עד כמה שהיה רחוב היהודים, הגיטו, סגור ומסוגר בשנות המאה הי“ו והי”ז, סגור מבית מצד היהודים ומסוגר מחוץ מצד הגויים; עד כמה שהפקידו אז שומרי הדת בעמנו שומרים על חומותיה לבלי לתת לדעות “חיצוניות” להכנס אליו, והקיפוהו בתלי תלים של סייגים וגזרות – הנה אי־אפשר היה לכלוא את הרוח, למנוע את הזרמים המוסריים שהיו מניעים בהתפתחות עמי התרבות מלהתפרץ אל בתי ישראל. השפעת הרוחות המנשבות במחנה העמים אנו מוצאים, אם הרבה או מעט, בכל ארצות פזורי היהודים. איזו חוטים נעלמים היו משוכים ממחנה למחנה.

הימים ההם היו ימי תסיסה מוסרית בקרב העמים. ימי הבינים, תקופת העמידה ברוח המין האנושי, חלפו ועברו, והעמים התעתדו כבר לחיים חדשים, לחיים עליזים ומלאי־תוכן, לחיים של הנאה ושל חופש רוחני. מתחת לערמות עפר הוציאו את שרידי הקולטורה הקדומה העליזה, פרי הנאת החיים בדורות קדומים; חפשו אחרי היצירות היפות והנעימות של היונים, עד כמה שנִצולו מן הכליה; החיו את רוח האדם העולה למעלה, אשר זה כמה מאות שנה היה שקוע באלפי אמונות תפלות והבלים דתיים אין מספר; זקפו את קומת האדם, אשר זה ימים רבים הלך שחוח וכפוף תחת עול כבד של עבדות מוסרית. בראש התנועה הזאת, תנועת השחרור הרוחני של עמי המערב, עמדו אנשים נלבבים, בעלי שאר־רוח, אשר נפתלו במסירת הנפש עם כמה מניעות ועכובים כדי להוציא את המין האנושי מעולם החושך אל עולם שכולו אורה, כדי לשחרר את רוח בני אדם משעבוד השקפות רגילות ודעות קבועות. בדמם ובנפשם עמדו על השחרור המוסרי הזה.

אותה הרוח הפסקנית חדרה גם אל רחוב היהודים בימים ההם. צר היה לכמה אנשים מישראל המקום בגיטו הרוחני ואמרו לצאת למרחב. עול המנהגים הדתיים והדעות הדתיות המקובלות והקבועות מימים ראשונים היה כבר כבד מנשוא. גם השעבוד למנהיגי הקהלות ופרנסיהן היה קשה מאד. נסיון תמידי, להוציא את צוארם מן העול הזה, אנו מוצאים בתקופה ההיא מצד כמה יהודים בני כשרון, מאנשים חושבים, שפסקו להאמין באמתת הדעות המקובלות. הקהלות הישראליות חדלו “לקפוא על שמריהן”; המנוחה הגמורה, מנוחת הקברים שבתה כבר. באו בני אדם “פורצי גדר” ויאמרו לפרוץ “גדרו של עולם”; לבטל מנהגים קדמונים; להטיל ספק באמתת דעות דתיות, שהיו למסורת מימים ראשונים. גם ברחוב היהודים נשמע קול משק החיים החדשים, גברה התסיסה, רבו החכוכים והנגודים.

אחד מאלה האנשים, שבכל אופן נתיחס אליהם בסימפתיה, היה אוריאל אקוסטה, אשר אחרי מלחמה תמידית עם אחיו, בני הקהלה המפוארת באמשטרדם, שארכה כעשרים ושלש שנה, אבד את עצמו לדעת בחדש אפריל שנת 1640. מאורעות האיש הזה, אשר כגבור נפל במלחמתו עם החיים, הטרגדיה האישית הזאת, הם גם ציור קולטורי של הימים ההם; ציור קולטורי מרובה הגוונים. האיש הזה לא היה פילוסוף מעמיק, לא הצטיין ברעיונות מקוריים, לא חדש כלום בעולם הדעות והמחשבה, וגם אפיו הנפשי לא היה מוצק. הוא היה באמת רק אדם משכיל פשוט, אשר בימי שלום ושלוה היו חייו מפכים ונוזלים לאט ובנחת. תכונת נפשו היתה יותר שלילית מאשר חיובית. הוא היה אדם רך וענוג, בעל הרגשה והתפעלות, נוטה לקבל דברים נוחים ובורח מן המחלוקת. ודוקא איש כזה, שלא היה בו שום כשרון לעמוד בקשרי־מלחמה, הביאוהו המאורעות לידי כך, כי עברו עליו רוב ימיו במלחמות פנימיות ברוחו ובריב קשה עם בני אדם.

לאוריאל אקוסטה האומלל קם בימים האחרונים גואל, סופר מבין, אלפריד קלאר, אשר נשא את נפשו לפעולה רצויה, לקבוע לנחשל האומלל הזה, שנפל במלחמת החירות, את מקומו הראוי, לברר את הגורמים שהשפיעו על מאורעות חייו. להבין במסתרי נפשו ולעורר בלבנו חמלה על אדם צדיק שגוע בצדקתו בלי עתו, אחרי אשר סבל בחייו יסורים קשים, ואחרי אשר הכניעו אויביו את נפשו עד עפר. הציור שהמציא לנו אלפריד קלאר מחיי אוריאל אקוסטה ומלחמתו התמידית יפה הוא ומושך את הלב. אלא כי חסרה לו ידיעת היהדות ועניני הקהלות הישראליות בימים ההם, שבלעדם לא יובן לנו המאורע המעציב הזה על אמתותו, בלי פניה לשום צד.

אוריאל אקוסטה נולד בעיר אופרטו אשר בפורטוגל לערך בשנת 1500. מולדתו היתה מגזע היהודים האנוסים, אשר כתשעים ושלש שנה לפני זמן לידתו קבלו את הדת המשיחית באונס. ידוע הוא כי כמה מאות שנה היתה היהדות מתקיימת במשפחות האנוסים, אשר בימים הראשונים היו מתחתנים רק אלו באלו. שפינוזא מעיד (בספרו “על הדת והמדיניות” פרק שלישי), כי בספרד באו האנוסים בזמן קצר לטמיעה גמורה, יען כי היה מצבם המדיני רצוי מאד; אבל בפורטוגל אחרה הטמיעה לבוא, מפני כי הבדילו אותם חוקי המדינה לרעה. ואנו יודעים, שגם בספרד החזיקו כמה אלפים יהודים בדת אבותיהם ימים רבים; וכאשר היתה להם אפשרות להמלט על נפשם ולקבוע את דירתם בארצות אחרות (בפרט במדינות תורקיה ובהולנד), יצאו מארץ מולדתם ושבו אל דת ישראל בגלוי. אין ספק לנו, לפי זה, כי במשפחת אוריאל אקוסטה (בגיותו נקרא שמו גבריאל אקוסטה) היתה עדיין מסורת אבות, כי מישראל הוא. אמנם העיד אקוסטה בודויו שכתב לפני מותו, כי אביו, אדם חשוב ועשיר, היה חי כקתולי לכל דבר. אבל אין זה סותר להחלטתנו, אביו מת והניח את בנו גבריאל הבכור עודנו נער, וקרוב הדבר, כי בפניו התנהג למראית עין כקתולי אמתי. אקוסטה ספר לנו, כי בימיו היתה סכנת־נפש לדבר על דבר נטיה ליהדות, אפילו עם אנשי הבית היותר קרובים. כאשר עלה במחשבה לפניו לצאת מפורטוגל ולהמלט לאמשטרדם, כדי לשוב אל היהדות, נמלך באמו ובאחיו הצעירים – אף־על־פי שידע, כי סכנה גדולה היא לדבר על זה אפילו בחדרי חדרים. בכל אופן מספקת לנו העובדה, כי הסכימו אמו ואחיו לדבר הזה, אף כי עלה להם בקרבנות גדולים. האנוסים היו חשודים מאד בעיני הממשלה, ולכן היה קשה להם לצאת מארצם. למכור את כל נכסיהם ולאסוף את כל רכושם לא עלה בידם, מיראתם שמא יודע הדבר לרשות. את ביתם באופורטו עזבו והפקירו מטעם זה.

כאמור, אביו של אקוסטה היה אדם חשוב ועשיר באופורטו וחנך את בנו בדרך האצילים העשירים. גבריאל אקוסטה למד בימי נעוריו תורת־המשפטים. גם היתה לו אחרי כן שירות מדינית: משרת מורה תורת־המשפטים הדתיים, אשר קנה לו בדמים (כמנהג הימים ההם). מטבעו היה בעל דת גדול ולבו מלא התפעלות דתית מרובה. “כל ימי חיי סבלתי מה שאי אפשר להעלות על המחשבה בשביל הדת”, כתב באחרית ימיו. הוא בקש תמיד את האמת, ובעד אותה האמת, שלפי הבנתו עמד עליה, היה מוכן להקריב את נפשו. אקוסטה לא היה אדם חושב אלא מתרגש. את מעשיו לא עשה על פי שקול הדעת, אלא בהשפעת הרגע, בהשפעת הרגש ששלט בו באותה שעה. הטרגדיה היותר קשה בחייו היא, כי סבל כל כך בעד “אמתיות”, שאחרי כן עמד בעצמו על טעותן ונלחם בהן. הוא, אשר חזר אל דת אבותיו, מפני כי נדמה לו, שאך היא אמתית ואין זולתה אמת, כתב בסוף ימי ענותו: “הלואי שלא הייתי מתקרב כל ימי אל היהודים!” אלה היו דבריו האחרונים של איש שהפקיר את עצמו ממש, כדי להדבק בישראל ובדתו. 

בן עשרים ושתים שנה היה גבריאל אקוסטה, בזמן שעלו בלבו הרהורים וספקות על דבר אמתת הדת הקתולית. את היהדות כמעט שלא ידע כלום. זולת איזו זכרונות קלושים, שהיו שמורים במשפחת אביו, לא היה קבוע מאומה בלבו על דבר דת מולדתו. אפשר שקרא בספרים מה בדבר היהדות, אבל עלינו לזכור, כי ספרים כאלה היו מדברים בודאי רק בגנות היהדות. בפורטוגל, בימי ממשלת האינקויזיציה, לא היו נמצאים ספרים מדברים בשבח היהדות, אפילו להודיע מהותה בהרצאה פשוטה. בימים ההם לא נמצאו בכלל באיזו שפה לועזית שתהיה ספרים עוסקים בהבנת היהדות על פי הנחה מדעית; ואת השפה העברית בודאי שלא ידע אז, וכנראה לא ידעה כל ימיו.

אחרי שעברו עליו יותר מעשרים וחמש שנה הפליג בספינה, הוא ואמו ואחיו ובן אחותו, אשר אסף אל ביתו ויהי לו לאב (לפי עדותו שלם לו בן אחותו רעה תחת טובה והיה הגורם העיקרי במאורותיו הרעים), ואחרי כמה הרפתקאות באו לאמשטרדם. שם התודע תיכף אל היהודים וגם נכנס לדת ישראל. הוא נמול כדין; אז הסבו את שמו בשם אוריאל, אלא כפי הנראה גם שמו הראשון נשאר לו במקצת.

אבל תיכף, ימים מספר אחרי הכנסו בדת ישראל, נתעוררו בלבו ספקות גם על אודות הדת הזאת. בתחלה החל לפקפק באמתת “תורת הפרושים”, בחשיבות המנהגים הדתיים של תורה שבע“פ. הדבר לא יפלא בעינינו. בעיר מולדתו קרא אקוסטה רק את ספרי המקרא בתרגום לעז. את שאר ספרי ישראל לא ידע. מתורת הסופרים והפרושים ידע רק מה שנאמר בספרי הבשורה בגנותם. עד כמה שהתרחק מן הדת הקתולית ודבק בדת ישראל, אשר על אמתתה הפקיר את חייו, הנה בלבו נקבעו אותם הציורים הדבוריים, אשר ספרי־הבשורה משתמשים בהם כל כך. כפי הנראה היה בימי גיותו עיקר הרהוריו וספקותיו בדבר האמונה בהשארת הנפש וחיי עוה”ב. בדת המשיחית הלא האמונה בזאת עיקר גדול, וגם הפרושים, התאמצו כנודע, לחזק אותה ולקיימה בריבם עם הצדוקים. אוריאל אקוסטה ידע את המחלוקת הזאת מפי המבשרים, אלא, כנראה, לא ידע כי בישראל נצחו הפרושים, וגם היהודים בימיו מאמינים בהשארת הנפש ובחיי עוה“ב. זה היה לו חדוש גדול, שהרי בכתבי־הקודש לא מצא רמז לאמונה זו. הרמזים הקלושים בדניאל מובנים רק למי שרגיל בחקירה דתית זו. בכלל היתה כל היהדות המעשית פליאה בעיניו. במלאת לו עשרים וחמש שנה ויותר היה עליו להרגיל את עצמו בקיום כל מצוות היהדות, היינו המנהגים הדתיים: להזהר מאכילת מאכלות אסורות, מלשאת משא ביום השבת וכדומה. זה היה לו לעול ולמשא. שהרי רק על אמתת היהדות מסר את נפשו, על התוך שבה, על תמציתה המוסרית, על תכנה הדוגמטי. ועכשו עליו לשאת ב”עול החוקים", כדברת פולוס. אין ספק, כי דברי השליח פולוס כלפי התורה והחוקים היו מצלצלים מעכשו תדיר באזניו.

אוריאל אקוסטה לא היה, כפי הנראה, אדם מתון ושתקן, זהיר בדבריו ובמעשיו, אלא בתמימות גדולה היה מגלה כל מה שבלבו, הרהורי הרגע, לכל אדם, מבלי להבחין בין אוהב ונאמן־דבר לאויב והולך רכיל. אילו היה יודע להצפין הרהוריו בלבו, לא היה צריך לגלות מארץ מולדתו, לקבל על עצמו טלטול קשה ולהכנס בדת ישראל. אוריאל אקוסטה לא היה חוקר, מבקש את האמת המדעית וצופנה בלבו, כשהוא מוצא אותה, אלא אדם הרגיל לגלות תמיד את לבו. היום מצא איזו אמת לפי הבנתו, אשר אתמול היתה נעלמת ממנו, ולמחר היה מסיח אותה לכל אדם שנפגש בו. כזה אירע לו גם בדבר פקפוקו בהשארת הנפש ובחיי עוה"ב. נראה, כי תיכף אחר הכנסו בדת היהדות כבר החל להציע ברחוב הגיטו האמשטרדמי את אי־אמונתו לכל עובר.

וענין האמונה בהשארת הנפש וחיי עוה"ב לא דבר ריק היה בימים ההם – בישראל ובעמים! הלא זהו בסיס כל דת חיובית.

אילו נמצא אז אוריאל אקוסטה באחת הקהלות בגרמניה או בפולין, והיה מקיים כל המצוות הדתיות וכל המנהגים: היה רוחץ את ידיו לכל סעודה, ואיננו הולך ארבע אמות בלי נטילת ידים, וכדומה מן המנהגים האלה, לא היה אדם מקפיד בדבר, כי הלז מטיל ספק בענין השארת הנפש וחיי עוה“ב. שוטה הוא זה ונוטל את חייו מן העולם הבא, ראוי לרחם על האיש הזה – הוא זהיר במצוות וגם הפקיר את חייו כדי להיות יהודי, ועכשיו איננו מאמין בתחית המתים, וענשו מפורש, שאין לו חלק לעולם הבא. אבל באמשטרדם נמצאו אז יהודים ספרדים ופורטוגזים. אלו היו בקיאים פחות או הרבה בספרי הפילוסופיה הדתית; ידעו כי מלבד המנהגים הדתיים יש גם דעות דתיות, והכופר ב”עיקרי הדת" הוא מין ואפיקורס וראוי לאבדו. ודבר שאין צריך לומר, כי מטילין עליו נדוי ושמתא.

בגיטו האמשטרדמי נודע, כי אקוסטה עוסק בסדור טענותיו על היהדות התלמודית, על תורה שבע“פ ועל האמונה בהשארת הנפש, בחיי עוה”ב ובשכר ועונש אחרי המות. כמובן, הסב הדבר הזה רעש גדול בקרב היהודים. רופא אחד, שמואל דה־סילווה, הקדים אותו וכתב חבור לקיים את האמונה בהשארת הנפש ובחיים נצחיים (נדפס בשנת שפ"ג, 1623). אקוסטה קובל על איש ריבו הספרותי, כי זלזל אותו וקרא לו מין ואפיקורס, כופר במציאות הנפש הנצחית וכמעט גם במציאות האלהים. חבורו של הרופא דה־סילווה עשה רושם גדול באמשטרדם. שמו של אקוסטה נתפרסם לגנאי ונערים התקלסו בו. לפעמים נזעקו לפני פתח ביתו וזרקו בו אבנים. המלחמה החלה.

אפשר כי נשאל את עצמנו: על מה סבל אוריאל אקוסטה את הבזיונות והרדיפות האלה? וכי כל כך היה קשור כבר אל היהדות, כי אי־אפשר היה לו להפרד ממנה? מה שעשה שפינוזה אחרי החרם בחדש אב שנת תי"ו, כי נפרד בקור־רוח מן הקהל האמשטרדמי ובעיקר גם מן היהדות, היה אפשר גם לאוריאל אקוסטה. אבל הוא מסביר לנו סבת הדבר, על מה סבל כל כך וקבל על עצמו חומר הענשים של עדת אמשטרדם. הוא היה גר בארץ נכריה. את האזרחים ההולנדים לא ידע, וגם את שפתם לא הבין. מטבעו היה איש רֵעים, דבק בבני אדם ונצרך לחברתם. אפשרות חייו היתה רק במסבת בני משפחתו, אשר רחקו ממנו בימי עניו, ובמסבת אחיו היהודים, שהיו לו לאויבים.

הוא לא יכול למשול ברוחו. על חבור הרופא שמואל דה־סילווה השיב הוא בספרו שכתב פורטוגיזית: “בחינת קבלת הפרושים בהשואה אל התורה הכתובה, עם תשובה למחרף המזייף שמואל דה־סילווה” (נדפס באמשטרדם בשנת 1624). תוכן החבור הזה אפשר לשער משמו ומן הדברים המעטים שמביא אקוסטה בודויו, כי הספר בעצמו נשרף אחרי כן על פי פסק דין של שלטון העיר, ומאז לא ראהו איש. אומרים, כי קרוב הדבר, שנמצא אכסמפלר אחד בארכיון של הקהלה הספרדית באמשטרדם. אבל שלטון הקהלה הזאת סרב עד היום הזה להראות לאיש את הכתבים המתיחסים למשפט אקוסטה הגנוזים בארכיון.

חבורו הסב רעש גדול בקרב היהודים. תיכף לפרסומו נאספו אנשי “המעמד” ופרנסי הקהלה (הוא קורא להם Senatores et Magistratus Judaicus) וקבלו על מחברו לפני שלטון העיר: אקוסטה פרסם ספר לכפור בהשארת הנפש, וזה סותר לא רק את היהדות, אלא גם את הדת המשיחית. שלטון העיר צוה להביא את אקוסטה במאסר, שבו ישב כשמונה או עשרה ימים. ורק אחרי אשר נתן ערבון סכום אלף ומאתים זהובים, ושני אנשי העיר: מיכאל אסטניז די־פינה וז’ואן פרץ דה־קוניה ערבו בעדו (כן נראה לי, שמלבד בטחון הכסף ערבו עוד אנשי העיר בעדו) יצא לחירות עד חתוך גזר־דינו (קלאר בספרו עמוד 166). לבסוף נפסק הדין, לשרוף את ספרו של אקוסטה ולקנוס את המחבר בסכום שלש מאות זהובים דמי עונש. זה היה מצד דיני המדינה, אבל היהודים הטילו עליו עוד בשנת 1618, לערך, נדוי ומן העונש הזה לא פטרוהו, עד אשר יתחרט לפני בי"ד ויחזור בתשובה.

המאורע הזה לא הכניע עוד את רוח אקוסטה. הוא הוסיף להרהר בעניני הדת האלהית, ובלבו נולד ספק בענין תורה מן השמים. בהרהוריו בא לאחרונה לידי הכרה, כי תורת משה לא מן השמים היא, אלא נימוס דתי ומדיני, שכמוהו נודעים כמה וכמה בעולם. בימים ההם, כאשר נקבעה הכרה זו במחו, עמד עדיין בנדויו, אשר גזרו עליו מנהיגי קהלת אמשטרדם. אלא כי בו בזמן, שלפי עדות עצמו כפר כבר בתורה מן השמים, גמר בדעתו להתפייס לבני דתו ולהכנע מפניהם. אחד מבני משפחתו היה מתווך את השלום בינו ובין הקהל, לאחר שעמד אקוסטה חמש־עשרה שנה בנדויו. הוא התחרט על דבריו וגם כתב וחתם את חרטתו על פי הצעת אנשי הקהל. אז נסלח לו.

אין ספק, כי זה היה רפיון גדול בתכונת נפש אקוסטה, חולשה מוסרית. לא היה לו “לחזור בתשובה” אחרי חמש־עשרה שנה של “מרד ומעל”, אחרי שדוקא בימים ההם גברו הספקות בלבו יותר ויותר, וכבר הגיע עד הנקודה האחרונה, אבל לא נמצה עמו את עומק הדין. אוריאל אקוסטה היה אז כבר כבן ארבעים ושלש שנה, והוא נכרי בארץ. אשתו שרה מתה עליו ביום כ"ט דצמבר שנת 1622 (על זה העיר מינסמה בספרו “שפינוזה ומסבתו” שנדפס בשנת 1896). בני משפחתו רחקו ממנו, אם מיראתם את תקיפי הקהל, או מפני כי גם הם הרשיעו את אקוסטה והיו לו לאויבים (כן נראה מדבריו בעצמו). ובימים ההם חשב אוריאל אקוסטה לקחת עוד הפעם אשה. כל זה, וגם מזג רוחו החלש מטבעו, הסב הדבר, כי קבל על עצמו את הדין וחזר בתשובה למראית עין. בודויו התחרט על “התשובה” הזאת. “הלואי שלא היה עולה רעיון זה מעולם על לבי” – כתב לפני מותו. חייו היו מלאים חרטות.

רק ימים מעטים עברו אחרי השלום, וכבר העיד עליו בן אחותו, שאסף אל ביתו, כי אוריאל אקוסטה אוכל טרפה, ובכלל איננו מתנהג כיהודי בתוך ביתו. עתה התלקחה המלחמה עליו בפעם השנית. גם אחיו נפרדו ממנו בכעסם עליו, וגם קרובו, אשר תווך את השלום בפעם הראשונה, היה לו לאויב. להגדיל את המדורה אירע בימים ההם, כי באו מלונדון לאמשטרדם שני משיחיים, אחד איטלקי ואחד אספני, להתיהד. האנשים לא היו מזרע יהודים, אלא מבני הנכר. הם נועצו תחלה באקוסטה, איך יחוברו אל היהדות. והוא, אשר כבר התחרט אז הרבה על מה שעשה בעצמו, השיא להאנשים הנמלכים בו את עצתו, לבלי להתיהד; שהרי בעול כבד מנשוא הם נותנים את צוארם. הם הבטיחו לו, שיהיו הדברים עמם בסוד, אבל אחרי כן הלכו בו רכיל. לפי עדותו עשו זה מאהבת הבצע. הדבר נודע ברחוב היהודים, וחמת הקהל עלתה עליו עד להשחית. תקיפי הקהלה בצרוף חכמי העדה (אז שרתו בקודש הרבנים שאול מורטאירה, מנשה בן ישראל ודוד פארדו; אבל לפני שנת שצ"ט לא היו עדיין שלש קהלות לקהלה אחת) נועדו עליו, ולפני בית הכנסת עמד המון סוער וקרא בקנאתו הקשה: “צלבוהו! צלבוהו!” – כן מסר לנו אקוסטה בודויו, ואין ספק, שקריאה זו אפוקריפית היא. הוא תפס מליצה ידועה מספרי הבשורה.

אוריאל אקוסטה נקרא לעמוד לדין לפני תקיפי הקהל. בקול מרעיד ומחריד קראו את כתב השטנה לפניו, כאילו הרג את הנפש. הם איימו להטיל על החוטא את “החרם הגדול”, אם לא יקבל על עצמו את גזר־דינם להתחרט בפומבי. וחרטה זו מה טיבה? עליו ללבוש שחורים ולעמוד בבית־ הכנסת ביום הקהל ונר דולק בידיו, להתחרט על עוונו כפי נוסח התשובה, אשר סדרו תקיפי הקהל בצירוף חכמי העדה. נוסח התשובה היה קשה מאד, מלא דברי הכנעה ובזיון לעצמו: חטאיו הגיעו עד לשמים. אחרי כן ילקו אותו ארבעים חסר אחת בבית־הכנסת, ולבסוף עליו להשתטח על מפתן הבית, וכל הנאספים יעברו עליו בצאתם משם.

לא לחנם היו אבותיהם של אלו קתולים זמן רב וישבו בקרב עובדי האינקויזיציה הרומית. הם למדו את מעשיהם של המחבלים האלה, להכניע את הנפש החוטאת עד עפר, להבזותה, להשפילה, לדכאה, לשימה למרמס. ולא רק את זה למדו, אלא גם את הסגנון המלא רחמים וחבה. כלום אכזרים הם וחפצים במות המת? כלום לרעתו ולחרפתו הם מכונים? הלא רק להציל את נפשו, לפדות אותה מרדת שאול, להעלותה מאש גיהנום. הכָּנע, בן אדם! שְׁחִי, נפש אומללה, ונעבור עליך. את נפשך, חוטא אמלל, אנו מצילים.

אוריאל אקוסטה, זה האיש החלש, רפה־ידים ושפל־ברך, כאשר שמע את פסק־דינו, עלה אש באפו. ובכל זאת משל ברוחו והשיב, כי גזר־דין זה איננו מקבל עליו. תיכף הכריזו עליו את החרם הנורא.

נוסח החרם האמשטרדמי הוא ידוע לנו. עשרים ושתים שנה אחרי כן (ביום ז' אב תי"ו) הכריזו אותו בבית־הכנסת בשם “לוש סיניוריש דיל מעמד” על האדם הגדול ברוך שפינוזא. אז היה אותו החרם מאורע היסטורי גדול, רב הערך. בפעם הזאת רמסו לארץ נפש חלשה, דחפו באיבה איש רפה ידים, אשר סוף סוף הלא לשמע היהדות עזב את ארץ מולדתו ואת מצבו הטוב ויבוא לחסות בצל ישראל, והאיש הזה הלא חטא, אפילו לפי מושגם, רק בדברים שבין אדם למקום.

שבע שנים עמד אוריאל אקוסטה “במרדו”. כל העדה רדפה אותו וגם בני משפחתו קמו עליו. בחליו לא סעדו איש על משכבו, ואם באה צרה עליו, שמחו לאידו – זהו גמולו על מריו ועל מעלו. הוא נסה להביא משפטו וריבו לפני השלטון העירוני, אבל עמלו היה לשוא. מה היה אפשר לעשות, אם בני דתו ואחיו הרחיקוהו? ובינתים העתירו עליו קצת בני משפחתו את דבריהם: הכנע וקבל עליך גזר־דין הקהל. הלא רק לטובתך הם מכונים, להטיבך באחריתך, להציל את נפשך החוטאת. הכנע, זכור את בוראך. לבסוף נלאה וקבל את ענשו.

בית־הכנסת היה מלא אנשים ונשים וטף. הם באו לראות את החזון המשמח. בשעה קבועה עלה אוריאל אקוסטה על הבימה וקרא בקול רם לפני הקהל את ודויו: הוא חלל את הדת הישראלית וגם הדיח אחרים מאחרי היהדות; הוא מצדיק על נפשו את הדין ומקבל את העונש, אשר שמו עליו. כאשר כלה לקרוא את ודויו ירד מעל הבימה. אז נגש אליו ראש הקהל ולחש לו באזניו, כי ילך אל קרן־זוית של בית־הכנסת, שם פשט את בגדיו עד מתניו, חבש מטפחת לראשו וחלץ את נעליו: אחרי כן חבק בזרועותיו את העמוד ועמד מוטה, ושמש בית־הכנסת אסר את ידיו מאחורי העמוד. חזן הכנסת נגש והכהו ברצועת עור ארבעים חסר אחת. כתום ה“חזיון” הזה ישב לארץ, ואחד מחכמי העדה בא להתיר אותו מנדויו. אז לבש את בגדיו, בא והשתטח לפני מפתן בית־הכנסת, וכל היוצאים עברו עליו, זקן ונער.

ולא משנאה ומאכזריות עשו זה. חלילה! אחרי אשר יסרוהו מלקות ארבעים והתירו את נדויו, באו לנחמו ולפייסו. דברו אליו דברים טובים ונחומים והראו לו סימני חבה ורצון: אחינו אתה! אחינו אתה!

כבן חמשים שנה היה אוריאל אקוסטה ביום ההוא, כאשר נרצה עוונו לפני הקהל הקדוש. כאשר שב אל ביתו זכר את הבזיון, אשר נעשה לו בפומבי גדול כזה. בודאי לא חבבו עליו את היהדות במעשים כאלה. בתורה מן השמים ובהשארת הנפש ובחיי עוה"ב ובשכר ועונש אחר המות לא האמין גם עתה. הרצועה אינה מופת מוכיח לעיקרי הדת; השתטחותו על המפתן, למען יעברו עליו זקנים ונערים, לא הטעימה לו את אמתת היהדות. יותר מעשרים וחמש שנה נלחם בספקותיו והרהוריו, עתה בא לידי חרטה – לא על ספקותיו, אלא על עזבו את הדת הקתולית כדי להספח אל דת ישראל.

בדת הקתולית לא האמין גם עתה, אלא הפעם נעשה בן־חורין באמת, ובמחשבה לפניו עלו דעות דתיות חפשיות. עתה ידע, שחייו היו טעות ארוכה, ובשביל הטעות האיומה הזאת נשא וסבל יסורים קשים. המאורע האחרון השפיל את נפשו יותר ויותר. עתה נלאה האיש החלש הזה, האיש הרך והענוג, לשאת עוד את משא החיים. הוא הסתתר בביתו ורשם בדם התמצית את ודויו, פרט את מאורעות חייו ואת אשר עבר עליו. וכהתימו לכתוב את דבריו סיים: “שמי היה בפורטוגל, כאשר הייתי משיחי, גבריאל אקוסטה, ובישראל – הלואי שלא הייתי מתקרב אליהם לעולם – הייתי קרוא בשנוי קצת: אוריאל דה־קוסטה”. אז ירה אל עצמו באקדח וימת.

לקול היריה, מספרים, פרצו אל חדרו וימצאוהו מת, וכתב ודויו לפניו. זה היה נעלם ארבעים ושבע שנה מעין כל אדם. בשנת 1687 נתפרסם על ידי לימבורג בתור “דוגמא של חיי אנוש”. לא מרוב חמלה לאובד זה פרסם הכהן הפרוטסטנתי את הודוי הזה אלא כעין אזהרה והתראה לכל אדם “שוכח אלהים”, אשר יקשה את לבו מלהאמין בתורה מן השמים, בהשארת הנפש, בחיי עוה"ב ובשכר ועונש אחרי המות.

בימים ההם, ימי הכנעת אוריאל אקוסטה, היה ברוך שפינוזה נער בן שבע שנים. קרוב הדבר, כי גם עיניו ראו בחזון זה. שהרי אז נתאחדו כבר שלש הקהלות לקהלה גדולה אחת, ואביו מיכאל היה אחד מחשובי העדה ופרנסיה. בכל אופן שמע הנער המבין את המאורע המבהיל הזה, ונקל לשער את הרושם שעשה עליו. כאשר החרימו אותו אחרי מות אביו, שש עשרה שנה אחרי מאורע אקוסטה, לא נכנע לבו לחזור בתשובה ולקבל על עצמו עונש כזה, אשר שמו על אוריאל אקוסטה.

לא אדם גדול היה אוריאל אקוסטה, לא חוקר מעמיק, מרקיע שחקים ברעיוניו – גם לא אדם אמיץ לב בגבורים להלחם מלחמת החירות המוסרית, אלא אדם משכיל מבקש את האמת לפי הבנתו והשגתו. כמוהו היו אז רבים בישראל. אבל הוא לא ידע להזהר בדבריו ולהתחשב עם החיים הנהוגים והקבועים. אי־זהירותו ורפיונו היו בעוכריו, ולבסוף מת לא מות גבורים הנלחמים בחרף־נפש בעד דעותיהם, אלא נרמס. אחריתו המרה תעיר רגש חמלה בלבנו. מאושר היה האיש הזה בחייו, אלמלי היה דורש מעט הרוחה בעולמו המוסרי; ומאושר היה האיש הזה, אילו נולד בדור אחר, בקרב בני אדם שאינם מדקדקים עם איש על דברים דתיים המסורים ללבו.

בהיסטוריה הישראלית רשומה מרטירולוגיה ארוכה. רשומים שמות אנשים ונשים שקדשו את השם ומתו על אמונתם באלהי ישראל. המרטירולוגיה הזאת ארוכה מאד, ולחללי הקנאה הדתית מצד אלו שכנגדנו אין מספר. אבל עוד מרטירולוגיה אחת רשומה בתולדות ימינו, רשימת שמות האנשים שמסרו נפשם על האמת לפי השגתם ועל החירות המוסרית. וגורל האנשים האלה, אשר עוד לא זכו למשפט צדק ויושר בהיסטוריה הישראלית, הוא טרגדיה מרה, טרגדיה שתקנית, נוקבת ויורדת לעומק הלב. גבורים שנפלו במלחמה, וגם קבורה בכבוד לא היתה להם…