“משורר הוא מי שדמיונו עשיר ויפה ומעוטף, ושהרגשתו עזה ונמרצה ועמוקה, והוא ראה את העולם ודן עליו ומתאר אותו ומראהוּ לאחרים תוך הרגשתו, וגורם להם שגם הם מקבלים, במקצת או בשלמות, רושם דומה לזה”.

נ. סוקולוב

א    🔗

הפינומן בספרות העברית, ששמו סוקולוב, אינו קל למיצוי ולהערכה. לא זו בלבד שאין לו אח וריע בספרות העברית ועל־ידי זה חסרים אנו אחד האמצעים הבדוקים להערכה והסברה – דרך הדימוי וההשוואה – אלא גם זו, שעבודה גדולה היא בשביל בקי וחריף להתחקות על שרשי השפעתה של אותה תופעה מיוחדת במינה. רק אדם בעל כוח־זכרון כסוקולוב, או לפחות בעל חוש הביקוש והמציאה כמותו, אשר יוכל לצלול ולהתפשט ולערוך חפשׂ מחופש בכל מכמני הספרות הפריודית שנוצרו מאז היה סוקולוב לסופר, אפשר שיעלה בידו קודם כל לקבץ את כל יצירי־רוחו של סוקולוב ונידחיה ואחר־כך לשרטט על־פיהם חין־ערכו ומידת־גדולתו של דיוקן מופלא זה. ככל שאנו מרבים לקרוא את מאמריו ורשימותיו וספריו, כן אנו עומדים ומשתאים נוכח אותו אשלא רברבא. וסימן רע הוא לביקורת העברית, המריעה בקול־שופר לחזיונות ספרותיים קטנים וזערורים, שהסיחה את דעתה כמעט מחזיון זה, שצריך היה לגרות אותה גירוי תמידי בייחודו, ובריבוי־האנפין ובחוסן־השרשים שבו. או שמא דווקא משום שמיצוי התופעה סוקולוב מצריד יגיעה מרובה ואמת־מידה חדשה, לא העזו לגשת אליה ולהעריכה. אחת היא. חשוב בעיקר לציין, שכלי־הקיבול של הקוראים והמבקרים בספרות העברית, אינם מעכלים עדיין אנשי שפע ורחבות כנחום סוקולוב.

ואין הכוונה בזה לסכם את כל כתבי סוקולוב, שלדאבוננו עדיין אינם מקובצים, אלא להבליט חלק קטן מהם, שניתן לנו בדמות שלושה ספרים, המכונים: “אישים”. דומה, שהנושא “אישים” הוא המתאים ביותר לכשרון־הכתיבה של סוקולוב. כאן נתונה לו האפשרות לרקום דמויות על יריעה רחבה, לטוות חוטים של מאורעות ותכונות אילך ואילך, מעשה־מישזר, ולהשתמש שימוש נכון ונבון בכל אותו העושר של זכרונות אישיים ורשומות ספרותיות, השמורים עימו לעת־מצוא. הכל מוגש כאן במין רחבות ונדיבות־הלב, בססגוניות ובמאור־פנים, והעיקר: בקלות כזאת, שאתה סבור כי שיחה חיה ורבת־סבר מפכפכת לה לתוך ליבך ממש. כל חלק העוסק לכאורה באיש אחד, נהפך תחת יד־עטו של סוקולוב למסכת של צלמי־אדם־וסביבה חיים ופועלים, לפרק של היסטוריה מהעבר הקרוב, שיתרון לה מן ההיסטוריה הרשמית, בהיותה חושפת פרטים ואפיזודות, קווי־קלסתר ושירטוטי־תכונה, שאין היסטוריונים בהא הידיעה מטפלים בהם, ואולי אינם רואים אותם. אתה קורא, למשל, את המסה על פרישמן או על פרץ, ומיד קמה לפניך כל התקופה וכל הדור, שבהם נולדו ופעלו אלה. קו לקו, תג לתג, מאורע למאורע – ועבר מלא עניין, עם כל אווירו וצבעו, שבו לתחיה. תוך כדי קריאה נקלט בך הרגש, שפרץ או פרישמן הם תולדה מחוייבת של התקופה ההיא, שלא תתואר בלעדיהם. ואפילו דיוקן כפרופסור יוסף הלוי, הנדמית בהשקפה ראשונה כמוזרה ומשונה, שאין התאמה בינה ובין ה“עולם” הסובב אותה, גם היא נעשית נוחה ומוסברת ורבת־תואַם בתוך האטמוספירה שנבראה מחדש בידי סוקולוב. שהרי מי באמת היה עוסק בגילוי המצבות והתעודות בחבש ובזיהוי השוּמרים, לוּלא הוא? ויש בספרים האלה מסות (כגון אלה על בורנשטיין, מאכס נורדוי, הרטנאַוּאים, ברגסוֹן וכו'), המשמשות דוגמה כיצד כותבים כרקטריסטיקה על אישים. אנו קוראים בהן, ואיננו יודעים על מה לתמוה: אם על כוח ההסתכלות והזכירה, או על עתרת־הצבעים ויפי־התיאור, או על סוקולוב האיש, שהיה כל ימיו כמין בית־נתיבות, או תחנת־צומת לרבבות מגעים ומשאים עם בני־אדם רמי־המעלה ובינוני-המעלה! ואף־על־פי שהרשמים נמסרים בצורה אישית, מתוך התרשמות אישית ובדרך דיאלקטית, אין אתה מרגיש כל פגימה או התנשאות או רצון להבלטת עצמו. הדבר כאילו מובן מאליו. וכי עם מי יזדמנו אלה והאחרים אם לא עם סוקולוב, שליבו ומוחו פתוחים לכל המקצועות והאומנויות והוא דן לכף־זכות ומתעמק בכל מיני שגעונות ואידיאות־פיקס של הנפגשים לו בדרכו? לפרקים אתה סבור, שעיקר מטרתם של שלושת הספרים אינה אלא להוכיח, שקיימת מין הרמוניה־דמבראשית השרויה על הבריות והסדרים בעולם הזה; שכן, אף־על־פי שנפרסת לפניך פנורמה ממש של דמויות וצלמי־לוואי, טיפוסים וולדותיהם השונים, הרי עם תום הקריאה בספרים משתפכת על כולם כמין רוח מאחדת, העושה כל עקוב למישור.

פזרן גדול הוא סוקולוב, והוא חופן תיאורים וצבעים מלוא־חופניים וזורה אותם על מסותיו. יש מקומות שהם פרקי־שירה, ומקומות שהם קטעי אפוס גדול. למדרגת אפוס כזה מתרוממת המסה על חיים יחיאל בורנשטיין, במקום שהוא מתאר את הטיפוס ואת המהות של האבטודידקט בישראל, זה האדם היהודי היוצא לשוק־החיים בידיעת התלמוד בלבד והוא מסתער על כל ענפי המדע, ההשכלה בבולמוס־הדעת; זה האדם הקונה לעצמו חכמת החשבון, ההנדסה, התכונה, הגיאוגראפיה, הטבע וכיוצא בהן, כדרך שהתנצח קודם בפילפולא חריפא, והוא “נהרג על פחות משווה דגש”, וקנאי לאמיתותיו קנאה בלא מצרים. אבטודידקט ישראלי הרי זה איש המוסר את נפשו על קידוש המדע ושבע החכמות, שאינן מדעי־חול בעיניו כלל וכלל. תמה אני אם יש, ואם יכולה להיות, מצבה יותר נהדרה לדור הלומדים־מעצמם.

והרי הפורטרט של יוסף ישראל’ס. כאן מופיע סוקולוב בעצמו כצייר. מי האיש שקרא כרקטריסטיקה זו ולא יראה לפניו את הצייר יוסף ישראל’ס, הילוכו, חדר־עבודתו, אופן דיבורו והתנהגותו עם עצמו ועם הבריות. ולא אלה בלבד, אלא גם את האאג, את רחובותיה, את שוער־הבית, אתה רואה בכל קומתו וצביונו. יתר על כן: לא אותו בלבד, אלא גם את תלבושתו, את מבטי־עיניהם של העוברים־והשבים המצביעים על היהודי הדומה “לתבנית כמין גימל עברית”. במסה קטנה לערך קיפל סוקולוב את כל האופייני והמיוחד, ובשפה חיה ונלבבת, השופעת סמלים וציורים והשאלות, תיקן את התמונה הזאת, הראויה להצטרף למערכת ציוריו של ישראל’ס עצמו. אגב תיאור הוא מראה בקיאות בחכמת הציור, ומבחין בכיווניה השונים. זוהי אולי המסה היפה ביותר בספרים אלה.

ב    🔗

דרכו של סוקולוב בתיאור אופים של האישים, שהוא נותן אותם מתן גיניטי, כלומר, הוא אינו מסתפק בדמויות כמו שהן עכשיו בגמר בישולן, אלא אדיר חפצו להתחקות על שרשי כל אחת מהן במכורתה, במקום חיותה וגידולה, ולפי סדר השתלשלותה. לא היינו הך הוא לו לסוקולוב היכן נעוץ מקורו של האיש, מי היו אבותיו ומה היתה סביבתו שהקיאתו או שאספתו אליה. אילן־היחש אינו דבר בטל אצלו כל־עיקר. לפיכך אנו רואים את סוקולוב פורס לפנינו לא רק את כפיפת־המשפחה, אלא גם את העיירה, שבה גוּדל האדם וחוּנך. ימי־הילדות הם ימי היניקה הראשונה של ריחות וצבעים, מושגים ומוצגים, ויש הבדל רב אם עברו בזאמושץ או בלוברטוב. בשביל בחור־הישיבה היתה עיירתו בחינת קוסמוס שלם, ואל הקוסמוס הזה היה קשור בטבורו. בכלל, מאמין גדול הוא סוקולוב בכוחם של התורה ובית־המדרש. אותם אין מחליפים. גם אם ינדוד אחר־כך הבחור דנן לאסכולותיהן של אומות־העולם, מכל מקום השפעה זו קלוטה ומובלעת באיבריו, ושוב אין הוא בן־חורין הימנה לעולמים. כאן ראה סוקולוב את האלמנט המקורי, שהוסיפו חובשי בית־המדרש למדע ולספרות לאחר שנעשו גדולים בחכמה ובמניין. “כסבור אתה – אומר סוקולוב– שהדברים האלה הם מקומיים, ולפיכך הם קטני־ערך? טעות גסה! הם מקומיים, ולפיכך הם עולמיים; הם קטנים, ולפיכך הם גדולים. מרגלית של טל היא קטנה, ואף־על־פי־כן היא גדולה יותר מארבעים סאה מים שאובין. ל’בונטשי שווייג' (של פרץ) יש רעיון כללי, אבל יש לו גוון מקומי”.

לכל אחד הוא מייחד גישה אחרת, ההולמת ביותר את הנדון. לפיכך שונה מסה אחת מחברתה בדרך־ההרצאה, באופני־ההשוואה, ואפילו בסיגנון־הדברים. יודע סוקולוב להתאים מפתח לכל מהות אנושית, בין שהיא פשטנית ובין שהיא מורכבת ביותר. הוא מבקש בכל אדם־נושא את הנקודה המרכזית החיה, את שורש־נשמתו, את אישון־העין שלו, כביכול; וכיוון שמצא אותה, הריהו עושה אותה בסיס לעצמו, שממנו הוא משקיף ומנתח שאר חזיונות החיים האישיים. אין הוא מתעלם מהניגודים והסתירות, מהשגגות והזדונות שבדמות המתוארת; להיפך, הוא מבליטם הבלט מיוחד. ברם, הואיל ונפשו קשורה בנפש הנושא שלו, מתעלים המומים למדרגת תכונות מחוייבות־המציאות, שבלעדיהן לא היתה האישיות הרמונית. יחסו הוא בבחינת “ודילוגו עלי אהבה”.

אי־אפשר שלא לציין לפחות את לשונו של סוקולוב, השופעת עושר וחיוניות. הוא חושף אוצרות של מיבטאים מן הגניזה, הוא מחדש תוך כדי הרצאה מלים וביטויים, מצרף צירופי־ניב חדשים, או מעניק לניבים ישנים גוונים ומשמעויות חדשים. אין כמוהו פורש ומתרחק מן המלה הבאנאלית, המעוכה והבלויה מרוב שימוש, שנעשתה מידרס לרשות־הרבים והוראתה הראשונה והמדוייקת פרחה מתוכה. מחזר הוא אחרי הסולת שבלשון, ואף מוצאה במידה גדושה. הוא עושה שלום בין התנ"ך והתלמוד, בין יהודה הלוי ור' אלעזר הקליר, בין החסידות והמתנגדות והמשכילים. מכולם הוא נוטל את הטוב והמיטב, ומביאם שי לספרות העברית החדשה. חוצב הוא אבנים שלמות מהמשנה והקבלה והפיוט, מסיע אותן משם, ומשקען בתוך נדבכי מסותיו. ואף־על־פי־כן אין זה סיגנון־טלאים, מעשה־לקט, אלא מעשה־מקשה. משום שכל הפרוסות האלה מוּתכות שנית בדפוסו, עד שהן יוצאות חטיבה אחת שלמה. שנים רבות עוד עתידים אנחנו לטפל בסוקולוב ולדלות ממנו, כי גם אותם מחידוּשיו שאינם מתקבלים עלינו, תורה הם, שיש בהם הוראה לחידושים חיוביים יותר.

שלושת ספרי “אישים” לסוקולוב, ספרי־מופת הם, מסות־מופת, שמהם ילמדו הרבה. לא יהיה בזה משום גוזמה אם נאמר, שלא באו עוד ספרים מסוג זה בספרות העברית. כדי לכתוב כך לא די בכשרון בלבד, אלא קודם כל צריך האדם להיות מרכז למגעים ולמשאים עם עסקנים ומשוררים וסופרים ומדינאים בכל העולם, ולאצור באוצר־הזכרון כל השיחות והחוויות, ולהיות פתוח לכל מיני רוחות מנשבות. ומלבד זה יש צורך בבקיאות עצומה, בחריפות ובכוח דמיון יוצר. אנשי־סגולה כאלה, מועטים הם.

תרצ"ו