימים. מחזוריות שבעת היבולים של שבעת המינים שארץ ישראל, ארץ זבת חלב ודבש, התברכה בהם, בשבעת החודשים הראשונים של השנה, הובטחה לשומרים את מחזורי ההשבתה השביעוניים, המקודשים והנצחיים, בהתאמה לארבע התקופות, התלויות בארבעת ימי הזיכרון, הנודעים גם כימי התקופה, אלה שנודעו לראשונה בסיפור המבול. האחד בניסן, האחד בתמוז, האחד בתשרי והאחד בטבת. במקרא ובספר היובלים החודשים והתאריכים מצוינים רק במספרים: האחד לראשון או האחד לרביעי, האחד לשביעי או האחד לעשירי, אבל ימי הזיכרון או ימי העדות נקשרו במסורת המאוחרת גם בשמות החודשים שעלו מבבל תשרי, חשון, כסלו טבת וכו׳.

המקדש על הר ציון המקראי, הנודע אחרי חורבן בית שני כהר הבית, בשעה שלא היה בו עוד בית אלוהים, היה המקום שבו נשמרה הסינכרוניזציה בין המחזורים הרבעוניים למחזורים השביעוניים בידי משמרת הקודש של הכוהנים בני לוי, מימי צדוק בן אחיטוב, צאצא ישיר של אהרון הכהן, ועד לימי חוניו בן שמעון, שהודח מהכהונה הגדולה, בשנת 175 לפני הספירה.

הר ציון אינו קשור רק במקום מקודש, “הר קדשי” במקרא, “מקום הר יי” ב’ספר היובלים‘, ב“טבור הארץ” ב’ספר היובלים’ וב’ספר חנוך‘, ב“מקום ארונה” ב’ספר חנוך השני’ וב“סלע ציון” ב’אפוקריפון יהושע' במגילות קומראן או ב’הר קודש אלהים' בדברי יחזקאל המרומזים, אלא הוא גם קשור בזמן מקודש ובזיכרון מקודש, המבאר את נסיבות התקדשותו של המקום ואת מועד מאורע ההתקדשות.

המדובר במועד העקדה לפי ‘ספר היובלים’. מועד זה, הכרוך בניסיון, בעולה, במזבח ובברית, בהתגלות האל ומלאך הפנים, ובסיפור תשתית בלתי נשכח, הקשור בימינו בקריאה בסיפור העקדה ביום השני של ראש השנה, חל במחצית החודש הראשון על פי הלוח המקראי, בנוסח 'ספר היובלים, דהיינו בחג הפסח:


“ויהי בשבוע השביעי בשנה הראשונה בחודש הראשון ביובל הזה בשנים עשר לחודש, היו דברים בשמים על אברהם כי נאמן הוא בכול דברו ואהבו אלוהים ובכול צרה היה נאמן. ויבוא שר המשטמה ויאמר לפני אלוהים הנה אברהם אוהב את יצחק בנו ושש עליו מכול. אמור לו להעלותו קרבן על המזבח ואתה תראה אם יעשה דבר זה ותדע אם נאמן הוא בכול אשר תנסה אותו……ויאמר אלוהים: אברהם אברהם, ויאמר הנה אני. ויאמר: קח את בנך יקירך אשר תאהב, את יצחק, ולך אל הארץ הרמה והעלה אותו על אחד ההרים אשר אני מורה לך… ויקום עם שחר ויעמוס את חמורו ואת שני נעריו לקח עמו ואת יצחק בנו ואת עצי עולה בקע וילך אל המקום. וביום השלישי וירא את המקום מרחוק… ויקח את עצי העולה ויתן על שכם יצחק בנו ויקח בידיו את האש ואת המאכלת. וילכו שניהם יחדיו עד המקום ההוא. ויאמר יצחק אל אביו, אבי, ויאמר הנני בני. ויאמר לו הנה האש והמאכלת והעצים ואיה השה לעולה, אבי. ויאמר: אלוהים יראה לו שה לעולה בני. ויקרב אל המקום אשר הוא הר האלוהים. ויבן מזבח ויתן את העצים על המזבח ויעקוד את יצחק בנו ויתן אותו על העצים אשר על המזבח וישלח ידיו אל המאכלת לקחת את המאכלת לשחוט את יצחק בנו. ואני עמדתי לפניו {[אומר מלאך הפנים]} ולפני שר המשטמה ויאמר אלוהים: אמור לו לא להוריד ידו על הנער ולא לעשות לו מאומה כי ידעתי כי ירא אלוהים הוא: ואקרא אליו מן השמים ואומר: אברהם אברהם וירעד ויאמר הנני: ואומר לו אל תשלח ידיך אל הנער ואל תעשה מאומה לו כי עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה ולא חשכת בנך בכורך ממני. ויבוש שר המשטמה….וישא אברהם עיניו וירא והנה איל אחד אחוז בקרניו. וילך אברהם ויקח את האיל ויעלה אותו לעולה תחת בנו. ויקרא אברהם למקום ההוא ראה יה אשר יאמר בהר מראה־יה הוא הר ציון…ויקרא אלוהים לאברהם בשמו שוב מן השמים בהגלותנו להגיד לו בשם אלוהים. ויאמר בי נשבעתי, אמר אלוהים, כי עשית דבר זה ולא חשכת ממני את בנך בכורך אשר אהבת. כי ברך אברכך וארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר בשפת הים. וירשו זרעך ערי צריו. ויתברכו בזרעך כול גויי הארץ כי שמעת את דברי…ויעש חג זה בכול השנים שבוע ימים בשמחה ויקרא אותו חג ה' כמו שבוע הימים אשר הלך ושב בשלום. וכן חקוק הוא וכתוב על לוחות השמים לישראל ולזרעו לעשות את המועד הזה, שבעה ימים יחוגו בשמחה”.

“ספר היובלים”, פרק י“ז ט”ו–ט“ז; פרק י”ח, א–י"ט [מהדורת כנה ורמן, עמ' 316–318].


אין ספק שלפנינו זיכרון אחר, בעל מטרה שונה בתכלית, ולא רק נוסח רחב יותר של הסיפור המוסיף את מלאך המשטמה ואת מלאך הפנים מספר הסיפור למשה בן עמרם. בנוסח ‘ספר היובלים’ נמצא את קישור העקדה להר ציון שעליו יבנה המקדש, מקום מזבח העולה, ופירוש עתיק למועד חג הפסח הקשור בהצלת יצחק מהעקדה באמצע החודש הראשון, כחלק ממאבק בין שר המשטמה למלאך הפנים, מאבק שיהדהד גם בסיפור יציאת מצרים בחודש הראשון, כמאבק בין אלוהי ישראל המשחרר לאלוהי מצרים המשעבדים, שהניצחון עליהם קשור כאן ושם, בספר שמות ובספר היובלים, בחג בן שבעה ימים, שחל במחצית החודש הראשון.

הכוהנים והלויים בבית המקדש, שנבנה על הר ציון, מקום העקדה והמזבח, עסקו בחישוב הזמנים הרבעונים, התריסריים והשביעוניים לפי חשבון ואסטרונומיה ושמרו מחזורים אלה על פי ארבע שיטות ספירה שונות:

(א) מחזורי השירות השבועיים של הכוהנים במקדש, שהיוו לוח אנושי של מחזורי כ"ד משמרות הכהונה שומרי משמרת הקודש, שתועדו ב’מגילות משמרות הכוהנים' שנמצאו במערות קומראן;

(ב) על פי מחזורי קרבנות העולה, עולת התמיד, עולת השבת, עולת המוספים ועולת החודש, המפורטים בספר במדבר.

(ג) על פי מחזורי שירת הקודש, המיוחסת לדוד בן ישי, הקושר בין קרבנות העולה לבין שירי הקודש לימים, לשבתות ולמועדים אותם שורר, לדברי סיום מגילת תהילים מקומראן.

(ד) על פי חלוקת הקטורת שהוכנה מראש לכל אחד מימות השנה –364 ימים לכל יום ויום, ועוד כמה מנות מיוחדות ליום הכיפורים.

הכוהנים, שצפו בימי השוויון ובימי ההיפוך, הרחוקים מרחק של 91 ימים האחד ממשנהו, אלה שחישבו בקפדנות את ראשית התקופות והמועדים ביחס לארבעת ימי הזיכרון שנודעו מסיפור המבול, היו אלה שעסקו בשמירת מחזורים שביעוניים ורבעוניים ובסינכרוניזציה ביניהם במקדש, והיו בקיאים במתמטיקה ובאסטרונומיה, הוסיפו שבוע לא ספור מדי שנת שמיטה כדי לחפות על היום החסר בין שנה של 364 ימים לשנה שמשית של 365.4 ימים, שהייתה ידועה היטב בעת העתיקה, והוסיפו שבועיים מדי עשרים ושמונה שנה כדי לחפות על רבע היום החסר. כשהסתיים מחזור שירות שבועי רציף של 13 פעמים, שבו שרתו כ"ד משמרות הכוהנים שבוע אחרי שבוע, ידעו במקדש שהגיעה שנת השמיטה, וכשהסתיים מחזור שירות שבועי רציף של 91 פעמים, שבוע אחר שבוע, ידעו הכוהנים שהגיעה שנת היובל. המחזוריות הייתה מתמטית והייתה תלויה רק בארבעת ימי הזיכרון, שהיו ארבעת ימי השוויון וימי התקופה, שהחלו תמיד ביום רביעי ארבע פעמים בשנה, במרחק 13 שבועות בין יום זיכרון למשנהו, או במרחק 13 שבתות מתוארכות בכל תקופה מארבע תקופות השנה החופפות, המתחילה תמיד ביום רביעי, יום השוויון האביבי או הסתווי, ומסתיימת תמיד ביום שלישי, לפני יום ההיפוך הקיצי או החורפי, אשר חל תמיד ביום רביעי, במרחק 91 יום מזה הקודם לו.


תמורות ההיסטוריה בתקופה ההלניסטית מימי יורשי אלכסנדר מוקדון, וחילופי השלטון בארץ ישראל במאות השנייה לפני הספירה (השלטון הסלווקי־יווני שהחליף את השלטון התלמי־מצרי), הביאו לחילוף הלוח המקראי בלוח חדש (דניאל ז, כה), ואף גרמו להדחת הכהונה מבית צדוק ששירתה במשכן ובמקדש ככהונה גדולה, במשך אלף שנה לפי ההיסטוריוגרפיה המקראית, והביאו לעלייתה של כהונה הלניסטית חדשה, שמונתה בידי המלכים הסלווקיים שדבקו בתרבות היוונית שלוח השנה שלה מתחיל בסתיו, כידוע מימי הרודוטוס, ולמינויה של הכהונה החשמונאית בעקבותיה בידי מלכי בית סלוקוס כמתואר ב“ספר מקבים”.

תמורות מפליגות אלה, הקשורות בזיכרונות חג החנוכה שאינו נודע בתורה, שציינו את סוף העידן המקראי, נקשרו בהחלתו של לוח ירחי חדש, שהחל בסתיו, ב־אחד בתשרי, על פי הלוח היווני מקדוני של בית סלווקוס שפתח את השנה בחודש דיוס [תשרי]. הלוח הירחי החדש שהחל באחד בתשרי, החליף תוך כדי פולמוס ומחלוקת, את הלוח השמשי שקדם לו, שהחל באחד בניסן. בסוף התהליך שהחל בימי אנטיוכוס אפיפאנס (164–167 לפני הספירה) והסתיים בחורבן בית שני, יום זיכרון תרועה המקראי, התחלף בראש השנה של מסורת חז"ל, שם שאיננו נזכר כמועד בפרשת המועדות בתורה (ויקרא כג) ונקבע רק בדור יבנה, שבו נידון לראשונה העיבור המתחייב משנה ירחית, שאינו נזכר בתורה, ויושם בזמנם של רבן גמליאל ורבי יהושע תוך פולמוס ומחלוקת, ונזכר לראשונה כמועד הפותח את השנה, רק במשנה ראש השנה.

המסורת החדשה של חכמים, בדורם של רבן גמליאל, רבי יהושע ורבי עקיבא, שקבעה אחרי חורבן בית שני את ראש השנה, בחודש השביעי, כמועד ראשית השנה, בניגוד לסדר המקראי הכוהני המונה את ניסן כחודש הראשון, ראש חודשים, צירפה למועד החדש, בתשרי, מסורות שנקשרו במקורן הקדום לחודש ניסן, חודש חג החירות וראשית מועדי הדרור, שבו החלה השנה המקראית (שמות יב, ב) ובו הוקם המשכן (שמות מ, ב; מ, יז).

על פי ספר היובלים, בראש החודש הראשון הוא חודש ניסן, החל תמיד ביום רביעי, יום בריאת המאורות, כי הוא ראש תקופת הקציר בת 91 יום, נחלם חלום יעקב על המלאכים בבית אל, שער השמים, נולד לוי בן יעקב ולאה, שהועלה כמעשר בבית אל, נולד קהת בן לוי ומלכה, ממנו משתלשלת ונמשכת הכהונה, ועל פי ספר יהושע בנוסח מגילות מדבר יהודה, בני ישראל נכנסו לארץ ישראל [בשנת היובל הגדול] בראש החודש הראשון.

המסורת ההיסטוריוגרפית המקראית הבולטת ביותר, שהתרחשה בראשית הזיכרון היהודי במחצית החודש הראשון ב־ ט"ו בניסן, על פי ‘ספר היובלים’, היא מסורת עקדת יצחק. על פי התאריך הכוהני העתיק בספר היובלים, העקדה קשורה למועד מקודש, במחצית החודש הראשון, מועד חג הפסח (היובלים, פרק יח) ולמקום מקודש, הר ציון, שעליו עתיד להבנות המקדש שבו ישכן האל את שמו (שם, פרק א, כט; פרק יח, יג) ולזיכרון מקודש של ההבטחה האלוהית לאברהם שעמד בניסיון ולא חשך את בנו יחידו מאלוהים: “כי עשית דבר זה ולא חשכת ממני את בנך בכורך אשר אהבת. כי ברך אברכך וארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר בשפת הים. וירשו זרעך ערי צריו. ויתברכו בזרעך כול גויי הארץ כי שמעת את דברי” (לעיל).

חכמים, לעומת זאת, אחרי חורבן בית שני, העבירו את מועד העקדה לראש השנה ואת מקום העקדה להר המוריה, וקשרו אותה לשופר העשוי מקרן איל, המזכיר את עקדת יצח, והפכו את העקדה כמופת ראוי לחיקוי לכל צאצאי אברהם, יצחק ויעקב

“אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקדת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני” (בבלי, ראש השנה, טז ע"א).

יצחק, הילד הנכסף, שנולד להוריו רק בערוב ימיהם, אחרי שנות עקרות ועֲרִירִיִּוּת רבות ומייסרות, הועלה לעולה בידי אביו אברהם, ירא האלוהים הנאמן, שנענה ללא היסוס לציווי אלוהי ולמבחן הנורא שהיה כרוך בו, בתוקף אמונתו הבלתי מעורערת ומסירות נפשו נטולת הפקפוקים.

זיכרון העקדה, או זיכרון מסירות הנפש המוחלטת של אברהם אבי המאמינים, ירא השמים, המסור בכל נפשו לכל צו אלוהי ללא ערעור, וההתעלמות מכל רגש אנושי, אבהי או אימהי, זיכרון שסמלו קרן האיל, הוא שמועלה במסורת הקדומה בקשר לפסח, ולהר ציון, כמובא לעיל ממסורת ספר היובלים, ובמסורת המאוחרת בזיקה לראש השנה ולהר המוריה, בידי צאצאי העוקד והנעקד, שניצל ברגע האחרון ופתח את מסורת קהילת הזיכרון העתיקה של העם היהודי, החוזרת ומספרת את סיפור מבחן האמונה הנורא מדי ראש השנה, סיפור מבחן על אנושי של עמידה בניסיון, שבזכותו מבקשים המתפללים ביום הדין סליחה ומחילה על עצמם, בין אם זה חל חודש האביב בראש התקופה הראשונה, ובין אם הוא חל בסתיו, בראש התקופה השלישית מארבע תקופות השנה.

המשורר הנודע, חיים גורי, היטיב לתאר בשירו ‘ירושה’, את זיכרונם המר של הצאצאים ואת מורשת ההתמודדות עם החיים והמוות שנגזרה עליהם, מדי שנה בשנה, ונקשרה בפסח במסורת הכוהנית ובראש השנה במסורת חכמים:


*


יְרֻשָּׁה / חיים גורי


הָאַיִל בָּא אַחֲרוֹן.

וְלֹא יָדַע אַבְרָהָם כִּי הוּא

מֵשִׁיב לִשְׁאֵלַת הַיֶּלֶד,

רֵאשִׁית־אוֹנוֹ בְּעֵת יוֹמוֹ עֶרֶב.

נָשָׂא רֹאשׁוֹ הַשָּׂב.


בִּרְאוֹתוֹ כִּי לֹא חָלַם חֲלוֹם

וְהַמַּלְאָךְ נִצָּב –

נָשְׁרָה הַמַּאֲכֶלֶת מִיָּדוֹ.

הַיֶּלֶד שֶׁהֻתַּר מֵאֲסוּרָיו

רָאָה אֶת גַּב אָבִיו.


יִצְחָק, כַּמְּסֻפָּר, לֹא הֹעֲלָה קָרְבָּן.

הוּא חַי יָמִים רַבִּים,

רָאָה בַּטּוֹב, עַד אוֹר עֵינָיו כָּהָה.

אֲבָל אֶת הַשָּׁעָה הַהִיא הוֹרִישׁ לְצֶאֱצָאָיו.

הֵם נוֹלָדִים

וּמַאֲכֶלֶת בְּלִבָּם.

(חיים גורי – השירים, א, ירושלים תשנ"ח, עמ' 211):


כאמור, המסורת העתיקה בספר היובלים יז, טו–יח, יט, מלמדת שיצחק נעקד על מזבח העולה על הר ציון במועד חג הפסח, במחצית החודש הראשון, במקום שבו עתיד להיבנות המקדש בימי שלמה בן דוד וצדוק בן אחיטוב, ראש הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם, במקום ארונה שבו נגלה מלאך בימי אביו דוד, במקום שבנה את מזבח העולה, והאיל שנאחז בסבך הועלה לקרבן תמורתו.

מסורת חז"ל שנוצרה רק אחרי חורבן המקדש, העתיקה את סיפור העקדה לראש השנה ולהר המוריה, המקום שבו נבנה מקדש שלמה, לפי ספר דברי הימים ב ג, א, וקשרה את קרן האיל, השופר, לראש השנה.

מסורת חכמים ביקשה לקבע הקשר חדש זה וקבעה את קריאת פרשת העקדה בראש השנה, שכן אפרו של יצחק הצבור על המזבח וקרן האיל הקשורה בתקיעת השופר, מכפרים על חטאי צאצאיו של יצחק בראש השנה, ומזכירים את זכויותיהם של אבות האומה. (תנחומא, פרשת וירא).

שינוי זה שנערך במסורת חז"ל אחרי החורבן, השכיח את המסורת הכוהנית ב’ספר היובלים' הקודמת לה במאות שנים, שעל פיה יצחק נעקד במחצית החודש הראשון על הר ציון, הנזכר מאות פעמים במקרא כהר הקודש, במועד קרבן הפסח, ושבעת ימי החג הנחוגים במועד זה ראשיתם בשמחה על הצלת יצחק מידי המלאך משטמה (היובלים, יח, יח). יתכן מאד שהמעתק שהתחולל במסורת חכמים בדבר מועד העקדה ומקומה, לא היה קשור רק במחלוקות שבין כוהנים לחכמים, אחרי חורבן המקדש, אלא נבע מן העובדה שהמסורת הנוצרית הקדומה קשרה בין צליבת יהושע בן מרים, בפסחא, לעקדת יצחק, בפסח, וקשרה את המסורת על שה האלוהים להר ציון.

הצירוף של מקום מקודש, בשם 'מקום הר ה'' הקשור בהר ציון, בקרבן עולה ובעקדת יצחק, כאמור במפורש בספר היובלים פרק יח, ושל זמן מקודש בשם 'חג ה'' הקשור במועד חג הפסח ובשה לעולה, מזכירים מסורת יהודית נוספת, מאוחרת לספר היובלים, הבוחרת במקום זה, במועד זה ובסיפור העלאת קרבן עולה אנושי, כרקע לסיפור מכונן.

הדברים אמורים במועד הצליבה של ישוע, “שה האלוהים”, בחג הפסח, או פסחא, במחצית החודש הראשון, בזיקה להר ציון.

במסורת היהודית מהמאה הראשונה לספירה, שנודעה כמסורת הנוצרית הקדומה, התקיים הסט משמעויות ושילוב של כמה מסורות הקושרות בין העולה, השה, העקדה, פסח והר ציון: מתוך פרשנות טיפולוגית המניחה כי מאורעות העבר הם מראה שבה משתקפים פני העתיד, זיהו הנוצרים את ישוע כ’שה הנעקד', אגנוס דאי, ‘שה האלוהים’, העומד על הר ציון וכקרבן פסח – דהיינו, זיהו את הצלוב המכפר על חטאי האדם בדמו, עם השה שהועלה לקרבן עולה במקום יצחק, וקבעו את סיפור הצליבה במחצית החודש הראשון ב־ט"ו בניסן (אוונגליון יוחנן יט, לא).

במסורת הנוצרית, מועד חג הפסח המקראי, מחצית החודש הראשון, שבספר היובלים, הוא מועד העקדה, הופך לפרה־פיגורציה של הצליבה בפסח, וישוע המכפר במותו על חטאי זולתו, הוא המקבילה האלגורית הן של יצחק הנעקד והן של השה הנעקד, ‘אגנוס דאי’, ‘שה האלוהים’, שכן יצחק, על פי אגדות העקדה, הועלה לעולה על הר ציון, מת, והועלה לגן עדן וחזר משם כשנרפא, ואף ישוע, בדומה לו, נכנס עם צליבתו למקדש של מעלה, או לגן עדן, וסמלו הארצי, השה, עמד ממול לגן עדן, על הר ציון, כאמור בחזון יוחנן: “ראיתי והנה השה עומד על הר ציון..” (יד, א).

ב’איגרת אל העברים' מצויים הפסוקים המפקיעים את הר ציון מתחום הגיאוגרפיה הארצית ומתחום הזיכרון היהודי־הכוהני של המקדש ושל העקדה, והופכים אותו לחלק מן המארג המקודש במסורת הנוצרית:

“כי אם־באתם אל הר ציון ואל עיר אלוהים חיים, אל ירושלים שבשמים: ואל עצרת רבבות המלאכים ועדת הבכורים הכתובים בשמים ואל־אלוהים שופט הכול ואל־רוחות הצדיקים הנשלמים” (יב, כב–כג).

במסורת הנוצרית הפך הר ציון, מקום המקדש שחרב, להיות המקום שבו נחה רוח הקודש על השליחים בחג השבועות, כמסופר במעשה השליחים על הנוסח החדש של חידוש הברית.

*

ההיסטוריה היהודית, ופיתוחיה בנצרות ובאסלאם, מלמדת שכל מועד מקודש וכל מקום מקודש, עשויים להפוך במהלך העתים למוקד מאבק של קהילות זיכרון מתחרות ולצומת של זיכרונות מתחרים ומסורות חלופיות המנכסות ומדירות זיכרונות קודמים.

יצחק הנעקד על המזבח, הנזכר במסורת כמכפר בסבלו על חטאי צאצאיו, נמנה על יסודותיה המובהקים ביותר של המסורת האיקונוגרפית היהודית בעת העתיקה, כידוע מציורי העקדה בדורה אירופוס ומן הפסיפסים על רצפות בתי הכנסת, ואף תופס מקום מרכזי בפיוטים ובתפילות לימים הנוראים.שהתחברו בתקופה הביזנטית בארץ ישראל.

פרשת העקדה, הנקראת ביום השני של ראש השנה, מתקופת חז״ל ואילך, עוררה בכל הדורות שאלות נוקבות, שעליהן השיבו מספרי אגדות ובעלי המדרש, משוררים, פייטנים, ציירים ואמנים, במשך אלפי שנים בתשובות מקוריות ומאתגרות.

בשדה שיח טעון זה של ציווי אלוהי וציות אנושי, הכרוך בברית עולם מכאן, ובקרבן אדם המועלה על המזבח וניצל ברגע האחרון בדרך נס, מכאן, כמבחן עילאי ליראת אלוהים ולגבולות האמונה, הנאמנות ההכנעה האנושית והציות לפקודה אלוהית, השופר וזיכרון האיל שנאחז בסבך, השה, העולה, הכפרה והעקדה, שזורים זה בזה בדיאלוג בין אלפי שנים המתרחש בין שמים וארץ.

במחוז זיכרון זה, שמנהל דיאלוג כואב, מיוסר, ספקני, ביקורתי, הולך ונמשך, עם מחוזות זיכרון משתנים ותרבויות רבות, החל מבראשית, עבור בספר היובלים, בספר מקבים, בברית החדשה, במלחמות היהודים של יוסף בן מתתיהו, פלאביוס יוספוס, בפיוטי העקדה, בתפילות ראש השנה, ובקינות הרוגי תתנ"ו (מסעי הצלב), וכלה בסרן קירקגור ובאגנוס דאי ובפסיון, בשמואל יוסף עגנון, בחיים גורי, ביהודה עמיחי, באברהם אופק ובמנשה קדישמן, בגורג' סיגל ובמשה גרשוני, ביוכבד בת מרים, ביהודית כפרי, בדליה רביקוביץ, ברבקה מרים וברעיה הרניק – הציות בשם אהבת אלוהים ויראת אלוהים, מסירות נפש וקרבן אדם, עקדה וכפרה, מתנגשים התנגשות עזה ונוקבת עם הספק וההתרסה נגד צו לא אנושי, הקשור בנאמנות למשפחה, להורות, לאימהות ולאבהות, לאחווה אנושית ולאהבת בשר ודם.

הסיפור הבלתי נשכח, הקשור בנאמנות לצו אלוהי בכל מחיר, והאמונה בתוקפו של ציווי ממקור נעלם בדבר העלאת הבן האהוב לקרבן, כמבחן יראת אלוהים, מסירות נפש, אמונה וזהות, המחייבת באופן בלתי נמנע את הקרבת האהוב ואת ההתנכרות למצוקת הנעקד, לא הסתיים בעקדת יצחק. כל התנגשות בין צו או פקודה של כוח עליון, לנכונות להקרבה בכל דור, גורמת לזוועת השכול אשר משית המקריב המציית, על עצמו ועל משפחתו, במו ידיו, במענה לצו האלוהי או לסמכות המחוקק או לצו השלטון.

גם זהות המקריב והעוקד וזהות הנעקד המועלה לקרבן עולה, בשל צו אלוהי או נדר ושבועה לכוח עליון, עשויה להשתנות בתמורות העתים, כפי שמיטיב להמחיש הפער בין סיפור העקדה של האם ושבעת הבנים בספר מקבים ב, לסיפורו של ש"י עגנון על עצמו בדמות יפתח העוקד ובת יפתח הנעקדת:

“חלמתי שבאה מלחמה גדולה לעולם ונקראתי אני למלחמה. נדרתי נדר לה' שאם אחזור בשלום מן המלחמה כל היוצא מביתי לקראתי בשובי מן המלחמה אעלה אותו לעולה. חזרתי לביתי בשלום והנה אני עצמי יוצא לקראתי” (‘עד הנה’, עמ' עו)

אולם האימה הבלתי נשכחת הטמונה בסיפור העקדה כסיפור תשתית יהודי שבו אהבת אלוהים ואהבת משפחה מתנגשות זו בזו, וציות לסמכות אלוהית לעומת שתיקה אנושית כנועה, המוכנה להקריב את האהוב מכל בשם מחויבות לסמכות עליונה שאין להרהר אחריה או לערער עליה ולהתריס נגדה, מלווה אותנו לאורך הדורות וחוזרת ונשנית כל שנה ב׳ימים הנוראים׳.

ראש השנה הפך במסורת היהודית, שנוצרה אחרי החורבן, ליום הדין, יום שבו ספרים נפתחים ונגזר גורלו של האדם, יום שנקשר במסורת העקדה, במסורת הכפרה שבקרבן אדם ובמסורת הרוגי מלכות, בפיוט ובמדרש, אולם ראשיתו הייתה שנויה במחלוקת נוקבת בין כוהנים לחכמים. הכוהנים בני צדוק שייחוסם רם המעלה נזכר במקרא במקומות רבים כבניו הישירים של אהרון בן עמרם לאורך דורות, (ראו למשל דברי הימים א ו, כז–מא ועזרא פרק ז), קבעו שיום זיכרון תרועה בראשית החודש השביעי [הנודע לאחר מכן כראש השנה] יחול לעולם ביום רביעי, יום בריאת המאורות, ככל ארבעת ימי הזיכרון הנזכרים לעיל, המפרידים בין עונת הקציר [אביב] הנפתחת באחד בניסן לעונת הקיץ, המתחילה באחד בתמוז, ובין עונת הזרע [סתיו] הנפתחת באחד בתשרי לעונת הדשא [חורף] שראשיתה באחד בטבת.

ואילו חכמים קבעו כנגדם בלשון נחרצת: ‘לא אד"ו ראש’, דהיינו ראש השנה לעולם לא יחול ביום א, ביום ד או ביום ו. שלושה ימים אלה בסדר עוקב דו“א היו הימים אשר בהם החלו תמיד חודשי הלוח הכוהני הקבוע ומחושב מראש, הנסמך על שנה בת 364 ימים, הנודעת מספר חנוך א פרקים עב–פב ומסיפור המבול ב’ספר היובלים' פרק ו ומחתימת מגילת תהלים שנמצאה בין מגילות מדבר יהודה המונה את השירים שחיבר נעים זמירות ישראל לכל אחד מ־364 ימי השנה ו52 שבתותיה; ועל חמישים ושתים שבתות מתוארכות בדיוק בתאריך ידוע מראש וקבוע, הידועות מ”שירות עולת השבת", המיוחסות לדוד בן ישי במגילת תהילים מקומראן, שנמצאו בקומראן ובמצדה, שנה המתחילה תמיד באחד בניסן, ביום רביעי, יום השוויון של האביב.

כאמור, ראשית החודש הראשון בכל אחת מארבע עונות השנה תחול לעולם ביום ד' (יום השוויון של האביב, אחד בניסן; היום הארוך בשנה, אחד בתמוז; יום השוויון של הסתיו, אחד בתשרי; והיום הקצר בשנה, אחד בטבת). החודש הראשון בכל רבעון שראשיתו ביום ד, ימשך 30 יום, החודש השני יתחיל לעולם ביום ו' וימשך 30 יום, והחודש השלישי יתחיל לעולם ביום א' וימשך 31 יום.

בלוח מחושב מראש זה בן 364 ימים, המהווים שנה תמימה, מאז סיפור המבול, שבו כל ארבע עונות השנה חופפות, שכן הן מתחילות ביום רביעי ומסתיימות ביום שלישי ה31 בחודש השלישי, השישי, התשיעי והשנים עשר, לכל יום יש תאריך קבוע והשבת הראשונה תחול תמיד ברביעי בחודש הראשון, הרביעי, השביעי והעשירי. השבת השנייה תחול באחד עשר בחודש הראשון, הרביעי, השביעי והעשירי וחוזר חלילה. השבת האחרונה בכל רבעון בן 13 שבועות או שלוש עשרה שבתות, היא השבת ה־13 החלה ב־28 בחודש השלישי בארבע העונות. שבת זו תחול תמיד ב־28 בחודש השלישי, השישי, התשיעי והשנים־עשר. לוח מחושב מראש זה היה הבסיס לעבודת הכוהנים במקדש כעולה מ’מגילות משמרות הכוהנים' וממגילת ‘שירות עולת השבת’, מ’מגילת המקדש' ו’מגילת תהילים' וממגילת ‘מקצת מעשי התורה’ שנמצאו כולן בין מגילות קומראן, שכולן כתבי קודש. אי אפשר להפריז בחשיבותו ובמרכזיותו של לוח שבתות שמשי קבוע זה בשנה בת 364 ימים, המתחילה בחודש האביב ככתוב בתורה (שמות יב, ב) בזיכרון הכוהני המפורט במגילות מדבר יהודה.

קדושתו של לוח השבתות השמשי נקשרה בתודעתם של ‘הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם’, במסורת כתובה עתיקה המיוחסת לחיבוריו של דוד בן ישי, נעים זמירות ישראל', שנחשב כמשורר שחיבר בהשראה אלוהית את שירת הקודש ששמרה על מחזורי השבתות והתקופות באמצעות שירים קבועים לכל יום ויום מימי השנה ולכל אחת משבתותיה. השירים התחלקו בין תהילים שהושרו בפי הלוויים על מעלות המקדש, ובין שירים אותם שרו הכוהנים בתוך המקדש, בין היכל למזבח, על פי מחזורי קרבנות העולה, כמפורט בסוף ‘מגילת תהלים’ שנמצאה במערה האחת עשרה בקומראן, המונה את סוגי יצירתו השירית המקודשת של ‘נעים זמירות ישראל’ ביחס ללוח שבתות שמשי בן 364 ימים, 12 חודשים ו52 שבתות:


ויהי דויד בן ישי חכם ואור כאור השמש

וסופר ונבון ותמים בכול דרכיו לפני אל ואנשים

ויתן לו יהוה רוח נבונה ואורה

ויכתוב תהלים שלושת אלפים ושש מאות

ושיר לשורר לפני המזבח על עולת התמיד לכול יום ויום

לכול ימי השנה ארבעה וששים ושלוש מאות,

ולקורבן השבתות שנים וחמשים שיר,

ולקורבן ראשי החודשים ולכול ימי המועדות

וליום הכפורים שלושים שיר

ויהי כול השיר אשר דבר

ששה וארבעים וארבע מאות,

ושיר לנגן על הפגועים ארבעה.

ויהי הכול ארבעת אלפים וחמשים.

כול אלה דבר בנבואה אשר נתן לו מלפני העליון.

(11QPs)


אולם אחרי חורבן המקדש בשנת 70 לספירה, משעה שבטלה עבודת הקודש על פי לוח שבתות שמשי מקודש זה, שמתחיל בחודש הראשון, חודש ניסן, שלדברי כהני בית צדוק הובא משמים בדור השביעי בדורות האדם, בדורו של חנוך בן ירד (בראשית ה כא–כד; ספר חנוך; ספר היובלים ד) ובטלו סדרי העלייה לרגל ומחזורי הקרבנות, משעה שהודח הכהן האחרון לבית צדוק בשנת 175 לפני הספירה, חוניו בן שמעון, ועלה סדר חדש מימי בית חשמונאי ובית הורדוס, ולאחר מכן בדורותיהם של ר' יוחנן בן זכאי בדור יבנה, ובדור תלמידיו, ר' אליעזר, ר' יהושע בן חנניה ותלמידו ור' עקיבא, הכריזו חכמים ברשות רבן גמליאל, על לוח חדש לגמרי, לוח ירחי, המתחיל בחודש השביעי, הקשור בסיפור על הכרזת החודש בידי בית הנשיא, במשנה ראש השנה ובבבלי ראש השנה, המתאר את עלייתו של סדר אנושי ריבוני חדש בכל הנוגע לעקרון קביעת הלוח (על פי ראייה אנושית משתנה ולא על פי חישוב קבוע וידוע מראש שמקורו אלוהי) תוך כדי פולמוס ומחלוקת עם בעלי השקפות קודמות.

לעומת הלוח הכוהני העתיק, שהיה מבוסס על מקור שמימי אלוהי ומלאכי ועל חישוב מתמטי קבוע וידוע מראש, כמפורט בספר היובלים פרק ד, ח–כה, בסיפור חנוך בן ירד מביא הלוח וכמפורט בסיפור המבול, בספר היובלים, פרק ו, וכמפורט בלוח השבתות והמועדים במגילת ‘מקצת מעשי התורה’, ובלוח שירי העולה ב’שירות עולת השבת‘, וב’מגילת תהלים’ מקומראן, היה מושתת על שנה שמשית בעלת מספר ימים קבוע, כמפורט בספר חנוך א פרקים עב–פב ובסיום מגילת תהלים מקומראן, ועל מספר קבוע של ימי החודש, ועל שותפות ליטורגית של כוהנים המלאכים בשמירתו, כמפורט ב’שירות עולת השבת' שנמצאו בקומראן ובמצדה, ומתואר במגילת משמרות הכוהנים, כולם חיבורים כוהניים מהמאות האחרונות של האלף הראשון לפני הספירה, הרי שהלוח החדש שהמציאו חכמים, היה מבוסס על תצפית אנושית משתנה במולד הירח, על חירות פרשנית התלויה בשיקול דעת אנושי ועל ריבונות אנושית המתאימה עצמה לצרכים אנושיים ועל הכרעה אנושית בלעדית.

ללוח חדש זה, המתחיל בראש החודש השביעי, בראש השנה, שהתגבש אחרי חורבן בית שני, לא היה מספר ימים קבוע לשנה או לחודש, שכן היה מבוסס כולו על תצפית אנושית משתנה במולד הירח ועל הכרעת בית דין. הלוח הירחי הצריך עיבור שאינו נזכר בתורה, וקידוש לבנה שאינו נזכר בתורה, ונשמר בחזקתם ובסמכותם של חכמים, שהכריעו כל חודש מחדש על פי מולד הירח מתי מתחיל החודש.

הוויכוח הנודע בין צדוקים לפרושים, אינו אלא הוויכוח על הלוח הנכון, הלוח הישן או הלוח החדש: הלוח הכוהני העתיק שהיה לוח שמשי מתמטי קבוע בן 364 ימים ו52 שבתות מתוארכות המחולקות לארבע תקופות חופפות, לוח מקודש המתחיל על פי פשט התורה בשמות יב ב, בחודש הראשון ראש חודשים הוא חודש ניסן, שבו אחזו כוהני בית צדוק, שכיהנו על פי הסדר המקראי ועל פי סמכות אלוהית ובחירה משמים, לעומת הלוח החדש, לוח ירחי משתנה המתחיל בסתיו, שאין לו שום אחיזה בתורה, שבו אחזו חכמים אחרי החורבן, בשעה שרצו לבדל את הקהילה היהודית המוכה והמובסת, לעומת הלוח הרומי השמשי הקבוע ומחושב מראש בן 365 ורבע ימים, שהושת על כל האימפריה הרומית, מאז ימי מפקד הצבא הרומאי, שנודע בשם יוליוס קיסר, בשנת 45 לפני הספירה.

עוד רצו חכמים להחליף את הסדר הכוהני המבוסס על נבואה, מלאכים וכוהנים ותורה שבכתב, שכתיבתה הולכת ונמשכת בהשראה אלוהית, בסדר אנושי ריבוני חדש לגמרי, המתחיל בתורה שבעל פה, באיסור המשך כתיבה של ספרים משמים, בחתימת הנבואה, בקנוניזציה של כ"ד ספרי המקרא ובהשארת ספרי הכוהנים בחוץ, כספרים חיצוניים, ובהחלפת הכתיבה המקודשת שנקשרה בכוהנים ומלאכים בתורה שבעל פה שמעוגנת בריבונות אנושית ובחירות פרשנית ובהחלפת כהונת המקדש בחכמי המדרש.

אין זו רק יד המקרה שגיבור מסורת הלוח השמשי הקבוע שראשיתו באביב, חנוך בן ירד (בראשית ה, כא–כד) גיבור המסורת הכוהנית העתיקה, שנלקח (!) לשמים באחד בניסן, ברצון האל ובידי המלאכים, לדברי ספר “חנוך השני”, כדי ללמוד את חישוב הלוח לדברי “ספר היובלים”, והביא את הלוח משמים וזכה לחיי נצח בגן עדן כמייסד המסורת המיסטית של פריצת הגבולות בין שמים לארץ ושל ייסוד הכתיבה בהשראה שמימית, נבואית או מלאכית, (היובלים ד, יז–כה), (ספר חנוך א, ע“ב–פ”ב), שעליו נאמר משפט שלא נאמר על אף אדם מלבדו בסדר עבודה עתיק שנמצא בקומראן:

“[את] חנוך בחרתה מבני אדם ות[קחהו לכה להתהלך לפניכה ]לעד [לשרת בהיכלכה]”

הוא הגיבור הכוהני המודח ממקומו בגן עדן, זה המולקה בששים פולסא דנורא, בסיפורו של גיבור הסדר של חכמים, ר' עקיבא, על ארבעה שנכנסו לפרדס, שעניינו הוא בארבעה חכמים שנכנסו ביוזמתם (! ) לגן עדן ופגשו שם את גיבור הסדר הכוהני, הסופר הכותב והמעיד, חנוך בן ירד, המכונה ‘ספרא רבא דאסהדותא’, הגיבור המיסטי הכוהני ההופך מאדם למלאך, המכונה מטטרון, מאז תרגום יונתן לבראשית א כא–כד, שלמראהו אחד הציץ ונפגע, אחד הציץ ומת ואחד קיצץ בנטיעות (בבלי, חגיגה יד ע“ב–טו ע”א). ורק אחד, מספר הסיפור, ר' עקיבא, נכנס בשלום ויצא בשלום.

על חנוך מסופר, לדברי תרגום אונקלוס לבראשית ה, כד ולדברי מדרש בראשית רבה כה, שאלוהים הרגו בראש השנה, החל בא' תשרי!. ר' עקיבא, כידוע ממשנה ראש השנה, היה מעורב בקביעת הלוח שהחל בתשרי, לוח ירחי משתנה המבוסס על תצפית אנושית ונקבע בידי אדם, ובאיסור על קריאת ‘הספרים החיצונים’ באיום שהקורא בהם אין לו חלק לעולם הבא (משנה סנהדרין י), שהם הספרים שבהם מסופר סיפורו של חנוך בן ירד מביא לוח השבתות השמשי המקודש, הקבוע והידוע מראש, הנודע משמים בדור השביעי בדורות האדם, הדור שבו למד חנוך בן ירד לראשונה לקרוא, לכתוב ולחשב לוח מהמלאכים, לוח המתחיל בראש חודש ניסן, ככתוב בתורה, לוח הקשור במלאכים, בכוהנים, בלוחות כתובים וספרים ובעבודת משמרת הקודש במקדש.

ספרות כוהנית רחבה שנמצאה במגילות קומראן שבמדבר יהודה, שכולה כתבי קודש, ונודעה בחלקה קודם לכן מן ‘הספרים החיצוניים’ מספרת על הלוח שהובא משמים בידי חנוך בן ירד, שלמד אותו מן המלאכים ולימד אותו לבנו מתושלח, כדי לייסד את הסדר הכוהני המבוסס על שנה שמתחילה באביב שמספר ימיה קבוע יש לה ארבעה ימי זיכרון קבועים הקשורים במפנה העונות וביום בריאת המאורות, וכל מועדיה ושבתותיה מתוארכים וידועים מראש.

ר' עקיבא, כאמור, היה זה שקבע שכל הקורא בספרים חיצונים המפרטים מסורות אלה, אין לו חלק לעולם הבא (סנהדרין י) והוא אף זה ששכנע את ר' יהושע שהיה לוי, לקבל את מרותו של רבן גמליאל הנשיא כמכריע בדבר הלוח החדש של חכמים, המבוסס על תצפית ועל עדות אנושית משתנה ולא על חישוב קבוע ידוע מראש, כמתואר בבבלי ראש השנה, כה ע"א:

את פסוק המפתח של הלוח הכוהני בפרשת המועדות: ‘אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם. (ויקרא כג) קרא ר’ עקיבא לדברי מסורת הבבלי ראש השנה בצורה הבאה: ‘אלה מועדי ה’ מקראי קודש אשר תקראו אַתֶּם בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדות אלא אלו‘. ר’ עקיבא פסח על המילה במועדם המפורשת בפסוק והפך את המילה אֹתָם אותם [את המועדים] למילה אַתֶּם [בני האדם הקובעים].

ר' יהושע, שלוי היה, סירב להתנחם על כך שרבן גמליאל הנשיא כפה עליו לבוא במקלו ובמעותיו ביום הכיפורים שחל על פי חשבונו, כדי להפגין את משמעותה של הריבונות החדשה המסורה בידי אדם ולא בידי שמים, כנאמר במסכת ראש השנה פרק ב משנה ט:

“… שלח לו רבן גמליאל: גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך. הלך ומצאו רבי עקיבא מיצר. אמר לו: יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי, שנאמר: “אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם” (ויקרא כג ד) – בין בזמנן בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו”.

כלומר, ר' עקיבא שביקש לנחם את רבו המצטער על השיבוש הנורא בלוח, דרש לפניו ואמר לו כך בנוסח הבבלי:

“דתניא הלך ר”ע ומצאו לרבי יהושע כשהוא מיצר אמר לו [רבי] מפני מה אתה מיצר אמר לו (רבי) עקיבא ראוי לו שיפול למטה י“ב חדש ואל יגזור עליו גזירה זו'. א”ל רבי תרשיני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני, אמר לו: אמור, אמר לו: הרי הוא אומר (ויקרא כג) אַתֶּם אתם ג' פעמים: אַתֶּם אפילו שוגגין אַתֶּם אפילו מזידין אַתֶּם אפילו מוטעין בלשון הזה, אמר לו עקיבא נחמתני נחמתני (בבלי, ראש השנה, כה ע"א).

כלומר, אין יותר לוח קבוע שנודע משמים, לוח שבתות ומועדים , תקופות חדשים ושנים הנשמר בידי כוהנים ומלאכים, שירת קודש ומשמרת הקודש, אלא יש רק ריבונות אנושית שרירותית, פרגמטית, בקביעת המועדים: ‘אלה מועדי ה’ מקראי קדש אשר תקראו אַתֶּם בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדות אלא אלו'.

כאמור, כל חג הוא צומת של זיכרונות מתנגשים, מחלוקות וויכוחים על הגמוניה, על ריבונות, על סמכות, על זכות הכרעה, על מרות הנהגה חדשה או ישנה, על ערכים ועל משמעויות, על סדרי עדיפויות, על זמן ועל מקום, ועל מקור תוקף בעבר ובהווה.

סיפורו של החג החדש הנודע כראש השנה, הוא סיפור המחלוקת בין הקבוצה הכוהנית העתיקה שהאמינה בחלוקות זמן קבועות, ידועות ומחושבות מראש ממקור אלוהי, שנשמרו בידי משמרת הקודש במקדש, קבוצה שקידשה את המחזוריות הנצחית של ‘אלה מועדי ה’ מקראי קודש‘, ‘מועדי דרור’ ושבעת מועדי ה’ ומחזורי השמיטות והיובלים שמועדם קבוע וידוע מראש, מחזוריות הקשורה בארבעה ימי זיכרון קבועים ובמחזוריות שבעת המינים ומועדי הקציר, הבציר והמסיק, הארייה הקטיף והגדיד הידועים והקבועים מראש לפי לוח זה, בשבעת חודשי השנה הראשונים, בין ניסן לתשרי, ונודעה לפני הספירה בשמות ‘הכוהנים בני צדוק ואנשי בריתם’, ו’זרע אהרון קודש קודשים', ולאחר מכן כונתה בספרות חכמים בשם ‘צדוקים’ – לבין הקבוצה החדשה שנודעה אחרי החורבן בשמות פרושים, או מפרשים, חכמים ותנאים, אשר האמינה בחלוקות זמן משתנות, וסברה שהזמן הוא עניין לריבונות אנושית, לתצפית אנושית, לפרשנות אנושית, לשינוי אנושי ולהכרעה אנושית.

חורבן המקדש וביטול הסדר הכוהני העתיק במאה השנייה לפני הספירה בימי אנטיוכוס אפיפאנס (175–164 לפניה"ס) והחלפתו בכהונה לא לגיטימית שראשיתה בכהונה המתיוונת (יאזון, מנלאוס ואלקימוס 175–159 לפניה"ס) המשכה בכוהני בית חשמונאי שמונו שלא כדין בידי מלכי בית סלווקוס (152–33 לפני הספירה), לא על פי הסדר המקראי אלא תמורת כסף או עזרה בקרב בין יורשי בית סלווקוס, ואחריתה בכוהנים מיובאים שמינה הורדוס – כלומר שלוש כהונות משוללות לגיטימציה וקדושה, הוא שפינה מקום לעלייתה של ההגמוניה החדשה שנודעה בשמות פרושים/מפרשים, חכמי התורה שבעל פה, התנאים השונים והמשנים, שאסרו על המשך כתיבת התורה שבכתב, הנהגה של חכמים רבנים ודרשנים, שביקשו לחולל מהפכה וקבעו את חתימת הקאנון המקראי במאה השנייה לספירה, ומשעה שחתמו אותו, אסרו להוסיף עליו אף ספר נוסף, קאנון שהשאיר בחוץ את כל הספרים החיצוניים שהיו ספרי קודש של הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם. ההגמוניה חדשה של הפרושים המפרשים ושל חכמי התורה שבעל פה המבארים והדורשים, האמינה בריבונות אנושית ובחירות פרשנית, שהחליפה את המקדש וכוהניו במדרש וחכמיו, הציעה תפיסת זמן חדשה שהלמה מציאות משתנה שאין בה מקדש ואין בה משמרות קודש השומרות על מחזורי הביכורים והיבולים והעלייה לרגל, ועל מחזור מועדי הדרור במחזורי שירות של שומרי משמרת הקודש ומחזורי קרבנות העולה.

כל אחד משבעת מועדי ה' הוא אתר זיכרון, מרחב יצירה הולך ונמשך, וצומת של פולמוס ומחלוקת מן העת העתיקה ועד ימינו. כל חג הוא מרחב יצירה הולך ונמשך שמעמקיו מעוגנים בתשתית הכתובה בלשון הקודש, כלומר בחוטי השתי הארוגים בשפה המקודשת בכתבי הקודש העתיקים, ויצירתו המחודשת מעוגנת בחוטי הערב, או בתערובת החדשה עתיקה, הנשזרת על חוטי השתי העתיקים, במפגש המתרחש כל פעם מחדש בין הזיכרון הכתוב לפרשנות המתחדשת בתמורות העתים, או בדיאלוג הבין־דורי בין רוח אלוהים לרוח האדם בתמורות ההיסטוריה ובחילופי עולם הערכים וסדרי העדיפויות וסדרי השלטון.

ביחס לכל אחד ממועדי ה' הולכת ונמשכת הפרשנות האמנותית היוצרת, המתמודדת מחדש עם זיכרון העבר ועם משמעויותיו המשתנות בהווה. אין בנמצא חג או מועד שיש לו רק זיכרון אחד, מסורת אחת או סיפור של הגמוניה אחת, נהפוך הוא, כל חג הוא משזר עשיר של מסורות, פולמוסים, מאבקים ומחלוקות בנסיבות היסטוריות משתנות.

סיפור ההיסטוריה היהודית הוא סיפור השתי והערב, העתיק והמתחדש, הקבוע והמשתנה הכתוב והמתפרש, המקודש והמצונזר, הנאבק והמושתק, בתמורות העתים, סיפורן של מסורות הנאבקות זו בזו על מקור סמכות ותוקף, על קדושתם המשתנה של ספרים ולוחות, בתקופות שונות וסיפורו של ראש השנה, חג שאינו נודע בתורה בשם זה, חג ההופך את פתיחת לוח המועדים המקראי מהחודש הראשון לחודש השביעי, חג הכרוך במאבק על זמן מקודש, מקום מקודש וזיכרון מקודש, הוא דוגמה מאלפת לתמורות העתים ולחילופי משמרות בהיסטוריה היהודית.

*

*

נספח    🔗

פילון האלכסנדרוני תיאר בספרו על החוקים לפרטיהם, שנכתב בשליש הראשון של המאה הראשונה לספירה, בזמן שהמקדש עדיין עמד על תלו, את החג השישי ממועדי ה', המכונה בתורה יום תרועה או יום זיכרון תרועה. אין אף רמז בדבריו שחג זה נחשב כראש השנה.

פילון על יום הכיפורים:

“בחודש השביעי, בהשתוות הסתיו, נחוג בראשיתו ראש החודש הקדוש, הקרוי “יום תרועה”, שעליו דובר לעיל; ובעשרה בחודש – “יום הצום”, שמקפידים בשמירתו לא רק הדבקים ביראת שמים ובקדושה, אלא גם הללו שבשאר ימות השנה אינם מקיימים כל מצווה. שכן כולם נכנעים לקדושת היום וחרדים אל כבודו”.

מתוך חיבורו של פילון האלכסנדרוני: ‘על החוקים לפרטיהם, א’, פילון האלכסנדרוני: כתבים, כרך שני: ספר המצוות, כרך ראשון, תרגמה מיוונית: חוה שור, הוסיפה מבוא והערות: סוזן דניאל־נטף, מוסד ביאליק והאקדמיה הלאומית למדעים: ירושלים 1991, עמ' 270

על ראש השנה כותב פילון: שהחג המקראי הנודע כזיכרון תרועה קשור בתרועת החצוצרות במקדש בעת העלאת קרבנות העולה וקשור בזיכרון תרועת השופר במעמד סיני


THE EIGHTH FESTIVAL

XXXI. (188) immediately after comes the festival of the sacred month; in which it is the custom to play the trumpet in the temple at the same moment that the sacrifices are offered. From which practice this is called the true feast of trumpets, and there are two reasons for it, one peculiar to the nation, and the other common to all mankind. Peculiar to the nation, as being a commemoration of that most marvelous, wonderful, and miraculous event that took place when the holy oracles of the law were given; (189) for then the voice of a trumpet sounded from heaven, which it is natural to suppose reached to the very extremities of the universe, so that so wondrous a sound attracted all who were present, making them consider, as it is probable, that such mighty events were signs betokening some great things to be accomplished. (190) and what more great or more beneficial thing could come to men than laws affecting the whole race?

And what was common to all mankind was this: the trumpet is the instrument of war, sounding both when commanding the charge and the retreat…. There is also another kind of war, ordained of God, when nature is at variance with itself, its different parts attacking one another. (191) And by both these kinds of war the things on earth are injured. They are injured by the enemies, by the cutting down of trees, and by conflagrations; and also by natural injuries, such as droughts, heavy rains, lightning from heaven, snow and cold; the usual harmony of the seasons of the year being transformed into a want of all concord. (192) On this account it is that the law has given this festival the name of a warlike instrument, in order to show the proper gratitude to God as the giver of peace, who has abolished all seditions in cities, and in all parts of the universe, and has produced plenty and prosperity, not allowing a single spark that could tend to the destruction of the crops to be kindled into flame.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47910 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!