רקע
אבנר הולצמן
קווים למפעלה המחקרי של נורית גוברין: קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה

 

א    🔗

שלושת הכרכים המוגשים בזה לקהל הקוראים כוללים כשמונים מאמרים ורשימות מאת נורית גוברין, שנכתבו ופורסמו במשך כשלושים וארבע שנים אך טרם כונסו בספריה. יחד עם זאת, את טיבו ומשמעותו של מעשה הכינוס הזה יש להבין על רקע מכלול מפעלה המחקרי של נורית גוברין, שעיקרו מרוכז בשלושה־עשר הספרים הקודמים שחיברה ובארבעה־עשר הספרים שערכה בצירוף מבואות ונספחים.

ביסודו של מכלול רב־היקף זה מונחת תפיסה המתגלמת היטב בכותרת המאמר הראשון שלפנינו: “לא בחלל הריק”. לא במקרה נוסחה כותרת זו על דרך השלילה, שכן היא נולדה מתוך התנגדות עקבית ומנומקת למגמה הנוטה לצמצם את מהותה של הספרות וסגולותיהם האסתטיות הפנימיות של סיפורים ושירים ותו לא. “אין דורות ואין קבוצות ואין אסכולות ואין זרמים בספרות”, פסק בשעתו ס. יזהר בספרו הפולמוסי סיפור אינו (תשמ"ד) — “סיפורים ושירים הם תמיד רק יחידים, ורק ביחידים, ורק בלתי מתחברים לאחרים”. הספרות אינה משקפת מציאות, הוסיף ואמר, ואינה נושאת מסרים, ואינה עדות על שום דבר שמחוץ לה, אלא היא מבנה העשוי מלשון שתכליתו היחידה לגרום עונג אסתטי לקורא המתייחד עמו: “מבנה שטעמו בהיותו, ומשמעותו בסדר המיוחד שהוא יודע לתזמר מכל מרכיביו: מין מבנה שיוצר נוכחות, שיש בו כדי לפרוק אנרגיה רוחנית של האדם, וכדי לארגן ממנה איזה סדר חדש — שקושר את הנוכחים בו בהנאה אסתיטית”.

נורית גוברין לא שללה מעולם את מרכזיותו של העיצוב המבני והלשוני ביצירת הספרות, או את חשיבותה של ההנאה האסתטית שהיא מסבה לקוראיה. אדרבא: לעתים מזומנות הראתה את כוחה בקריאה פרשנית קשובה של דברי שירה וסיפורת מורכבים, מן הפואמה הלירית “אידיליות ים” של יעקב פיכמן ועד הרומן ‘מינוטאור’ של בנימין תמוז, אם להזכיר רק שתי דוגמאות מני רבות הכלולות בכרכים שלפנינו. ובכל זאת, ניכר כי כבר מראשית דרכה כחוקרת האמינה כי סיפורים ושירים בפירוש אינם עומדים לעצמם, והם הרבה יותר מאשר מבנים משוכללים העשויים ממילים. הם אחוזים בחיי מחבריהם ובענפי יצירתם השונים, וניזונים מן הרקע ההיסטורי והגיאוגרפי, החברתי והאידיאולוגי שבו נוצרו, והם חוליות במסורת ספרותית לאומית ובינלאומית. הם מעידים על זמנם ועל מקומם ולעתים אף עשויים להשפיע על הזמן והמקום, והם מחוללים סביבם דיונים פרשניים ופולמוסיים הבנויים נדבך על נדבך, והם משולבים בדינמיקה של חיי התרבות, התורמים לעיצובה של הזהות הלאומית ונהפכים לחלק מן הזיכרון הקולקטיבי המשתלשל מדור לדור.

הכרה זו היתה תחילה אינטואיטיבית, אך בהדרגה תורגמה להשקפת עולם מחקרית מקיפה, וזו התממשה במשך השנים בשורה ארוכה של ספרים ומאמרים, המושתתים על כמה הנחות יסוד פשוטות אך פוריות. נמנה להלן כמה מן המרכזיות שבהן:

הקשר בין ביוגרפיה ליצירה. ההנחה היא ש“גם הסופר נוגע אל ספרו”, כניסוחו האירוני של עמוס עוז שהושם בפיה של חנה גונן, גיבורת הרומן מיכאל שלי. כלומר: ההיכרות עם נסיבות חייו, סביבת גידולו ומכלול כתיבתו של הסופר היא חלק הכרחי מן העיסוק המחקרי ביצירתו. הבנת ההתכוונויות המושקעות בסיפור או בשיר האחד יוצאת נשכרת מהשוואתו עם יצירות אחרות של אותו מחבר, מזיהוי ההקשר הביוגרפי שהוליד אותו, ממידע האצור בעדויותיו השונות של הסופר על עצמו (למשל במכתביו ובזיכרונותיו) או בעדויות של אחרים עליו. לא תמיד קיים קשר משמעותי כזה, ולא תמיד הוא קל לזיהוי, אבל כדי לקבוע את משקלו של היסוד הביוגרפי ביצירה, מתחייבת בכל מקרה מלאכת איתור, ליקוט ובחינה של המידע על חיי הסופר. זאת ועוד: כתיבת ביוגרפיות של סופרים היא משימה בעלת משמעות תרבותית נכבדה בפני עצמה, גם מבלי לקשור אותה לתכלית פרשנית כלשהי.

לא פעם נתנה נורית גוברין ביטוי עיוני להנחות אלה, ובעת ובעונה אחת מימשה אותן בפועל בעשייתה המחקרית. בראש ובראשונה יש להזכיר את שתי הביוגרפיות המקיפות שחיברה — על ג. שופמן (מאופק אל אופק, תשמ"ג) ועל דבורה בארון (המחצית הראשונה, תשמ"ח). שני הספרים משלבים שחזור קפדני של מסלול חיים, הנארג פרט לפרט, עם דיון במסלול היצירה הצומחת מן החיים. בכל אחד מהם מומחש, למשל, כיצד חוויות יסוד שנטבעו כבר בתקופת הילדות (כגון חוויית הפחד אצל שופמן וההתקוממות נגד קיפוח הנשים אצל דבורה בארון) נוצקו בידי שני אמנים מובהקים אלה של הסיפור הקצר לתוך מבנים לשוניים משתכללים והולכים; וכך גם בפרשיות חיים אחרות שחקרה נורית גוברין. היכרותה האינטימית עם ההווי של חבורות הסופרים בראשית המאה העשרים סייעה לה לחשוף רבדים ומניעים ביוגרפיים חבויים בסיפוריהם של ברדיצ’בסקי, ברנר, שופמן, ברש, דבורה בארון; לעקוב אחר גלגולם של אירועים ושל דמויות מן המציאות אל הספרות (כגון במחקריה על י.ח. ברנר וא.ד. גורדון כדמויות בספרות או על יצירות יסוד מן הסיפורת הארץ־ישראלית כנדודי עמשי השומר של יעקב רבינוביץ וימים ולילות של נתן ביסטריצקי), ולנסח הבחנות עקרוניות על טיבו של מנגנון השינוי ההופך חומרי־גלם מן המציאות לרכיבים בתוך עולמות סיפוריים בדיונים.

זיקותיה של הספרות לזמן ולמקום. כשם שהספרות אחוזה בחייהם של יוצריה, כך ואף ביתר שאת היא בת זמנה ומקומה — מבטאת את רוח התקופה, מעוגנת ברקע היסטורי מסוים, ממוקמת במציאות גיאוגרפית מובחנת, מנסחת במפורש ובמובלע עמדות מורכבות ביחס לתהליכים היסטוריים ומעצבת את כל החומרים האלה בכלי הבדיון. ההנחה היא, שמוֹתר הכתיבה הספרותית על הכתיבה ההיסטורית מצוי ביכולתה של הספרות לעצב פרספקטיבה רב־משמעית כלפי ההוויה המתוארת, ולמסור את הגוונים השונים של הלכי הרוח השוררים בה כפי שהם מתגלמים בדמויות מוחשיות. אחת הדרכים הבולטות שבהן מימשה נורית גוברין את ההנחה הזו היא ההתחקות אחר רישומיו של מאורע היסטורי מסוים בספרות העברית. כך עשתה למשל, במאמרה המקיף על הדיה של מהפכת אוקטובר בברית־המועצות בעשרות יצירות ספרות, המשקפות את התנודה בין התלהבות למפח־נפש ביחסם של יהודים למהפכה ולתוצאותיה. דוגמה אחרת היא מאמרה על גירוש תל־אביב במלחמת העולם הראשונה — אירוע שגם הוא נחווה ותואר על־ידי סופרים רבים מנקודות ראות מקוטבות ומתוך זיקה לתבניות ארכיטיפיות של חטא וגירוש, גלות וגאולה. באותו הקשר אפשר להזכיר את ספרה שרשים וצמרות (תשמ"א), העוקב אחר היווצרותו וגלגוליו של דימוי היסטורי — דיוקנה השלילי של העלייה הראשונה — שקנה לו אחיזה מוצקה בספרות ובחיים לאחר שנקבעו יסודותיו על־ידי סופרי העלייה השנייה, וברנר בראשם.

לא רק ההיסטוריה אלא גם הגיאוגרפיה משמשת חומר־גלם ספרותי מובהק. בספרה כתיבת הארץ (תשנ"ט) ריכזה נורית גוברין את מחקריה ורשימותיה בתחום החדש שפיתחה, הגיאוגרפיה הספרותית. הספר בוחן מגוון רחב של מגעים ומתחים בין הספרות העברית לבין המקומות השונים שהתבוננה בהם, שעיצבה את דימוייהם ושהפכה את חלקם לסמלי תרבות. ההנגדה הסמלית בין ירושלים לתל־אביב, למשל, נחשפת בספר זה לא רק כאופנה ישראלית עכשווית אלא כדימוי־יסוד שנטבע בספרות כמעט מרגע ייסודה של תל־אביב ב־1909. ארצות וערים בעולם (כגון: ספרד ואיטליה, פאריס ופראג, ארצות־הברית ומצרים) מתוארות בספר כמקומות בעלי נוכחות של ממש בספרות העברית לדורותיה, המעוצבים מתוך שילוב מורכב בין פרספקטיבה “תיירית” אוניברסלית לבין כובדו של המבט היהודי הנושא עמו שובל ארוך של זיכרונות היסטוריים. גם הזווית הגיאוגרפית מגלה, אפוא, את תכונתה הקבועה של הספרות העברית כמין אוצר זיכרונות קולקטיבי, ככור מצרף של דימויי תשתית וכזירת בחינה של המתחים הבסיסיים בקיום היהודי והישראלי בזמן ובמרחב.

הספרות כהוויית חיים אוטונומית. חלק נכבד מעבודתה המחקרית של נורית גוברין מוקדש לתיאור הדינמיקה של חיי הספרות העברית על מוסדותיה ומרכזיה, צינורות התקשורת בין הסופרים לבין עצמם ובינם לבין קוראיהם, במות הביטוי שלהם, מערך הכוחות והיחסים בתוך הקבוצות האסכולתיות והדוריות השונות וביניהן, נוכחותם של סופרים בתודעה הקיבוצית ותהליכי ההתקבלות של יצירותיהם בטווח הקצר והארוך. אף בהקשר זה מתממשת ההנחה המובלעת שלפיה אין יצירת הספרות מרחפת בחלל הריק, אלא היא מתהווה וחיה חיים דינמיים כחלק מרשת ענפה של יחסים בתוך ה“רפובליקה הספרותית”.

על רקע זה יש להבין את עיסוקה האינטנסיבי של נורית גוברין בתולדותיהם ובדיוקנם של כתבי־עת ספרותיים, שהם הזירות האינטנסיביות ביותר של חיי הספרות. שני ספרים מיוחדים הקדישה לכך: שי של ספרות (תשל"ג) והעומר — תנופתו של כתב־עת ואחריתו (תש"ם). הראשון מספר את סיפורו של המוסף הספרותי לשבועון חדשות מהארץ, שהופיע בשנים תרע“ח־תרע”ט בעריכתו של ש. בן־ציון ומילא תפקיד חשוב בשיקומם של חיי הספרות העברית בארץ־ישראל עם תום מלחמת העולם הראשונה. השני משחזר מפעל מוקדם יותר של ש. בן־ציון — כתב־העת העומר (תרס“ז־תרס”ט), שבאמצעותו ביקש העורך לייסד מוקד של פעילות ספרותית ביפו של ימי העלייה השנייה במגמה להסיט את מרכז הכובד של הספרות העברית מן הגולה אל ארץ ישראל. לשני ספרים אלה מתלוות עוד מונוגרפיות רבות בהיקף מצומצם יותר על כתבי־עת, מהן שנכתבו במסגרת מחקרים מקיפים על עורכיהן (שופמן, ברנר). גם האסופה מאניפסטים ספרותיים (תשמ"ד), המכנסת עשרות רבות של חיבורי פתיחה פרוגרמטיים שהוצבו בשערי כתבי־עת, משתלבת בתפיסתה הכוללת של נורית גוברין בדבר חשיבותם של כתבי העת כְּציר שסביבו חיה הספרות ומתפתחת במרכזיה הגיאוגרפיים השונים.

במקביל עסקה נורית גבורין ברכיבים רבים נוספים היוצרים בהצטרפם יחד את המפה המגוונת והדינמית של חיי הספרות. בספרה מאורע ברנר (תשמ"ה) חקרה את טיבו, מהותו וחוקיותו של הפולמוס הספרותי כזירת ביטוי של מתחים ספרותיים ורעיוניים. בספריה ראובן פאהן — מבחר כתבים (1969) ודבש מסלע (תשמ"ט) המחישה את חשיבות העיסוק בסופרים מינוריים כחלק הכרחי מן ההיכרות עם השדה הספרותי כולו, המושתת על יחסי גומלין בין האילנות הגבוהים לבין שלל העצים הנמוכים, הצמחים והעשבים המקיפים אותם. ניכר בדבריה הכבוד שהיא רוחשת לכל סופר שתרם את תרומתו, גם אם מִצְעָרָה היא, לתמונת הפסיפס הכוללת של הספרות העברית. בשלושה ספרים שערכה במסגרת סדרת “פני הספרות” חקרה והדגימה את תולדותיו של השיח הביקורתי סביב יצירותיהם של יעקב פיכמן (תשל"א), מיכה יוסף ברדיצ’בסקי (תשל"ג) וג. שופמן (תשל"ח) — שיח שבלעדיו ובלעדי המודעוּת לו אין חיים ספרותיים הראויים לשמם. ספר נוסף בעריכתה, פלס (תש"ם), פורשׂ תמונה היסטוריוגרפית רחבה של תולדות הביקורת העברית מאז ימי הביניים. בספריה על ברנר, שופמן ודבורה בארון שרטטה את פני החבורות הספרותיות השונות שבתוכן פעלו ותיעדה את המגע ומשא הספרותי שהיו נתונים בו כל השנים ושהיה חיוני כאוויר לנשימה לכינון זהותם כסופרים.

ריבוי פניו של מושג הספרות. אותה תפיסה “דמוקרטית”, המתעניינת לא רק באמני המופת הדגולים כי אם בטוטליות של המרחב הספרותי רב הפנים, מאפיינת את עיסוקה של נורית גוברין במגוון הז’אנרים ודרכי ההבעה המתקיימים במרחב זה. מדובר בתפיסה מרחיבה של מושג הטקסט הספרותי ושל גבולות מחקר הספרות גם יחד. על־פיה, לא רק הספרות היפה בהדרתה האליטיסטית המצומצמת — סיפור ורומאן, שיר, פואמה או מחזה — היא אובייקט ראוי למחקר, אלא גם סוגים רבים אחרים של ביטוי לשוני ושל הבעה ספרותית מחייבים אפיון והתייחסות. ברוח זו בחנה והאירה מספר סוגים ספרותיים שאינם נמצאים בדרך כלל במרכז תשומת הלב, והראתה כי שמור להם תפקיד תרבותי וחברתי בלתי מבוטל. הדוגמה המובהקת היא ספרה צריבה — שירת התמיד לברנר (תשנ"ה), שהוא המחקר המקיף הראשון המוקדש להצגתו ולניסוח כלליו של ז’אנר נפוץ למדי בשירה העברית לדורותיה — שיר הדיוקן. עיקר הספר מוקדש לניתוחם של עשרות שירי דיוקן שנכתבו על יוסף חיים ברנר במשך כשבעים שנה בדרגות שונות של עומק, מקוריות וכישרון, והיו חלק מן המהלך הכולל של הפיכתו לאחד מגיבוריה של התרבות העברית. קרוב לכך באופיו הוא עיסוקה בז’אנר של שירי ההזדמנות או השירים לעת־מצוא, המודגם באמצעות ניתוח מפורט של יצירתו של י.ל. גורדון בתחום זה. סוג שלישי שזכה להארה עקרונית חלוצית בכתיבתה של נורית גוברין הוא הממואר הספרותי — זיכרונות על סופרים שנכתבו בידי בני זמנם. הפעם הדגימה את הדברים על־פי ספרות הזיכרונות שנכתבה על מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, וכינסה מבחר גדול מדברי הזיכרונות האלה בספר בודד במערבו (תשנ"ח), בצירוף מבוא מקיף הכולל, כדרכה, מסגרת תיאורטית לאפיונם של טקסטים אלה כז’אנר בפני עצמו.

ברוח אותה תפיסה מרחיבה הִפנתה נורית גוברין את מבטה לצורות כתיבה נוספות שאינן זוכות בדרך כלל לתשומת לבם של חוקרים, ותרמה לאפיונן. ביניהן: איגרות סופרים כאמצעי־עזר למחקר וכדרך הבעה אוטונומית גם יחד; המסה הספרותית; המניפסט הספרותי; רשימת הפולמוס הספרותית; כתב־העת הספרותי כקומפוזיציה רבת משתתפים הנבנית, מעשה אמנות, בידי העורך. אותו סוג של רגישות למנעד השלם של דרכי הביטוי הספרותיות ולצורך התרבותי האותנטי המוליד אותן מסביר את ההגנה המרשימה שהציעה לכתיבה ה“ז’אנרית” הנחותה לכאורה, שי.ח. ברנר כה התקומם כנגדה במאמרו הידוע. מבלי להתעלם מן החולשות האסתטיות המאפיינות כתיבה מעין זו הציגה נורית גוברין את התפקיד החברתי החיוני שמילאה בזמנה, בארץ־ישראל של ראשית המאה העשרים, כגורם המחזק ידיים רפות בציירו את האידיאל הנכסף והנשאף כמציאות קיימת או לפחות כיעד בר השגה.

הספרות העברית בלב התחייה הלאומי. אכן, עיקר תרומתה של נורית גוברין כהיסטוריונית של הספרות העברית מצוי במחקריה הרבים על בנייתו של המרכז התרבותי העברי בארץ־ישראל מאז ימי העלייה הראשונה בבחינת יש מאין כחלק בלתי נפרד מן המפעל הציוני. תיאור עקרוני של תהליך המעבר “ממרכזים למרכז”, מן הפיזור הגיאוגרפי של מרכזי הספרות אל הריכוז ההדרגתי בארץ־ישראל תועדו בספריה מפתחות (תשל"ח) ודבש מסלע (תשמ"ט). הניסיונות הראשונים לבסס את המרכז הספרותי בארץ־ישראל תוארו בספרה העומר (תש"ם). דמותו האדירה של יוסף חיים ברנר, שגילם במו גופו את מעבר הספרות העברית מן הגולה ושימש ציר עיקרי בביסוסו של המרכז הארץ־ישראלי העסיקה וחזרה והעסיקה אותה בספריה מאורע ברנר (תשמ"ה), ברנר — “אובד עצות” ומורה־דרך (תשנ"א) וצריבה — שירת התמיד לברנר (תשנ"ה). חלק ניכר מן המונוגרפיה על דבורה בארון, המחצית הראשונה (תשמ"ח), הוקדש לתיאור פעילותה של בארון בקרב חבורת הסופרים בארץ־ישראל בימי העלייה השנייה והשלישית. דיוקנם של המקומות הגיאוגרפיים שבהם התהוותה הספרות העברית בארץ־ישראל — יפו, נווה־צדק, תל־אביב בראשיתה, פתח־תקוה — הואר בספרה כתיבת הארץ (תשנ"ט). האופן שספרות זו בנתה את זהותה מתוך עימות עם הסטריאוטיפים השליליים של העלייה הראשונה הוא נושא של הספר שרשים וצמרות (תשמ"א). בתוך כך שורטטו דיוקנאות מפורטים של רבים מיוצרי הספרות הארץ־ישראלית בראשיתה, בעיקר מאנשי העלייה הראשונה (זאב יעבץ, חמדה בן יהודה, נחמה פוחצ’בסקי) והעלייה השנייה (ש. בן־ציון, יעקב רבינוביץ, מאיר וילקנסקי, שלמה צמח), ובצד דמויות המפתח של התקופה התחקתה נורית גוברין גם אחרי סופרים צדדיים ונידחים, לעתים על גבול הקוריוז (יעקב מלכוב, אירה יאן, אריה יפה) מתוך הכרה בכך שבלעדיהם ובלעדי חבריהם אין התמונה שלמה.

מכלול כתיבתה של נורית גוברין בנושאים אלה הוא התיאור ההיסטוריוגרפי החשוב ביותר של התהוות המרכז הספרותי בארץ ישראל. דיוניה באירועים ובתהליכים הספרותיים משולבים ברקע תקופתי רחב, ונערכים מתוך מודעות מתמדת להיבטים הכלליים יותר של ההיסטוריה היהודית שבמרכזה המהפכה הציונית. זאת ועוד: בתשתית הדברים ניכרת הזדהותה העמוקה של החוקרת עם הציונות כהשקפת עולם וכמסגרת חיים מובנת מאליה, ואמונתה כי תחיית התרבות העברית, לשונה וספרותה, בגולה ולאחר מכן בארץ־ישראל היא הביטוי העמוק והנעלה ביותר של התמורה ההיסטורית הכבירה שהתחוללה במצבו של העם היהודי בדורות האחרונים. אמונה זו מסבירה את התמסרותה לחקירת המעשים הספרותיים הגדולים עם הקטנים, מתוך השקפה שגם סופרים מינוריים ומפעלי ספרות דלים וקצרי טווח מצטרפים בסופו של דבר לאפופיאה התרבותית הכוללת וראויים שסיפורם יסופר מתוך כבוד. בהקשר זה טבעה את ההבחנה בין ספרות מגויסת לבין סופרים ה“מגויסים מטעם עצמם”, והראתה כי הספרות העברית מעולם לא היתה “ספרות מטעם” הכנועה לתכתיבי המדינה, המפלגה והממסד. נהפוך הוא: גם הסופרים שהעמידו עצמם באופוזיציה לאידיאולוגיה השלטת וגם אלה שקיבלו ואישרו אותה — כולם פעלו מתוך האמת הפנימית האותנטית שלהם וכולם, גם המקטרגים הגדולים, מילאו בסופו של דבר תפקיד בגיבושה של התרבות העברית כחלק הכרחי של פרשת התחייה הלאומית.

עד לפני שנים אחדות אולי לא היה צורך לציין כלל היבט זה באישיותה המחקרית של נורית גוברין, משום שהדברים נראו ברורים מאליהם. אבל כיום, כאשר בחוגים אקדמיים מתרחבים והולכים מושמעת התביעה לנייטרליות ולאובייקטיביות כביכול בסיפור תולדותיה של הציונות; כאשר חוקרים שאינם מתביישים בזהותם הלאומית מוקעים בידי משטרת המחשבות החדשה כ“ציונים מגויסים” רחמנא ליצלן; וכאשר “ספרות החרטה על תקומת ישראל”, כביטויו המר והנוקב של חיים גורי, מגבירה את אחיזתה בלבבות, יש בהחלט רבותא בציון המחויבות הטבעית והבלתי מתפשרת של נורית גוברין לציונות כהוויה לאומית מובנת מאליה, שבדרך הטבע נכרכו בה גם שגגות וחטאים אך בחשבון כולל היא סיפור הצלחה מעורר השתאות. משום כך היא בפירוש כותבת על מלחמת העצמאות ולא על “מלחמת 1948”, על עלייה ולא על “הגירה”, או על היישוב העברי בארץ־ישראל ולא על “האוכלוסייה היהודית בפלסטינה”, והציונית בעבורה היא תנועה לאומית מופלאה ולא נראטיב יחסי אחד מני מרבים.

דור לדור יביע אומר. הכותרת “לא בחלל הריק” פירושה גם, שכל יצירת ספרות היא חוליה ברצף ההשתלשלות של התרבות, ומהדהדים בה מסורות, תבניות וזכרי לשון הטעונים חשיפה וביאור. כל דור ספרותי ממשיך את קודמיו גם אם הוא מבסס את זהותו מתוך מרידה בהם. אין ההווה דוחק את העבר, כל חידוש הוא חידוש יחסי ולכל סופר יש שושלת יוחסין ספרותית גם אם לעתים אין הוא מודע לקיומה. הנחות אלה מלוות את עשייתה המחקרית של נורית גוברין מראשיתה. בספרה מעגלים (1975) התחקתה אחר המקורות הלשוניים, הספרותיים והתרבותיים שבתשתיתן של יצירות שונות: זיקת הסיפורת של ברדיצ’בסקי לספרות התלמודית, לחסידות וליצירות מנדלי ופרץ; זיקת יצירתו של שופמן למקרא; זיקותיה של דבורה בארון לשירת יל"ג מזה ולשירת ימי הביניים מזה. מתוך אותה מגמה היא נוטה לפרושׂ בחלק ממחקריה תיאורים של השתלשלות נושא בספרות וגלגוליו מדור לדור: התגבשות דימויה השלילי של העלייה הראשונה בספרות העברית מאז תחילת המאה העשרים (שרשים וצמרות תשמ"א); היווצרותה ושלבי התפתחותה של מסורת שירי הדיוקן על ברנר, שראשיתה עוד בימי חייו וקיומה עד ימינו ממש (צריבה, תשנ"ה); התמורות שחלו בדימוייהן של ארצות וערים על מפת הספרות העברית (כתיבת הארץ, תשנ"ט); תולדות הביקורת על יצירותיהם של פיכמן, ברדיצ’בסקי ושופמן. ביטוי מקורי נוסף לגישה זו מצוי בשתי האנתולוגיות הפופולריות שערכה קפה חם בבוקר — סיפורים עבריים על זוגיות (תשנ"ה) ותה עם לימון — סיפורים עבריים על זוגיות בין כסף לזהב (תשנ"ז), שבכל אחת מהן נעשה מאמץ מכוון להציג קשת רב־דורית מתמשכת של יצירות המתמודדות עם “חידת היחד” הנצחית — מברדיצ’בסקי עד אתגר קרת ומיעקב שטיינברג עד חנוך לוין.

המודעות לדינמיקה של תולדות הספרות כשלשלת קבלה של נושאים ודרכי ביטוי ניכרת גם ברגישותה המיוחדת של נורית גוברין למפגשים הבין־דוריים המתקיימים בצומתי הדרכים של חיי הספרות. בספרה על ג. שופמן, מאופק אל אופק (תשמ"ג), שחזרה שורה של פולמוסים ששופמן היה מעורב בהם, תחילה כסופר צעיר הנאבק נגד טעמם השמרני של “הזקנים” ולאחר מכן, בדרך הטבע, כסופר מבוגר ומבוסס הבוחן בעין ביקורתית את עשייתם וגינוניהם של הסופרים המודרניסטים הצעירים ממנו, בני חבורתו של שלונסקי. בסדרה של מחקרים אחרים, המכונסים בכרכים שלפנינו, הראתה כי בניגוד למוסכמה המקובלת, הרי לא תמיד מפלסת קבוצת סופרים חדשה את דרכה באמצעות מרד ומאבק. להפך: לעתים קרובות הם מתקבלים בסבר פנים יפות וזוכים לחסותם האבהית של קודמיהם. כך אירע לסופרי “דור בארץ” בתחילת שנות הארבעים של המאה העשרים, כך אירע כעבור עשור לראשוני הסופרים של “דור המדינה” שהוזמנו בידי המסאי והמבקר ישראל כהן להשתתף בקובץ ‘פמליה’ בעריכתו, וכך אירע גם לכל הסופרים שזכו לעריכתו הקשובה והמקרבת של דב סדן.

מחקרי תשתית ושבירת מוסכמות. מן הבחינה המתודולוגית מבוססים כל מחקריה של נורית גוברין על חתירה בלתי מתפשרת אל המקורות הראשוניים. כתביו המכונסים של סופר הם בעבורה רק תחנה אחרונה בגלגולי יצירתו ואינם יכולים לשמש בסיס למחקר. הדחף לבחון את היצירה בהקשריה ולאתר את נסיבות התהוותה מוליך אותה אל כתבי היד והמכתבים השמורים בארכיונים או בידי משפחות הסופרים, אל כתבי־העת שבהם הופיעה היצירה לראשונה בסביבתה הטבעית, אל מגוון רחב של תעודות ועדויות מסייעות ואל מהדורות מוקדמות שנוסחיהן שונים לעתים קרובות מן הגירסות הסופיות המהוקצעות. לא פלא, לכן, שהיא חוזרת ונמשכת לבחון את ההתחלות העלומות והמהוססות של סופרי המופת, ומעדיפה את המלאכה הקשה של שחזור מהלך יצירתם מראשיתו על פני האפשרות הנוחה לבוא אל המוכן ולהסתפק בנוסחים המאוחרים והבשלים, שלעתים קרובות הם מסתירים יותר מאשר מגלים.

הדוגמה המרשימה ביותר מסוג זה היא מחקרה רב השנים על חייה ויצירתה של דבורה בארון (המחצית הראשונה/פרשיות מוקדמות, תשמ"ח). לאחר עשרות שנים שבהן עסקו חוקרים אך ורק במה שגלוי לעין, כלומר באסופת סיפוריה הקאנונית המאוחרת של יוצרת זו, באה נורית גוברין ובעבודת־פרך שקדנית חשפה לראשונה את רובדי התשתית הבלתי מוכרים שכתיבתה, שבארון עצמה השתדלה לטשטשם ולהשכיחם. איתורם וכינוסם של כשישים סיפורים מוקדמים בעברית וביידיש שהיו פזורים על דפי העיתונות הספרתותית של ראשית המאה העשרים חשפו את דבורה בארון כ“צעירה זועמת” המתקוממת כנגד עוולות חברתיות, גילו פנים ארוטיות חריפות בכתיבתה, קישרו אותה באופן מובהק אל בני דורה בספרות העברית, והאירו באור חדש את יצירתה המאוחרת שבה נבלמו והוסוו תכונות אלה באמצעות פואטיקה של עידון, הפנמה ומיתולוגיזציה. בד בבד שחזרה גוברין על יסוד תיעוד מקיף של מסלול חייה המרתק (והבלתי ידוע ברובו) של בארון מבית אביה בעיירה הליטאית אל שנים של מעורבות פעילה בחיים הספרותיים במזרח־אירופה ובארץ־ישראל, עד שסגרה עצמה בביתה במחצית חייה והתמסרה לשכלול אמנות הסיפור שלה.

לא נגזים כלל אם נאמר כי מחקר זה על שני חלקיו — המונוגרפיה והסיפורים המכונסים — חולל מהפכה בתפיסת חייה ויצירתה של דבורה בארון והביא לחידוש ההתעניינות בה במגוון של ערוצים. תריסר השנים שחלפו מאז פרסומו הולידו שורה של עבודות המשך המתבססות על התשתית העובדתית והטקסטואלית המוצקה שהעמידה נורית גוברין. שוב אין חוקר הרשאי להתעלם מעשרים השנים הראשונות ביצירתה של בארון ולהיצמד לדימוי הסטטי החלקי של הסופרת הטווה בבדידותה את סיפוריה רבי החמלה על העיירה היהודית הישנה.

דוגמה זו ממחישה את חיוניותן של עבודות תשתית ביוגרפיות, ביבליוגרפיות וטקסטולוגיות בהצבתו של חקר הספרות העברית על בסיס מוצק. “יפה פאקט אחד היסטורי מאלפי חקירות והגיונות”, כתב פעם ההיסטוריון שמעון דובנוב על הסופר מיכה יוסף ברדיצ’בסקי. עבודתה של נורית גוברין כמו מממשת בשלמות את הכלל הזה, בהיותה נסמכת תמיד על חיפוש כל העובדות הרלוונטיות כבסיס לניתוח התופעות הספרותיות שהיא חוקרת. עבודת התשתית האחראית הביאה אותה, אכן, לא פעם לגילוין של יצירות עלומות, לשירושן של מוסכמות מסולפות ולהפרכתן של סברות פורחות באוויר הנסמכות על ידע חלקי ומוּטֶה. כך, למשל, חשפה בספרה דבש מסלע סיפור בלתי־ידוע של ש“י עגנון, “כפרות”, שנדפס בכתב־עת ארץ־ישראלי קצר ימים בראשית המאה העשרים ונעלם מעיניהם של חוקרי עגנון המובהקים. בספרה ברנר — “אובד עצות” ומורה דרך בחנה את המוסכמה בדבר היותו של י. ח. ברנר מתנגדה הגדול של הספרות ה”ז’אנרית" הנאיבית, והראתה כי על אף עמדתו העקרונית השוללת היה בפועל המטפח הנמרץ והשקוד ביותר של הספרות הארץ־ישראלית בת־זמנו שהיתה, רובה ככולה, ספרות ז’אנרית. באותו אופן הוכיחה במחקריה המכונסים כאן על הסיפורת של “דור בארץ”, על־יסוד בחינה מדוקדקת של הטקסטים ושל האכסניות שבהן פורסמו, עד כמה חוטא לאמת הדימוי הסטריאוטיפי המקובל של סיפורת זו כאילו היא נותנת ביטוי לעולם חוויות ארץ־ישראלי הרואי, אגוצנטרי, אנטי־גלותי, אחיד ודל. כפי שהראתה, מדובר למעשה בסיפורת שספגה אל תוכה השפעות מגוונות מן התרבות העברית והכללית, עיצבה וביטאה קשת רחבה של חוויות אישיות וקולקטיביות מורכבות, גילתה רגישות מובהקת ותחושת שייכות ליהודי הגולה, ועל אף קרקע הצמיחה המשותפת של יוצריה, ניחן כל אחד מהם בקלסתר פנים ייחודי שהלך והתבלט יותר ויותר עם השנים.


 

ב    🔗

רוב הדוגמאות שהובאו כאן נלקחו מתוך המונוגרפיות וקובצי המחקרים הקודמים של נורית גוברין, אך כל שבעת העקרונות שמנינו לעיל ניתנים לזיהוי באותה מידה גם בכרכים שלפנינו. בשמונים המאמרים שכונסו כאן מסתמנים, מצד אחד, קווים הממשיכים ומשלימים עניינים שעסקה בהם בספריה הקודמים. מצד שני, יש בכינוס זה כדי לחשוף במרוכז כמה תחומי מחקר שלא זכו לייצוג באותם ספרים, ומהם שפותחו בשנים האחרונות ממש.

הראייה הפנורמית של מפת הספרות ניכרת במגוון הרחב של הסופרים הנדונים כאן. אחדים מהם (מ.י. ברדיצ’בסקי, ג. שופמן, יעקב פיכמן, אשר ברש) הרבו להעסיק את נורית גוברין בספריה הקודמים, וכאן זכו להארות משלימות מזוויות חדשות. אחרים (יהודה יערי, אנדה עמיר, מ.ז. גולדבוים, דב סדן) עוררו אף הם את התעניינותה המתמשכת במהלך השנים, וכאן לראשונה קובצו המאמרים הדנים בהם לכדי חטיבות מחקריות של ממש. תפיסתה העקרונית של החוקרת בדבר הריבוד והגיוון של שדה הספרות על כל מרכיביו מתממשת כאן בשילוב המיוחד בין סופרי המופת (י.ל. גורדון, עגנון, יעקב שטיינברג, ס. יזהר, אהרון אפלפלד) לבין דמויות שהן אמנם משניות ואף שוליות, אבל לכל אחת מהן ייחוד משלה. דווקא הפרקים המוקדשים לסופרים “לא חשובים” אלה הם מן התרומות המחקריות המרתקות ביותר שמציעים הכרכים שלפנינו, משום שכל אחד מהם מוסיף אבן חדשה לפסיפס הספרות בבנותו מן היסוד דיוקן אישי וספרותי של דמות שהיתה עד כה עלומה ונידחת. כשם שבספרה דבש מסלע חשפה, למשל, את האכסנאי החרדי יעקב מלכוב, שנודע כאחת מדמויות המשנה המשמעותיות ברומן תמול שלשום של עגנון, כפובליציסט וכפולמוסן פורה, כך היא מגלה כאן את הסופר הססגוני התוסס בן־ציון אלפס, מחברם של עשרות רומנים דידקטיים סנטימנטליים המעוגנים במסורת הדרוש העממית; או את המשוררת האקסטטית גיטל מישקובסקי, בעלת סיפור החיים הטראגי.

עיסוקה המחקרי המתמשך של נורית גוברין בדינמיקה של חיי הספרות העברית במרכזיה שבגולה ובארץ־ישראל, מיוצג מזוויות רבות בכמה וכמה מן הפרקים שכונסו כאן. הממד העקרוני של יחסי הסופר עם החברה והממסד, העם והמדינה, מתואר בסדרת מאמרים הכלולים בשער “לא בחלל הריק”. מספר דיוקנאות מחקריים של כתבי־עת בני תקופות שונות על רקע הנסיבות ההיסטוריות של התהוותם כונסו בשער “כתבי־עת ספרותיים”. גילויים מגוונים של המגעים האישיים והפואטיים המתרחשים בחללו של עולם הספרות נחשפים בשער “שיח יוצרים ויצירות”. מדובר בו, בין היתר, בהשתלשלותה של מסורת ז’אנרית (המקאמה) מימי הביניים אל העת החדשה; באפיקי המגע השונים היוצרים את הווייתה של “הרפובליקה הספרותית” (מכתבי סופרים, פולמוסים, זיכרונות); בגלגולן של דמויות מן המציאות אל הספרות (א.ד. גורדון) ובהתמודדותם החוזרת של סופרים עם מוטיבים מסורתיים קבועים (תוכחה מגולה, פסילתו של הגט). כהשלמה לכך מובא השער “מחיי הספרות”, העוסק בסוגיות ובאפיזודות שונות מהווי הספרות השייכות, לכאורה, לצד היותר קליל שלה (כגון נטייתם של סופרים להסתתר מאחורי כינויי־עת, או חשיבות התיעוד המצולם של סופרים) אך מאחורי כל אחת מהן מסתתר עניין מהותי עקרוני המתקשר אל השקפת העולם התרבותית הכוללת של המחברת.

עם זאת יש טעם להדגיש את הפנים החדשות בעבודתה המחקרית של נורית גוברין הנחשפות בכרכים אלה בזכות עצם הכינוס של המאמרים וריכוזם על־פי נושאיהם. חידוש זה ניכר בעיקר בחמישה מן השערים שלפנינו. המאמרים שכונסו בשער “דורות בספרות השואה” מציעים פרספקטיבות מקוריות להבנת הדרכים שבהן מתמודדת הספרות שנכתבה בארץ עם נושא השואה. הטענה הכללית המובלעת בתשתיתם של המאמרים היא, שכל סופר וכל קבוצת סופרים קובעים את דרכי הייצוג של הוויית השואה בכתיבתם מתוך זווית הראייה האוטוביוגרפית, הגיאוגרפית, הדורית או המיגדרית שלהם. אינה דומה כתיבתו של מי שחווה את הדברים על בשרו לזו של מי שצפה בהם מרחוק; אינה דומה עמידתו של מי שארצות השואה הן נוף הולדתו וגידולו לזו של בני הדורות הצעירים יותר, שצמחו בארץ בתקופת היישוב והמדינה; וכן, מסתבר, קיימות סגולות תמטיות ופואטיות מובהקות בכתיבתן של סופרות על נושא זה, הנגזרות מתוך טווח הרגישויות המיוחד להן כנשים.

חידוש בולט נוסף מצוי בשער “דור בארץ”, הכולל שני פרקים על כתבי־עת ושלוש אינטרפרטציות לספריהם של בני הדור. החשוב והעקרוני מכולם הוא, כמדומה, הניתוח המפורט של פרשת “ילקוט הרֵעים”, בְּכוֹר כתבי־העת של סופרי דור תש"ח. הבחינה המדוקדקת של דברי הסיפורת, השירה והמסה שנכללו באותן ארבע חוברות קטנות מעלה תמונה מפתיעה בגיוונה ובפתיחותה, ומציגה את חבורת היוצרים הצעירים בני הארץ כמי שרחוקים מכל בחינה מן הסטריאוטיפים העוינים שהוצמדו להם ברבות השנים. תיאור ההתקבלות האוהדת של קבצים אלה על־ידי הביקורת הוותיקה מציג אותם כחוליית־המשך מובהקת בשלשלת הדורות של הספרות העברית, אף זאת בניגוד לרושם המקובל. הדיון בקובץ השכוח “קשת סופרים”, שהופיע בתוֹך מלחמת העצמאות, מוסיף ומערער את התפיסות הזלזלניות המקובעות כלפי “דור בארץ”, בהציגו אותו כקובץ חתרני, גדוש לבטים והתייסרויות ביחס למלחמה ולמחיר האנושי הכבד שגבתה. המאמרים על שלושה מספרי הסיפורת המאוחרים של בני הדור — מינוטאור של תמו, עד הסוף של שמיר וצדדיים של יזהר — מדגימים מכיוון אחר עד כמה מורכב ורב רבדים הוא יבולה הספרותי של קבוצת סופרים זו, ומה מובהק וייחודי הוא קלסתר פניו של כל אחד מחבריה.

השער “בין יהודים לערבים” מכנס כמה ממאמריה המוקדמים ביותר של נורית גוברין יחד עם מאמרים שנכתבו זה מקרוב, ויוצר בכך חטיבה מחקרית המאירה כמה היבטים בייצוגו הספרותי המורכב, רב המתחים והסתירות, של העימות הלאומי המתנהל בארץ כבר מאה שנה ויותר. באופן כללי מצטייר כאן דיוקן של ספרות בעלת דחפים הומניסטיים־מוסריים מובהקים, שבד בבד עם הזדהותה הטבעית עם העניין היהודי והציוני חתרה בדרך כלל למגע אנושי עם הצד השני, לא נסחפה לדמוניזציה שלו ולא נרתעה מעת לעת מביקורת עצמית נוקבת. השער “נשים בספרות”, המורכב גם הוא ממאמרים שנכתבו על פני שנים רבות, פורשׂ את דיוקנאותיהן של חמש סופרות בנות דורות שונים, ובלא להתחייב לתאוריה פמיניסטית כזו או אחרת יש בו תרומות בסיסיות להיכרות עם יוצרות בעלות ערך, במיוחד אלה מהן הנדונות בהרחבה (אנדה עמיר, גיטל מישקובסקי). הרשימה הנלבבת על גוסטה סדן מכילה אפיון עקרוני של “אשת הסופר” כחלק בלתי נפרד או אף כמוסד הכרחי בחיי הספרות, אך כאן היא גם משמשת כעין חוליית מעבר אל השער המיוחד שהוקדש לאישה, הסופר רב האנפין דב סדן.

כמי שהיתה תלמידתו הנאמנה של סדן, וכמי שעומדת בראש “קרן דב סדן” המקיימת מפעלי ספרות חשובים להנצחת זכרו, שוקדת נורית גוברין כל השנים בערוצים שונים על טיפוח מורשתו של סדן הסופר, ההוגה המבקר, חוקר הפולקלור וההומור, איש הלשון, העורך וכמובן האדם ואיש הרֵעים. מלבד חובת הכבוד לזכרו של המורה הנערץ יש בעצם העיסוק המתמשך במשנתו כדי ללמד על תפיסותיה של המחברת בדבר הצורך להישען על מורשתם של דורות קודמים בספרות כמו גם בחקר הספרות. בד בבד עשויה התעמקותה בכתבי סדן ומפעליו להעיד על זיקותיה אל עיקריה של ראיית העולם שהנחתה אותו: תפיסת הכוליות האינטגרטיבית של ספרות ישראל, המעוגנת בהשקפה ציונית מוצקה אך רוויה התעניינות טוטאלית בכל רכיביה והקשריה של התרבות היהודית, בלא לזלזל אף בזעירים ובשוליים שבהם.

הקשר של דב סדן הוא אחד המפתחות האפשריים לעולמה של נורית גוברין. מפתחות חשובים אף יותר ניתנים לנו בשער האחרון, האישי, ובו שני פרקים המשלימים זה את זה. המאמר המונוגרפי המקיף על השקפותיו ועל מפעליו הספרותיים של אביה, המסאי, המבקר והעורך ישראל כהן, הוא חוליית המשך בשלשלת של חיבורים שכתבה ושערכה משלו, עליו ולכבודו. הבולטים שבהם הם מסלול — ספר היובל לישראל כהן (תש"ם) וחילופי מכתבים בין ישראל כהן ובין ש"י עגנון ודוד בן־גוריון (תשמ"ה). המאמר שלפנינו מְמפה את התחומים השונים בכתיבתו ובפעילותו הציבורית במשך שישים שנה, ומצייר דיוקן מרשים של אדם שהקדיש את חייו לשירותה של התרבות העברית. מותר לשער כי דבקותו של ישראל כהן בספרות העברית בבחינת תמצית מהותה של פרשת התחייה הלאומית היהודית השפיעה על עיצוב השקפותיה של בתו. ואכן, נורית גוברין מתארת בקצרה את אווירת הבית שהיתה ספוגה בתחושה כי הספרות היא חלל־קיום טבעי, מובן מאליו ואולי אף הכרחי. הזכות שנפלה בחלקה להסתופף מילדותה במחיצתם של הסופרים שהיו מבאי בית הוריה תרמה, בוודאי, לגיבוש ראייתה הבוגרת במהותה של הספרות כמפעל אנושי רב משתתפים המחובר ללא הפרד אל הזמן והמקום. יש בוודאי גם קשר בין עיסוקו של האב כעורך השבועון הפוליטי־ספרותי ‘הפועל הצעיר’ וכפעיל מרכזי באגודת הסופרים העברים במשך עשרות שנים לבין התמסרותה של בתו לחקר הדינמיקה של חיי הספרות במרכזיה ובמוסדותיה, מתוך הכרה בתפקיד החיוני שממלאים כתבי־העת בקיומם של חיים אלה.

הפרק האחרון, האישי עוד יותר, מלמד על מרכזיותה של תנועת הנוער החלוצית בעיצוב אישיותם של בני הדור שנורית גוברין נמנית עמו. זהו דור הצברים ילידי תקופת היישוב, שחוויות הילדות והנעורים שלהם משולבות ברצף האירועים הטראגיים וההרואיים של שנות המאבק לעצמאות, מאורעות הדמים בארץ־ישראל, מלחמת העולם השנייה והשואה, מלחמת העצמאות וחבלי הלידה וההתגבשות של מדינת ישראל. מי שצמח, כנורית גוברין, בשנים אלה, ובמיוחד בתוך המרחב החברתי של תנועת העבודה, ספג באופן טבעי את המחויבות למסלול חיים ציוני פעיל שפירושו מעורבות נפשית בהוויית התקופה, אחריות לטובת הכלל, נאמנות לערכים של שוויון חברתי ושאיפה למימושם של ערכים אלה הלכה למעשה באחת ממסגרות ההגשמה החלוצית.

דיוקנה של נורית גוברין כחוקרת הספרות העברית עוצב במידה רבה בהשראתו של קרקע־צמיחה זה, שהרי סיפור־העל המצטייר ועולה מכל כתביה משולב בתולדותיהן של מאה ועשרים שנות ציונות. זהו סיפורה של הספרות העברית שכמו נבראה מחדש בשנות השמונים והתשעים של המאה הי"ט באודסה ובווארשה, בברלין ובניו־יורק ובנקודות נוספות על מפת הפזורה היהודית, ובפתח המאה העשרים כבר יכלה להתגאות בשורה של הישגים ודאיים בשירה, בפרוזה ובמסה. בהדרגה התברר שפריחתם של חיי הספרות העברית בתפוצות הגולה לא תארך, ועם שרשרת העליות החלוציות לארץ־ישראל הונחו בה היסודות לבנייתה של תרבות. זו התעצמה במקביל לדעיכתם הרוחנית ולחיסולם הפיסי של המרכזים שמעבר לים, עד שבמחצית השנייה של המאה העשרים נוצר הזיהוי המוחלט בין הלשון העברית, היצירה הרוחנית החילונית בלשון זו והטריטוריה האחת שבה היא מתהווה ומשגשגת. עלילת־יסוד זו חוזרת ומוארת על פרטיה ומכלוליה, פרקיה והסתעפויותיה, במאות המחקרים של נורית גוברין — אלה שנכללו בעשרות ספריה הקודמים, אלה המכונסים כאן ואלה שעוד יבואו. כולם מצטרפים לכדי מפעל היסטוריוגרפי רב ממדים, הטבוע בחותם השקפתה הציונית, הזדהותה עם יוצרי התרבות העברית לדורותיהם ותחושת האחריות שלה להמשך קיומה וטיפוחה של תרבות זו, שבלעדיה אנה אנו באים.

תשרי תשס"א


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47967 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!