א. בין מסה לסיפור    🔗

רשימת המספרים והמשוררים שכתבו גם מאמרי ביקורת ומסות בענייני ספרות וחברה היא ארוכה, ולמעשה, הכלל הוא, שאין כמעט יוצר, שלא הביע את דעתו בכתב או בעל־פה בבעיות הספרות.¹ להלן מספר כללים על הקשר שבין מסותיו של יוצר לבין כתיבתו הבלטריסטית בפרוזה, בשירה ובמחזה:

1. היד שכתבה סוגים ספרותיים שונים, אחת היא. יש למצוא את השורש המשותף שלהם, ואין לעשות הפרדה ביניהם.

2. מסות הביקורת על יצירתם של אחרים, ומסות הביקורת העקרוניות הכלליות, גם הן ניסוחים בדרכים שונות לאותה עמדה ספרותית עצמה.

3. יותר משמלמדת מסת הביקורת של היוצר, שנושאה הוא הסופר האחר ויצירתו, על אותו סופר ויצירתו, היא מלמדת על היוצר עצמו, על יצירתו ועל “האני מאמין” שלו כפי שהוא מנסה להשיגו ביצירתו שלו.

4. לצדו של כלל זה מתקיים גם הכלל “ההפוך”: משעה שהיוצר מוצא ביצירתם של אחרים את עצמו, נתכּשרה בעיניו, והוא מחפש ביצירתם של אחרים מה שהוא עצמו מנסה להשיג ביצירתו שלו, ורק כשהוא מרגיש קרבה ל“שורש נשמתם”, הוא יכול להבינה, להעריכה ולהתלהב ממנה.

5. הוא הדין גם במסת הביקורת העקרונית, המוכללת, העוסקת בהלכות פואטיות מופשטות, של היוצר: יותר משהן מלמדות על הספרות בכלל, הן מלמדות על יצירתו של כותבן בפרט, על כוונותיו ועל האמת הספרותית והפואטית שלו.

6. דומה שלמותר להדגיש, שהקשר בין המסה ובין הבלטריסטיקה של אותו יוצר אינו ישיר, פשוט וחד־משמעי, אלא מורכב, עמוק, בעייתי ולעתים פרדוקסלי.

7. הכתיבה המסאית היא ניסיון לומר בצורה שונה דברים שנאמרו על דרך האמנות בסיפורים ובשירים: לעתים מתוך הרגשה שהסיפורים לא הובנו ויש צורך לסייע לקורא להבינם; לעתים מתוך הרגשה שהסיפורים (לרבות השירים) כיסו ויש צורך לגלות, בצורה ישירה בלי דרכי עקיפין והסוואה; לעתים מתוך הרגשה שהסיפורים (לרבות השירים) מוליכים לכיוונים שונים ואף מנוגדים או מביאים מסקנות פתוחות ולא חד משמעיות בתוק החוקיות האמנותית של עיצוב הגיבורים והעלילה, והכותב מעוניין במסקנות מפורשות יותר וחד משמעיות יותר; לעתים מתוך הרגשה שהסיפורים (לרבות השירים) פעילותם והשפעתם היא לטווח רחוק ואף אינה בטוחה, ואילו בהווה יש הכרח בקיצור־דרך, בהשפעה מידית, ישירה, בטוחה, לטווח קצר, וחד־משמעית. יש גם סיבות אחרות לפנייתו של הסופר (לרבות המשורר) אל המסה. לעתים הסופר חוזר בו מדעות או מפואטיקה שהחזיק בהן בשלב מסוים של דרכו והתבטאו בסיפוריו, והוא מחפש דרך בטוחה, ישירה, מידית, לחזור בו ולגלות לקורא את השלב הפואטי או האידיאולוגי שבו הוא נמצא כעת; או שבסיפורים נשמעה אמת חלקית בלבד, שיש צורך להשלימה או לאזנה בצורה ספרותית אחרת, ועוד כיוצא בזה סיבות אפשריות נוספות.

בדרך כלל קיימות בעת ובעונה אחת סיבות אחדות לפנייתו של סופר, משורר מובהק או מספר מובהק או מחזאי מובהק לז’אנר זה של המסה, אם כי לעתים אפשר לגלות את הסיבה המכרעת ביניהם.

שבעה כללית אלה, יפים לכל היוצרים־המסאים, בכלל, ואינם יפים אף לאחד מהם בפרט, שכן הם מהווים מסגרת כללית, מודל מופשט, שיש להתאימו, לשנותו, לתקנו, להוסיף, לגרוע או להדגיש, תכונות שונות כשהמדובר ביוצר מסוים אחד.

 

ב. הקשר בין מסותיו של אפלפלד לסיפוריו    🔗

1. שילוב של הגות וסיפור    🔗

קובץ מסותיו של אפלפלד ‘מסות בגוף ראשון’, שהופיע בשנת תשל"ט, ובו 13 מסות שהתפרסמו בזמנים שונים, איננו שונה ביסודו מסיפוריו. אמנם, יסוד ההפשטה וההגות חזקים בו, ודרכו היא דרך העיון וההתבוננות המוכללת והעקרונית במצבים, בהרגשות ובבעיות, אבל גם בו לא נעדר היסוד החווייתי, האישי, העלילה הסיפורית, העדות של המאורע הקונקרטי, שמתוכו נובעת המסקנה המופשטת. המסות “הנסיגה” או “1946” הרי הן כסיפורים לכל דבר, ואף במסות, שיסוד העיון וההגות בהן הוא הדומיננטי, משובצים קטעי סיפור וחוויה. ומצד שני, גם סיפוריו המובהקים של אפלפלד אינם נקיים מיסוד ההגות וההכללה המצוי בהם, ובמיוחד מן המצבים המופשטים, העקרוניים והמוכללים שהם אחד היסודות החשובים הבונים את הסיפור. ההבחנה בין סיפוריו למסותיו, מבחינת היסודות המרכיבים אותם – שילוב של הגות ועלילה – אינה חדה ואינה חד משמעית, ונבדלת רק במינון השונה.

בשילוב זה של הגות בסיפורים, ושל סיפור בהגות, ממשיך אפלפלד מסורת ארוכה בספרות העברית, החל בספרות ההשכלה (סמולנסקין), ספרות דור התחייה והתהייה (ברדיצ’בסקי, ברנר) וכלה בספרות בת ימינו (פנחס שדה, עמוס עוז) – כל אחד בדרכו המיוחדת והאופיינית.

2. יסוד הווידוי במסות    🔗

על אף חוסר ההפרדה המוחלט בין תחומי הסיפור והמסה, לפחות בחלק מן המסות, מן הבחינה הז’אנרית של שילוב הגות בעלילה, מתייחדות מסותיו של אפלפלד במספר סימני היכר משלהן, המבדילות אותן מיצירתו הסיפורית, לפחות, כפי שהיא עומדת לפני הקורא עד עתה. סימן ההיכר המובהק ביותר בא לידי ביטוי בשמו של קובץ המסות: ‘מסות בגוף ראשון’, והוא ההיתר שהתיר הכותב לעצמו הפעם – לדבר בגוף ראשון, לא כאמצעי ספרותי, אלא כדיבור בגוף ראשון אוטוביוגרפי, שבו הוא מתיר לעצמו לגלות טפח מעברו, מן ההווה שלו ומן המתרחש בנפשו, התלבטויותיו וניסיונותיו לפתור אותן. אמת, גם גילוי זה הוא מסוגנן ומסונן ועובר מערכת בקרה חמורה מאוד של עריכה לשונית קפדנית, חמורה וזהירה מאוד, אבל בכל זאת, זוהי חשיפה אמיתית, המתקרבת במשהו אל המספר כמות שהוא, ואל מה שעבר עליו “באמת”, ואינה כמו הפרוזה שלו, שהיא הַתָּכָה מחדש של היסודות האוטוביוגרפיים ששוקעו בה, שינו צורתם ונתגלגלו בגלגולים חדשים.²

דווקא המסה משמשת לאפלפלד, כדרך של וידוי, צורה להתבטאות אישית, אוטוביוגרפית, כגילוי של מה שהסתיר בסיפורים, כיסה, שינה צורה, הרחיק, נתן בפיהם של אחרים. אולי משום שהרגיש, שסוג ספרותי זה ניתן יותר לשליטה מאשר סיפור, התובע יותר נאמנות פנימית ועלול להוביל לחשיפה בלתי רצויה ובלתי מבוקרת, ואולי משום שהרגיש בצורך של חישוף האני “האמיתי” שלו, שהתחלק ל“אניים” רבים בסיפורים, והתפזר בין גורלם של המון הגיבורים המאכלסים את יצירתו הסיפורית. גם בנידון זה יפה הכלל: דרך הרוח מי ידע, והשערותינו והסברינו בעניינים כגון זה יהיו תמיד מוגבלים.

3. המסות כמפתח לסיפורים    🔗

קרוב לוודאי שאחת הסיבות לכתיבת המסות, ובייחוד לכינוסן בספר, היא הרצון לפרש את יצירתו, את דרכו ביצירה הספרותית, לתת בידי הקורא מפתח נאמן, שבאמצעותו יוכל להבין טוב יותר את יצירתו, או לפחות את מערכת התכוונויותיו של הסופר. אולי משום שהרגיש שהביקורת לא היטיבה לעשות זאת, אולי משום ההרגשה שהסופר הוא הפרשן הטוב ביותר של יצירתו, אולי משום הצורך שלו לפרש לעצמו בצורה מודעת את מערכת החוקים שיצירתו פועלת בתוכה, אולי משום איזו הרגשה שהגיע לפרשת דרכים ויש צורך לעצור לרגע, לעשות את חשבון הנפש של העבר, ולהצביע על הכיוון בעתיד.

וכבר הערתי קודם על תקפותן המפוקפקת והמעורערת של השערות מסוג זה, הערה שכוחה יפה גם הפעם.

4. מרכזיותו של הפרדוקס    🔗

תהי הסיבה לכתיבת המסות ולכינוסן אשר תהיה, חשיבותן להבנת עולמו הרוחני, דרכו הספרותית, והמתח המתווה אותן היא רבה מאוד. מסות אלה מציבות את מערכת הקואורדינטות שיצירתו פועלת בה; את השתי־וערב שסיפוריו ארוגים עליו; את קווי האורך והרוחב שיצירתו הסיפורית נפרשת בהם ואת הכוונות שהולידו אותה, את ההתחבטויות שהיא מתחבטת בהן ואת הפשר – מילה חביבה על אפלפלד – שהוא מנסה להתחקות עליו. דומה שהמסות מגלות, בראש ובראשונה, את מעמדו המרכזי ואף הדומיננטי של הפרדוקס בעולמו הרוחני של אפלפלד, זה הבא לידי ביטוי בכל יצירתו, בכל סיפור מסיפוריו, בכל גיבור מגיבוריו ובכל מאורע מן המאורעות המתוארים ביצירתו. לכאורה, זהו גילוי בנאלי, שכן מן המפורסמות, שכל יצירה נשענת על המתח שבין שני כוחות המתנגשים ביניהם ואינם מצליחים להגיע לידי איזון ולידי השְׁתַווּת. יסוד הפרדוקס הוא התשתית לרבות מן היצירות הספרותיות במיוחד במאה ה־20, אולם תקפותו של הפרדוקס ביצירתו של אפלפלד היא מוחלטת, חובקת זרועות כל יצירתו, מפרנסת אותה, וניכרת בכל; מן המילה הבודדת ועד המבנה הסיפורי השלם, מן הרעיון הבודד ועד המערכת האידיאולוגית השלמה שבתוכה נתונה יצירתו. היא ניכרת בתיאורי הטבע, באווירה, בלשון, וכן בעיצוב הגיבורים, בעלילה ובאידיאה המפעמת בכל סיפור ובנפרד ובכל יצירתו ככוליוּת. בקיצור, יסוד הפרדוקס הוא המפעיל את יצירתו, והוא המשפיע על התבנית כולה ועל כל פרט שבה, הוא המפעיל את עמידתו של אפלפלד בתוך העולם, את הרגשת שליחותו כסופר, ובלעדיו אין כל אפשרות להבין הבנה מלאה את יצירתו. בד בבד עם תחושת הפרדוקס הבסיסית קיימים הניסיונות המתמידים להיחלצות מתחושה זו, כדי להתגבר עליה. וכך מופיעים הפרדוקס וניסיון ההיחלצות ממנו לצדו כיסוד מרכזי הבונה את יצירתו. פרדוקס זה כבר הובחן על ידי מבקרי הספרות ברשימותיהם על ספריו וסיפוריו של אפלפלד, אולם דומה שטרם ניתנה תשומת הלב המלאה לחשיבותו הבסיסית והיסודית, כגורם הבונה והמפעיל את יצירתו, והמחשק אותה ליחידה אחת. ודומה שעוד פחות ניתנה הדעת על נסיונות “התשובה” לפרדוקס, נסיונות ההיחלצות המלווים אותו. את תשומת הלב למלוא היקפו ומורכבותו של הפרדוקס ולניסיונות ההיחלצות ממנו, ביצירתו, היפנה קובץ המסות 'מסות בגוף ראשון', ובכך אולי, עיקר חשיבותו.³

 

ג. הפרדוקס הספרותי    🔗

1. בין שתיקה לדיבור    🔗

למעשה מדובר על מערכות של פרדוקסים, ולצדם – ניסיונות ההיחלצות מהם, באופן שכל פרדוקס ותשובת ההיחלצות ההולמת אותו בצדו. על אף הקושי בחלוקה ובהפרדה, הרי שיש בהן צורך מתודי. יש לזכור, שלמערכת הפרדוקסים המורכבת אין ביטוי שווה ביצירתו של אפלפלד. יש מסיפוריו המבטאים את כל מישוריה של המערכת המורכבת, ויש הנותנים ביטוי רק לאחד או לשנים מתוכה, ומתעלמים מן האחרים למערכת הראשונה נקרא: הפרדוקס הספרותי.

הפרדוקס הספרותי הוא מערכת המתחים בין: הרגשת אזלת ידה של המילה לבטא לבין הרגשת ההכרח להתבטא; הרגשת המרחק הגדול בין ההרגשה לבין ניסוחה המילולי; הפחד מן הזיוף והרצון בכל זאת לומר משהו אמיתי; המתח בין השתיקה והדיבור; המתח בין הרצון לשכוח והרצון לזכור, ובין חוסר האפשרות לשכוח וחוסר הרצון לזכור. [פרדוקס בתוך פרדוקס]. פרדוקס ספרותי זה, החשד במילה והידיעה שזהו האמצעי היחיד המצוי שבעזרתו אפשר להתבטא; המתח בין הרצון לשתוק והרצון להתבטא; הידיעה שכל ביטוי אינו מוסר את ההרגשה במלואה וכיוצא בזה ניסוחים בדבר אזלת ידם של הביטוי ושל הספרות לבטא, הם נחלתם של הסופרים מאז ומקדם, ונושא קבוע ביצירה הספרותית. די אם נזכיר את שלמה בן־גבירול, בעיקר ב“כתר מלכות” שלו וב“רשויות” ואת חיים נחמן ביאליק, ב“גילוי וכיסוי בלשון” ובשיריו. זהו הפרדוקס המשותף לאדם הדתי ולאדם הרליגיוזי: ובלשונו של אפלפלד: “על תחושת עפר אתה וָאֵפֶר ועל התחושה כי בצלם אלהים נברא האדם” (עמ' 99 “הפרוּדות היקרות”).

הרגשת קבע זו של האדם ושל הסופר מאז ומתמיד מקבלת אצל אפלפלד עצמה רבה ומיוחדת בשל הנושא המרכזי שצריכים לשתוק ולדבר עליו כאחד: השואה והעם היהודי. ובלשונו: “את תחושת עפר ואפר אותה מיצינו בתקופת השואה עד תום” (עמ' 99). נושא זה ממחיש בצורה החדה והקיצונית ביותר את הרגשת הפרדוקס הספרותי: את ההכרה שאת האימה אין אפשרות להביע במילים, בצד הרגשת ההכרח שיש צורך לדבר עליה ולספר אותה כצורך אישי ולאומי כאחד, ואף כצורך אנושי. כצורך אישי – כדי לפלוט את הרעל; כצורך לאומי – כדי שגם בני העם האחרים ידעו, כדי לשתפם, עד כמה שהדבר אפשרי, באותו גורל שהם חלק ממנו; וכצורך אנושי־כללי – כדי שהאדם ידע עד כמה אפשר להרחיק לכת באכזריות.

2. ההיחלצות: נעימה חדשה    🔗

אפלפלד שהיה מודע מאוד לפרדוקס שנקלע לתוכו, חיפש, ודומה שאף מצא, דרך להיחלץ ממנו, והיא, כפי שהוא מנסח בעצמו במסה הפותחת את הספר ‘עדוּת’:

הנסיון להבין, לבטא, לעצב נראה לא רק חסר שחר אלא מגוחך בפרטנזיה. אילו אפשר היה לשתוק, שתיקה פנימית, היה זה הולם אותנו ביותר. היתה זו כמובן אך משאלה. הנסיון לומר משהו לא הירפה מאיתנו גם ברגעים הרדומים ביותר; אך כל שעלה בידינו לומר לא היה אלא גמגום. חמור יותר, מלים מן האוצר הישן, וממילא הזיוף. רק לימים הבנו כי בלא מלים חדשות ונעימה חדשה, לא ייאמר דבר (עמ' 14– 15).

מילים חדשות ונעימה חדשה, זהו אחד החידושים המרכזיים שהכניס אפלפלד לספרות העברית בכלל, ולנושאים הקשים שטיפל בהם בפרט. על ייחודו ועל חידושיו, עמדו כל המבקרים וודאי עוד ייאמר על כך רבות. אבל ההכרח בחידוש נבע מן הצורך העמוק ביותר, צורך ההיחלצות מן הפרדוקס הבסיסי של הלשון, של המילה ושל הספרות, צורך שהתחדד בגלל הנושאים והתחושות שאותה לשון צריכה להעביר מן החוֹוֶה אל הקורא.

 

ד. הפרדוקס של הקיום האנושי    🔗

1. הסבל חסר הפשר    🔗

הפרדוקס של הקיום האנושי הכללי הוא הפרדוקס של הסבל חסר הפשר, שהוא גורלו של האדם, באשר הוא אדם, בעולם:

גורלי היטה אותי, משום־מה אל הספרות. ברוב תמימות סבור הייתי, כי יש בכוחי לשאול את השאלות הגדולות, ואם לא לענות עליהן, למזער להיענות להן. ודאי שספרות שואלת וגם עונה על פי דרכה. אבל אין כוחה באמירה אלא במימוש ובעיצוב. העיצוב הוא לא רק מלאכתה אלא גם מוסרה. דו־שיח חזוני לא יתקיים אלא אם ימומש במבחר מלים מסוים ובדמות קונקרטית שיש לה סבר משלה וגיל משלה וחולשה משלה. האמירה המופשטת גדולתה במקומה, אבל הספרות מחויבת על פי חוקתה לתור אחרי הפכים, ומתוכם, רק מתוכם, היא מנסה להעלות אמת כלשהי (עמ' 90: “המזור והפשר”).

ובמקום אחר: האמנות, “בעצם עשייתה, הרי היא מעין קריאת תגר מתמדת כנגד האנונימיזציה של האדם” (עמ' 99).

זהו הפרדוקס של הסבל חסר־המשמעות, המלווה את האדם בכל קיומו בעולם.

ההיחלצות: קפקא

את הסיוע להיחלצות מפרדוקס זה, מצא אפלפלד, כפי שהוא מעיד במסותיו, בעזרתו של קפקא, וביצירתו:

בשפתו של קאפקא מצאנו מצד אחד את החשד ואת הספקנות ומאידך את הכיסופים החולים לפשר. קאפקא החזיר לנו פתע את המלים. אלמלא קאקפקא ספק אם היה בכוחנו להעלות מן הנדבכים אפילו מלה אחת. מבחינתנו, הוא לא רק היה מורה, אלא גואל. המחשבה, שאין אנו בודדים בנסיון שלנו, לא רק הקלה עלינו אלא הכניסה אותנו אל המעגל הרחב של הסבל הרוחני (עמ' 15: “עדות”).

3. אבות ספרותיים נוספים    🔗

ואולי כאן המקום לנסח כלל נוסף העולה ממסותיו של אפלפלד, וכבר נזכר בפתיחה הכללית, ככלל הרביעי: כיצד קורא אפלפלד ביצירתם של אחרים? או ליתר דיוק: מתי הוא מרגיש קרוב אליהם? – משעה שהוא מוצא בהם את עצמו, ואת חיבוטיו שלו ואת ההתלבטות הזהה לשלו. כך ביצירתו של קאקפא, שציטטנו, וכך ביחסו אל ברנר, שמצא אצלו בין השאר את ההוכחה לפרדוקס הספרותי שהתלבט בו: הייתכן ש“עיצוב ואמת אינו ניגוד” (עמ' 69: “שפת מחלתו וכיסופיו”) וכך ביחסו לדב סדן, שראה בו, בין השאר, את ההליכה מן ההכללה אל המילה הבודדת ואל השורה, דב סדן “שבא מן האסכולה האידאית, לימד אותנו כי אמינותה של היצירה נבחנת בסופו של דבר – בשוּרה” (עמ' 66: “המורה”). וכך קריאתו בביאליק, שהיתה הפרובלמטית והקשה מכל, וההתקרבות אליו הארוכה והממושכת מכל. משעה, שמצא בשירתו “תחינה ותפילה, מתן משמעות לסבל, וממילא לחיים” (עמ' 92: “המזור והפשר”) – נתכשרה בעיניו, ומצא בה את עצמו: “דרכי אליו היא תודעת עצמי בפיתוליה” (שם, עמ' 92).

 

ה. הפרדוקס של קיום לאומי־יהודי־היסטורי    🔗

1. “הסוד”    🔗

הפרדוקס של קיום לאומי־היסטורי־יהודי הוא זה שאפלפלד מתחבט בו יותר מכל, אף יותר מן המישור האישי־החוויתי, אם בכלל, כאמור, אפשר להפריד בין כל המישורים הללו. לפרדוקס זה ניסוחים רבים וחוזרים במסותיו של אפלפלד, כגון “המאפיין יותר מכל את היהודי המודרני הוא היחס האמביוולנטי של אהבה־שנאה אל המורשת היהודית” ("שפת מחלתו ושפת כיסופיו:: עמ' 70–71) אבל בתוך תוכו של ניסוח זה קיים פרדוקס נוסף, מעין פרדוקס לִפְנִים מפרדוקס, שביטויו התמציתי מתמקד במילה רבת־המשמעות והטעונה אצל אפלפלד: “סוד”. זה עניינו בכך, שאֵלה, שאפלפלד מדבר עליהם, אותה שכבה זעיר־בורגנית יהודית, כבר היתה מתבוללת ו“ראתה את בניה חופשיים מהמורשה העתיקה”, בתוכה “היהדות נתפסה כאנכרוניזם שקשה להיפטר ממנו”, ולבנים, ובמיוחד לנכדים, כבר לא היה מושג של ממש במה המדובר (עמ' 10). והנה “סוד יהודי זה”, “שכבר לא היה קיים או היבהב במעומעם” קם ועלה ונתגלה במלוא כוח שלטונו. “לא ידענו לְמה אנו נתבעים”, אבל ידענו שאנו “הפשר של חייהם” של הורינו. “ידענו – כי בחירוף נפשם על סף התהום הם מצווים לנו לא רק את החיים אלא את הפשר האחרון של קיומם הם. את הפשר הזה אנו מנסים כל העת לפתור” (עמ' 11). הילד היהודי נתבע לפתור איזה סוד, שאינו יודע מהו. הסוד הזה גורם לאבדנו הפיזי, אך בלעדיו הוא צפוי לאובדנו הרוחני. ובלשונו של אפלפלד: “כל העת ידענו כי יהדותנו היא לא רק סוד אלא גם אסון” (עמ' 13). האינסטינקט הורה להצפין “סוד” זה, כדי להישאר בחיים, אולם – וכאן חלקו השני של הפרדוקס: רק בזכות קיומו של הסוד נוצר הכוח להחזיק בחיים. ובלשונו של אפלפלד: "ידענו, ‘הסוד’ הזה עושה אותנו מטרה לכל יד וגרזן, אך בלעדיו יהיה קיומנו שפל עוד יותר, (עמ' 13). כאמור, לפרדוקס זה, בגילוייו הטרום־מודעים, בצורתו החבויה האינסטינקטיבית, המתבטאת בכורח הקיום; ובגילוייו המאוחרים המודעים, בפיתוח היחס האמביוולנטי של שנאה־אהבה למורשת היהודית, יש ניסוחים רבים מאוד במסותיו של אפלפלד, ורבים מסיפוריו סובבים על ציר זה. לעתים אותו סוד הוא “מותר־האדם”, ויסוד זה הוא הגובר; ולעתים גובר היסוד השני של הקיום המינימלי, הסתמי, הבהמי, החייתי, חסר־התודעה. בכוחו של “הסוד” יכול היהודי להיאבק על החיים, אבל בגללו עצם קיומו בסכנה. לכך גם ביטוי פיזי, ממשי: צורת החיים לאחר השואה צריכה להיות שונה, נדודים, כביטוי למחאה כנגד השיבה לאורח חיים מסודר כבעבר (עמ' 17); הנדודים, כביטוי לחוויה רליגיוזית: חוסר האפשרות להידבק באמונה, בצד ההכרח לדבוק במשהו (עמ' 16).

כל אחד מגיבוריו נדון לחיות עם פרדוקס זה: “הרצון לברוח מעצמך והרצון להידבק בכל זֵכר” (עמ' 81), כל אחד נדון לחיות עם “ערבוביה קשה” זו, בלשונו של אפלפלד (עמ' 18). אצל חלק מן הגיבורים, מכריע רצון אחד – הניתוק; אצל אחרים האחר – החיבור, אבל הם לעולם לא יצליחו אף לא באחד מהם, שכן אף אחד בנפרד אינו אפשרי, אבל גם אין כל אפשרות לאזנם. אפילו ארץ־ישראל איננה מאפשרת איזון כזה, ואין בכוחה לפתור את הערבוביה בנפשו של היחיד ובנפשם של הרבים ושל העם כולו, כולל מי שלא היה שם ולא חווה מבשרו. שכן “ערבוביה” זו היא חלק ממורשתו.

2. ספרות שנבואותיה התקיימו    🔗

בכך גם נקודת החיבור של אפלפלד עם הספרות העברית הגדולה שקדמה לו, בעיקר זו של ראשית המאה, שהציבה במרכזה את הגיבור התלוש, ואת השאלות הקיומיות של היחיד ושל האומה. תלישות זו היא מצב פרדוקסלי, של רצון להינתק ואי יכולת לעשות כן; רצון להתחבר אבל חוסר אפשרות לבצע זאת, ובכך גיבוריו של אפלפלד הם תלושים, כגיבוריהם של ברדיצ’בסקי, ברנר, ברקוביץ, שופמן, גנסין ואחרים. ובלשונו: “היהודי עמד פנים־אל־פנים מול עריית עצמו ומול יהדותו הרודפת אותו. בערה פנימית זו לא היתה קטנה מהאש של החוץ” (עמ' 22). כך הוא קורא בכל סופר לחוד, ובכל הספרות העברית יחד:

ברנר: “ברנר, הכופר להכאיב, שבכפירתו נושמים געגועים לשורש אמונה (עמ' 65) וכן: “בחישוף זה, [־ ־ ־] נחשפו האהבה והאיבה כזיקת גומלין על עצמו ואל ירושתו” (עמ' 72).⁴ ועל סופרי ראשית המאה ברנר, גנסין, פוגל, עגנון: “הם ירדו עד מצולות הנפש וניתחו עד דק את סבך הקִרבה והסלידה, אהבה ושנאה המפעפעות בכל מגע שבין האינטליגנציה ומורשתה, וככל שהניתוח העמיק יותר הוא הצביע על תהום פעורה שבין יחיד רגיש זה וצמא חיים ובין המורשת הגוועת” (עמ' 102). וכן: “אפשר לקבוע בוודאות: הספרות העברית [־ ־ ־] מאז מודעותה אינה חדלה מלהתריע על הקץ הקרב” (עמ' 103). ומה שקרה הוא, ש”זוהי ספרות שנבואותיה נתקיימו. וכמו כל נבואה שמתקיימת רובצת גם עליה איזו מועקה, אם לא קללה" (עמ' 105).⁵

3. ההיחלצות: התייחסות על ספרות “התלושים” ויוצריה    🔗

כיצד נחלץ אפלפלד ונחלצת יצירתו של אפלפלד מן הפרדוקס הלאומי־ההיסטורי־היהודי? – רמז על דרכו ניתן כבר בניתוח הקודם, בהצבעה על הדרך שבורר לו אפלפלד בקריאה בספרות העברית ובסופרים של ראשית המאה. משעה שראה בספרות העברית נבואה במובן של “תהליכים סמויים של הרס תאים, איבה ואיבת עצמך, ואם תרצה התשוקה למות” (עמ' 106), ראה את עצמו כחלק ממנה, כממשיכה, ולא כנמצא מחוץ לה ופועל לפי חוקיות אחרת, שונה, ייחודית. עשייתו הספרותית היא מימוש ה“רצון העז למתן משמעות לחוויית חיים שהיתה גדולה מאיתנו” (עמ' 110); “התביעה למתן משמעות שהיא מעבר לתגובה” (עמ' 111), התנגדות למתן משמעות מטאפיזית לשואה (עמ' 113); כדי שלא לגלוש לקריקטורה (עמ' 113–114) וגם התנגדות זו היא שני הצדדים הפרדוקסליים של אותה תופעה: הקריקטורה מצד אחד והמטאפיזיות מן הצד השני. את עמדתו המנוגדת, הן לקריקטורה והן למטאפיזיקה, ביטא אפלפלד בכל יצירתו, אבל גם ניסחה במפורש. כגון בראיון שקיימה עמו ש. שפרה (‘משא’ 24.10.1975) שבו אמר בין השאר: “נקודת המוצא שלי היא מצב אנושי, ואינני מוציא את אימת השואה מן המצבים האנושיים”.

ומכאן לראייה כוללת יותר, שלפיה השואה היא רק אחת השכבות ביצירתו של אפלפלד, כמובן, השכבה הבולטת ביותר, אבל בשום פנים איננה היחידה. וכפי שהראינו בתחילת הדברים: מעליה קיימת השכבה האנושית־הכללית־הקיומית, ותחתיה קיימת השכבה האישית־החווייתית.⁶

 

ו. הפרדוקס של הקיום האישי־החוויתי    🔗

1. גלגוליה של החוויה הביוגרפית    🔗

הפרדוקס הרביעי הוא הפרדוקס במישור האישי־החווייתי, היונק מחוויה ביוגרפית ממשית מזעזעת, ומתגלגל בגיבור היחיד, או בזוג הגיבורים, הפועלים בסיפורים וברומנים.

איני רוצה כאן לעסוק בהקבלה בין פרטי המציאות כפי שהיו וכפי שמגלה אותם אפלפלד עצמו, טיפין טיפין בהזדמנויות שונות, לבין קורותיהם של גיבוריו. די אם ייקראו הפרקים “1946” ו“הנסיגה” וכן דברים בראיונות שקיימו עמו מראיינים שונים בהזדמנויות שונות. אני מבקשת להביא כאן את תיאור הפרדוקס במישור האישי־החווייתי, בלשונו של אפלפלד, על דרך ההכללה, כפי שתיאר במסותיו, ולהצביע על הדרך שנחלץ ממנו במישור זה בסיפוריו: “הרצון לברוח מעצמך מגורלך והרצון להידבק בכל זכר, שימשו בערבוביה” (עמ' 18), "במעגל זה של בריחה ושיבה, נעה התחושה שלנו, ועד אשר לא נמצה אותה עד תום, לא נהיה בני־חורין (עמ' 49). ואצל גיבורו: ראיית שני הקצוות של התנהגותו כמבטאים את המצב הפרדוקסלי שכל יחיד שחי את האימה היה שרוי בו: התאווה לבידור קל מחד־גיסא, והתחושה הרליגיוזית מאידך־גיסא (עמ' 46).

2. ההיחלצות א: הפנייה אל הספרות    🔗

ההיחלצות מן הפרדוקס האישי נעשית כאן בשתי דרכים המשלימות זו את זו: הפתרון הספרותי והפתרון הרוחני, ומובן שאין לנתק אותם זה מזה.

עצם הפנייה אל הספרות, היא הדרך לחיות עם הפרדוקס. בריאיון לאברהם בלבן אמר אפלפלד (‘ידיעות אחרונות’ 27.6.1980): “אדם שאיבד בית, הורים, מולדת, יהיה תמיד אדם חצוי. מה שמכונה בז’ארגון הספרותי ‘התלישות’ [־ ־ ־]. זה אפילו כמו מום מסוים, שנותן לך אפילו כוח. מום הוא גם מקור להתבוננות”. פתרון זה הוא אפוא: הפיכת ה“מום” למקור של כוח. וכיצד נהפך כוח זה לממשות? – באמצעות האמנות, באמצעות אמנות הספרות. וכהסברו: “ערעור ה’אני' הוא אחת הפגיעות העמוקות ביותר”, שפגעה השואה. “מי” – שואל אפלפלד – “אם כן, ישיב את כבוד ה’אני' שנחמס?” ותשובתו: “האמנות”: אין אני בא לומר שהאמנות היא כל יכולה, [־ ־ ־] אבל דבר אחד אין לשלול ממנה – את מסירותה ליחיד, [־ ־ ־]. כל אמנות־אמת חוזרת ללא לאות ולמשננת, בעצם עשייתה, כי העולם עומד על היחיד" (עמ' 99).

ההיחלצות ב: הפנייה אל היחיד    🔗

ובתוך הפנייה אל האמנות, אל הספרות, מצא אפלפלד את הפתרון שלו, את דרכו המיוחדת בהחזרת כבוד האדם שנחמס: ופתרון זה הוא העיצוב של האימה, כפי שהתחוללה אצל היחיד, לא “בגוש הגדול” אלא “בתא הבודד”. בהיחלצות זו מן הפרדוקס טמון אחד מהישגיו הגדולים של אפלפלד, כמו גם בהיחלצותו מן הפרדוקס האחר, בבריאת הסגנון החדש והלשון האחרת. ובלשונו: “הורגלנו לדבר על השואה בלשון המספרים הגדולים, ואין לך כלשון הזו המרחיקה מכל מגע. אין לפדות דבר, ולא כל שכן אימה כזו, אלא בלשונו של היחיד. [־ ־ ־] הדברים לא התרחשו בסתמיות הכוללת אלא כחוויה שדבקה והיתה חלק מהבשר וחוויה זו שינתה אותו כליל” (עמ' 21). “המצווה הגדולה שלה [של הספרות]: היחיד. אותו יחיד, שאביו ואמו נתנו לו שֵם, לימדו אותו את לשונם, העניקו לו מאהבתם, הורישו לו מאמונתם. [־ ־ ־] יחיד זה הוא עיקרו ותמציתו של כל חזיון ספרותי” (עמ' 90). על פנייתו של אפלפלד אל היחיד דוּבר הרבה בביקורת, והוא מן המפורסמות הנכונות, והדברים ידועים.

ההיחלצות ג: חיפוש דמות־אב רוחני    🔗

הפתרון הרוחני הוא בחיפוש דמות־אב, או דמויות־אב רוחניות, אבל לא רק רוחניות, כתחליפים לדמות האב הביולוגי שלא היה יכול לשמש בתפקידו כאב רוחני. גם כאן לא ניכנס לעובי־הקורה של התופעה בכלל וכפי שהיא ידועה מדוגמאות אחרות, ואף לא לניתוח המקרה שלפנינו. נעיר רק, כי במסותיו על דב סדן “המורה” ועל לייב רוכמן “ידיד נפש”, מתבטאת כמיהה זו לאימוץ אבות רוחניים, ממשיים, כפי שהפנייה אל הסופרים של ראשית המאה ואל הספרות העברית של אותה תקופה אף היא חלק מחיפוש זה. אולם הפעם הכוונה לאנשים חיים, שאפשר לקיים עמהם דו־שיח מתמיד, לפגוש אותם, להיות בביתם, לחוש בנוכחותם ואולי למלא במשהו את החסר.

הכלל שקבענו קודם בתשובה על השאלה: ממתי נתכשרו בעיני אפלפלד יצירות ויוצרים? – תקף גם כאן: משעה שמצא בהם את עצמו; משעה שמצא את יסוד הפרדוקס אצל דב סדן ואצל לייב רוכמן, הרגיש את עצמו קרוב להם, וזאת נוסף על תכונות אישיות אחרות שמצא בהם, ואיני רוצה לפרטם במעמד זה. על סדן כתב: “ראינו, כי עיקר עבודתו מעין חתירה עקבית וקצובה ראשית כל אל עצמו – ומשם אל התודעה הקולקטיבית היהודית, הנאבקת בין התבטלות להכרת ערך עצמה” (עמ' 64). וכן הוא רואה בסדן את אחד “מכופריה הגדולים של החילוניות היהודית”, והוא מוצא בו “טמיעה וכיסופים לשורש”, “בריחה מעצמו ושיבה לעצמו” (עמ' 64). ועל התפקיד שמילא סדן בחייו: “אותו צעיר שהתלבט על מדרגות טרה־סנטה, שרוי בין ההתכחשות לעצמו ולחוויות נעוריו ובין התביעה הנסתרת להיות נאמן להן, במצוקה זו הכריעה דמות המורה, שלא נלאה להטיף את שירת השיבה אל נפשו הנבוכה” (עמ' 66).

ועל תפקידו של לייב רוכמן בחייו: בספריו של רוכמן ראה אפלפלד את “הבלעת הצעקה המרה” (עמ' 82); את הרגשת ההכרח ל“ביטוי חדש”, את הוודאות "כי אחרי השואה אין עוד לחשוב, להרגיש, ואין לומר לכתוב באורח שעשו זאת לפני כן (עמ' 83) והוא נאבק “כאמן, בפיצוח המשפט, בכבישת ריתמוס חדש, דימוי וצירוף” (עמ' 83). אין להימנע מן ההרגשה, כי לא על לייב רוכמן בלבד מדבר אפלפלד, אלא על עצמו, ועל כך שמצא את עצמו בעזרתו. בספרו של רוכמן ‘בצעדים סומים על פני האדמה’, הוא רואה “מסע בחיפוש אחר מלים, משפטים וריתמוס, שימצו את הנפש בכל הרכביה הזעירים” (עמ' 85). כתיבתו של רוכמן היא “אנרגיה דתית שנתגלגלה בדור לא דתי וחיפשה לה פורקן בכלים אסתטיים” (עמ' 86). ותרומתו האישית לאפלפלד: “תודעתי לא באה לי אלא מכוח הימים ששהיתי עמו” (עמ' 86).

כוחו של אפלפלד הוא, שהכיר את הפרדוקס המורכב שהוא נתון בתוכו ופועל מתוכו ומצא את הפתרונות להיחלץ ממנו ולהפכו למקור של כוח, למקור של יצירה בתחומים השונים: הקיומי, הלאומי והאישי.

יוני 1983