רקע
נורית גוברין
מִבְּשָׂרָם מֵרָחוֹק: התגובות על השואה בספרות העברית של מי שלא היו "שָם"

 

א. פתיחה: העשור הראשון ושבע השנים שקדמו לו    🔗

בידודו של העשור הראשון לתקומת ישראל, מן השנים שבאו אחריו ובמיוחד מן השנים שקדמו לו, הוא, כידוע, בלתי אפשרי, ונעשה לצרכים מתודיים בלבד. לכן דברי יסובו גם על שבע־שמונה השנים הקודמות, החל בשנת 1940–1941, האחוזות בקשר של אימה ותקומה אל השנים שבאו אחריהן בכל התחומים ואולי במיוחד בתחום התרבות והספרות.

כל מה שנעשה בארץ בשנים אלה, לפני קום המדינה ואחריה, עמד בסימן חורבן יהדות אירופה, גם בשעה שהדברים לא נאמרו במפורש. השואה היתה תמיד ברקע, דווקא בשתיקה, ואולי אף ביתר תוקף. הביטוי הישיר והביטוי העקיף תמיד הלכו יחד, שלובים ואחוזים זה בזה, ואין לדעת כוחו של מי גדול יותר. גם השתיקה, שהיא התעלמות כביכול, יש לה כוח, ופעמים רבות מאוד היא נובעת דווקא ממצוקה ומיראת כבוד ולאו דווקא מאדישות וחוסר אכפתיות, כפי שמנסים להציג מסיבות פוליטיות ואידיאולוגיות שונות.

רבים מאוד הם הניסיונות לבקר ולהאשים את “היישוב” ומנהיגיו, ולראותם בצבעי שחור בלבד, תוך התעלמות מן המציאות המורכבת והמסובכת שבתוכה פעלו. ניסיונות אלה לא פחות משהם מכוונים לביקורת העבר, הם מכוונים להווה, כדי להחדיר מיתוסים חדשים, להחליף את הקודמים, ולהעמיד את ההווה על בסיס שונה. ובעיקר הם מתארים ושופטים את העבר מנקודת ראות ההווה. והדברים ארוכים.

הוא הדין בכל אותם הניסיונות לנגח את “דמותו של הצבר” מכיוונים שונים, ובמיוחד מכיוון גילויי האדישות לשואה וההתעלמות ממנה. במקרה הטוב, מסתמכים על בחירה סלקטיבית של עובדות ונתונים, ובדרך כלל על “מציאות” כביכול, שאף פעם לא היתה, אלא בדמיונו האידיאולוגי של המשתמש בלבד. כך גם לאותה דמות מיתולוגית מושמצת של “הצבר” עצמו, אין אחיזה של ממש בספרות ובשירה, והיא פרי דמיונם של עיתונאים וסוציולוגים, וגם כאן הדברים ארוכים.

באותו אופן ומאותן מגמות, מוטחות גם האשמות חריפות כנגד מרבית חבריו של אותו דור של סופרים ותיקים וידועים, שישבו אז בארץ־ישראל, על כך שהמשיכו, כביכול, לטוות את חוטי יצירתם כבעבר והזעזוע של השואה לא גרם להם אותה טלטלה עזה שמן הראוי היה שתקרה, ולא ניכרה כראוי ביצירתם.

ההאשמה הגורפת, החוזרת ומושמעת בעיקר מפי דור צעיר של כותבים היא, שבשני העשורים הראשונים של המדינה היה מצב של התעלמות מן השואה ואילו בשני העשורים האחרונים נוצר מצב של הדגשת יתר.

האומרים כך, אינם מכירים את העובדות, אינם בקיאים בחומר ובעיקר אינם מעוניינים לדעת את “האמת”, כדי שלא יבלבלו אותם עם הנתונים, ולא יקלקלו להם את העולם הבדיוני־דֶמוני שאותו בנו ובשמו הם מאשימים ופועלים.

מבלי להיכנס למניעים האידיאולוגיים של האומרים כך, ולנתח את סיבותיהם, אפשר לומר בתשובה גורפת לא פחות, שאין טעות גדולה מזו במיוחד בכל הקשור להאשמה של התעלמות בשני העשורים הראשונים.

כדוגמה אחת מני רבות, אפשר להזכיר כבר כאן, ברמז בלבד, את אחד הוויכוחים הרוחניים־תרבותיים־ספרותיים, שהחל בשנות הארבעים, עמד במרכזן של שנות החמישים ונמשך לתוך שנות השישים. היה זה הסופר אברהם קריב שהחל בו בשצף קצף, כדרכו: “אדברה וירווח לי” (1951). מאז הגיעו לארץ הדיה הראשונים של השואה, בשנות הארבעים, כתב שורה של מסות־ביקורת שבהן ביקר קשות את יצירותיהם של גדולי הספרות העברית מיל"ג ומנדלי, דרך פרישמן וברנר, על כך שעיוותו את חיי ישראל בגולה, הראו אותם באספקלריה עקומה והשניאו את הגלות ואת יהודי הגלות על הדור המתחנך בארץ. בכך גרמו לשנאה עצמית ולניתוק הקשר עם השורשים. היה זה ויכוח סוער ונוקב, שהשתתפו בו כמעט כל ראשי המדברים בתרבות ובספרות העברית. היה זה ויכוח, שהדיו לא נמוגו מאז, על הזהות היהודית והישראלית; על היחס לגולה וליהודי הגולה; על הציונות וארץ־ישראל; על דרכה של הספרות ואמצעיה; על גלות וגאולה. בהערת שוליים יש לומר, שהוויכוח נמשך.1

פרק זה הוא בעיקר קריאת־כיוון למחקר מעמיק ומקיף יותר; אלה הם הרהורים מורחבים בעקבות עיון ראשוני בביבליוגרפיה הענפה של ‘יד ושם’, ולא חקר מוגמר ומוסכם. יותר משהוא בא לסכם הוא בא לפתוח, להפנות את תשומת הלב לחבורת הסופרים העומדת במרכזו, זו שחוותה את השואה מרחוק מארץ־ישראל. מטרתו, להפנות את תשומת הלב אל יצירתם הקשורה בשואה ואל המורכבות הרבה הכרוכה בה. מטרתו להביא למחקר מקיף ויסודי, כדי לחזק או להפריך את המסקנות המובאות כאן, על סמך הסקר הראשוני שערכתי, המבוסס על בדיקת הביבליוגרפיה של ‘יד ושם’. יש בו קריאה והזמנה להמשך הבדיקה כדי לאשר או להזים את המוסכמות הרווחות כיום בציבור בדבר יחסם של סופרים אלה אל השואה.


 

ב. ספרות ללא מרחק    🔗

הוויכוח על ספרות השואה חרג זה מכבר מתחום מחקר הספרות ונעשה חלק מן הוויכוח הציבורי המעסיק את דעת הקהל במדינת ישראל. ויכוח זה עולה לכותרות מדי כמה שנים, ומתעצם בעקבות מאורע ציבורי מסוים (משפט אייכמן; ההצגה על קסטנר). כל דור חוזר ומתמודד מחדש עם הנושא, חוזר ומתוודע לנושא, חוזר ושואל את השאלות, מחפש את התשובות בכוחות עצמו, ובוחר מן העבר את מה שמתאים לו.

מנובמבר 1942, לאחר שהנהלת הסוכנות היהודית הודיעה רשמית בפעם הראשונה שהיא יודעת שמתרחש רצח שיטתי של יהודי אירופה בגז במתקנים המיועדים לכך, ולאחר שבדצמבר 1942 הודיעו על כך גם בעלות־הברית, מאותה שעה ואילך החלה ספרות השואה. מאותה שעה ואילך נושא זה הוא בשר מבשרה של הספרות העברית, וגם כשאינו מופיע בגלוי הוא נוכח בה דרך קבע, כמו גם בתודעתו של הקורא מאותה שעה ואילך, מאחורי כל יצירה ספרותית חדשה ויהיה נושאה אשר יהיה, וכותבה מי שיהיה, קיימת תודעת השואה כפי שעוצבה בספרות־השואה. לזהות היהודית והישראלית נוסף מרכיב חדש, המעצב את היחיד ואת החברה כולה, שאין כל אפשרות, גם אם רוצים, להשתחרר ממנו, להשכיחו, או להתעלם ממנו.

הנושא הוא חלק מן השאלה הנוקבת הכללית, החוזרת ועולה, בדבר יחסם של היישוב בארץ־ישראל ומנהיגיו לשואה. האם המשיך היישוב לנהל את חייו כתמול שלשום, תוך התעלמות מן המלחמה ומן השואה? האם התעלמות זו היתה צו השעה, כדי לגדל דור בריא בנפשו ולהקים כאן מרכז? או שמא היתה זו עדות לאטימות חושים, לאידיאולוגיה ציונית מוטעית, או לשיקולים מפלגתיים צרים?

והשאלות אינן מרפות: האם עשו היישוב ומנהיגיו הכל כדי להציל? כדי לעורר את דעת הקהל? כדי לעורר את מנהיגי העולם לפעולה? האם בכלל יכלו לעשות משהו? או שמא כוחם היה דל ומוגבל, ולמעשה לא יכלו לעשות דבר כדי להציל, כדי למנוע.

בתוך שאלות סבוכות ומורכבות אלה קיימת גם שאלת החינוך על כל הסתעפויותיה: מה היה היחס לניצולי השואה? לפליטים שהצליחו להגיע לארץ? מה היה היחס לאלה שנהרגו, לאלה שנרצחו? האם היו “כצאן לטבח”2 או שהיו גיבורים? ומה היחס למורדים ולמרי? מה יחסו של הדור הצעיר לשואה? לניצולים? ואיך מנחילים את הזיכרון? האם ואיך לערוך טקסים? ועוד ועוד. האם שיקפה העיתונות היומית והתקופתית הכללית והספרותית את המתרחש? את השואה? איזה מקום תפס נושא זה בתוכה? והסופרים והספרות? האם ואיך נתנו ביטוי לשואה? האם התעלמו? האם המשיכו לעסוק בשלהם? האם פחדו ולא העזו לנגוע בנושא? ומי נתן לכך ביטוי? הניצולים עצמם? הסופרים ילידי מזרח אירופה שהגיעו לארץ בעיקר בשנים שבין שתי מלחמות העולם? ילידי הארץ וחניכיה?

שאלות אלה נשאלות בעיקר על שנות ההתרחשות, ללא־מרחק, בשנות מלחמת העולם השנייה ושנים אחדות אחריה, עד תום העשור הראשון למדינת ישראל (1953 – בעיתונות ובכתבי־העת; 1958 – בספרים).

שאלות כגון: כמה ספרים בנושא השואה הופיעו? עד כמה נתנה העיתונות ביטוי ספרותי לשואה? באיזו תכיפות? באילו ז’אנרים. מה היה היחס בין מקור לתרגום? מי היו הסופרים שכתבו על נושא זה? מן השורה הראשונה? צעירים? ותיקים בארץ? האם יש קשר בין הביוגרפיה שלהם לכתיבתם בנושא זה? מה רמת היצירות?

כל תשובה בתחום הספרות יש לה משמעויות מרחיקות לכת, והיא נוגעת לוויכוח הכולל על היחס לשואה של היישוב בארץ־ישראל. וכל תשובה בתחום הספרות (כמו גם בכל תחום אחר) חייבת להיות מבוססת בראש ובראשונה על ידיעה מלאה ככל האפשר של העובדות, של ניתוחן ומיונן, והסקת מסקנות על סמך מלוא האינפורמציה. רק לאחר עיבוד הנתונים אפשר לתת תשובות לשאלות הקשות שהוצגו ולהסיק מסקנות, “להאשים” או “לטהר” מאשמה את היישוב ואת הדור, אם בכלל אפשר לדבר על כך במושגים כאלה.


 

ג. חמש קבוצות סופרים    🔗

ממרחק של כ־50 שנה, שהם כשלושה־ארבעה דורות בספרות העברית, אפשר למיין את הסופרים שכתבו על השואה ל־5 קבוצות:


1. מִבְּשָׂרָם    🔗

זוהי קבוצת הסופרים המרכזית, ניצולי השואה, שחזו אותה על בשרם, ונתנו לה ביטוי קשה ונוקב בצורות שונות. זמן רב, מקובל היה לחשוב, שבספרות השואה הכוונה כמעט אך ורק לספרות שנכתבה על־ידי קבוצת סופרים זו. סופרים אלה התלבטו בשאלות היסוד כגון: האם אפשרית ספרות לאחר אושוויץ? המתח בין הרצון לשכוח והרצון לזכור, חוסר האפשרות לשכוח וחוסר הרצון לזכור; ההכרח לספר את הנוראות במילים, על אף חולשתן של המילים, למען הכותב ובעיקר למען הדורות הבאים.


2. דור שני ושלישי    🔗

בשנים האחרונות הצטרפו גם הסופרים שהם דור שני ואף שלישי. כלומר, בעיקר בניהם ונכדיהם של ניצולי השואה, שהחוויה הנוראה עברה אליהם בירושה כחלק מילדותם בבית הוריהם, והם חוזרים וחיים אותה, כחוויה אישית, בדרכים שונות מחדש ומבטאים אותה ביצירתם.


3. ישראלים המתוודעים ליהדותם: ילידי הארץ וחניכיה    🔗

עם קבוצה זו נמנים אותם סופרים, שנולדו בארץ או התחנכו בה מגיל צעיר, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, רובם בנים להורים יוצאי מזרח אירופה. קבוצה זו הגיעה לבגרותה בשנות מלחמת העולם השנייה. הם נחשפו לגורל יהודי אירופה בשהותם באירופה כחיילים בצבא הבריטי או במגעם עם ניצולי השואה שהחלו להגיע לארץ־ישראל.

סופרים אלה שהם מחשובי הסופרים העבריים ומנותני הטון של הספרות העברית החדשה, היו בניהם של משפחות ציוניות שעלו לארץ ישראל בשנים שבין שתי מלחמות העולם, היו בטוחים בזהותם הארץ־ישראלית ובניתוק מזהותם היהודית־גלותית של הוריהם. הם עשו הכל כדי להבליט את הצבריות שלהם בניגוד לגלותיות של האחרים. עם הפגישה עם ניצולי מחנות הריכוז, ועם העם היהודי ששרד באירופה, השתנתה השקפת עולמם המתבדלת, מן הקצה, וספרותם ביטאה מעתה את אחדות הגורל ושיתוף ההרגשה של העם היהודי באשר הוא.

קבוצה זו שיחסה לשואה ולניצול השואה שנוי במחלוקת, מחייבת מחקר מיוחד, שיחזק את ההאשמות שהוטחו נגדה, או יפריך אותן ויטהר אותה. בהערה מוסגרת אציין שההתרשמות שלי, על סמך בדיקה ראשונית של הנתונים והעובדות הספרותיים, היא שהאשמתם בהתעלמות, באדישות או בזלזול, אינה נכונה, ואדרבה ההפך הוא הנכון, אם לא ביחס לכולם, הרי ביחס לרבים מאוד מהם אבל, לא קבוצה זו היא העומדת במרכז הדברים הפעם.


4. זהות יהודית וישראלית    🔗

לקבוצה זו, ההולכת וגדלה, שייכים סופרים, שנולדו עם קום המדינה, בארץ, או הגיעו אליה בגיל צעיר, חלקם מארצות המזרח, שהוריהם אינם ניצולי־שואה, אבל השואה היא חלק מהזיכרון האישי והקולקטיבי שלהם, בתוקף חינוכם היהודי והישראלי. אנשים אלה נחשפו מחדש לשואה באמצעות הקריאה בספרות השואה; בתיעוד; הקשבה לעדויות ניצולים; סיורים באתרי ההשמדה במזרח אירופה.


5. מִבְּשָׂרָם מֵרָחוֹק    🔗

לקבוצה זו שייכים הסופרים שנולדו שם (בגולה) והיו כאן (בארץ־ישראל) בשנות מלחמת העולם השנייה. סופרים אלה נולדו במזרח־אירופה, עלו לארץ ישראל לפני מלחמת העולם הראשונה ולאחריה, ממניעים ציוניים. כולם השאירו במזרח־אירופה – בגולה – משפחות ענפות, קרובים וידידים. כולם הכירו מקרוב את כל אותם המקומות שבהם התחוללה המלחמה ובהם התרחשו הזוועות. קרבנות השואה היו בשר מבשרם: הורים, אחים, אחיות, בני־משפחה. המקומות שנהרסו היו הבתים שבהם נולדו, נוף הולדתם, חלק מעברם.

סופרים אלה, שמספרם ניכר ביותר, הם הסופרים שבנו וביססו את התרבות והספרות העברית בארץ־ישראל בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, והם ממיטב הכוחות הספרותיים, וממעצבי־פניה של הספרות העברית בארץ ישראל.

מקובל לחשוב, שרק מעטים מבני קבוצה זו הגיבו תגובה ספרותית של ממש על השואה ורק מעטים מביניהם עשו אותה לחוויה מרכזית ביצירתם. כגון: אורי צבי גרינברג. והאחרים, או שלא הגיבו כלל, או שרק יצירות מעטות שלהם עוסקות במישרין בנושא, וגם הן אינן ממיטב יצירתם והביטוי שהן נותנות לשואה הוא חלש, דל ואנמי.

פרק זה, המעמיד במרכזו קבוצה זו, מטרתו להפריך דעה מקובלת זו, ולהראות, שאין כמעט סופר מביניהם, שלא נתן ביטוי ישיר או עקף לנושא השואה ביצירתו; מרבית היצירות בנושא זה, הן ממיטבם של סופרים אלה ולא משולי יצירתם; ומספר היצירות שעסקו בנושא זה של סופרי קבוצה זו, הוא רב עד מאוד. זאת ועוד. סופרי קבוצה זו היו מן הראשונים, אם לא הראשונים ממש, שהגיבו באמצעות יצירתם הספרותית, על אותן ידיעות־אימה שהסתננו לארץ, בשעה שהלב סירב להאמין למה שהמוח כבר ידע. הם היו אלה, שניסו לראשונה להתמודד עם הנושא האיום, הבלתי־ניתן לעיצוב אמנותי, ויצרו את הכלים והטכניקות הראשונים להתמודד עמו באמצעות הספרות.

יש להדגיש, שלא מעטים מבין סופרים אלה, המשיכו לעסוק בנושא דרך קבע ביצירתם במישרין או בעקיפין, בה בשעה שאחרים חדלו מכך ולאחר הביטוי הראשון לא חזרו אל הנושא יותר.

ההתרשמות היא, שאצל אותה קבוצה שחדלה מלעסוק בנושא השואה ביצירה, קיים תהליך של השתתקות, תהליך של פוחת והולך. ככל שהתרבו הידיעות על היקף הזוועה ופרטיה, כך השתתקו רבים מן הסופרים שישבו אז בארץ והתרחקו מן הנושא. ההתרשמות היא, שלא מעטים מאלה, שבהתחלה, כלומר בשנות המלחמה הראשונות, עוד ניסו להתמודד עם השואה ולבטא את תחושותיהם, או להיות לפה לאותם ניצולים שבאו עמהם במגע ושמעו את סיפוריהם המזעזעים, חדלו מכך, לאחר שהתגלה להם מלוא אימתה. יותר ויותר חדרה ההרגשה, ללבם של בני קבוצה זו, במיוחד בשנים הראשונות לאחר המלחמה, שרק מי שהיה “שם” יכול וראוי ומסוגל לכתוב על כך. ואילו על האחרים לידום. הרגשה זו על מסקנותיה הספרותיות, היתה גם נחלתם של לא מעטים מבני הקבוצה השלישית, שקראתי לה: “ישראלים המתוודעים לזהותם, ילידי הארץ וחניכיה”, אלא, שלא היא, כאמור, עומדת במסגרת הדיון כאן.

כך נמשך אותו “מלכוד טראגי” גם מצד הקוראים והקהל הרחב. אותם אלה מבני קבוצה זו של “מִבְּשָׂרָם מֵרָחוֹק”, שהחלו לכתוב על השואה, וחדלו מכך, עם היוודע כל האמת האיומה, מתוך הרגשה של “אזור האסור להם במגע”, מתוך כאב, הזדהות ואמפתיה רבים, דווקא הם “הואשמו” בהתעלמות, בבריחה, בשתיקה. אבל, אם היתה זו שתיקה, היתה זו שתיקה רועמת מאוד.

במסגרת זו תודגש, כאמור, בעיקר ובמיוחד, התגובה הראשונה, הספונטנית, ללא־מרחק, עוד לפני ידיעת כל האמת, ההיקף והפרטים המזעזעים, עוד לפני ההתעטפות של חלק מבני קבוצה זו בשתיקה, באלם.

עוד אני רוצה להעיר, שאיני עוסקת כאן, ביצירות ש“בישרו” את השואה, וניבאו את חורבן יהדות אירופה, שנים אחדות לפני התרחשותה, ויש כאלה לא מעטות, כיוון שגם זה נושא נפרד ועצמאי.


 

ד. המִלכוּד הטראגי: בין האידיאולוגיה לביולוגיה    🔗

קבוצת הסופרים “מִבְּשָׂרָם מֵרָחוֹק”, נקלעה לסבך רגשות קשים ומנוגדים, עד כדי מלכוד טראגי שמשמעותו היא שמה שלא יעשו לא יהיה טוב; יימנעו מלנגוע בנושא השואה מפני שמעצם טבעו אין הוא ניתן לתפיסה, להבנה ולביטוי – ייאשמו בהתעלמות ובאטימות; כן יעסקו בו – ייאשמו בחוסר מהימנות, בחוסר רגישות ובחוסר אמינות, כמי שמרשה לעצמו לבטא משהו נורא שלא חווה אותו. היה זה מלכוד טראגי אידיאולוגי, אישי וספרותי כאחד.


1. מתח אידיאולוגי    🔗

האידיאולוגיה הציונית היתה כרוכה בניתוק מן העבר ובהשתחררות ממנו, בשלילה מוחלטת של הגולה עם כל מה שכרוך בכך. עם חורבן הגולה, נוצר עימות אידיאולוגי בין התחייה הלאומית לכיליון; בין מציאות החיים בארץ־ישראל, שבה יושבים יהודים על אדמתם לבין הגורל היהודי. נוצר מתח בין האידיאולוגיה לביולוגיה ומאבק ביניהן.

סופרים אלה, שכל חייהם ויצירתם עמדו בסימן בניית התרבות העברית בארץ־ישראל, מתוך שלילת העבר והגולה וכל הכרוך בהם, מצאו את עצמם מול המציאות האכזרית, שגולה זו שוב אינה קיימת פיזית. אין במי להילחם, אין לאן לחזור, אין אפשרות לתקן. הגעגועים לעבר זה, למקום ההולדת, להורים ולמשפחה, שהיו חבויים כל הזמן, פרצו כעת וקיבלו ביטוי עז, נוסטלגי ונואש. במתח שנוצר בין הביולוגיה לאידיאולוגיה מנצחת הביולוגיה.

יצירות רבות, משחזרות את העבר בגולה, את בני המשפחה ואת החיים שם, לפני המבול, מתוך יחס של אהבה והתרפקות. בד בבד מפַעֵם הרצון לנקמה וההכרה, שאין בכוחה של נקמה להחזיר את המתים לחיים. גם הידיעה שאין שום יחס בין הנקמה לחומרת החטא, ושהבלמים המוסריים של הצורך וההכרח בנקמה מבוקרת, במשפט, קיימים על אף הכל ולמרות הכל. במיוחד חזקה ההכרה, שאסור להידמות לרוצחים בנקמה שאין עמה משפט, ושאינה מבוססת על חוק וסדר. בד בבד עם היוודע ממדי השואה וזוועותיה, התעוררו בצד רגשות ההלם, התדהמה, הכאב והזעם, גם רגשות של בושה, בוז ואכזבה, המתמצים בביטוי: הכיצד הלכו כצאן לטבח? ועמהם יחד השאלות הנוקבות: מדוע לא התגוננו? מדוע לא נלחמו? איך קרה מה שקרה?

גם כאן נקלעה קבוצת סופרים זו במיוחד למתח שבין האידיאולוגיה לביולוגיה ולא ידעה כיצד להיחלץ מסבך זה.

גם בשאלות אלה שיחקה האידיאולוגיה הציונית תפקיד מרכזי, והתשובות עליהן פשטו ולבשו צורה ועדיין לא ניתנו במלואן, והן מעסיקות את החברה הישראלית, התוהה על זהותה ועל עברה.


2. מתח אישי    🔗

חורבן הגולה בעקבות השואה, פירושו האחד היה ניתוק הפרט ממשפחתו ומעברו. משבר אישי קשה מאוד של כל פרט ופרט, ומתח בינו לבין עצמו: האם טוב עשה האדם שעזב את משפחתו ועלה לארץ־ישראל ממניעים ציוניים, להקים בה בית לאומי, ובכך הציל את נפשו ויצר מולדת לעמו; או שמא, היה עליו להישאר עם הוריו ועם אחיו ועם משפחתו, ואז אולי יכול היה להצילם, או להיספות יחד עמהם ולא להמשיך לחיות על פניהם? זו היתה הדילמה הבלתי־אפשרית, שכל אחד מבניה של קבוצת סופרים זו, ניצב בפניה, בחלומות ובסיוטים, והיה צריך להתמודד עמה, בראש ובראשונה בינו לבין עצמו, ברשות היחיד שלו.

וכך, לגעגועים עזים אלה לעבר ששוב אינו קיים ואי אפשר להחזירו, נוספה הרגשת אשמה קשה מאוד. נוצר מתח בין המוח (האידיאולוגיה) לבין הלב (הרגש האישי). היתה זו הרגשת אשמה קשה על העדפת האידיאולוגיה הציונית והעלייה לארץ־ישראל על פני המשפחה שנשארה בגולה. הרגשת אשמה על שהם נשארו בחיים, עזבו את אירופה במועד, ניצלו, ואילו האחרים, הרבים, ביניהם בני המשפחה, נשארו בה. הרגשת אשמה על שלא נעשה הכל, כשעוד היה הדבר אפשרי, כדי להעלותם ארצה. הרגשת אשמה על שלא נעשה הכל, כשכבר החלו להסתנן הידיעות על הזוועות, להציל ולזעזע את מצפון העולם, ואת המדינות שבכוחן היה לעזור ולהקטין במשהו את ממדי ההרג. הרגשת אשמה על שכאן, בארץ־ישראל, נמשכו החיים כמעט כרגיל, בשעה ששם, באירופה, הרגו והשמידו בצורה מחושבת ושיטתית, בכל דרכי הזוועה שהדמיון האנושי היה מסוגל להמציא.


3. מתח ספרותי    🔗

קבוצת סופרים זו עמדה גם בפני קושי ספרותי עצום, באותן שנות המלחמה, לפני שנודעו כל הפרטים על היקף הזוועה ומוראותיה, אם וכיצד יש להגיב על המתרחש ולבטא את מה שקורה באמצעות הספרות היפה. החל באותה שעה לא הרפו השאלות הקבועות, שלמעשה אין עליהן תשובה, וכל אחד היה חייב לחזור ולהתמודד עמהן מחדש באופן אישי: מה עדיף, לשתוק או לכתוב? ואם לכתוב – איך? איך יינתן הביטוי הספרותי ההולם? האם בכלל יש אפשרות, למי שלא היה “שם” לבטא את מה שהיה “שם”? או שמא זה יהיה בבחינת חילול הקודש, נגיעה באזור האסור במגע? לא־אמת?

נוצר מתח בין ההרגשה שמשהו נורא מתרחש, לבין חוסר הרצון והאפשרות להאמין; בין הפחד להגזים בתיאור הזוועה לבין ההרגשה שהדברים אכן קרו ויש צורך לבטאם למען הכותב ולמען הרבים; בין הרצון להביא לידיעת הרבים את כל עצמת הזוועה, ובהקדם, לבין החשש לפגוע בשלומו הרוחני ובהתפתחותו התקינה של הדור הצעיר הגדל בארץ־ישראל, שעליו ובו תקוות העם ועתידו.

זהו רק חלק מסבך הרגשות, שאליו נקלעה במיוחד קובצת סופרים זו, שחוותה מרחוק את מוראות השואה המתרחשים במחוזות ילדותם ונוגעים בבני משפחתם, בקרוביהם ובכל היקר להם.

מכאן הקושי הרב למצוא דרכי ביטוי ספרותיות נאותות, במיוחד באותן שנים ראשונות, בתוך המלחמה, בשעה שהמאורעות עדיין מתרחשים, ואין מי שיודע את האמת המרה לאמיתה. הידיעות מסתננות טיפין טיפין, בערוצי קשר שונים, בעקיפין ומעט במישרין, מפי ניצולים מעטים, וקשה עד מאוד להאמין למה שהאוזניים שומעות.


 

ה. מוטיבים מרכזיים    🔗

המניעים מאחורי יצירות הסופרים מקבוצת “מִבְּשָׂרָם מרחוק” הם אישיים, אידיאולוגיים, ספרותיים וחינוכיים כאחד.

בין המניעים האישיים אפשר למנות את ההתרפקות על בית אבא שחרב ואיננו; ובין החינוכיים את “החזרה בתשובה” ביחס אל הגולה. שינוי היחס אל הגולה משלילה לחיוב, שאותו רוצים להקנות כעת לדור החדש. לא עוד דחייתה וביקורת עליה, אלא הבלטה של כל הטוב והיפה שהיה בה.

המוטיבים המרכזיים החוזרים בשירה וגם בפרוזה, אצל קבוצת סופרים זו, במיוחד ביצירותיהם הראשונות ללא־מרחק הם אלה:


1. תיאור הגולה, כבית־החיים שאבד    🔗

ההדגשות ביצירות אלה הוא בתיאור הטוב והיפה שבחיי העיירה; תיאור הווי החיים היהודי: בית אמא־אבא, “שחזור” הרֵאליה: הרחובות, החנויות, הכיכרות הבתים, הגנים, השדות. כל אותה מסכת חיים צפופה של חיים יהודיים על כל פרטי פרטיהם.

תיאור נוסטלגי־סלקטיבי של זיכרונות העבר: הבלטת החיוב וטשטוש השלילה: העוני, האנטישמיות, אורח־החיים הלוחץ, הכאב והעצב. זוהי ספרות מתגעגעת, שברקע שלה הידיעה שעולם זה נהרס ונשמד, אבל לעתים קרובות, רקע זה נמצא מחוץ ליצירה, בתודעתו של הקורא, בתאריך, ואילו בגוף היצירה אין הוא קיים, כביכול, ולכן היא יכולה להיות גם יצירה שמחה, בריאה, מתגעגעת, וגם קינה בעת ובעונה אחת.

ביצירות אלה קיימת הרגשת הזדהות עמוקה עם הגולה, והן מבליטות במיוחד את הנוף של ארצות אלה. גיבוריהן הם, בדרך כלל, הדובר עצמו, לצדו בני המשפחה, המלמד בחדר, בעלי התפקידים השונים בקהילה, המוסדות והאביזרים הנלווים. ביצירות אלה מקבלת השואה ביטוי אישי־משפחתי־פרטי עד מאוד.


2. תגובת תדהמה    🔗

יצירות המבטאות את עצמת הזעזוע לנוכח הידיעות על המתרחש; סיפורים, ובמיוחד שירים זועקים וצועקים, שרבים בהם סימני־הקריאה והשאלה; מילים גבוהות ורמות; זעקות־שבר של כותבים נדהמים, נבוכים ואובדי־עצות.

ביצירות אלה גוברת הרטוריקה, ורב הפתוס. כבר מקץ זמן קצר, עם היוודעות העובדות לפרטיהן, נראו מלאכויות ומליציות ושלא במקומן. לימים, נבלם הפתוס. השתיקה החליפה את הצעקה.


3. הרגשת התייתמות    🔗

הרגשות־האשם של אלה שנשארו בחיים ביחס לבני־משפחתם שהושמדו; הרגשת אשם על שלא עשו הכל כדי להצילם; הרגשת אשם על שהעולם לא עשה דבר כדי למנוע ולהציל. זוהי התייתמות שנייה: הראשונה, לאחר שעזבו את בית המשפחה כדי לעלות לארץ, והשנייה כעת. בדרך כלל אין קבר, אין תאריך ואין פרטים. ביצירות אלה יש זעקה כנגד הרוצחים וכנגד השותקים כאחד.


4. תחושת אין־אונים ותחושת־כוח    🔗

תחושת אין־אונים של יהודים מול גויים; מעטים מול רבים; יהודים מול מכונת המלחמה הגרמנית המשומנת; אוכלוסיה אזרחית מול צבא מצויד היטב.

יצירות אלה קושרות את השואה אל הגורל היהודי רב־הסבל מאז ומתמיד, ומעלות בהן גיבורים, דימויים וסמלים מן ההיסטוריה היהודית ומסידור התפילה. בכך הן, למעשה, מחברות בין ההווה הנורא לבין העבר. השואה נתפסת כחוליה בשלשלת, ולא כתופעה חריגה, יוצאת דופן ומחוץ להיסטוריה. בין הדמויות קין, אברהם, עשיו, רחל, חנה ושבעת בניה; ובין הסמלים: הסנה, העקדה, המשיח, יום הדין.

מצד שני: תחושת־כוח של היישוב היהודי בארץ, שהצליח לבנות חיים עצמאיים משלו, להחיות את הלשון העברית ותרבותה, לבנות את הארץ ולהקים דורות חדשים. יש המשך מפואר לעם היהודי, שאין להכחידו למרות הכל. ההרגשה, שבכל זאת נעשה משהו, באה לידי ביטוי בהתנדבות ליחידות השונות של הצבא הבריטי; שליחת הצנחנים מאחורי קווי־האויב; פעילות ההצלה של עלייה ב', ההעפלה והקליטה בארץ.

לכאן הצטרפה גם ההרגשה של “בכל זאת” “אף על פי כן” ו“למרות הכל”, שפיעמה בקרב היישוב העברי בארץ־ישראל. ההמשך וההתקיימות למרות התכנית השטנית להשמדת העם. לשם כך התארגן היישוב וכדי להתחזק, הקים נקודות יישוב חדשות, נלחם בבריטים בעד המשך העלייה, וכנגד איסור רכישת האדמות.

גם נושא זה הלך והתמעט ברבות השנים, עד שנעלם לחלוטין. במיוחד בשנות השבעים, לאחר מלחמת יום הכיפורים.


5. קריאה לנקם    🔗

יצירות ברוח זו, היו תמיד מיעוט בספרות העברית לדורותיה, אבל בכל זאת התקיימו והתגברו בתקופה זו. תאוות־נקם ויצר־נקם החבויים בכל אדם פורצים מנבכי־הנשמה, וקשה, ואולי אי אפשר ולא טוב לעצור בעדם. אלה הם בעיקר שירי־נקמה ושירי־שנאה, ובדרך כלל אלה נקמה ושנאה מופשטות, כוללניות, ערטילאיות. בפרוזה, בעיקר זו המאוחרת יותר, נוסף מוטיב מוסרי שהעלילה סובבת סביבו: נקמה בגרמנים, בכל גרמני. משהו ממה שעשו לנו ייעשה להם, או בהיפוך: אנו שונים, ואין אנו בנויים לנקמה מסוג זה. יש צורך בדין ובדיין. הנקמה, השנאה ובמיוחד הזיכרון הם בבחינת צו לדורות, ועליהם צריך לחנך את הדור הבא: “לזכור ולא לסלוח!” “לזכור ולא לשכוח!” אחד מסוגי הנקמה, הוא בעצם העובדה שהעם ממשיך לחיות את חייו, אף שהאויב ביקש להשמידו, והמשך קיומו – זוהי נקמתו הבוטה והיעילה ביותר.


6. מחאה והתרסה    🔗

אמנם המדובר בספרות חילונית מובהקת, אבל לא מעטות הן היצירות שבהן פונים הדוברים אל האלוהים כסמל לכוח עליון, ומתריסים נגדו על שלא עשה דבר כדי למנוע מאורע מחריד זה; מכריזים על “מות האלוהים” ועל אי־קיומו.

לכך מתווספת הרגשת הבדידות התהומית של היהודי המושלך לבדו לתוך העולם ואין לו על מי להישען, ולצדה הרגשות הנבגדות של היהודי כאדם וכעם כנגד בני־האדם והעמים שבגדו בו וכיזבו לאנושות ולאנושיות.

[הערה: נושא מיוחד, החורג ממסגרת זו הוא: התמודדותה של המחשבה הדתית עם השואה ועם האלוהים.]

יצירות־התרסה אחרות מופנות אל העולם האדיש, שלא עשה דבר כדי למנוע את השואה ולהציל בשעה שאפשר היה להציל, ובתוכן תופסת מקום מיוחד הכנסייה הנוצרית.

בד בבד מצויות גם יצירות, שבהן מועלים על נס אותם ניסיונות מעטים של יחידים, חסידי אומות העולם ומדינות לעזור, להציל, להסתיר.


7. שואה וגבורה    🔗

התחושה הקשה של “כַּצֹאן לַטֶּבַח”, מוצאת את ביטויה במיוחד במאמרים, אבל גם ביצירות הספרות; ולעומתה הרגשת הגאווה על גילויי ההתנגדות האקטיבית המזוינת של היהודים, ובראשם המרד בגטו וארשה, שנהפך לסמל הגבורה והמרי.

התייחסות עניינית ומאוזנת יותר, לשני הקצוות הללו כאחד, התחילה להסתמן, למעשה, רק בשנים האחרונות ממש.


8. שחזור    🔗

בתחילת התקופה, עם התגובות הספרותיות הראשונות, נעשו ניסיונות על ידי קבוצת “מִבְּשָׂרָם מֵרָחוֹק” (כמו על־ידי קבוצת “ישראלים המתוודעים ליהדותם”; ילידי הארץ וחניכיה) לשחזר את מוראות השואה, הקור, הרעב, העינויים, הבריחה, הפליטוּת. בתחילת התקופה נעשו גם ניסיונות ספרותיים לשחזור ההתנגדות במקומות השונים, הפרטיזנים והלוחמים, וכן ל"מילוי פערים, של הרגשתם של המובלים לטבח.

דרך אחרת היתה: הרחקת עדות לתקופות מוקדמות יותר בהיסטוריה, כדי לתאר, בדרכי עקיפין את השואה.

ניסיונות אלה נפסקו, לאחר זמן קצר, עם היוודע הפרטים, ההיקף והעוצמה, ועם הפגישה עם הניצולים ותגובתם שלהם. את מקומם תפסו, כאמור, השתיקה והאלם.

הערה: מכיוון שהמדובר כאן אך ורק בקבוצת “מבשרם מרחוק” לא תיערך במסגרת זו השוואת המוטיבים השכיחים ביצירתה של כל קבוצה, ודרכי עיבודם.


 

ו. לבטא את הבלתי־ניתן לביטוי ניסיונות ראשונים – שלוש דוגמאות    🔗

מתוך עשרות רבות של יוצרים ומאות יצירות, יוזכרו כאן שלושה בלבד: מספר אחד ושני משוררים: ג. שופמן, שיצירותיו בתחום זה כמעט אינן ידועות, אבל הוא היה, למעשה, מן הראשונים שהגיב על השואה, ואולי אף הראשון. יעקב פיכמן, שאינו ידוע דווקא בשירת־השואה שלו; וא. צ. גרינברג, אחד המובהקים שבמשוררים שהגיבו על השואה מרחוק.

מובן, שבמסגרת זו אפשר רק להעיר הערות אחדות כל על יוצר ולהדגים מיצירתו דוגמה אחת בלבד.

הדוגמאות תובאנה לפי הסדר הכרונולוגי שבו פורסמו:

  1. ג. שופמן (1880–1972). עלה לארץ: 1938. “אוֹרְשָׁה” (רשימה), (‘דבר’ 29.8.1941), ‘כתבים’, כרך ג' עמ' 172.

  2. יעקב פיכמן (1881–1958). עלה לארץ: 1911. “שִׁיר לַטְּלַאי הַצָּהֹב” (סונטה), (‘דבר’, 8.4.1943), ‘פאת שדה’. עמ' 89.

  3. אורי צבי גרינברג (1896–1981). עלה לארץ: 1924. “כֶּתֶר קִינָה לְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל” (שיר), (‘הארץ’, 7.9.1945). ‘רחובות הנהר’, עמ' מז.

אחת המסקנות העולה מבחינת ספרות השואה של קבוצה זו של “מבשרם מרחוק” היא שכל יוצר ויוצר מתוכה, היה צריך להתמודד באופן אישי עם בעיה זו של מתן ביטוי או שתיקה ביצירתו. וההתלבטיות של כל אחד ואחד ניכרת ביצירתו כמו גם בשתיקתו.

אולי, המסקנה החשובה ביותר היא, שהשתיקה אינה מעידה על התעלמות, אדרבה, היא מעידה על הזעזוע הנורא שעבר על הסופרים בארץ, כמו גם על היישוב כולו. השתיקה מעידה דווקא על המודעות לחולשתן של המילים לבטא את המציאות הנוראה. היא מעידה על ההכרה וההבנה של היוצרים, שמי שלא חווה את המאורעות מבשרו, לא יוכל, ואולי אף אסור לו, לנסות ולתאר אותם. יהיה זה בבחינת חילול הקודש.

שלוש הדוגמאות שנבחרו, מבטאות דרכים שונות:

שופמן – ניסה לבטא את השתיקה, מיד, בהתחלה, ללא־מרחק, מתוך אינטואיציה שככל שימעטו המילים, כך תיטיב להיתפס עצמת הזוועה שבמציאות;

פיכמן – ניסה לתת ביטוי לגאווה היהודית, בעיצומן של ההתרחשויות; מתוך קושי להאמין למה שאכן קורה, ולכן הביטוי איחר לבוא וגילה את מלוא חולשתן של המילים, לנוכח המאורעות;

אצ"ג – לאחר שתיקת הלם בשנות המלחמה, והרגשת חוסר־אונים מוחלט של המילים והאמירה השירית; ניסה לתת ביטוי למורכבות הרגשות של הנשארים ושל הטבוחים, מיד לאחר תום המלחמה.

מבין השלושה, פיכמן הוא המשורר שביצירתו ניכר יותר מכל הקושי המשולש לכתוב על השואה של בני קבוצת "מִבְּשָׂרָם מֵרָחוֹק: האישי, האידיאולוגי והספרותי, אי אפשר במסגרת זו לנתח את טיבו של קושי משולש זה, ורק לרמוז, כדוגמה, שבקושי הספרותי הכוונה, להיותו מטבעו משורר לירי מובהק, בעוד שהשיר הלירי הוא ז’אנר שמיסודו איננו מתאים לבטא את השואה.


1. ג. שופמן. “אוֹרְשָׁה” (29.8.1941)    🔗

ראיית העולם של שופמן תמיד היתה ביסודה פסימית וחסרת־אשליות. זהו עולם שבו אדם לאדם זאב, האכזריות שולטת, החלש נדרס ובעל הכוח מנצח. כמי שחי בכפר האוסטרי מולדת האנטישמיות, הכיר מקרוב את מחולליה, וחש על בשרו את השנאה ליהודים. ישיבתו מחוץ לארץ ישראל היתה בעיקרה מתוך מניעים אישיים ולא אידיאולוגיים. רק בקיץ 1938 הגיע לארץ ישראל ברגע האחרון ממש.


אוֹרְשָׁה

אמש ראיתי בחלומי את עיר מולדתי. הרחובות, המשעולים, הפרברים – כמו שהיו בימי ילדותי. דממה ותוגה; אותה התוגה האיומה, שאנו טועמים לעתים רך בחלום.

הכל מסביב כמו אז. דבר לא נשתנה. ורק הדניפר החוצה את העיר – אדום.


דומה שהדברים מדברים בעד עצמם. כוחם – בקיצורם, בתמציתם, בשתיקתם. אין צורך לפרט, אין מה להסביר. הקורא משלים מדמיונו ־ הכל.

שופמן מנסה לעשות כא את הבלתי אפשרי ולבטא בשתיקה את האימה, את ההשמדה.

שופמן מתאר כאן את העיירה שבה נולד, אוֹרְשָׁה, עיר־נמל על הדנייפר, צומת מסילות ברזל ומרכז תעשייתי. תחנת גבול בין אזור הכיבוש הגרמני ורוסיה הסובייטית.

בשנת 1897 היו היהודים באורשה 56% מכלל התושבים: 7,383 במספר. הגרמנים כבשו את אורשה באמצע יולי 1941, ובסוף אותה שנה נורו אלפי היהודים בבית הקברות היהודי שבה.

הרשימה פורסמה פחות מחודש לאחר הכיבוש והחיסול. בשנת 1970 נמנו בה פחות מ־1,000 יהודים.

יש ברשימה זו כמה מן היסודות הקבועים של ספרות־השואה של סופרי קבוצה זו:

עיר־המולדת מופיעה, מאז המלחמה, דרך־קבע בחלומות;

הזיכרון החזותי וההתרשמותי חזק וחי עד מאוד;

כוחו של החלום עולה אף על כוחה של המציאות;

הכל, לכאורה, ללא שינוי, כשהיה, רק בלי יהודים!

עולם כמנהגו נוהג.

מעתה ועד עולם, יחצה הדם את העיר, וישכון בתוכה.


2. יעקב פיכמן. “שיר לטלאי הצהוב” (8.4.1943)    🔗

שִׁיר לַטְּלַאי הַצָּהֹב

שׁוּב כְּעֵשֶׂב שׁוֹטֶה בְּמֹחָם הַמְבֻהָם

הִשְׂתַּגְשֵׂג זִכְרְךָ, זֶה דָמָם הַפָּרוּעַ

דּוֹר עַל דּוֹר שִעֲשַׁע וְכַיַיִּן יִנְעָם

בָּם תָּסַֹס עַד מִיוֵן דִּמְיוֹנָם הֶעֱלוּהוּ.


הַאוֹתָנוּ יַכְלִים אֲסַפְסוּף זֶה נָגוּעַ?

וְאוֹת קַיִן לָהֶם הֵן אַתָּה וּלְרִשְׁעָם,

לְסִכְּלות זֹֹה שְׁכוּחָה, כַּמַּטְמוֹן חֲפָרוּהָ,

כַּמַּטְמוֹן שְׁמָרוּהָ נִקְלֵי עָם וָעָם.


זֶה יָמִים כְּבְרִקְמָה אֶעֱנֹד בָּךְ בִּגְדִי,

כִּבְעָלֶה שֶׁהִזְהִיב: כֵּן, אֲנִי יְהוּדִי,

וּלְמִקְצֵה הַשּמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּמַיִם

הַנְּבָלִים בְּכָל עָם מֵעוֹלָם מְרַדְּפַי הֵם;


כִּי עַל כֵּן אֶקְשָֹרְךָ עַל בִּגדִי כַּעֲדִי,

וּבָעַר עֲדֵי־עַד וְסִפֵּר מִי אוֹיְבַי הֵם!


זהו שיר לגאווה היהודית; אות־הקלון נהפך לאות־של־גאווה. הטלאי הצהוב הוא סמל הגאווה של היות יהודי; ואות־קין לרישעותם של העמים. לא רק שאין להתבייש בו ולהסתירו, אלא יש להתגאות בו ולהבליטו.

צורת הסונטה החמורה מטבעה, מצליחה להפוך את האירוע הכללי הנורא לחוויה אישית לירית. הגורם האישי והנגיעה הפרטית, יש בכוחם להחיות את הנושא הכללי, ולתת לו טעם של פיוט. הצורה החמורה תפקידה לאפק את ההבעה, לגבשה ולרסנה, כדי שהזוועה לא תתגבר על העיצוב השירי. באמצעות תבנית הסונטה, יש אפשרות לתת ביטוי למה שהוא מטבעו בלתי ניתן להבעה.

המוטיבים המרכזיים בשיר זה הם אלה:

ראיית הנאציזם, וסמלו, הטלאי הצהוב, כחוליה בשלשלת האנטישמיות מדורי־דורות;

האנטישמיות היא נחלתו של האספסוף, של עמים שהתבהמו, של הנקלים שבכל עם ועם;

הטלאי הצהוב, הוא “אות קין” על מצחם של עמים אלה, ומעיד על רשעותם;

יש להתגאות בטלאי צהוב זה ובהשתייכות אל העם היהודי;

הטלאי הצהוב דומה לעלה שהזהיב, מלשון זהב, ויש לענדו כקישוט על הבגד ולהבליטו;

הטלאי הצהוב הוא העֵד הנצחי לאופיים הרצחני של האויבים, מימי קין ועד היום;

הטלאי הצהוב הוא גם העֵד לייחודו של העם היהודי המוסיף להתקיים על אף הכל.

איני יודעת מתי נכתב השיר, אבל הוא פורסם בעיצומה של ההשמדה (‘דבר’ 8.4.1943), בשעה שהידיעות על המתרחש באירופה התגברו והלכו. גם אז רבים מאוד עדיין סירבו להאמין, שאכן מתרחשת השמדה טוטלית, לכן, נראה השיר ממרחק השנים, כאנכרוניסטי, אם לא לומר אנמי וחסר כוח. הוא נראה כתגובה שהתאימה לשנים שמאז עליית היטלר לשלטון ועד פרוץ המלחמה, ולא לתקופה שבה פורסם. שיר זה ואחרים, הם שמעידים יותר מכל על ההזדהות, על הרצון להביע את המתרחש, על ההכרח שלא להמשיך ולכתוב כבעבר, אבל בה בשעה על הקושי העצום, ולמעשה על חוסר האפשרות, לתת ביטוי למה שקורה “שם” מרחוק. לכן, אחת המסקנות המתבקשות היא: שתיקה ביחס להווה תוך התרפקות על העבר מתוך ידיעה ששוב איננו קיים, כפי שנהג פיכמן בדרך כלל; או לחלופין: חיזוק הביטוי, עד כדי נגיעה של ממש באימה, כפי שנהג אצ"ג, אבל רק מתוך מרחק מסוים, לאחר שנסתיימה המלחמה, ונודע ברבים היקף החורבן, עצמתו ופרטיו הנוראים.


3. אורי צבי גרינברג, “כתר קינה לכל בית ישראל” (7.9.1945)    🔗

אצ"ג הוא אחד ממשוררי־השואה המובהקים ביותר. שיר זה כונס בספרו ‘רחובות הנהר’ (1951), שהוא אולי, התעודה הספרותית המזעזעת והמשמעותית ביותר לגורל יהודי אירופה.

בשנים 1931–1935; 1937–1939 שהה אצ"ג בפולין, והצליח לצאת מווארשה שבועיים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה. לארץ־ישראל חזר בדרך־לא־דרך. המגע עם המשפחה והעיירה היה חזק והזיכרון טרי עד מאוד.

כל משפחתו נספתה בשואה.

במשך 5 שנות המלחמה שתק. כתב שירים אבל לא פרסם. שירו זה היה השלישי שפורסם לאחר שנות השתיקה, ואחד החשובים ביותר בין כ־100 שירי ‘רחובות הנהר’.

שתיקתו עוררה תמיהה ותרעומת, והוא ביאר אותה בשירו: “שִׁיר אֲשֶׁר זָעַקְתִּי” (1951) (‘רחובות הנהר’, עמ' עה):


וְקִינָה לֹא אוּכַל פֹּה לָשֵׂאת מֵרָחוֹק:

הֵן נִמשַׁלְתִּי לְאִישׁ הָעוֹמֵד עֲלֵי חוֹף

וְנוֹשֵׂא קִינָתוֹ אֶל דְּמֻיּוֹת הַטּוֹבְעִים

הַרְחֵק שָׁם בְּאֶמְצַע יָם הַמַּאְדִּים…


מַה תוֹעִיל לַטּוֹבְעִים קִינַת אִישׁ עַל הַחוֹף?

וְאַף מֵיטַב הַשִּׁיר יְהִי לִי לְפִגּוּל

וְרֵיחַ בְּשָׁרִי לִנְחִירַי כָּרָקָב.


וְאָמַרְתִּי: אֶשְׁתֹּק וּבִגְבֹר בִּי הַיְלֵל

אֵלֵךְ עַל כַּף וְעַל אַף בְּחַדְרִי, אֶטְחַן שֵׁן

וְתֶחְלָד הָעֵט הַתְּקוּעָה בַדְּיוֹתָה

כְּחֶרֶב דָּוִד הַחֲלוּדָה וּשְׁכוּחָה.


הנושא המרכזי של 'רחובות הנהר הוא העם היהודי בגדולתו, בחרפתו, בייעודו באובדנו ובתקוותו למלכות ולעצמאות: לעם ולארץ. בשיר “כֶּתֶר קִינָה לְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל” יש כעין סיכום־ביניים – אמנותי ורעיוני – לביטוי השירי של השואה. השם לקוח מאחת היצירות החשובות בספרות העברית: “כתר־מלכות” לרבי שלמה אבן גבירול, מן המשוררים המרכזיים בימי הביניים, המהלל את נפלאות הבורא בעולמו.

השיר מבטא ראייה דיאלקטית. ראייה חזונית וראייה מציאותית, והוא נע בין שני קטבים: על פי הראייה החזונית, הליכת היהודים אל מותם נתפסת כמילוי צו אלוהי המוביל אל המלוכה; על פי הראייה המציאותית, נתפסת ההליכה כמובילה לקראת הכיליון.

המוטיבים המרכזיים בשיר זה הם אלה:

התייחסות ישירה לשואת יהודי אירופה, בתיאורים ישירים של המקום, הזמן, הפרטים;

קישור המאורע המסוים, למאורעות קודמים מן ההיסטוריה של עם ישראל;

שימוש במתכונת הספרותית של צורת הקינה היהודית המסורתית, הנעה מקוטב העיצבון והייאוש לקוטב התקווה והאמונה;

התייחסות דו־ערכית לאלוהים: האל הפקיר את עמו, אבל בה בשעה, אולי יש לאלוהים חוקיות משלו, חוקיות אלוהית;

ההתייחסות לנוף היפה והאדיש שבתוכו הובלו יהודים למוות; אבל נוף זה הוא גם חלק מזיכרונות הילדות והנעורים;

שילוב של האני האישי והאני הלאומי;

קריאה לבני־הדור להפיק לקחים מן השואה;

פתוס וביטוי אקספרסיבי חזק בד בבד עם אמצעים שונים לריכוכו של פתוס זה; הרגשת אשמה של הנשארים, על שהמשיכו בחייהם כרגיל, ולא עשו הכל כדי להציל, והרי הם נדונים לחיות לעד עם הרגשת אשמה זו;

אינטגרציה של יסודות שונים, המצטרפים לאחדות של ניגודים.


 

ז. סקר נתונים: התרשמות ומסקנות. מעין סיכום־ביניים    🔗

הביבליוגרפיה של ספרות השואה בעברית בשנים 1933–1972 שערך מנדל פייקאז' ושנתפרסמה בהוצאת “יד ושם” משנות השישים ואילך, מדהימה בהיקפה, בגודלה, בגיוונה ובכמותה מכל בחינה אפשרית.

ביבליוגרפיה זו יש לנתח ולמיין מנקודות מבט שונות, כגון: זמן הכתיבה והפרסום; מקור ותרגום; ז’אנרים; במות הפרסום; מקומות הפרסום; נושאי הכתיבה; הביוגרפיות של הכותבים; הרמה האמנותית; ההתקבלות.

ההתרשמות הראשונה, מן העיון בביבליוגרפיה של נושא השואה בספרות בשנים 1939–1953 בעיתונות; 1939–1958 בספרים, ללא מיון וניתוח של ממש, מעלה כמה מסקנות, שכל אחת מהן, טעונה, כמובן, ביסוס והוכחה, למשל:

שכיחות: הנושא מופיע דרך קבע בעיתונות לסוגיה, במיוחד החל בשנת 1942. שיאו בשירה בשנים 1942–1945 ובפרוזה בשנים: 1945–1947. וזוהי עדות נוספת למידיות של השירה בהשוואה לצורך בשהות של הפרוזה.

לאחר מכן הוא עדיין מופיע בשכיחות גבוהה למדי, אם כי נושאים חדשים תופסים את מקומו: מלחמת העצמאות; הקמת המדינה, העלייה הגדולה מארצות המזרח.

אין כמעט שבוע שלא הופיע בו סיפור או שיר או ז’אנר ספרותי אחר, במקור או בתרגום, על השואה, בכל העיתונים. יש, כמובן, עיתונים וכתבי־עת שבהם הנושא היה שכיח יותר, לעומת כאלה שבהם הופיע בשכיחות נמוכה יותר, אבל אין שום עיתון או כתב־עת שהנושא לא הופיע בו כלל.

בולט במיוחד ריבוי התרגומים מיידיש של שירה ופרוזה, שנעשו על ידי הסופרים העבריים, אבל גם מלשונות אחרות.

תרגומים אלה סיפקו צרכים אחדים, שניתוחם, מחייב מחקר מיוחד בפני עצמו. כאן ייזכרו בקצרה כמה מהם:

א. תחליף ליצירה עצמית של הסופרים העבריים שלא היו “שם”, ולא הרגישו עצמם מסוגלים לעסוק בנושא הנורא ביצירתם, אבל בד בבד לא יכלו שלא לעסוק בו; ב. פיצוי מסוים על הרגשת האשמה ש“חטא” חטאה הציונות ביחסה השלילי המוחלט לגולה; ג. “חזרה בתשובה” מסוימת ביחס לדחייה הגמורה של היידיש, במאבקה עם הלשון העברית; ד. ניסיון מאוחר להביא בפני קוראי־העברית את ספרות יידיש, ואת הספרות שנכתבה על ידי יהודים בלשונות אחרות; ה. החייאת העולם שחרב ומתן ביטוי לנוראות שהתרחשו; ו. חזרה ל“בית אבא” שחרב על כל המשתמע מכך בכל המישורים, ובמיוחד במישור האישי־האינטימי.

* בד בבד, כצפוי, המשיכה העיתונות במסלולה השגרתי, של כאן ועכשיו, כאילו אין מלחמה ומראותיה משתוללות בחוץ.

* מספר ניכר של מאספים, אנתולוגיות, כתבי־עת וקבצים חד־פעמיים הוקדשו, כמעט אך ורק לנושא זה על כל ביטוייו וגילוייו.

מתוך מספר ניכר של קבצים, נזכיר שלוש דוגמאות בלבד, שפורסמו בשנות המלחמה. אלה ואחרים שלא נזכרו, נערכו מתוך אותו סבך רגשות שלתוכו נקלעו סופרי הארץ כגון: הכרח לבטא את המתרחש והקושי לעשות זאת; היחס אל הגולה מול האידיאולוגיה הציונית; הרגשת אשמה בד בבד עם הרגשת רווחה על המשך החיים. לתחושות אלה ניתן ביטוי מודע, ישיר וחד.

‘ילקוט ירושלמי לדברי ספרות’, בעריכת ישראל זרחי, עזרא המנחם, חיים תורן, 1942. “… על שני צירים יסובו דברי הילקוט – ירושלים והגולה… והיה בבוא השעה ונפתחו החרצובות ונטל בן הגולה את הילקוט ביד וראה שלא התכחש לו סופרו במולדת ולא היה שאנן בציון…” [2216].

‘עלי טרף’, בעריכה עזריאל אוכמני, 1943. כונסו בו תרגומים עבריים לשירי משוררים בעיקר ביידיש, שפורסמו בעיתונות היומית ונתנו ביטוי ל“כרוניקה הטראגית של ימינו”. [2193]

‘בלילה זה – – – ילקוט משירי הזמן’, בעריכת ב. י. מיכלי,.1945 “תעודתו העיקרית של הילקוט: לדובב במקובץ את שבט המשוררים העברי, לדובבו במעגל ימינו, להראותו בפניו האחרות, בלבשו חרדות ואימים בהיותו תנים לבכות עונת עמו. מתוך כך תוזם אותה עלילה שהעלילו על המשורר העברי, שגם נוכח שואת ישראל בימינו נשאר אדיש [־ ־ ־]” [2226].

לא היה כמעט כתב־עת ספרותי של “ותיקים” וגם לא של “צעירים” שלא נתן ביטוי נרחב לנושא, וזאת, אולי, בניגוד ל“תדמית”, לדעה המקובלת והרווחת, בדבר התעלמות מכוונת, שתיקה של חוסר־התעניינות, ויחס מתנשא של בוז והסתגרות.

ימיה של תדמית זו כימי ספרות השואה, וצמיחתה עוד בשנות המלחמה עצמן. אולי מתוך ההרגשה שכל מה שנכתב אין בו די, והביטוי הספרותי חסר־כוח לבטא את הנוראות והאימה.

"ותיקים": ב‘מעט מהרבה, מאסף סופרי ארץ־ישראל’ בעריכת ג. שופמן (תש"ז), התחיל ק. צטניק לפרסם. הופיע בו הפרק “אושוויץ” מתוך ‘סלמנדרה’ וצורפו לו הערת העורך, שהציג אותו לראשונה בפני הקוראים. שמו של כתב־עת זה, הרכב משתתפיו ותוכנו, מעיד על אחד הניסיונות הראשונים המרוכזים של סופרי “מִבְּשָׁרַם מֵרָחוֹק” לתת ביטוי למה שקרה, כמיטב יכולתם, ובד בבד להמשיך ולטוות את חוט היצירה העברית כבעבר, למרות ועל אף מה שקרה.

“צעירים”: אחת הדוגמאות הבולטות היא, אולי, "ילקוט הרֵעים' (מרץ־אפריל 1943־קיץ 1946), אותו כתב־עת שנתן ביטוי מרוכז לדור ילידי הארץ וחניכיה, ובו כתבו דן בן אמוץ, אמיר גלבע, משה שמיר, אם להזכיר שלושה שמות בלבד, על “האחים הרחוקים”. בד בבד ניתן בו ביטוי להלך נפשם של אנשים צעירים באשר הם בכלל ובארץ־ישראל בפרט. (ראה כאן בהמשך בפרק מיחד על כתב־עת זה).

הסופרים: ההתרשמות היא, שלא רק שרבים מהסופרים שישבו אז בארץ ביטאו בצורה זו או אחרת את השואה ביצירתם, אלא שאין כמעט סופר, תהיה הביוגרפיה שלו אשר תהיה, שלא נגע בנושא בצורה זו או אחרת, ברב או במעט, בשולי יצירתו או במרכזה. וזאת מבלי להיכנס לשאלה על הצורך של הספרות במרחק, בשהות, בהתרחקות מן הנושא הבוער, כדי לתת לו ביטוי אמנותי, בהבדל מן הביטוי העיתונאי, הדוקומנטרי, הישיר. וזאת מבלי להיכנס לשאלה, בדבר האפשרות של מי שלא היה שם להבין מה שקרה, ועצם הלגיטימיות שלו לעסוק בנושא.

ההתרשמות היא, שמסקנות אלה תקפות ביחס לשתי קבוצות הסופרים ה“בעייתיות”: קבוצת הישראלים המתוודעים ליהדותם, ילידי הארץ וחניכיה, שעם פרוץ המלחמה היו בשנות העשרים שלהם (ושהיא איננה הנושא כאן) וקבוצת הסופרים שקראתי לה “מבשרם מרחוק” (שהיא במרכז הפעם), שנולדו במזרח אירופה, ועלו לארץ בעיקר בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, שרובם היו בשנות המלחמה בגילאי 30–60, באמצע יצירתם.

אין ספק שנדרשת עבודת מחקר מקיפה ויסודית, שתציג את הנתונים, תמיין ותנתח אותם ותסיק את המסקנות. בלעדיה עדיין הכל מוצאים מה שהם מחפשים.

דצמבר 1994


 

נספח    🔗

הרשימות כוללות מבחר שמות של משוררים ומספרים, משתי הקבוצות, מעט מהרבה, שפרסמו בספרים בלבד. אין הן כוללות שמות של יוצרים שפרסמו בכתבי־עת. מספר היוצרים והיצירות שפורסמו בכתבי העת הוא גדול הרבה יותר. בכל שנה, בין השנים 1941–1958, התפרסמו בממוצע 10 ספרי שירה שכללו בתוכם שירים על השואה. בכל שנה בשנים הנ"ל פורסמו בממוצע 8 ספרי פרוזה בנושא השואה, כשהשיא היה בשנים 1945–1947 ואחר־כך בשנת 1952 ו־1954. ליד שמות היוצרים נרשמה שנת העלייה לארץ והגיל בשנת 1940. ליד שמותיהם של ילידי הארץ נרשם גילם באותה שנה בלבד.


1.משוררים (1941–1958) 2. מספרים (1941–1958)

“מבשרם מרחוק” “מבשרם מרחוק”

נתן אלתרמן (1925) (30) יוסף אריכא (1925) (34)

אברהם ברוידס (1923) (33) יהושע בר יוסף (28)

אשר ברש (1914) (51) משה בן־מנחם (1934) (42)

לאה גולדברג (1925) (29) אשר ברש (1914) (51)

זרבבל גלעד (1922) (28) זרבבל גלעד (1922) (28)

א. צ. גרינברג (1924) (46) חיים הזז (1931) (42)

שאול טשרניחובסקי (1935) (65) יעקב הורוביץ (1919) (39)

יעקב כהן (1934) (59) ישראל זרחי (1929) (31)

יוסף ליכטנבום (1920) (45) אריה טבקאי (1935) (26)

יצחק למדן (1920) (41) יהודה יערי (1920) (40)

שמשון מלצר (1934) (31) אביגדור המאירי (1921) (50)

יצחק עוגן (1929) (31) משה סמילנסקי (1891) (66)

יעקב פיכמן (1912) (59) עבר הדני (1913) (41)

אנדה עמיר (1920) (38) ג. שופמן (1938) (60)

יהודה קרני (1921) (56) יעקב שטיינברג (1914) (53)

יעקב שטיינברג (1914) (53) ש. שלום (1922) (36)

ש. שלום (1922) (36) יצחק שנהר (1921) (38)

אברהם שלונסקי (1921) (40) חיים תורן (1932) (27)

דוד שמעוני (1921) (54)


ילידי הארץ וחניכיה (עד גיל 25) ילידי הארץ וחניכיה (עד גיל 25)

אלעזר בניועץ (1940) (3)3 יצחק אורן (1936) (22)

חיים גורי (18) יהודה האזרחי (20)

בנימין גלאי (1926) (19) דן בן אמוץ (1938) (17)

אמיר גלבע (1937) (23) חנוך ברטוב (17)

שרה גלוזמן (1923) (25) יהודית הנדל (1926) (14)

מיכאל דשא (1925) (25) אהרן מגד (1926) (20)

חיה ורד (1924) (18) יגאל מוסנזון (23)

משה טבנקין (29) נעמי פרנקל (1933) (20)

יחיאל מר (1937) (19) יגאל קמחי (25)

משה שמיר (19)

שושנה שרירא (1925) (23)


ספריהם של ניצולי השואה עצמם החלו להתפרסם בשנות החמישים, כגון: ק. צטניק (יחיאל די נור) (1953); יונת ואלכסנר סנד (1954); אבא קובנר (1954); אורי אורלב (1956).

סיפורו הראשון של אהרן אפלפלד (1959); ספרו הראשון ‘עשן’ (1961)


 

מקורות    🔗

יצירות הספרות:

גרינברג, אורי צבי. “כתר קינה לכל בית ישראל” (שיר) ‘רחובות הנהר, הוצ’ שוקן, 1951, עמ' 47. לראשונה: ‘הארץ’, 7.9.1945.

פיכמן, יעקב. “שיר לטלאי הצהוב” (סונטה), ‘פאת שדה’, הוצ' שוקן, 1944, עמ' 89. לראשונה: ‘דבר’, 8.4.1943.

שופמן, ג. “אוֹרְשָׁה” (רשימה), ‘כתבים’ כרך 3, הוצ' עם־עובד, 1952, עמ' 172. לראשונה: ‘דבר’, 29.8.1941.


 

ביבליוגרפיה    🔗

ארנון, יוחנן. ‘אורי צבי גרינברג, ביבליוגראפיה’, הוצ' עדי מוזס, מהדורת ידיעות אחרונות, 1980.

גוברין, נורית. ‘מאופק אל אופק. ג. שופמן – חייו ויצירתו’.

גוברין, נורית. 'השואה בספרות העברית של הדור הצעיר", נכלל בספר זה.

דרור, צבי.‘נושא השואה בשירה העברית’, הוצ' סמינר הקיבוצים, 1946.

הגורני־גרין, אברהם. ‘לנושא השואה בשירתנו’, הוצ' עקב, 1970.

הולצמן, אבנר. “על שירי השואה של יעקב פיכמן”, ‘ערוגות, מאה שנה להולדת יעקב פיכמן’,. חוב' ג' הוצ' האיגוד העולמי של יוצאי בסרביה בישראל, בשיתוף מכון כץ באוניברסיטת תל־אביב,.1983 חבר, חנן (עורך). ‘אורי צבי גרינברג במלאות לו שמונים,’ קטלוג התערוכה בבית הספר הלאומי והאוניברסיטאי, 1977.

יעוז־קסט, חנה. ‘סיפורת השואה בעברית’, הוצ' עקד, 1980.

לוז, צבי. ‘שירת יעקב פיכמן’, הוצ' פפירוס, 1989.

פייקאז' מנדל (עורך). ‘השואה וספיחיה בספרים העבריים 1933–1972. ביבליוגראפיה, הוצ’ יד ושם, כרך שני,1974.

פייקאז' מנדל (עורך). ‘השואה והגבורה באספקלריה של העיתונות העברית, ביבליוגרפיה’, הוצ' יד ושם, כרך שלישי, תשכ"ז.



  1. ראה, דינה פורת, ‘הנהגה במילכוד. היישוב נוכח השואה 1942–1945. הוצ’ עם־עובד (ספרית אפקים), 1986.  ↩

  2. . יש להעיר כי ביטוי זה מאז הופעותיו בתנ"ך שימש הרבה לאורך כל ההיסטוריה היהודית, כביטוי להבעת צער עמוק וקינה גדולה על היהודים הנתונים לחסדי זרים. למותר להוסיף שלא היתה האשמה בביטוי זה אלא קביעת עובדה מצערת מאוד מתוך רחמים והזדהות.  ↩

  3. יליד 1937; התחיל לפרסם ב־1952; ספר ראשון – 1957.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47967 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!