ספר־המסות החדש (“דמויות וחזיונות”, תרצ"ד) ליעקב שטיינברג, אח הוא לקודמו, ספר הרשימות. מעטים מאוד הספרים העבריים המקוריים כמוהו, שיש בו כדי להרתיע אותנו מן השיגרה והסירכה שבאופן-המחשבה. גם הללו, שהקפידו למצות כל רשימה תיכף להופעתה ובכל מקום שהופיעה, נמשכים מתוך גירוי של זכר מדושן־רשמים לקרוא שנית פרקי הגות ופיוט אלה במקובץ. למיקרא שורות ראשונות אתה נכנס שוב להיכל זה, מעשה־ידי ארדיכל יחיד, ומתהלך באכסדרותיו ובחדריו הפנימיים עקב בצד אגודל. הושלך הס. רק דמויות וחזיונות אתה רואה, דמויות מחותכות להפליא, דמויות שיש טהור. הנה יעקב אבינו התם, הערום, האוהב והסובל. קו לקו, טיף לטיף, ודיוקן בתכלית השלימות קם ויהי. ואתה חש מחדש ביקר־תפארתו של אחרון־אבות זה. הוסף פסוע פסיעות קטנות אחדות, ועיניך תראינה קומוניסטים יהודים, המרבים רשע תפל לבני־גזעם בשם אידיאל עליון. טורים קצרים מעמידים אותך על טיבם וטבעם, אור גזעי טראגי משתפך על הווייתם, וגם אם אינך מכת־הסלחנים לא תוכל עמוד בפני הרגשת־הכיפורים השופעת מנפשך עליהם, על טיפוחי גורל מתנקם. הנה ילדים ודמעותיהם. מסה קטנה שמקפלת בה הסתכלות נוקבת, דעת־אנוש ומוסר־השכל דק מן הדק, מוסר־השכל שאינו משמיע על עצמו: הנני! אלא מרחף כנוגע־ואינו־נוגע בנפש הקורא וכופתו למשמעתו. רואים אנחנו את עצמנו אטומי־תחושה לגבי אותו יצור, שכולו מסכת־פלאים של גירויים ותגובות במישרין, בעקיפין ובערמימות. והנה “סמל הדיבוק”. בתוכו הצניע המחבר ביאור מאיר־עיניים לאדיר שבחזיונות החיים, חזיון האהבה, בהוויית ישראל בגולה שהיתה כפופה ל“נטר שלושת הראשים – דת־משה והתלמוד וספרי היריאים” (סמל הדיבוק). הגבר בישראל לא ידע אהבה, היא נתגלגלה אצלו במידה של “גבורה רבה ביחס לעולם העליון, אשר שם האלוהים” (בעבותות התנ"ך). מעין סובלימציה היתה כאן. ואילו העלמה, בת־ישראל, לא ויתרה על האהבה עם מעופה הארצי ונדבקה בעוז בנפש אדם. ו“הרואים השתאו אל האהבה הגאיונה הזאת, כינו אותה בשם פלצוּת ודיבוק”.

למותר למנות את כולן. יש בספר זה כבקודמו חטיבות־יצירה, שהן גבישים של עבודת־מוח ועמל־רוח מרובה, הכוללות גם מחקר, גם התרשמות עמוקה, וגם אמנות־ביטוי נעלה וקוסמת. יצירות כמו “ירושלים”, “השורה”, “בעבותות התנ”ך", “מורשת הגלות” וכו' הן מונומנטליות ממש. את “ירושלים” קראתי עוד לפני שראיתי אותה עין בעין. ועד היום אין אני בן־חורין לראות ולחוש בחוצות ירושלים שלא מתוך אותה אספקלריה; יש בה בראייתי היום אחד משישים של אותה חזות. ברשימה זו נצטברו, כביכול, כבמוקדת רוב התגין והרשמים, שעינו של יהודי וליבו יכולים לראות ולחוש בחוצות ירושלים. היא טובעת את צורת ירושלים והדמויות המרחפות בחללה, טביעה שאינה נמחית לעולם. כך נטבעות בנו רק דמויות שבאגדה או שבספרי־המופת, המוגשים לנו בימי־הילדוּת.

לכאורה, אין סדרים בנושאי הרשימות; הם כאילו לקוחים באקראי מן הבא ביד, וממה שהזמן גרם. לפרקים נודף אפילו ריח פובליציסטיקה “טריה” מן הנושאים: “יהודים ואנגלים”, “חברון”, “אוקראינים” וכו'. אך אלה הם רק דפוסים לצקת בהם הגות ורחשים, המובלעים ועומדים בישות המחבר ומצפים ללבוש. אפשר להמשיל כל רשימה לכדור־חוויות קטן. זה על־יד זה רובצים הכדורים, לא עיגול לפנים מעיגול, כי אם עיגול בצד עיגול, ללא סולם־מעלות והבדלים־שבשיעור. אולם כולם יחד נתונים בתוך עיגול־הנפש הגדול, אשר נשימה רחבה של הסתכלות בעולם מלפפתו כאד סמוי. וגם מבחינה זו דומות הרשימות הללו לכדורים: מה כדור זה אין לו תחילה ואין לו סוף ואתה יכול לנעוץ את נקודת־הראשית היכן שתרצה, אף כאן כך. אפשר להתחיל כל רשימה בווא"ו־החיבור, כאילו נמשכת היא אל מה שהיה; וכן אפשר לשיירה בלא חתימה, בלא סוף־פסוק ונקודת־סיום. ואף־על־פי־כן, מדמה לו שטיינברג טבורו של כל כדור, שאליו הוא קולע. לפיכך חשים אנחנו, שהופעה זו שהוא עוסק בה, השוכנת כבוד בעולם־הרוח, הפוליטיקה או חיי־המעשה, הוארה מן הנקודה החיונית שלה, ממרכזה הנפשי. נקלפות מעליה כל הפצלות והוראות־הלוואי, הוצנעו כאילו בכוונה כל שאר הצדדים שבה, ונבלט בה מה שנראה לו כעיקר, כמהותי ביותר, או כעילתה של ההופעה.

שטיינברג חותר לגלות גילוי חריף ומובלט את היסודות הראשונים של תרבות־ישראל, ושל חזיונות תרבות וחברה בכלל. הוא מתחקה על שרשי הגינזיס של כל תופעה ואופי, אופי־אדם ואופי־יצירה. לא הלבוש החיצון והמקרי חשוב בשבילו, זה איננו בלתי אם סימן־דמינכר שהמהות הגרעינית מתעטפת בו. תכלית היגיעה שנדע אותו תוך, אותו אישון־שבעין, שבלעדיו עיוורת התופעה והיא בבחינת גבב של חומרי־גלם. שטיינברג רואה את כל תולדות־ישראל בגולה, ועצמות יצירתו בהן ניזונות מן ההארה האלוהית שהבריקה בדור־הקדמונים ונכלאה בספר־התנ“ך. הוא כופר, בעצם, במסע ההתקדמות של תרבות ישראל, לאחר שנחתם חזון הנביאים. כל התנאים והאמוראים והרבנים פרטו את דינרי־הזהב של תרבות קדמוניה זו לפרוטות ונתפרנסו מהן. רק אם נתאזר בגבורת התנ”ך, תבוא עלינו תקנה. ואף־על־פי שקשה להסכים להשקפה זו, הן מחמת החשש שמא הפרזה כאן והן מחמת התקלה החינוכית הכרוכה בכך, שכן היא עשויה להמית כל מניע עצמי ולבטל את ההוקרה של גילוי כוח־אחרונים – אין להכחיש, שדרך־ההוכחה הנקוטה בידי שטיינברג, חריפות ראיותיו הדלויות מן המצולה, והמשקל הרב אשר לרוח דבריו, מאלפים ומפרים הפראה גדולה גם את החולק עליו בסעיף מן הסעיפים.

מנהגו ודרכו לטפל במראות־הנגעים של העם, שבליסטראות כבדות נקלעו בהם, אינם אלא גילוי של אותה תכונה להבליט צד־עיקר הבלטת־יתר, אפילו יש בה משום האפלה על זכויות ויתרונות. ההתרסה כלפי מידה זו מוצדקת רק אם היא מכוונת לגודש־הסאה שבה, אבל טעם־לפגם בה אם היא רואה בכל בן-ברית יורש־עצר של נביאי־ישראל. בכל עבודת־סופר, כבכל אמנות, גנוזה עצה והוראת־דרך, בין שהיא באה גלויה ובמתכוון, ובין שהיא סמויה ושלא־במתכוון. ואין התיקון חל על ליקויים שמצניעים אותם. המרצה בדרך כזו על עוונות ומומים, שנתייסר בהם מישהו קרוב, מעיד על עצמו, שאהבה גדולה בליבו אליו ורצון לו לראותו מושלם יותר, נקי־כפיים, בר־לבב ושגיא כוח־יצירה. בכלל, זולה היא אותה אהבה ניקלה, שרואה חובה לעצמה לדקלם תשבחותיו וחין־מעלותיו של העצם האהוב. יש בזה משום מתקנוּּת, ההופכת בפי הטועם למרירות־לענה. אהבה כזו, שנאה טובה הימנה. גם בעלי התוכחה־למופת, הנביאים, שגורל העם היה הגיגם כל היום, לא תינו את המידות התרומיות, שהיו בוודאי גם אז בעם, אלא בשעות־חסד מיוחדות, וכנגד זה הצביעו, השכם והצבע, על המיגרעות והתועבות. ודאי, לא נעלמו גם מעיניו של שטיינברג האפופיאה החלוצית, מעשי־הבניין הנועזים, והנסיונות לצקת מטבעות חיים חדשים על אדמת א"י; אולם כאמן־פדאגוג, שחיבתו מסותרת, מכריז הוא דווקא על הפסולים והסיגים, על בליל־הלשונות, על הפיקחות הגלותית של היהודים החוזרת כאן, ועל טבע־הרוכלים הקם לתחיה בארץ התחיה והתקומה.

המשלים והציורים הם מעצמוּת כתיבתו והסברו של שטיינברג. מתבטאת בהם לא רק חכמת־חיים, כוח הסתכלות נוקבת והשראה פיוטית גדולה, כי אם הרצון לעשות קפנדריא, ללמד את משנתו על דרך הקיצור והתמצית הבהירה, ולהימנע מחזרות ולהג: ליתן סיכום מסוכם, קב־ונקי. אין הוא רוצה להתוודות לפני הקורא, כמה מעיקה שאלה פלונית ובאילו נפתולים היתה כרוכה מסקנה פלמונית, אין הוא מכניס את הקורא לפני־ולפנים של מהלך ההתרחשות. הוא מעלים ממנו את הלִבּה, ומראה לו את תוצאותיה. עם כל רוח־הספקנות המרחפת על־פני הרשימות – ספקנות שהיא, כמדומה, שורש־נשמתו – מציע הוא את מחשבתו בדרך שליווה וכבושה, בדרך כמעט־ודאית. ואין לך עצה טובה לכך, מן המשל והציור. בהם יש תמיד מן המוחלט והוודאי, כי אין חולקין על מעשה שהיה, או על תמונה או תכונה בעולם הדומם, הצומח והחי. הנמשל, גם אם איננו עולה בד בבד עם המשל, זוכה לכך שהחלטיותו והסתברותו הפנימית של המשל או הציור אוצלות מנפשן עליו, ואף הוא חדל להיות בגדר־מחלוקת.

סיגנונו ומבנה־כתיבתו של שטיינברג הם הישג גדול ומיוחד במינו לשפה ולספרות העברית. הם מעידים על ייחוד של סגולות, ועל כשרון ארכיטקטוני נהדר. כל החושים נהנים בשעת קריאה. ביחוד, מתענג חוש־השמע על המוסיקליות שבלשון העתיקה־החדשה. על תוֹאַם־המלים ועל תשלובת המשפטים המאירים. כל מלה – מילוּא במשבצת; כל תיבה – נעוצה במקומה, לפי כבודה וערכה; כל משפט – מחרוזת נאה ושלמה, אשר שכולה אין בה; וכל רשימה – חדר מפואר ושקוף, שאפשר לסקור ממנו על־פני מרחקים. עם קריאה אתה חושש לאבידת מלה, כי כל אחת משמעותה מוכרחת ומציאותה מחוייבת. ובימינו אלה, שאבד חינן ויופין הראשוני של המלים, מחמת שהן מתחללות על־ידי שימוש פזיז וקל־ראש של ידיים עסקניות, המגלגלות בהן כבעדשים, גדול ערכו החינוכי של ספר כזה. בהשתקעך ברשימות אלה, אתה חש איזו נשמה גדולה מתלבטת בכל מלה. מין אֶתר רוחני אופף את השורות הזעירות והקצובות הללו, ויראת־הרוממות מפני הלשון חוזרת לשרות עליך. זוהי המליצה העברית בהזדככותה ובגמישותה הגדולה. כך נענית הלשון רק לנאמן־ביתה, ולמי שבא בסודה הפנימי־שבפנימי.

תרצ"ד