בשנת 1649, ביום השלשים לחדש ינואר, נעשה בפומבי, לפני היכל אואיטהל בלונדון, פסק־דינו של קרל סטוארט, זה שהיה לפנים מלך בריטניה ומדינת אירלנד. במדינות האלה הכריזו ממשלת הריפובליקה, ובראשה עמד אוליבר קרומול.
מי שהיו לו עינים לראות ולב להבין, הבחין תיכף, כי מן המאורעות הגדולים האלה יכולות להיות תוצאות חשובות גם ליהודים.
בימים ההם היה צורך גדול ונחוץ עד מאד, כי יפתחו לפני היהודים שערי ארץ חדשה, ליסד ישוב חדש לנעים ונדים האלה. מצב היהודים בגרמניה ובאיטליה היה אז רע ומקולקל. אמנם חדלו כבר להרוג בהם; אבל השנאה והבזיון להם גברו יותר ויותר. יושבי הערים השתדלו להפטר מהם בכל אופן, והמושלים אשר פתחו לפניהם שערי ארצם, עשו זה בתנאים אי־נאותים, בתנאים מעיקים ומשפילים את הגוף ואת הנפש. במקום שגברה השפעת הישועיים, לא היה עוד מעמד ליהודים. הטלטול והגירוש ממדינה למדינה היה שכיח הרבה ואכל את הכח החמרי והכח הרוחני של עם ישראל. במדינות פולין אירעו אז אותם המאורעות האיומים הנודעים בשם גזירות ת“ח ות”ט. כמה קהילות ישראליות נחרבו, יהודים לאלפים ולרבבות נהרגו. מכל הערים נמלטו פליטים אל מדינות גרמניה והולנד. בספרד ופורטוגל שלטה האינקוויזיציה, והאנוסים חרדו לברוח ולהמלט – לרוב למדינת הולנד ותורקיה. ניכר היה הדבר, כי ארץ הולנד לא תקלוט אל תוכה את כל הפליטים המרובים האלה. נחוץ היה ליסד ישוב חדש ליהודים.
כאשר נצחו הפוריטנים על בית המלך קרל סטוארט וסיעתו הקתולית, היתה נראית ביותר השפעת הביבליאה. קרומול נדמה בעיני עצמו כיהוא בן נמשי, אשר משחו אלהים להשמיד את בית אחאב ואת כל עובדי הבעל. הפוריטנים נחשבו בעיני עצמם לחסידי ישראל בימי אנטיוכוס אפיפנס, אשר נלחמו בחרף נפשם ב“מרשיעי ברית”, לאותם הגבורים הדתיים הלאומיים, אשר “רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם” לעשות נקמה בסרים מאחרי אלהי־האמת. בכתבי־הקודש, שהגו בהם אז כל־כך, מצאו גם את ציור העם העברי, זה העם ההיסטורי, אשר קרא בימים קדומים בשם אלהי השמים והארץ. בקרב הפוריטנים התפשטה יראת־הכבוד לישראל ויהודה, לבני ישראל, שמהם יצאו נביאי האמת והצדק.
מרחוק נראה אור תקוה לישראל. אפשר, כי האנגליים יפתחו את שערי ארצם לפני היהודים הסחופים והנפזרים; אפשר גם כן, כי יגינו הם על היהודים ויצילו אותם מכף מעניהם. אפשר, כי העם האנגלי יקרב אחרי כן את גאולת ישראל. ועם אנגליה כבר היה בימים ההם עם תקיף וכביר.
כן היה נראה מרחוק. אבל העובדות לא התאימו לתקוה זו. עדיין היה העם האנגלי מוקף משפטים־קדומים בנוגע ליהודים. הוא כבד את העם העברי ההיסטורי, אשר כתבי־הקדש מלאים תהלתו, את העם הנבחר בדורות קדומים; אבל היהודים היו בזויים בעיניו. זה כמה מאות שנה, שלא ראו האנגלים יהודים בארצם; הם ידעו אותם רק מפי השמועה, ושמועה זו לא היתה טובה ביותר. היהודים נחשבו בעיניהם בתור פרזיטים משחיתים ומפסידים, בתור מוצצי־דם העמים־המשיחיים, רמאים וזייפנים; הם שוחטים את ילדי המשיחיים כדי לאכול מדמם בערבי־פסחים. כתבי־הקודש היו מכניסים בלבם רגש כבוד והערצה לישראל; אבל מספרי הבשורה שאבו בוז ושנאה לעם הזה, אשר מאס בו אלהים על מעלו ועל קשי־ערפו. הלא היהודים הם מבני בניהם של אלו, אשר הפיר אלהים את בריתו עמהם.
ובימים ההם ישב בעיר אמשטרדם חכם וסופר יהודי, אחד הרבנים בקהלה זו: מנשה [בן יוסף] בן ישראל. האיש הזה הבין ברוחו, כי הגיעה שעת־הכושר לישראל. המאורעות הגדולים באנגליה יכולים לברוא ליהודים עתיד גדול.
מנשה בן ישראל לא היה לא תלמודי מופלג ולא פילוסוף מצוין, אלא רב ומטיף לעדתו ואיש המעשה. הוא חונן מטבעו בהבטה היסטורית, בהכרת השעה, בלב רחב ומלא אהבה לישראל, בלב רגש ומתפעל, ברוח הולך בגדולות. אישיותו היתה נפלאה. בכל מאורע ומאורע ראה תוצאות חשובות; הוא היה מושפע מצד המאורעות ומשפיע בהתפעלותו המרובה על אחרים. הוא האמין בכח מעשיו, מפני כי תמיד היתה מטרה נעלה ונשגבה לפניו. מנשה בן ישראל היה בעל הדרת־פנים, כאשר נראה מציור תמונתו, מעשה ידי הצייר רמברנדט: חכמתו האירה פניו. הוא מצא אמון מצד בני דורו, מפני שבעצמו האמין הרבה.
איש לא מלא את ידיו לדבר בשם האומה הישראלית. הוא לא היה דַבר ומנהיג בעמו, ואפילו בקהלת אמשטרדם לא היתה לו שירות חשובה. כל ימיו ידע מחסור, ודאגת־פרנסה היתה מנקרת במוחו. כדי להתפרנס בלי מחסור יסד באמשטרדם בית־דפוס עברי ועסק בהוצאת־ספרים. אבל כנראה לא ראה ברכה מרובה בעמלו זה, וכבר גמר בדעתו לבקש לחמו במרחקים, לנוע אל ארץ ברסיליה. על פי מקרה באו אז שני אנוסים לאמשטרדם והתיהדו שם, וגם יסדו “ישיבה”, אשר בה מנו את מנשה בן ישראל ל“מלמד”.
אותו המלמד והרב, אשר לא תמיד היתה פת מצויה בסלו, נתן אל לבו להביא תשועה לישראל. עינו היתה תמיד צופיה, לכוון את השעה ולהועיל לעמו ולדתו. ידיעותיו היו מרובות, אבל לא עמוקות; אלא כי ידע להשתמש בהן שימוש מועיל. כחו לא היה גדול, אבל הוא הקדיש אותו תמיד לתועלת אחיו. אישיותו הגדולה עמדה לו תמיד לבלי להיות שקוע בקטנות; בכל דבר מצא עתיד גדול. הוא האמין בקבוץ־גליות גדול, ביעוד הלאומי של ישראל. אבל נדמה לו, כי דרך לונדון יגיעו היהודים אל ארצם ההיסטורית – ובינתים תפתח לפניהם ארץ גדולה ורחבה, בינתים יהיה עם גדול עליהם לסתרה. צריך לעורר חבת העם הזה לישראל.
מנשה בן ישראל היה גדול ונכבד לחכמי או“ה, כי כבר עמד כפרץ כמה פעמים. ספרו, אשר כתב ספרדית, לתרץ כל הקושיות והסתירות שבתורה, עשה בזמנו רושם גדול. הימים ההם היו ימי תסיסה רוחנית בעמי המערב, ימי הערצת הביבליאה מצד אחד וימי־התעוררות הבקרת המדעית מצד השני. לא דבר קטן היה לפי זה ללמוד סניגוריה על כה”ק ולהסיר מהם כל פירכא. על ידי ספרו זה בא מנשה בן ישראל במשא־ומתן עם רבים מחכמי הגויים אשר כבדוהו מאד. גם עם המלכה המלומדת כריסטינה משווידן בא בדברים, וכבר חשב להסתייע על ידיה, להשתדל כי יפתחו לפני היהודים את המדינות הסקנדינוויות, אלא כי בינתים עזבה המלכה את כסא מלכותה. כאשר נואש מתקותו בחצר המלוכה פנה אל העם.
בשלטון הפוריטנים, מעריצי הביבליאה, מצא מנשה בן ישראל שעת־הכושר להשתדל לטובת אחיו. בתור רב וחכם, בלי שום יפוי־כח מצד איזה קבוץ צבורי, הרצה את בקשתו לפני הפרלמנט האנגלי, כי ירשה ליהודים להתישב בארץ הזאת. דבריו עשו רושם גדול, ומנשה בן ישראל נקרא לבוא ללונדון, להציע את דבריו לפני חברי הפרלמנט. מפני הסכסוכים המרובים, שהיו אז בין קרומול ובין הפרלמנט – באופן שנפזר זה פעם אחרי פעם – אי־אפשר היה למנשה בן ישראל לחוש לקול הקריאה. וגם כאשר שלח קרומול עצמו לקרא לו, נתעכב הדבר מפני המלחמה שפרצה אז בין אנגליה והולנד. בראשית הקיץ שנת תי“ד נתהוה השלום בין שתי הארצות האלה. אבל עוד אחר מנשה בן ישראל את נסיעתו ללונדון; כנראה חסר לו כסף די הוצאות הדרך ושהותו באנגליה. ורק בראשית שנת תי”ו בא לשם והתיצב לפני קרומול, שדברי החכם היהודי נכנסו באזניו, ומאד היה חפץ, כי יאחזו היהודים באנגליה וישבו בה. החכם היהודי הנלהב השפיע הרבה על הגינירל הפוריטני. שניהם ראו בישוב היהודים באנגליה מאורע היסטורי גדול ורב תוצאות. הם לא הביטו עליו כעל מאורע מדיני בלבד, אלא כעל מאורע מוסרי ודתי.
אבל ההתלהבות הדתית לא הספיקה להסיר כל עכוב והפרעה. הפוריטנים לא היו רק בעלי התלהבות דתית, אלא בעלי משא־ומתן; לא עבדו רק את אלהי האמת, אלא גם את הממון. בצרוף כתבי־הקדש והנבואה העריצו גם את המטבע. החקירה ההיסטורית בימינו בררה לאין ספק, כי דוקא ימי שלטון הפוריטנים באנגליה היו גם ימי הגברת המסחר בארץ הזאת. ובשעה שהתלהבו הפוריטנים לכבוד האלהים אלהי ישראל ולכבוד העם הנבחר, עם הנבואה, לא שכחו, כי מצד היהודים יגיע להם – לפי הבנתם – הפסד מרובה במסחרם; לא שכחו את פחדם מפני תחרות היהודים, ואת פחדם זה הבליעו בפולמוס דתי, להזכיר את כל עונות בית ישראל, את חסרונות היהודים ומומיהם המרובים, מיום אשר צלבו אבותיהם את המשיח עד היום הזה.
שנה ומחצה ישב מנשה בן ישראל בלונדון והשתדל. הוא כתת את רגליו ודפק על פתחי חכמים ובעלי השפעה לדבר על לבם וללמד זכות על עמו; להוציא מלבם את המשפטים הקדומים ולהשיב על טענות שונאי היהודים; להשפיע על חכמי־לב, החפשים ממשפטים קדומים, כי יעמדו הם בפרץ וימליצו על היהודים; להוכיח ולברר את התועלת המרובה שתמצא בישוב היהודים באנגליה, תועלת מוסרית וחמרית. בדבור ובכתב למד זכות על עמו, בלי ליאות ועיפות. אז כתב את חבורו “הצלת ישראל”, שראוי הוא למקרא גם כעת. אבל יותר מדבריו ומהוכחותיו ומבירוריו עשתה אישיותו הנפלאה רושם גדול.
מנשה בן ישראל לא היה “שתדלן” בטפוס הידוע, איני מגנה את מין השתדלנות הזאת, אשר בּודאי הביאה בעתה טובה רבה לישראל. טובה ונחוצה היתה במקומה ובזמנה, ואלמלא היא לא יכלה האומה הישראלית להתקיים. אבל במאורעות היסטוריים חשובים, בשעות גדולות, כזו שהיתה בימי הוליבר קרומול, היה מן הצורך שיקום אדם גדול לדבר ולפעול לא בחשאי אלא לעיני השמש ולפני דעת הקהל בפרסום היותר גדול. האומה הישראלית עמדה אז לדין היסטורי, והפרסום היה נאה לה בימים ההם.
שנה ומחצה ישב מנשה בן ישראל בלונדון, ועמל וטרח בלי לאות כאילו היה כחו הגופי בלי קצב וגבול. אך בסוף ימי עבודתו נדמה לו, כי עמלו היה לריק. קרומול חפץ בכל לבו לעשות דבר של פומבי; הוא הכיר בחשיבות המאורע, בגודל ערכה של השעה ההיא. אבל בני עמו ובני דורו הקנאים הדתיים, התגרים מעוטי התרוממות־הנפש, נרתעו לאחור מפני צעד זה. קרומול היה תמיד בסכסוכים עם חברי הפרלמנט, שלא ירדו לסוף דעתו. השלטון היה רק בכח החילים, ואף־על־פי שכמה מחבריו, שרי הצבא, הסכימו לו בנוגע להיהודים, בכל זאת ירא היה את דעת העם, חפץ היה לחכות עוד זמן־מה עד אשר יכשר הדור למפעל שלם וגדול. בינתים אמר להעלים עין, כי יבואו היהודים, וביחוד פליטי האנוסים מספרד ופורטוגל, להתישב באנגליה בלי רשיון מפורט.
מנשה בן ישראל נפטר מקרומול בסוף ימי החרף שנת תי"ז בכבוד ובחבה. אבל כנראה נשבר לבו בקרבו בראותו אחרית עמלו. רוחו לא היה יכול להסתפק בהצלחה פורתא. הוא הלך בגדולות, ברוחו ראה עתיד גדול לישראל; העם האנגלי הנאור יקבל את היהודים בארצו בפומבי ובכבוד. ישוב אטי ובלתי־רשמי, כי יתגנבו היהודים אל ארץ־אנגליה – אחרית כזאת לעמלו הרב דכאה לארץ את נפשו. בפחי־נפש שב לארצו ולעירו; ובדרך, בהיותו במידלבורג, מת מיתה חטופה.
הוא לא יכול לסבול את המצב החדש; לפי רוחו והבנתו עלה עמלו בתוהו. אבל באמת עשה הזרע אשר זרע פרי. כעשר שנים אחרי כן, ובינתים השברה הריפובליקה, והמלוכה חזרה לבית סטוארט, וכבר נתישבו יהודים פלטים בלונדון במספר הגון: כבר נתאחדו לעדה ישראלית וימנו להם רב ומנהיג את יעקב ששפורטש, זה שלוה את מנשה בן ישראל בדרכו, כאשר הלך להשתדל לפני קרומול בלונדון. עברו עוד שנות מספר, וכבר נתישבה בלונדון גם קהלה אשכנזית. כמאת שנה אחרי כן (בשנת 1753) נתן החוק, כי כל היהודים במדינות אנגליה, שוטלנד ואירלנד, אשר ישיבתם בארץ ארכה שלש שנים, יתאזרחו בה. ועוד עברו מאת שנה, והיהודים בבריטניה היו לאזרחים גמורים. הצלחה הדרגית כזאת לא היתה לפי רוחו של מנשה בן ישראל, אבל אין קפיצה בהתפתחות ההיסטוריה. חשיבותו הגדולה היא בזה, כי לא התחשב עם התפתחות הדרגית ולא מצא די ספוקו במאורעות קטנים, אשר יצטרפו באחרית הימים למאורע היסטורי גדול. אבל תועלת פעולתו הלאומית היתה דוקא באופן ההתפתחות הטבעית, שאין להמלט ממנה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.