מה זאת! מה זאת! הברנש עקוץ עכשוב!
והנהו רוקד כאחוז בולמוס.
לפני שנים רבות התרועעתי עם אחד מר וילים לֶגְרֶן. הוא היה יוצא משפחה הוּגֶנוֹטית עתיקה, ולשעבר עשיר היה; אולם מחמת שרשרת של פגעים נהרס מעמדו. להמלט מהבזיון שבעקב אסוניו, עזב את ניו־אורליאַנס, עיר אבות אבותיו, וישב באי־סַלִיבן, סמוך לצ’רלסטון, בדרום־קַרולינה.
האי הזה נפלֶה הוא במאד. כמעט אין בו דבר מלבד חול הים. וארכו כשלושה מילים. רחבו לא יעלה בשום מקום על רביעית המיל. מגוף היבשת מבדילו מֵצר בלתי־נראה כמעט, המשתרבט בתוך שממת סוף וטיט, והוא מקום אשר תשחרהו תרנגולת־הבצות. הצומח, כאשר יותן לשער, מועט הוא, או מכל־מקום ננסי. עץ־קומה כלשהו לא יראה. סמוך לקצהו המערבי, מעמד מצודת־מוֹלְטְרַי, ומקום שנמצאים קצת בניני־עץ עלובים, אשר בתקופת הקיץ ישכנו שם פליטי אֲבָקָה של צ’רלסטון וקדחתה, שם ימָצא אמנם הדקל הזוט הזיפני; אולם האי כולו, להוציא את הנקודה המערבית הזאת, מצמיח בעבות את ההדס המתוק אשר כה יוקירהו הגַנן האנגלי. השיחים מגיעים כאן תכופות לגובה חמש־ עשרה או עשרים רגל, עד היותם כמעט מין חוֹרֶש עשוי לבלי־חדור, וְיִכבד בבשמו האויר.
בקרב מעבה החורש הזה, לא הרחק מקצהו המזרחי או המרוחק יותר של האי, בנה לו לגרן צריף קטן, אשר בו דר כאשר התודעתי אליו ראשונה, דרך מקרה בלבד. ההֶכרות מהרה הבשילה ידידות – שכן רב היה בַפָּרוש להעיר ענין והערכה. מצאתי את האיש משכיל, וסגולות־רוח לא-שכיחות לו, אפס חדור שנאת־אדם, ונתון לחליפות נלוזות של רוחות התלהבות ויגון. ספרים הרבה היו עמו, אך לעתים רחוקות נזקק להם. עיקר שעשועיו היו לירות ולדוג, או לשוטט בנחת עם החוף ובתוך ההדסים, בחֵפֶשׂ קונכיות או מיני חרוקים – בשל אוסף חרקיו עשוי היה איש כסְוַמֶרְדַם לקנא בו. בטיולים אלה נלוה היה עליו ברגיל כושי זקן, הקרוי יופיטר, אשר שולח לחפשי קודם שנהפך הגלגל על המשפחה, אפס כי לא נתן להניעו, לא באיומים ולא בהבטחות, לותר על אשר נראה לו כזכותו ללוות את צעדי “אָטוֹן וִיל” הצעיר שלו. לא מן הנמנע הוא כי קרובי לגרן, מתוך שסברו, כי מסוכסך הוא בדעתו קמעה, הם התחכמו לצקת את העקשנות הזאת ביופיטר, למען יהיה לַנודד למשגיח ושומר.
חרפים בקו־הרוחב של אי־־סליבן לעתים רחוקות יִקְשו מאד, ובעונת הסתו אכן מקרה נדיר הוא כי ימצא צורך להבעיר אח. סמוך לאמצע אוקטובר, – 18, חל, מכל־מקום, יום מופלג בצנתו. מעט קודם שקיעת השמש בוסַסתי בעבִי השיחים לבוא אל צריף ידידי, אשר לא בקרתיו זה לי שבועות אחדים – בימים ההם התגוררתי בצ’רלסטון, מרחק תשעה מיל מן האי, ואלו אמצעי התעבורה הלוך ושוב נופלים היו הרבה מאלה שבימינו. כהגיעי אל הצריף הרתקתי, כמנהגי, ומשלא נעניתי, חפשתי את המפתח במקום שידעתי כי שם הוא מוצנע, פתחתי את הדלת, ואכנס. אש עליזה להטה באח המבוערת. דבר־חדוש היה זה, וכלל לא בלתי־נעים. השלכתי מעילי מֵעָלַי, ישבתי בכורסה אצל גזרי העץ המפצפצים, ובאורך־רוח המתנתי לבוא מארחַי.
סמוך לאחר חשכה הגיעו, ויקבילו פני בלבביות יתרה. יופיטר, גחוכו מאוזן עד אוזן, התרוצץ כה־וכה להכין איזו תרנגולת־בצות לסעודת הערב. לגרן נתון היה באחת מתְקָפות – כי מה שם אקרא להן? – ההתלהבות שלו. מצוא מצא איזו צדפה לא־ידועה שהיא בחזקת מין חדש, וגדולה מזו, צד גם לכד, בעזרת יופיטר, חפושית אשר הוא סבור כי חדשה היא בתכלית, אפס בנוגע אליה יחפץ לשמוע את דעתי למחרת.
“ומדוע לא הערב?” שאלתי, שָׁף ידי מעל האש, ומבקש בלבבי כי יקח השד את כל שבט החפושיות.
“הה, לוא אך ידעתי כי הנך פה!” אמר לגרן, “אבל כה ארכה העת מאז ראיתיך! ואיך זה יכולתי לחזות מראש כי דוקא בעצם הערב הזה תבוא לבקרני? כבואי הביתה פגשתי בסֶגֶן ג–, מן המצודה, ובאולתי כי־רבה, השאלתי לו את החפושית; אשר על כן יִבָּצר ממך לראותה עד הבוקר. לין פה הלילה, ואני אשלח את יוּפ' לקחתה עם זריחת השמש. הרי זה הדבר הנחמד ביותר שבעולם!”
“מה? – הזריחה?”.
"הבלים! לא! – החפושית. צבעה זהב מופז – גדלה כשעור לוז גדול – עם שתי נקודות שחורות־משחור סמוך לקצה הגב, ועוד אחת גדולה יותר כלשהו, בקצה השני. קרני־המשוש – ".
“לא יש בו שום קרן, אטון ויל, אני כל הזמן לאמר לך”, נכנס כאן יופיטר לתוך דבריו; “אחפושית חפושית־סָהָב, כל משקל שלו כולו־כולו, בפנים והכל, חוץ מכָּנָב שלו – אף פעם אני לא מַשְׁמֵשׁ חפושית כבד חצי מזה בחיי”.
“מוטב, נניח שכך הוא, יוּפּ”, השיב לגרן, בחומרה מרובה קצת, נראה היה לי, מכפי שמצריך הענין; “כלום זו סבה לכך שתהיה מניח לעופות להחרך? הצֶבע”– בזאת פנה אלי – “באמת כמעט די בו לאשר את רעיונו של יופיטר. מעולם לא ראית זיו מתכתי מזהיר יותר מזה שמפיצים הקשקשים – אולם בזאת לא תוכל לדון עד מחר. בינתים יש בידי לתת לך מושג־מה מן הצורה”. זאת אמר, וישב אל שולחן קטן, אשר עליו עט ודיו, אך לא ניר. הוא בקש ניר במגרה, אך לא מצא.
“אין-דבר”, אמר לבסוף, “זה ימצא לנו”; והוא נטל מכיס חזיתו פסה של מה שבעיני היה גליון מזוהם מאד, ועליו ציר ציור גם בעט. בעשותו את שלו, נשארתי אני יָשוּב אצל האח, כי עדין חשתי צנה. כאשר תם התרשים, מסרו לי מבלי קום ממקומו. משנטלתיו נשמעה נהמה רמה, ואחריה שריטה בדלת. יופיטר פתח, וכלב פאונדלנד גדול, השיך ללגרן, פרץ פנימה, קפץ על כתפַי, ויכביד עלי לטיפות; שכן חבה רבה הודעתיו בבקורים קדומים. משֶתמו כרכוריו, הצצתי בניר, ואודה על האמת, מצאתי עצמי נבוך לא־במעט למראה מה שתֵאר ידידי.
“כי־כן!” אמרתי, אחרי התבונני בציור דקות מספר, “scarabaeus” מוזר הוא באמת, עלי להודות; חדש בעיני; מימי עוד לא ראיתי שכמותו – אלא אם כן גולגולת היתה זו, גולגולת־מת, אשר אליה אמנם תִדְמֶה יותר מלכל דבר אחר אשר נקרָה לעיני".
“גולגולת־מת!” החזיר לגרן כהד. “הו־כן – מוטב, יש בה משהו ממראית זו על גבי הניר, בלי ספק. שתי הנקודות השחורות העליונות נראות כעינים, הא? וזו הארוכה שלמטה כמו פה – וחוץ מזה תבנית הכל סגלגלה היא”.
“אפשר שכך”, אמרתי אני; “אבל, לגרן, חושש אני שמא אינך ציָר־אמן. חיָב אני להמתין עד שאראה את החפושית עצמה, אם רצוני לקבל מושג כלשהו ממראֶהָ”.
“כי־כן, איני יודע”, אמר ברוגזת־מה, “מציֵר אני נאה למדי – צריך אני לציר כך, למצער – היו לי מורים טובים, ומשתעשע אני בתקוה כי איני גולם גמור”.
“אבל, בחורי היקר, אם כן חומד לצון אתה”, אמרתי אני, “הרי זו גולגולת כהלכתה – אכן, רשאי אני לאמר כי זאת גולגולת מצוינת מאד, כפי מושגי ההמון על דוגמות פיזיולוגיות שכאלו – וה־ scarabaeusשלך אל־נכון הוא scarabaeus שאין משונה ממנו בעולם אם דומה הוא לזו. הרי נוכל לפתוח בכך פתח לאמונות־הבל משעשעות מאד. אני מניח כי תקרא לחפושית scarabaeus caput hominia, או משהו כיוצא בזה – יש הרבה כנויים בדומה לזה במדעי־הטבע. אולם איפה המשושים אשר הזכרת?”.
“המשושים!” אמר לגרן, אשר כמו הפיח בו הענין הזה חום אין־פֵּשר; “ברי לי כי מוכרח אתה לראות את המשושים. תארתים ברורים כפי שהם אצל החרוק גופו, ואני סבור כי די בכך”.
“כי־כן, כי־כן”, אמרתי, “אולי כך הוא – אף־על־פי־כן איני רואה אותם”; וָאמסור לו את הניר בלא הוסף אמרים, מאין בי חפץ להרעימו; אבל הפתע הפתיעתני הצורה אשר לבשו הדברים; רוחו הזעומה הֵביכתני – ואשר לציור החפושית הנה בהחלט לא נראו בו כל משושים, וכל־כולו היה בו דמיון קרוב לתאוריה הרגילים של גולגולת־מת.
הוא נטל את הניר בקָנוט מאד. וכבר עמד למוללו, כאומר להשליכו אל האש, והנה כמו סמר מבט של־אקראי את שימת־לבו. בכהרף־עין לבשו פניו סומקה עזה – רגע, וחורו־להפליג באותה מדה. כמה דקות הוסיף לבחון את התרשים במדוקדק במקום שבתו. לסוף קם ממקומו, נטל נר מעל השולחן, ויגש להסב על ארגז שבקצה החדר. פה שוב בדק את הניר בדאגה; הפוך וגלגל בו כה־וכה. מכל־מקום לא אמר דבר, והיטב התמיהני מנהגו; אף על פי כן נשמרתי לי מלהכביד את עצבת מזגו הגוברת במענה־לשון כלשהו. עד־מהרה נטל מכיס מקטרנו ארנק, נתן בו בשום־לב את הניר, וישֶׂם את השנים בשולחן־כתיבה, אשר נעלו. עתה היה מיושב יותר בהליכותיו; אפם רוח ההתלהבות אשר היתה נסוכה עליו בתחלה סרה כליל. עם זאת דומה היה כי פחות משהוא משמים הריהו שקוע במחשבות. ככל שנמשך הערב יותר נתפס בהזיונו, אשר ממנו לא יכולתי לעוררו במשובותַי. כונתי היתה לבלות את הלילה בצריף, כאשר עשיתי תכופות לפני כן, אבל, מראותי את מארחי במצב־רוחו זה, סברתי כי יאתה לי לשאת רגלי. הוא לא דחק בי להשאר, אולם, בלכתי, לחץ את ידי בלבביות יתרה אף על זו הרגילה עמו.
כחודש לאחר־מכן (ועד אז לא ראיתי את לגרן כל־עיקר) בא לבקרני בצ’רלסטון משרתו, יופיטר. מעולם לא ראיתי את הזקן הכושי הזה הטוב פּוּג־לב כל־כך למראה, ואירא כי איזה אסון קשה מצא את ידידי.
“כי־כן, יוּפּ”, אמרתי, “מה הענין עתה? – מה שלום אדוניך?”.
“מה, אם לגיד האמת, אטון, הוא לא ככה בריא כמו מצטרך להיות”.
“לא בריא! באמת צר לי לשמוע זאת. במה הוא חש?”
“זה! זהו זה! – אף פעם הוא לא לחוש כלום – אבל הוא בכל זה חולה מוד”.
“חולה מאד, יופיטר! – למה לא אמרת כך מיד? האם שוכב הוא במטה?”
“לא, לשכוב הוא לא! – בשום מטה בכלל – דוקא פה הכלב קבור – אני צריך ל’יות מודג מוד בגלל אטון ויל המסכן”.
“יופיטר, רוצה הייתי להבין מה אתה סח בעצם. אתה אומר שאדונך חולה. האם לא אמר לך מה חליו?”.
“הרי, אטון, זה לא כדאי שתתרגז על הענין – אטון ויל אומר לא יש לו שום־כלום – אבל אם ככה אז בשביל מה הוא מתרוצץ עם פרצוף כמו שכזה, הראש למטה והכופתיים למטה, ולבן כמו אוז? וחוץ מזה יש לו מודד כל הזמן –”
“יש לו מה, יופיטר?”
“יש לו מודד שהספרות אצלו על הלוח – הספרוֹת אכי משונים שבכלל ראיתי בחיי. אני מתחלתי מתפחד, אני אומר לך, 'ני צריך לשגיח נורא קשה עליו בחכמות שלו. אותו יום הוא לברוח לי לפני תזרח השמש וכל היום הטוב נעלם. אני לכרות בשבילו מקל גדול מיוחד לתן לו מכות־רצח כמו־צריך מתי בא – אבל אייתי כזה טפש שלא היה לי אומץ אחרי־כל – היה לו בַרְצוף כל־כך מסכני כזה”.
“הא? – מה? – אה כן! – דרך־כלל סבור אני כי מוטב שלא תקשה ידך מדי על המסכן – אל תלקהו, יופיטר – אין בו כוח לעמוד בכך – אבל האם לא תוכל לציר לעצמך מה הֵסב בחלי הזה, או – מוטב לאמר – בשנוי־הליכות זה? כלום ארע דבר לא־נעים מאז ראיתיך?”
“לא, אטון, לא היה שום־כלום לא־נעים מאז – זה מקודם אז אני פוחד – זה בדיוק באותו יום מתי איית שמה”.
“מה? למה אתה מתכון?”.
“זה, אטון, אני 'תכון לחבושית־הזאת”.
לְמה?".
“לחבושית – אני פטוח לגמרי שחבושית־הסהב ההיא עקצה לאטון ויל בראש איפ’־שהוא”.
“ומה רגלים יש לה, יופיטר, להשערתך זו?”.
“רגלים מספיק, אטון, וגם בֶּה. בחיים שלי לא ראיתי אף בַּעַם כזאת חבושית ממזרית – הוא לבעוט והוא ל’קוץ כל דבר שבא אל ידו. אטון ויל לתפוס 'אתו בראשון, אבל הוא מוכרח לעזוב 'תו שוב מַאֵר נורא, אני אומר לך – זה אז הוא בֶּטח לקבל העקיצה. אני ב’צמי לא מצא חן בעיני איך נראה הבֶּה של חבושית, בשום אופן, ואני לא לרצות לחזיק 'תו באצבע שלי, אבל אני לתבוס אותו בחתיכה נייר מה שמצאתי. אני ל’טוף אותו בניר ותוחף חתיכה מזה בבֶּה שלה – ככה זה אָיָה”.
“ולדעתך, אפוא, באמת עקץ השרץ את אדונך, והעקיצה היא החליאתו?”
“אני לא יש לי כלום דעה בזה – אני לדעת זה. מה-פִּתום הוה לחלום כל־כך על הסהב, אם זה לא מפני חבושית־הסהב לקוץ אותו? אני לשמוע על ההם חבושיות-סהב מקודם”.
“אבל מנין לך שהוא חולם על זהב?”.
“מן אַיִ לי? מה, מפני הוא לדבר על זה בשינה שלו – ככה אני לדעת”.
“כי־כן, יוּפּ, אפשר הצדק אתך! אולם מה הזכות שעמדה לי שכבדתני בבקור היום?”.
“מה הענין, אטון?”.
“האם שלח מר לגרן דבר לאמור?”.
“לא, אטון, אני מביא זאתי אִקֶרֶת;” וכאן מסר לי יופיטר פתקה בזו הלשון:
"יקירי –
"מפני מה לא ראיתיך עת כה רבה? מקוה אני כי לא נואלת להעלב מחמת איזו פחזות שחטאתי בה; אך לא, דבר זה אינו מתקבל על הדעת.
"מאז ראותי אותך היה לי טעם לדאגה מרובה. יש עמי דבר לספר לך, אפס כמעט לא אדע איך לספרו, ואם צריך אני לספרו בכלל.
"זה לי ימים מספר שאינני בקו הבריאות, ויופ־סבא המסכן מטריח עלי, עד לבלי שאת כמעט, בהשגחתו החסודה. התאמין? – הוא הכין מקל־ענק, ביום אתמול, ליסרני בו על שחמקתי מפניו ובליתי את היום, בדד, בקרב ההרים ביבשת. באמת־ובתמים סבור אני כי רק דל־מראי חשך ממני מלקות.
"לא הוספתי על האוסף מאומה מאז פגישתנו.
"אם תוכל, על כל פנים, הואל ובוא עם יופיטר. אנא בוא. חפץ אני לראותך הערב, בעסק של חשיבות. מבטיחך אני כי מירב־החשיבות בדבר. – שלך תמיד
וילים לגרן".
היה בה בנעימתה של פתקה זו משהו שהדריך את מנוחתי מאד. כלל סגנונו נבדל בעיקרו מסגנון לגרן. וכי על מה זה יחלום האיש? מה משאת־שוא חדשה תפשה במוחו הנוח־לרגוש? באיזה “עסק שמירב־החשיבות בו” עשוי הוא להתעסק? התאור אשר תארו יופיטר לא בִּשֵׂר טובה. יראתי שמא סוף־סוף נסתכסכה עליו בינתו של1 ידידי, מעקת צרתו הנמשכת. בלא הסס רגע, אפוא, נכונותי להלָות על הכושי.
כאשר הגענו אל מעמד־הסירות, ראיתי חרמש ושלושה מעדרים, כולם חדשים למראה, מוטלים על קרקע הסירה בה עמדנו לרדת.
“מה פרוש כל אלה, יופּ?” הקשיתי.
“הוא חרמס, אטון, ומ’דֵר”.
“אמת ויציב; אולם מה לאלה כאן?”.
“הוא חרמס ומ’דר מה אטון ויל לדרוש שאני לקנות לו בעיר, והרמון כסף אייתי מצטרך ליתן בשבילם”.
“אבל מה, בשם כל טמיר ונעלם, אומר, ‘אטון ויל’ שלך לעשות בחרמשים ומעדרים”?
“כל כך הרבה אני לא יודע, ויקח 'תי שד אם 'ני לא חושף גם הוא לא לדעת. אבל זה כל בא מן חבושית”.
כיון שראיתי כי אין לדלות מאומה מיופיטר, שכל בינתו כמו תפוסה ב“חבושית”, הפסעתי עתה לתוך הסירה, ואפליג. נשבה בריזה נאה וחזקה, ועד־מהרה היינו במִפְרָצית שמצפון למצודת מולטרי, ומקץ מהלך כשני מילים באנו אל הצריף. כשהגענו היתה השעה שלש אחר־הצהרים לערך. לגרן היה מחכה לנו דרוך־צפיה. תפס בידי במאור־פנים עצבני אשר החרידני ויחזק את החשדות אשר הגיתי כבר. פרצופו היה חוֵר עד־לאימה ממש, ועיניו השקועות־עמוק הפיקו זיו לא־טבעי. לאחר כמה שאלות בנוגע לבריאותו, שאלתיו, מֵאֵין דבר טוב יותר להגידו" אם קבל כבר את ה־scarabaeus מהסגן ג –.
“הו” כן", השיב, מאדים עזות, “קבלתיו ממנו למחרת בבוקר, שום דבר לא יסיתני להפרד מאותו scarabaeus. יודע אתה שדעתו של יופיטר בנוגע אליו נכונה בעצם?”.
“באיזה מובן”, שאלתי, וחזות נוגה בלבבי.
“בסברתו שזו חפושית של זהב אמתי”. זאת אמר בכמין רצינות עמוקה, ואני הרגשתי עצמי מזועזע לבלי־הבע.
“עתידה חפושית זו לעשות לי הון”, המשיך, בחיוך נצחון; “להשיב לי את נכסי משפחתי. היִפָּלא, אפוא, כי תיקר בעיני? אם ראה המזל להעניקה לי, אין עלי אלא לעשות בה שימוש כיאות, ואגיע אל הזהב אשר את מקומו היא מורָה. יופיטר, הבא לי אותו scarabaeus!”.
“מה! את חבושית, אטון? יותר טוף לי שלא מתעסק בחבושית! 'תה צריך לקחת אותה בעצמך”. כיון שכך קם לגרן, כבד־ראש ואומר־כבוד, והביא לי את השרץ מתוך צנצנת זכוכית בה היה נתון. היה זה scarabaeus יפה, ובלתי ידוע בעתו לחוקרי־טבע – רב־ערך כמובן מנקודת־ראות מדעית. שתי נקודות־שחור עגולות היו סמוך לקצה אחד של הגב, ואחת ארוכה סמוך לקצה האחר. הקשקשים קשים וזגוגיים היו להפליג, ומראיתם מראית זהב ממורט לכל־דבר. משקל החרוק היה מופלא מאד, ובסכומו של דבר כמעט לא יכולתי לתת אשם ביופיטר על דעתו בנוגע אליו; אולם איך תוסבר הסכמתו של לגרן עם אותה דעה, דבר זה אכן נשגב מבינתי.
“שלחתי אחריך”, אמר, בגבהות־לשון, כתום הסתכלותי בשרץ, "שלחתי אחריך למען תיעצני ותסמכני בקדום זממיהם של הגורל והחפושית –
“לגרן יקירי”, קראתי ואפסיקהו, “ברי כי לא בריא הנך, ומוטב היה לוא נקטת אי־אלה אמצעי־זהירות. אתה תעלה למשכב, ואני אשאר עמך ימים אחדים, עד אם רוח לך. אתה קודח ו–”
“מוש את דפקי”, אמר.
מששתיו, והאמת היא כי לא מצאתי סימן קדחת קל־שבקלים.
“אבל אפשר שחולה אתה עם שאין לך קדחת. הרשני נא פעם לצוות לך מרפא. ראשית לכל עלה על משכבך. שנית –”
“טעות בידך”, נכנם לתוך דברי ואמר, “הריני בריא ככל שאוכל לחיות בעצומה של הרגשה שאני נתון בה. אם באמת תדרוש טוב לי, תרויח לי מן הרגשה הזאת”.
“וכיצד יעשה הדבר?”
“על־נקלה. יופיטר ואני יוצאים למסע אל ההרים, ביבשת, ובמסע זה צריכים נהיה לעזרתו של איזה איש אשר נוכל לשים בו אמוננו. אתה היחיד שנוכל לבטוח בו. בין אם נצליח ובין אם נכשל, הרִגְשה שאתה רואה בי עתה תושבח באותה מדה”.
“שוקד אני למלא רצונך בכל דרך שהיא”, עניתי; “אך האם רצונך לאמר כי שרץ משחית זה יש לו קשר כלשהו אל מסעך אל ההרים?”
“אמנם כן”.
“אס כן, לגרן, לא אוכל להיות שותף לעסק מהובל שכזה”.
“צר לי – צר לי מאד – שכן צריכים נהיה לנסות בכך בעצמנו”.
“לנסות בעצמכם! אכן משוגע האיש! – אך המתן! – כמה זמן אומר אתה להעדר מזה!”
“כל הלילה, מן הסתם. נצא תכף־ומיד, ונחזור, על כל פנים, עם זריחה”.
“ואתה תבטיחני, על דברתך כבוד, שכאשר תחלוף גחמתך זו, ופרשת החפושית (אל־אלוהים!) תבוא על מקומה בשלום, תחזור הביתה ותשמע לעצתי באין־אומר, כשמוע לעצת רופאך”.
“כן, הבטחתי! ועתה הבה נצא לדרך, כי הזמן דוחק”.
בלב כבד נלויתי אל ידידי. יצאנו בשעה ארבע לערך – לגרן, יופיטר, הכלב ואנכי. יופיטר היו עמו החרמש והמעדרים – אשר את כולם התעקש לשאת – ודומה היה עלי, יותר מחשש לתת איזה מן הכלים בתחום השגו של אדוניו, מאשר מתוך מותר חריצות או נמוסים. הוא נהג עקשנות מופלגת, ו“אותה חיבושית ממאירה” היו המלים היחידות אשר התמלטו משפתיו משך המסע. אשר לי, היה בידי זוג פנסים כהים, ואלו לגרן הסתפק ב־scarabaeus, אשר אותו נשא צמוד אל קצה חבל קלוע; כרכר בו כח־וכה, מעשה אשף, כלכתו. כראותי את העדות הזאת הנכוחה להשתבשות דעתו של ידידי, כמעט נבצר ממני להבליג על דמעותי. מכל־מקום ראיתי לעשות כשרירות חפצו, למצער לפי־שעה, או עד שאוכל לנקוט אלה אמצעים נמרצים יותר בסכוי־מה של הצלחה. בינתים השתדלתי, אך לחנם, להציל דבר מפיו באשר לתכלית המסע. משהצליח להניעני להלוות אליו, דומה היה כי שוב אין את נפשו להסיח באיזה ענין מעוט־חשיבות, ועל כל שאלותי לא הואיל להשיב כי אם “ראה נראה!”
את הנחל שבראש האי צלחנו באַרְבָּה, עלינו על הרמה שלחוף היבשת, ונפן צפונה־מערבה, עבור בכברת־ארץ פראית ושוממה להפליג, מקום לא יראה שם עקב רגל אנוש. חָלֵט הלך לגרן בראש, שוהה אך כהרף עין, פה ושם, לבחון כמין ציוני־תחום אשר דומה כי בעצמו הִתְוָם לפני כן.
בדרך כך התהלכנו כשעתים, והשמש נטתה לערוב כאשר באנו אל חבל זעף לאין־שעור יותר מכל שראינו עד כה. היה זה מין מֵישר־רמה, סמוך לפסגתו של הר שכמעט אין לגשת עדיו, עבות־יער ממרגלות עד שיא, וזרוע צוקי-ענק שכמו מוטלים היו ברפוי על הקרקע, ובמקרים רבים נמנעו מהדרדר אל הגיאיות מתחת אך הודות לעצים אשר אליהם נסמכו. נקיקים עמוקים, משולחים לכאן ולכאן, שוו לנוף משנה חומרה וכובד־ראש.
המישוֹרת הטבעית אשר אליה2 טפסנו ועלינו היתה צמוחה סבך שִׂכִּים, אשר מהרה גלינו כי בהם לא היינו יכולים להבקיע לנו דרך לולא החרמש; ויופיטר, על פי הוראת אדוניו, החל מברא לפנינו שביל אל מרגלותיו של עץ תרזה אדיר־גובה, אשר עמד, עם כשמונה או עשרה אלונים, על המישר, והוא עולה עליהם ועל כל שאר עצים אשר ראיתי עד אז מימי, ביפי עלוָתו ותארו, בפרישת ענפיו הרחבה, ובכלל רוממות מראהו. כהגיענו אל העץ הזה, פנה לגרן אל יופיטר, וישאלהו אם סבור הוא כי יוכל לעלות בו. הזקן דומה כי השאלה הממתו מעט, וכמה רגעים נאלם דום. לסוף קרב אל גזע האדירים, התהלך סביבו לאט. ויסתכל בו בתשומת־לב מדוקדקת. כאשר כלה בחינתו, אך אמר –
“כן, אטון, יופ לטפס את כל עץ מה הוא רואה בחיים לו”.
“אם כן עלה חיש ככל שתוכל, כי עוד מעט ויחשך לנו מראות את אשר לפנינו”.
“עד איפה מצטרך לעלות, אטון?” הקשה יופיטר.
“אתה עלה בגזע־הראש תחלה, ואחר אומר לך לאן תפנה – וכאן – עמוד! קח את החרוק הזה אתך”.
“את חבושית, אטון ויל! – את חבושית סהב!” קרא הכושי, נרתע אחור במורא – “בשביל מה מצטרך קחת את חפושית מעלה על עץ? – ישא אותי אופל אם אקח!”
“אם ירא אתה, יופ, כושי גדול־ומגודל שכמוך, לאחוז בחרקרק מת ותמים, הלא יכול אתה להרימו במשיחה זו – אבל, אם לא תעלהו אתך באיזו דרך שהיא, אראה עצמי חיב לרוצץ את ראשך באת זו”.
“מה יש עכשו, אטון?” אמר יופ, ונראה בו בעליל כי בוש עד־לצית; “תמיד מחבש צרות בשביל כושי זקן. בכלל רק הייתי לתחכם. אני בחדתי מחבושית! מה אכבת לי חבושית?” כאן אחז בזהירות בקצהו של החוט, כשהחרוק מרוחק מגופו ככל שתרשינה המסבות, הכין עצמו לעלות בעץ.
התרזה, Liriodendron Tulipiferum, הנהדר בשכוני היער האמריקאי, יש לו בבחוריו גזע חלק להפליא, ותכופות יגביה עד־מאד בלא שלח ענפים צדדיים; אולם, בבגוריו, תהיה הקלפה סִקֶּסֶת ומחוספסה, ופארות קצרות לרוב מופיעות בגזע־הראש. הנה כי כן, במקרה הנכחי, היה קשי העליה מדומה יותר משהיה ממשי. לופת לגליל הענק, נאחז בידיו בזיזים ובליטות, ומשעין אצבעות רגליו היחפות על שכמותם התפתל יופיטר לבסוף, אחרי שפעם־פעמים נצל בדוחק מנפילה, והשתרבב על המִסעוף הגדול הראשון, ודומה שסבור היה כי בזאת נסתים בעצם העסק כולו. אמת שהסכון שבבצוע חלף, לעת הזאת, אף שהיה המטפס גבוה ששים-שבעים רגל מן הקרקע.
“לאיפה צריך לילך עכשו, אטון ויל?” שאל.
“עם הגדול שבענפים־ההוא שבצד זה”, אמר לגרן. הכושי מלא אחר דבריו בלא שהיות, ולכאורה בעמל מועט בלבד, ויעלה הגבה והגבה, עד שלא נראה שמץ מדמותו המגושמת מבעד לעלוה העבותה אשר אפפתה. לעת הזאת נתן קולו בכעין צעקה.
“עד איפה עוד אני נחוץ לילך?”.
“באיזה גובה הנך?” שאל לגרן.
“רחוק נורא”, ענה הכושי: “יכול לראות את שמים מראש של העץ”.
“הנח לשמים, אבל תן דעתך על דברי. הבט מטה ומנה את הפארות שתחתיך בצד זה. כמה פארות עברת?”
“אחד, שנים, שלש, ארבע, חמש – אני לעבור חמש פארה גדול, אטון, על זה צד”.
“אם כן הגבה ועבור עוד פארה אחת”.
כעבור דקות אחדות שוב נשמע הקול, להודיע כי הושגה הפארה השביעית3.
“עכשיו יופ”, קרא לגרן, והתרגשותו המרובה נכרת, “רצוני שתעשה דרכך על אותה פארה הרחק ככל שתוכל. אם תראה דבר מוזר, הודיעני”.
לעת הזאת הוּפְסוּ הספקות המעטים שיכולתי להגות באשר לטרופו של ידידי המסכן. לא היתה לפני ברירה אלא לחרוץ כי מוכה־ירח הוא, ובאמת ובתמים דאגתי להשיבו אל ביתו. עוד אני מהרהר מה יאה לי לעשות, וקולו של יופיטר נשמע שוב.
“אני בוחד מוד לתרחק בבארה הזה רחוק הרבה – זה ענף מת כמעט הכל”.
“כלום אמרת שענף מת הוא, יופיטר?” קרא לגרן בקול רוטט.
“כן, אטון, הוא יש מת כמו מסמר – גמור על־בטוח – פרח נשמה שלו”.
“מה, בשם אלוהים, אעשה?” שאל לגרן, ויהי כמתעטף בצרתו.
“תעשה!” אמרתי, שמח על הזדמנות להשחיל מלה, “בוא הביתה ושכב לישון. בוא נא! – כך יאה. השעה מאוחרת, וחוץ מזה, זוכר אתה את הבטחתך”.
“יופיטר”, קרא, מבלי שית אלי לבו כל עיקר, אתה שומע אותי?".
“כן, אטון ויל, שומע אותך ברור מוד”.
“נסח את העץ היטב, אם כן, בסכינך, וראה אם רקוב הוא מאד לדעתך”.
“הוא יש רקוף, אטון, כּ’וֹגֶן”, השיב הכושי כעבור רגעים אחדים, “אבל לא כל כך מרוקף כמו יכול להיות. יכול לתרחק קצת על ענף בעצמי, זה נכון”.
“בעצמך! – למה אתה מתכון?”.
“מה, אני מתכון לחבושית. זה חבושית כבד מוד. מה אם אני לזרוק 'תו קודם, ואז ענף לא משתבר ממשקל של רק כושי אחד”.
“בן־נעות־המרדות שכמוך!” קרא לגרן, וכנראה רוח לו מאד, “מה לך שאתה סח לי מיני הבלים שכאלה? כיון שתשמיט אותו חרוק, רוצץ ארוצץ את מפרקתך. ראה, יופיטר, שומע אתה אותי?”
“כן, אטון, לא מצטרך צועק על כושי מסכן בצורה כמו זה”.
“מוטב! עתה שמע!– אם תרחיק על גבי הענף ככל שתראה לבטוח, ולא תרפה מן החרוק, אתן לך במתנה דולר של כסף מִשֶׁאך תרד למטה”.
“אני 'לך, אטון ויל – בֶּמֶת”, נענה הכושי בלא כל שהיה – “עכשף כמעט מגיע לסוף”.
“מגיע לסוף!” קרא לגרן, בצוחה־ממש; “האמרת שאתה מגיע לסופו של אותו ענף?”
“עוד מט יהיה הסוף אטון – אוּ־וּ־וּ־וּ־וּה! רבון־’שְׁלוּלָם! מה זה יש פה על העץ?”.
“כי־כן!” קרא לגרן, במשוש־לבב, “מהו?”
“מה זה בשוט גולגולת – מישהו ל’זוף ראש לו מעלה עץ, והעורפים לנקר הכל בשר מה־היה”.
“גולגולת, אמרת! – יפה מאד,– מה חיבורה אל הענף? – מה מצמיד אותה?”
“בטח־בטח אטון! צריך רואה. מה זה ענין מוד משונה, בחיי – יש מסמר גדול־חזק בגולגולת, מה מחבר זה אל עץ”.
“מוטב אפוא, יופיטר, עשה בדיוק כאשר אומר לך – שמעת?”
“כן, אטון”.
“שים לב. אם כן – מצא את העין חשמאלית של הגולגולת”.
“הם! הו! זה מוצלח! הנה לא יש עין נשאר בכלל”.
“תקולל כסילותך! מבדיל אתה בין ידך הימנית לשמאלית?”
“כן, זה אני מבדיל – מבדיל כל זה – יד שמאל שלי היא מה אני לחטוף בה העצים”.
“אמנם כן! אִטֵר הנך! ועינך השמאלית היא על אותו צד שבו ידך השמאלית. ובכן מסתבר שתוכל למצוא את העין השמאלית של הגולגולת, או את המקום בו היתה העין השמאלית. מצאת?”
כאן חלה שתיקה ארוכה. לבסוף שאל הכושי:
“העין שמאל של גולגולת על אותו צד כמו שגם הצד של יד שמאל של גולגולת? – 'פני שגולגולת לא יש לה כלום יד בכלל – לא חשוב! מצאתי העין שמאל עכשו – הנה העין שמאל! מה מצטרך עושה בה?”
“שמוט והעבר את החרק בעדה, ככל שהחוט מגיע – אבל הזהר ואל תרפה מן החוט”.
“כל זח עשיתי, אטון ויל! נורא דבר קל לעבר חבושית דרך החור – שְׁמור לו שם למטה!”
במרוצת דו־השיח הזה לא נתן לראות כלום מגופו של יופיטר; אולם השרץ, אשר הניחו להשתלשל, נראה עתה בקצה המשיחה ויבלח, כגולת זהב ממורט, בקרניה האחרונות של השמש השוקעת, אשר קצת מהן עוד האירו בקלוש את התלולית שעליה עמדנו. ה־scarabaeus תלוי היה מהלאה לכל ענף, ואלו הופל, לרגלינו היה נופל. תכף־ומיד נטל לגרן את החרמש וַיְבָרֵא בו שטח עגולי, שלושה־ארבעה יארד קטרו, ממש מתחת לחרוק, ואחרי כלותו צוה את יופיטר להרפות מן המשיחה ולרדת מן העץ. בדיקנות מרובה נעץ ידידי יתד באדמה, בעצם הנקודה בה נפל השרץ, ועתה העלה מכיסו סרט־מדה. קצה אחד של הסרט הצמיד אל גזע העץ במקום הקרוב ביותר אל היתד, ויגוללהו עד הגיעו אל היתד; ויוסף עוד לגוללו משם, במגמה אשר כבר קבעוה שתי הנקודות, של העץ ושל היתד, מרחק חמשים רגל – ויופיטר מברֵא את השִׂכִּים בחרמש. בנקודה אשר הושגה כבר ננעצה יתד שניה, וסביבה, כמרכז, הותוה מעגל גס, כארבע רגלים קטרו. עתה נטל לגרן בעצמו מעדר, ואחד נתן ליופיטר ואחד לי, ויבקש4 כי נחֵל לחפור חיש ככל האפשר.
אומר את האמת, מעיקרו־של־דבר לא חשקתי במיוחד בשעשוע מעין זה, ובעצם הרגע הזה נכון הייתי לותר עליו בנפש חפצה; שכן הלילה קָרֵב היה ובא, ואני עיפתי הרבה מעִמּוּל־הגוף שכבר נוסיתי בו; אולם לא ראיתי כל אורַח לנוס, וירא הייתי מהסס כלל מנסות להשיב את הסהרורי הביתה בכוח; אולם את תכונת הכושי הזקן ידעתי היטב מכדי שאקוה כי יעזרני, ותהיינה המסבות אשר תהיינה, בתגרה עם אדוניו. לא פקפקתי כלל בכך כי זה האחרון הוכה באיזו מאמונות־ההבל הדרומיות הרַבות־מספור על־אודות ממון גנוז, וכי דמיונו שאב חזוק ממציאת ה־scarabaeus, ומעקשנותו של יופיטר לטעון כי זו “חבושית של זהב אמתי”. רוח שעשויה לסהרוריות, על־נקלה תלך תועה אחר רמיזות כאלו – מה־גם שהן חופפות רעיונות מחובבים משכבר־הימים – ואז זכרתי את אשר אמר המסכן על השרץ כי זה “מורה את מקום אוצרו”. דרך כלל כעוס ותוהה הייתי להעציב, אולם, לבסוף, גמרתי אומר להעמיד פנים שוחקות לחפור בנפש חפצה, ובזאת להקדים ולהעמיד את בעל־ההזיות, במראה־עינים, על הבלות הדעות אשר הוא מחזיק בן.
כיון שהודלקו הפנסים, החילונו כולנו עובדים בחשק היאה לתכלית מושכלת יותר; וכהאר זהרורי החמה עלינו ועל כלינו, לא יכולתי שלא להרהר איזו חבורה ציורית הננו, ומה־מוזרה וחשודה ודאי תראה טרחתנו בעיני כל אורח־לא־קרוא אשר, דרך־מקרה, יעבור ויתקל בנו במקום הזה.
בשקידה רבה חפרנו משך שעתים. דברים מעטים נאמרו; וראש מבוכתנו היו יללות הכלב, אשר גלה התענינות מופלגת במעשינו. לבסוף הגביר קולו כדי כך שיראנו פן יזעיק עלינו אי־אלה שוטטנים שבקרבת־מקום, – ביתר־דיוק, זה היה חששו של לגרן; – אשר לי, שש הייתי אל כל הפרעה אשר בזכותה אולי אוכל להשיב את אחוז־הקדחת בּיתה. לסוף עלה יופיטר מן הבור בכמין מתינות חלֵטָה כָּפת־חסם את פי החיה באחת כְּתֵפותיו, ובזאת הִסָּה את השאון עד־תכלית, ובצחקוק כבד שב למלאכתו.
כתום העת האמורה הגענו לעומק חמש רגל, ועדין לא נגלו סמני מטמון כלשהו. עמדנו כולנו מחרישים, ואני התחלתי לקוות כי באה החוכה אל קצה. אפס לגרן, אף כי נכר בו שרוחו עכורה מאד, קנח מצחו במהורהר וחזר אל שלו. כָּרינו מלוא העגול בן ארבע הרגלים לקוטר, ועתה הוספנו על התחום קמעה, ונעמיק כדי עוד שתי רגלים. ועדין לא נגלה דבר. שוחר־הזהב, אשר רחמתיו נאמנה, טפס ועלה לבסוף מתוך השוחה, אכזבה מרה ביותר טבועה בכל תו מתוי־פניו, ואט בלי־חמדה החל לובש את מעילו, אשר השליך בראשית יגיעו. עד כה וכה ואני לא השמעתי דבר. יופיטר, לפי אות מאדוניו, החל כונס את כליו. משכִּלה, ומפי הכלב הוסר המחסום שמנו פנינו בדממת־אלם הביתה.
מנין פסיעות פסענו, אולי, באותו כוון, ובאָלָה רמה קרב לגרן אל יופיטר ותפסו בצוארונו. הכושי הנדהם פער עיניו ופיו מלוא־פְּעור, שמט את המעדרים, ויפול על ברכיו.
“נבל שכמוך!” אמר לגרן, והוא מתיז את ההברות מבין שניו הקפוצות – “בן־שחת שחור וסורר! דבר, אומר אני לך! – ענני כרגע, בלא לב־ולב! – איזו – איזוהי עינך השמאלית?”.
“הה, אלוהים, אטון ויל! לא זה פה העין שמאלי על־בטוח?” שאג יופיטר הנבעת, והוא נותן ידו על רואתו הימנית, ומחזיקה שם בקשי־עורף נוסף, כירֵא פן מיד ינסה אדוניו לנקר את עינו.
“כך חשבתי! – ידעתי זאת! האח!” צעק לגרן בקול גדול, מרפה מן הכושי ומשלח רגליו בכמה־וכמה דלוגים ונתירות, למרבה־תמיהתו של משמשו, אשר קם מכרוע ויעבר מבטו דומם מאדוניו אלי וממני אל אדוניו.
“בואו! עלינו לחזור”, אמר זה האחרון, “עוד לא אבד סברנו”; ושוב נהגנו אל עץ־התרזה.
“יופיטר”, אמר, כהגיענו אל מרגלות העץ, “הנה! כלום היתה הגולגולת מסומרה אל הענף כשפניה לחוץ, או כשפניה כלפי הענף?”
“הפנים היה החוצה, אטון, שיכול העורפים תופס העינים טוב, בלי שום קושי”.
“אם כן אפוא, בעד העין הזאת הפלת את השרץ או בעד זאת?” – פה נגע לגרן בכל אחת משתי עיניו של יופיטר.
“זה היה עין הזה, אטון, העין שמאל – דיוק כמו אתה מגיד לי”,– ועתה על עינו הימנית הורה הכושי.
“מספיק – שומה עלינו לנסות שוב”.
אחרי הדברים האלה העתיק ידידי, אשר בשגעונו ראיתי עתה, או דמיתי לראות, אותות מסוימים של שיטה, את היתד, המצינת את נקודת נפול העץ, לנקודה שברִחוק כשלש זרתות מערבה ממקומה הקודם. משנטל עתה את סרט־המדה מהנקודה הקרובה ביותר בגזע אל היתד, כבתחילה, והמשיך את הקו הישר כדי חמשים רגל, נקבעה נקודה מרוחקת כמה ירדים מן הנקודה בה היינו חופרים.
סביב למקום החדש הותוה עתה מעגל, גדול כלשהו מן הקודם, ושוב נגשנו לעבודת המעדר. לֵאֶה הייתי להחריד, אולם, מבלי הבין כמעט מה גרם את התמורה במחשבותי, לא יספתי עוד למאוס הרבה את העמל אשר הושת עלי. נעורה בי התענינות מופלאה ביותר – לא כי אף התרגשות. אולי היה משהו בתוך כל יוצא־הדופן שבמנהגו של לגרן – כמין חותם של מחשבה־תחלה, או של שקול־דעת, אשר עשה עלי רושם. חפרתי בלהוט, וכפעם־בפעם מצאתי עצמי תר ממש, במשהו דומה מאד לתוחלת, אחר המטמון המדוּמְיָן, אשר את עמיתי רע־המזל הכתה חזותו בשגעון. שעה שהייתי נתון כל־כולי למשוגות־מחשבה כאלו. ואחרי עשותנו במלאכה אולי שעה וחצי, שוב הפסיקונו יללותיו הפראיות של הכלב. במקרה הראשון נכר היה בקוצר־מנוחתו כי אך דבר של משובה או נחמה הנו, אולם עתה נקט נעימה מרירה ורצינית. כאשר נסה יופיטר לחסמו שוב, התקומם בחמה שפוכה, ויקפוץ הבורה ובטלפיו חתר תוזזנית בעפר. מקץ שניות מועטות חשף שפעת עצמות־אדם, שני שלדים שלמים, בלולים בקצת כפתורי מתכת, ובמה שנראה כשחק אריג־צמר שהתמקמק. עם חבטת מעדר אחת או שתים נהפך להבו של סכין ספרדי גדול, וכהוסיפנו לחפור, נגלו לאור שלש־ארבע מטבעות זהב וכסף.
למראה אלו כמעט אי־אפשר היה לבצור את שמחתו של יופיטר, אולם על פני אדוניו נסוכה היתה ארשת אכזבה מופלגת. מכל־מקום דחק בנו להמשיך במאמצינו, וכמעט אך הגה את המלים ואני מעדתי ואפול נכחי, כי נתפס חרטום נעלי בטבעת ברזל גדולה שהיתה ספק טמונה בעפר התחוח.
עתה עבדנו בלהיטות, ומעודי לא ידעתי עשר דקות של התרגשות עזה יותר. בפרק־זמן זה חשוף חשפנו ארגז עץ מארך, אשר השתמרותו השלמה וקשיותו הנפלאה העידו בו ברור כי נתון היה לאיזה תהליך אִבּון כימי – אולי מחמת דו־כלורת הכספית. ארגז זה היה בן שלש רגלים וחצי לאורך, שלש רגלים לרוחב, ושתים וחצי עמקו. מזה ומזה לארגז, סמוך לרוּמו, היו שלושה חַחֵי ברזל – ששה בסך־הכל – אשר באמצעותם יכלו ששה אנשים לאחוז בו באיתן. אדיר מאמצינו המשותפים לא צלח אלא להמיש את התרכוס כהוא־זה. מיד ראינו כי לא יתכן להעתיק משקל כבד כל־כך. לטוב־המזל היו רק שני בריחים נסוטים מגיפים את המכסה. את אלה חלצנו – רועדים ומתנשפים בהתרגשות. בן־רגע בהק לפנינו מטמון שערכו בַּל־יאמד. כהתחבט אוֹרי הפנסים בקרב השוחה, השתלחו ברק וזוהר, יוצאי גל זהב ואבני־חן, אשר סנוְרו את עינינו גם סנוֵר.
לא אתאמר לתאר את רגשותי כלטשי עינים. ראשונה־לכל היתה, כמובן, התדהמה. לגרן נראה תש־כוח מהתרגשות, והמעיט מאד בדברים. פרצופו של יופיטר עטה, משך כמה דקות, חִורת־מות ככל אשר תוכל חזות־כושים, מטבע הדברים, ללבוש. דומה היה כאיש מוכה־תמהון – הלום־רעם. לסוף נפל על ברכיו בשוחה, וַישַׁקע זרועותיו המגולות בזהב עד מרפקיהן וַיַשְׁהֵן שם, כאיש מתענג על מנעמי אמבט. לאחרונה נאנח עמוקות ויקרא, כמסיח עם נפשו:
“וזה כל 'בוא מן חבושית־סהף! החבושית־סהב היפה! החבושית־סהב המסכנונת, מה אני גדפת בצורה הזאתי הפרא! אתה לא מתבישת בעצמך, כושי?– ענה לי זה!”.
לבסוף הוצרכתי להעמיד גם את האדון גם את משמשו5 על כך שראוי להוציא את המטמון. השעה היתה מאוחרת, וכדאי היה לנו להתאמץ על־מנת שנַחְסין הכל קודם־הָאֵר. קשה היה לאמר מה המעשה אשר יעשה, ועת רבה שוחתה בעיונים ובשקולים – כה מסוכסכים היו רעיוני כולנו. לבסוף הקלנו ממשא התיבה על־ידי שני שלישים מתכנה, ואז היה לאל־ידנו להרימה, בעמל־מה, מן הבור. החפצים שהוצאו הונחו בקרב השִׂכִּים, ואת הכלב השארנו לשמרם, ויופיטר צוה עליו בחָמור לבל יסור, בשום אמתלה שהיא, מן המקום, ולבל יפצה פה עד שובנו. אז חשנו להביא את הארגז ביתה; ונגיע אל הצריף בבטחה, אך לאחר יגיעה יתרה, בשעה אחת בבוקר. בתשישותנו הגמורה, נבצר מאתנו לפעול עוד מה כרגע. נחנו עד שתים, ונסעד ערבית: תכף אחרי-כן נשאנו רגלינו להרים, חמושים בשלושה שקים עבים, אשר שחק המזל ונמצאו במעון. קצת לפני ארבע הגענו אל השוחה, חלַקנו את מותר השלל, בשוה ככל האפשר, בינינו, הנחנו את הבורות בלי מלאותם. ושוב יצאנו אל הצריף, אשר בו הפקדנו, בשניה, את משאותינו־זהב, משאך הפציעו בקלוש רצועות ראשונות של שחר מעל ראשי האילנות בפאת מזרח.
עתה רצוצים היינו – עד היסוד בנו; אולם ההתרגשות העזה של אותן שעות אָצְלָה מאתנו מנוח. לאחר תנומה טרופה שארכה שלש־ארבע שעות, קמנו, כמו לא נועדנו מראש, לבדוק את אוצרנו.
הארגז מלא היה עד שפתו, ואת כל היום, ומרבית הלילה שלאחריו, הוצאנו בבחינת תוכו. לא היה בו דבר משום משטר או סדר. הכל הוטל־גובב בערבוביה. לאחר מַיְנֵנו את הכל בשום־לב, מצאנו ברשותנו הון כביר אף יותר מכפי ששערנו בתחלה. במטבעות היה הרכוש למעלה
מארבע־מאות וחמשים אלף דולר – בהתאם לאומדן, מדויק ככל האפשר, על פי שער העת ההיא לא היתה גם פרודה של כסף. הכל היה זהב עתיק־ימים מסוגים שונים ומרובים – ממון צרפתי, ספרדי וגרמני, עם קצת גינאות של אנגליה, ואי־אלו דסקיות אשר כדוגמתן עוד לא ראינו מימינו. היו מספר מטבעות גדולות וכבדות מאד, שחוקות כדי־כך שלא יכולנו כלל לפענח את הכתוב בן. ממון אמריקאי לא היה. את ערך אבני־החן התקשינו יותר לָשום. היו יהלומים – בהם גדולים ומלוטשים להפליג – מאה־ועשרה בסך־הכל, ואין קטון בם; שמונה־עשרה אבני־אודם נפלאות בזהרן: שלש־מאות ועשרה זמרגדים, יפים מאד כולם: ועשרים־ואחד ספירים, עם לשם אחד. האבנים האלו כולן נעקרו מתושבותיהן והושלכו כך לארגז. התושבות עצמן. אשר אותן העלינו מתוך כלל הזהב, דומה היה כי רוקעו בפטישים, כמו בכדי למנוע את זהוין. לבד מכל זאת, היתה כמות עצומה של תקשיטי זהב מוצק: קרוב למאתים טבעות ועגילים כבדים; שרשרות יקרות – שלושים כאלו. אם אזכורה; שמונים-ושלושה צלבים גדולים וכבדים מאד; חמש מחתות רבות־ערך, אגן־פּוּנש עצום של זהב, נעטר דמויות בַּקְכָאִיּוֹת ועלי-גפן יקרי־חריתה; עם שני נצבי־חרב מפותחים־להלל, והרבה חפצים קטנים יותר אשר לא אזכור. משקל דברי־הערך האלה עלה על שלש־מאות וחמשים ליטרה; ובַשומָה הזאת לא כללתי מאה ותשעים ושבעה שעוני־זהב מרהיבים; שלושה ממנינם בשוי חמש־מאות דולר האחד, לפחות, הרבה מהם נושנים היו מאד, וכמורי־שעה – חדלי־ערך! הואיל ומנגנונם סבל, מעט או הרבה, מהחלדה – אולם כולם משובצים היו אבני־יקר ונרתיקיהם רבי־ערך. את כלל תוכו של הארגז אמדנו, בלילה ההוא, במיליון וחצי דולר; ומשמכרנו, לימים, את הזוטות ואת אבני־החן (קצת מהן השארנו לשמושינו אנו) נמצא כי חסרנו הרבה בהערכת האוצר.
כאשר סיַמנו, לבסוף, את הבדיקה, וההתרגשות הלוהטת שככה במדת־מה, הרצה לגרן, אשר ראה כי עד־מות קצרה נפשי היוצאת אל פתרון החידה חבורת־הפלא, את כל הקשור בדבר, לפרטי־פרטים.
“זוכר אתה”, אמר, “את הערב בו מסרתי לך את התרשים הגס אשר עשיתי מן ה־scarabaeus. זכור תזכור גם כי היטב רגזתי עליך על שטענת כי דומה ציורי לגולגולת־מת. כאשר הגדת כן ראשונה, חשבתי כי מתלוצץ אתה; אולם אחרי כן עלו על זכרוני הנקודות המוזרות על גבו של החרוק, ואודה בלבבי כי אכן יש יסוד־מה להערתך. עם זאת הרעימני הלגלוג על יכלתי הרשומית – כי על כן נחשב אני ציר טוב – וכאשר מסרת לי את פסת הקלף, אומר הייתי, אפוא, למוללו ולהשליכו בזעף אל האש”.
“פסת הניר, רצונך לאמר”, אמרתי אני.
"לא; היה בה הרבה ממראיתו של ניר, ובתחלה סברתי כי כן היא, אולם כאשר נגשתי לציר עליה, מיד גליתי כי זו פסה של קלף דק מאד. מזוהמה היתה, הן תזכור, כי־כן, עוד אני ממולל אותה ומבטי נח על התרשים בו היית מסתכל, ותוכל לשוות בנפשך עד־מה השתוממתי כראותי, באמת, דמות של גולגולת־מת בעצם המקום בו, דומה היה עלי, תארתי את השרץ. רגע נתמהתי מכדי לדיק חשוֹב. ידעתי כי ציורי נבדל הרבה בפרטיו מזה – אף כי כקוים כלליים קים היה דמיון ידוע. אז נטלתי נר, הסבתי בקצה החדר, ואחל לעין בקלף בקפדת־יתר. כאשר הפכתיו, ראיתי את תרשימי שלי בצד השני, ממש כפי שרשמתיו. ראשית מחשבתי היתה עתה אך פתיעה על דמיון התואר המופלא באמת – על צרוף־המקרים המיוחד במינו הכרוך בעובדה כי תהי גולגולת, בלא ידיעתי, על צדו השני של הקלף ממש מתחת לצורת ה־scarabaeus שלי, וכי תדמה גולגולת זו דמיון קרוב כל־כך, לא רק בחתוכה כי אם גם במדותיה, לתרשימי, אומר אני כי עתה מה ממש הכני המופלא שבצרוף־מקרים זה בתדהמה. זו פעולתם הרגילה של צרופי־מקרים אשר כאלה. השכל חותר לקבוע קשר־השתלשלות של סבה ומסובב – ומאין יכולת לקבעו, סובל הוא כמין שתוק זמני. אולם, כאשר הִתְעַשַׁתִּי מדהימה זו, הפציעה בי הכרה אשר הרעישתני אף יותר מצרוף־המקרים. ברור, במוחלט התחלתי זוכר כי לא היה ציור על הקלף כאשר רשמתי אני את דמות ה־scarabaeus דבר זה נתחור לי בתכלית; שכן זכרתי כי הפכתי צד אחד תחלה ואחר את משנהו, בתורי אחר הנקודה הנקיה ביותר. אלו היתה שם הגולגולת, מובן שבהכרח הייתי מבחין בה. אכן זה היה רז אשר הרגשתי כי נפלא ממני פשרו: אולם, אף ברגע־הראשית ההוא, כמו נצנץ בקלוש, בחבי חדרי בינתי הנסתרים ביותר, מושג־גחלילית מאותה אמת אשר באה על הפגנתה הנהדרה בהרפתקת ליל אמש. קמתי מיד, הנחתי את הקלף בטח, ואחדל מכל הרהור עד אם אהיה לבדי.
"כאשר הלכת, ויופיטר ישן שנת־ישרים, נגשתי לחקור בענין שיטתית יותר. בראשונה התבוננתי אל הדרך בה התגלגל הקלף לרשותי. המקום שם גלינו את ה־scarabaeus היה על חוף היבשת, מרחק מיל לערך מזרחית לאי, ובגובה מועט בלבד מעל תחום הגאות. כאשר תפסתיו, עקצני עקיצה עזה, אשר בגללה שמטתיו. יופיטר, בזהירותו המורגלת, קודם תפסו את החרוק, אשר התעופף לעומתו, חפש סביבו איזה עלה, או משהו דוגמתו, שבו יאחז בזה. ברגע ההוא נחו עיני, על פסת הקלף, אשר אז סברתי כי ניר הוא. זו מוטלת היתה ספונת־חול למחצה, וקרנה זוקרת חוצה. סמוך למקום שם מצאנוה, הבחנתי בשיורי שלד של מה שנראה כסירנית של ספינה. הסירנית כמו מוטלת היתה שם
זח עת רבה מאד; שכן הדמיון לקורות סירה כמעט אי־אפשר היה להבחין בו.
"כי־כן, יופיטר נטל את הקלף, עטף בו את השרץ, ויתנהו לי. מהרה אחרי־כן פנינו ללכת הביתה, ובדרך פגשנו בסגן ג–. הראיתיו את החרוק, והוא הפציר בי להרשותו לקחתו אל המצודה. משנעניתי, דחקו מיד לתוך כיס חזיתו, בלי הקלף בו היה מעוטף, אשר אותו הוספתי להחזיק בידי עם שהיה זה עומד ובודק. אולי ירא פן אחזור בי, ויראה לטוב לו להבטיח את שללו מיד – הן תדע מה־נלהב הוא לכל נושא הקשור במדעי־הטבע. אותה עת אל־נכון נתתי את הקלף, בבלי־הדעת, בכיסי שלי.
"זוכר אתה כי כאשר נגשתי אל השולחן, לרשום את תרשים השרץ, לא מצאתי כל ניר במקום שם הוא שמור ברגיל. הצצתי במגרה, ולא מצאתי שם. חפשתי בכיסי, בתקוה למצוא מכתב נושן, ולידי נקרה הקלף. ככה מרצה אני איך, בדיוק, נתגלגל לרשותי; שכן המסבות הטביעו בי רושם נפלא לעוז.
"בלי ספק תחשבני שוגה־בדמיונות – אולם אני כבר קבעתי כמין קשר. צרפתי שתי חוליות של שרשרת גדולה. סירה היתח מוטלת על חוף־ים, ולא הרחק ממנה קלף – לא ניר – וגולגולת מצוירת עליו. אתה, כמובן, תשאל, ‘היכן הקשר?’ תשובתי, שהגולגולת, ראש־המת, היא סמלו המפורסם של שודד־הים. דגל ראש-המת מונף בכל תגרות-המלחמה.
“אמרתי כי קלף היתה הפסה, ולא ניר. הקלף בן-קְים הוא – בל־ישחת כמעט. לענינים פעוטי־חשיבות, בנדיר ישמש הקלף; שכן, לצרכים היומיומיים של רשום או כתיבה בלבד אין הוא יפה כלל כַּנְיר. הרהור זה רמז על פשר כלשהו – על התאמה כלשהי – בראש־המת, כן לא נתעלמה מעיני צורת הקלף. אף שעקב מקרה־מה נשחתה אחת זויותיו, נתן היה לראות כי מתחלה היתה הצורה מארכת. אכן, היתה זו דוקא מין פִּסָּה שעשויים לבחור בה לשם תזכורת – לרשום משהו אשר יש לזכרו עת רבה ולהקפיד לשמרו”.
“אבל”, נכנסתי לתוך דבריו, "אתה אומר שהגולגולת לא היתה על גבי הקלף שעה שתארת את השרץ. איך אפוא נמצא לך קשר כלשהו בין הסירה לבין הגולגולת – הואיל וזו האחרונה, כפי שהודית בעצמך, אל־נכון שורטטה (ואך האלוהים יודע כיצד או בידי מי) בזמן שלאחר שצירת אתה את ה־scarabaeus?“.
"אהה, על זאת יִסוב הרז כולו! אם כי בשלב זה מצאתי קושי מועט ביחס בפתרון הסוד. צעדי בטוחים היו, ולא יכלו להוליך אלא אל תוצאה אחת. סברתי, למשל, כך: כאשר שרטטתי את ה־scarabaeus, לא היתה כל גולגולת נראית על גב הקלף. כאשר סימתי את השרטוט נתתיו לך, והיטב הסתכלתי בך עד שהחזרתו לי. אתה, אפוא, לא צירת את הגולגולת, ולא היה נכח איש זולתך אשר יעשה זאת. אם כן לא יד אנוש עשתה זאת. ובכל־זאת נעשה הדבר.
"בדרגה זו של הרהורי שקדתי לזכור, אף זכרתי, בברור גמור, כל דבר אשר התרחש בשעה הנדונה. מזג־האויר צונן היה (הה, מקרה נדיר ומוצלח!), ואש היתה בוערת באח. אני מלוהט הייתי משום עמול הגוף וישבתי אצל השולחן. ואלו אתה משכת לך כסא סמוך למעשנה. משאך נתתי את הקלף בידך, ואתה היית בוחן אותו, נכנס וולף, כלב ניו־פאונדלנד, וקפץ על כתפיך, בשמאלך לטפת אותו ותמנעהו מגשת, ואלו לימינך, המחזיקה בקלף, הנחת לצנוח ברפוי בין ברכיך, ובסמיכות יתרה אל האח. רגע אחד דמיתי כי אחזה בה האש, ואומר להזהירך, אולם, בטרם אדבר, אספתה, ותהי מתבונן אליה. כאשר נתתי אל לבי את כל הפרטים האלה, לא פקפקתי רגע כי חום הוא שגרם כי תצא לאור, על גב הקלף. הגולגולת אשר ראיתיה מותוה עליו. היטב אתה יודע כי יש תכשירים חימיים, גם היו מאז ומקדם, אשר בהם יתכן לכתוב אם על ניר אם על קלף־דק, באותיות אשר תֵראינה רק הודות לפעולתה של אש. פעמים ישמש סָפִיר6, מומס ב־aqua regia, ומהול במים פי־ארבעה כמשקלו; התוצאה – גוְנון ירוק. משקע של קובַּלט, מומס בכוהל־מלחת, מפיק גונון אדום. צבעים אלה מתעלמים עת ארוכה יותר או קצרה יותר לאחר שהצטנן החומר אשר עליו כתבו, אולם ישובו־ויראו כשחוזרים ופועלים עליהם בחום.
"עתה התבוננתי בשום־לב אל ראש־המת. שוליו החיצוניים – שולי התרשים הסמוכים ביותר אל שפת הקלף הדק – מפורשים היו רב־יתר מן השאר. ברור היה כי פעולת החום בלתי־שלמה היתה או בלתי־שוה. מיד הדלקתי אש, ואחֵם כל חלק מחלקי הקלף בחום לוהט. בראשונה אך התחזקו הקוים הקלושים שבגולגולת; אך כיון שהתמדתי בנסיון, נתגלתה, בקרן הפסה, מנגד ובאלכסון לנקודה בה צויר ראש־המת, דמות של מה שנראה לי תחלה כתיש. אכן, עם עיון מדוקדק יותר, התחור לי כי המכוון הוא אל גדי“.
"חא! חא!“ אמרתי, “אמנם איני רשאי לצחוק לך – ממון כדי מיליון וחצי הוא ענין רציני מהתל בו – אולם אין אתה אומר לקבוע חוליה שלישית בשרשרתך – הן לא תמצא כל קשר מיוחד בין שודדי־הים שלך לתיש – שודדי־ים, הן תדע, דבר אין להם אל תישים; אלה עסוקם של חקלאים בהם”.
“אולם אך זה אמרתי כי הדמות לא של תיש היתה”.
“כי־כן, גדי אפוא – הרי זה כמעט אותו דבר”.
“כמעט, אולם לא לגמרי”, אמר לגרן, “אפשר שמעת על אחד קפיטן קיד7. מיד ראיתי בדמותו של בעל־החי כעין חתימה נוסח לשון־נופל־על-לשון או נוסח הירוגליפים. חתימה, אני אומר; באשר מקומו של זה על גבי הקלף העיר את הרעיון הזה. ראש־המת בזוית שמנגד באלכסון, היה בה, באותו אופן, משום חותם או חותמת. אולם עד־דכא הביכני העדר כל דבר זולתה – גוף המסמך המְדוּמְיַן שלי – נוסח־הסמוכים שלי”.
“מן הסתם אמרת למצוא מכתב בין החותם לחתימה”.
“משהו מעין זה. העובדה היא שהרגשתי עצמי נכבש לנבואת־לב על איזה עושר כביר הממשמש ובא, לא אוכל כמעט לאמור מדוע. אולי, ככלות הכל, היתה זו תשוקה יותר מאמונה־ממש; – אולם התדע כי דבריו המטופשים של יופיטר, שהחפושית היא זהב מוצק, היתה להם פעולה מופלאה על דמיוני? והנח שורת המאורעות וצרופי־המקרים – כה בלתי־רגילים היו אלה. רואה אתה עד־מה אך מקרה היה זה שארעו המאורעות האלה ביום האחד והיחיד שבשנה אשר צנתו די בה, או אפשר שדי יהיה בה, להבערת אש, ושבלא האש, או בלא התערבותו של הכלב בעצם רגע הופיעו, לעולם לא הייתי מרגיש בגולגולת־המת, ולעולם אפוא לא הייתי בעל האוצר”.
“אולם המשך – כולי קוצר־רוח”.
“מוטב; שמעת, כמובן, את הספורים הרבים המהלכים – את רבוא השמועות הסתומות על אודות ממון שטמנו אי-שם בחוף האטלנטי, קיד ומרעיו. שמועות אלו ודאי שהיה להן יסוד עובדתי שהוא. ומה שהשמועות מאריכות ימים כל־כך ומתמידות כל־כך, דבר זה הוא, כך נראה לי, רק תוצאה ממה שהאוצר הטמון עודנו ספון, אלו הסתיר קיד שללו זמן־מה ואחר שב ואספו, כי אז אל־נכון לא היו השמועות מתגלגלות אלינו בצורתן הנכחית שאינה משתנית. תן אל לבך שהמעשיות המסופרות, כולן ענינן שוחרי־ממון, לא מוצאי־ממון. אלו שב שודד־הים ונטל ממונו, היה הענין פוסק בכך, דומה היה עלי כי תאונה כלשהי – נאמר, אבדן תזכורת המוֹרָה על מקומו – היא שהניאתו מלשוב ומלקחתו, וכי תאונה זו נודעה לאנשיו, אשר לולא כן אפשר לא היו שומעים מעולם כי אותו אוצר הוסתר בכלל, ואשר, מתוך שהתעסקו חנם, מאין הדרכה, בנסיונות לשוב ולזכות בו, הרי תחלה הולידו, ואחר הפיצו מלוא־עולם את השמועות שעתה שכיחות הן כל־כך. מימיך שמעת על אוצר חשוב כלשהו שנחשף לארכו של החוף?”
"מעולם לא“.
“אולם כי צבר לו קיד הון־עתק, דבר זה מן המפורסמות הוא. הנחתי אפוא בבטחה כי עדין באדמה אצור הונו; וספק אם תופתע אם אומר לך כי היתה בי תקוה, תקוה שבחזקת־ודאי, כי הקלף שנמצא במוזר כל־כך יש בו ציון שאבד למקום הטמינה”.
"אבל איך המשכת? "
“שוב קרבתי את הקלף־הדק אל האש, אף גִבַּרתי חום, אך מאום לא נגלה. לעת הזאת חשבתי כי אפשר שצפוי הזוהמה חלק לו בכשלון: כיון שכך הדחתי בקסדה את הקלף על־ידי שיצקתי עליו מים חמים, ומשגמרתי, נתתיו במחבת של בדיל, כשהגלגולת כלפי מטה, ואת המחבת הצגתי על תנור של פחמים בוערים, כעבור דקות אחדות, משחתחממה המחבת כהלכה, אספתי את הפסה, ולשמחתי אשר־לא־תובע, מצאתיה נקודה, בכמה מקומות כעין מספרים ערוכים שורות־שורות. שוב נתתיה במחבת, שם השארתיה עוד דקה. כשהסרתיה היתה כולה ממש כפי שאתה רואה אותה עתה”.
כאן מסר לי לגרן את הקלף להתבונן בו, לאחר ששב וחממו. הציונים הבאים מותוים היו בגסות, בגון אדום. בין גלגולת־המת לבין התיש:
"5 3 ≠ ≠ + 3 0 5 ) ) 6 * ; 4 8 5 6 ) 4 ≠ ) 4 ≠ ) ; 8 0 6
* ; 4 8 + 4 8 π 6 0 ) ) 8 5 ; 1 ≠ ( ; : ≠ * 8 + 8 3 ( 8 8 )
5 * + ; 4 6 ( : 8 8 * 9 6 * ? ; 8 ) * ≠ ( ; 4 8 5 ) ; 5 * + 2
: * ≠ ( ; 4 9 5 6 * 2 ( 5 * – 4 ) 8 π 8 * ; 4 0 6 9 2 8 5 ) ;
) 6 + 8 ) 4 ≠ ≠ ; 1 ( ≠ 9 ; 4 8 0 8 1 ; 8 : 8 ≠ 1 : 4 8 +
8 5 ; 4 ) 4 8 5 + 5 2 8 8 0 6 * 8 1 ( ≠ ; 4 8 ; ( 8 8 : 4 ( ≠
? 3 4 : 4 8 ) 4 ≠ : 1 6 1 ; : 1 8 8 : ≠ ? ;"
“אבל”, אמרתי אני, כהשיבי לו את הפסה, “עוד אני בור כשהייתי. לוא כל אוצרות אופיר ושבא צפויים היו לי משאפתור חידה זו, ברי לי שלא הייתי יכול לזכות בהם”.
“ובכל זאת”, אמר לגרן, “בשום־פנים אין הפתרון קשה כל־כך כפי שעשוי אתה לדמות מתוך בחינה חפוזה ראשונה של הציונים. ציונים אלה, כאשר ינחש כל אדם על־נקלה, כתב־סתרים הם – פרוש הדבר, שיש בהן מובן; אך הנה מתוך מה שידוע על קיד, לא יכולתי להניח שהיה ביכלתו להרכיב איזה מכתבי־החשאי המוּקשים יותר. גמרתי בדעתי תכף־ומיד כי זה ממין פשוט הוא – ואם גם המַלח, בשכלו הגס, ידמה כי אין לפענחו כל־עיקר בלי המפתח”
“ובאמת פענחת אתה?”
“בנקל: פענחתי אחרים מוקשים רבוא פעם יותר, המסיבות, ונטית־לב מסוימת, גרמו שאתענין בחידות כאלו, ואפשר גם אפשר לפקפק בכך אם יכול אדם בחכמתו להרכיב חידה אשר יבצר מחכמת אדם לפתור, בַתְשוּמה היאותה. בעצם, משקבעתי ציונים מקושרים ובני־קרוא, שוב לא נתתי דעתי כמעט על עצם הקושי שבפתוח משמעותם”.
"במקרה שלפנינו – לאמתו של דבר, בכל המקרים של כתב־סתר – נוגעת השאלה הראשונה בלשונו של הכתב; שכן עקרוני הפענוח, במיוחד ככל שהדברים אמורים בפשוטים שבכתבים, תלויים, ומותנים, ברוחה של לשונו. בדרך־כלל אין בררה אלא לנסות (כפי המתקבל על הדעת) בכל לשון הידועה למי שמבקש לפענח, עד אשר תמצא הלשון הנכונה. אך בכתב־הסתר אשר לפנינו עתה סלקה החתימה כל קושי. המשחק במלה ‘קיד’ אין להעריכו אלא בלשון האנגלית. לולא שקול זה, הייתי צריך להתחיל בנסיונותי בספרדית ובצרפתית, הן הלשונות שבהן טבעי היה ביותר כי יכָּתב סוד ממין זה בידי שודד מן הים הקָּרִיבִּי. אכן פה הנחתי כי כתב־החשאי אנגלי הוא.
"עיניך הרואות שאין כל פִסוּקים בין המלים. אלו היו פסוקים היתה המלאכה קלה ביחס. במקרים כאלה צריך הייתי להתחיל בהשואה בקרתית ונתוח של הקצרות שבמלים, ואלו נקרתה הברה בת אות אחת, כמסתבר ביותר, (a או I, דרך משל,) הייתי רואה את הפענוח מובטח אולם, לפי שלא היו פסוקים, היתה ראשית מעשי לקבוע מה האותיות הראשונות־במעלה, ואלו הן התכופות פחות מכל. משמניתי את כולן, הרכבתי לי טבלה אשר כזאת:
הציון 8 חל 33 פעם
הציון; חל 26.
הציון 4 חל 19.
הציון (≠ חל 16.
הציון * חל 13.
הציון 5 חל 12.
הציון 6 חל 11.
הציון 1+ חל 8.
הציון 0 חל 6.
הציון 92 חל 5 פעמים
הציון 3: חל 4 פעמים
הציון? חל 3 פעמים
הציון π חל 2 פעמים
הציון – חל 1.
"והנה, באנגלית, האות הנקרית תכופה ביותר היא e ולאחריה, זה סדר התכיפות: d i o a z x q p k b w m j c y u t s r n h. בכורתה של e בולטת כדי כך שבנדיר ירָאה משפט אשר בו אין היא האות השוררת.
"בכך, אפוא, יש לפנינו, מעצם ההתחלה, מַצע למה שלמעלה מנחוש סתם. השמוש הכללי אשר יותן לעשות בטבלה נראה הוא בעליל – אפס, בכתב־הסתרים הזה המסוים נצטרך לעזרתה אך במעט. הואיל והציון המכריע שלנו הוא 8, הרי נניח תחילה שהוא ה־e אשר באלף־בית הטבעי. למען אַמת את ההשערה, נראה־נא אם ה־8 יראה תכופות בצמדים – שכן e נכפלת באנגלית בתכיפות מרובה – כמו, למשל, במלים ‘been’, ‘seen’, ‘speed’, ‘fleet’, ‘meet’, ‘agree’ וכו'. במקרה שלפנינו נראהו נכפל לא פחות מחמש פעמים, אף כי הכתב קצר הוא.
"נניח, אם כן, ש־8 הוא e. והנה, מכל המלים שבלשון, ‘the’ (=הא־הידיעה) רגילה היא ביותר; נראה נא, על כן, אם אין חזרות של איזו קבוצה בת שלש אותיות, הבאות באותו סדר, ושהאחרונה בהן היא 8. אם נגלה חזרות של אותיות כאלו, ערוכות ככה, מסתבר ביותר שתהיינה אלו המלה ‘the’. עם בדיקה נמצא לא פחות משבעה מערכים כאלה שציוניהם 48; רשאים אנו אפוא להניח כי; היא t, 4 היא h, ו־8 היא e – ובזאת נתאמתה האחרונה היטב. הנה ככה פסענו פסיעה גדולה.
"אולם משקבענו מלה יחידה, יש בידנו לקבוע נקודה כבירת חשיבות; לאמור, מספר תחלות וסיומים של שאר מלים. נפנה נא, למשל, אל המקרה שלפני האחרון, שבו חל הצרוף 48; – לא הרחק מסופו של הכתב. ידוע נדע כי ה־; הבא מיד הוא תחלתה של מלה, ומששה הציונים שלאחר ‘the’ זה, נכיר לא פחות מחמשה. נעתיק לנו, אם כן, את הציונים האלה, כפי האותיות שאותן הם מסמלים, כידוע לנו, ונותיר רוח למה שאינו ידוע – Teeth.
"עתה יש בידינו לפטור את התבה ‘th’ מיד, לפי שאינה חלק מן המלה שתחלתה ה־t הראשונה; כי על כן אם בכל האלף־בית נחפש אחר אות מתאימה לחלל, נראה כי לא יתכן לָצוּר מלה אשר תהיה התבה הזאת ‘th’ הזאת חלק ממנה, ככה נצטמצם כדי tee,
ואם נשוב נעין בא"ב כבתחלה, אם נראה צורך בדבר, נמצא כי המלה ‘tree’ היא היחידה אשר יותן לקראה כאן. ככה זכינו בעוד אות, r שמְסַמְלה ), וקבענו את המלים ‘the tree’ במקומן.
"אם נציץ מהלאה למלים האלו, כברת־מה, שוב נראה את הצרוף 48; והיה לנו זה בחינת סיום למה שקודם לו. ככה ימָצא לנו המערך הזה:
the tree; 4(≠? 34 the,
ואם נִתֵּן את האותיות הטבעיות, במקום שהן ידועות לנו, והיתה הקריאה;
the tree thr ≠?3h the.
"והנה, אם תחת הציונים שאינם ידועים נניח רוחים ריקים, או נתן נקודות וקראנו ככה:
the tree thr…h the,
מיד תנכר המלה through. אבל התגלית הזאת נותנת לנו שלש אותיות חדשות, u,o, ו־g, אשר יְסַמלון ≠,?, ו־3.
"אם נתור עתה במדוקדק אחר צרופיהם של ציונים ידועים בכתב־הסתרים, ומצאנו, לא הרחק מן ההתחלה, את המערך הזה,
88)83, או egree,
וזה ברור שהוא סופה של המלה ‘degree’, וכך יש בידנו עוד אות. d שסימנה +.
"ארבע אותיות מהלאה למלה ‘degree’, נבחין בצרוף
.88:) 46;
"משנתרגם את הציונים הידועים, ואת שאינם ידועים נסמן בנקודות, כבתחלה, נקרא ככה:
the. Rtee,
מַעֲרך אשר תכף יעלה על דעתנו את המלה ‘thirteen’, ושוב ימציא לנו שתי אותיות חדשות, i ו־n, שסמניהן 6 ו־*.
"משנפנה עתה אל תחלת הכתב, נמצא את הצרוף,
.+ ≠≠ 53
"אגב תרגום כבראשונה, נעלה
.good
ובזאת מובטח לנו כי האות הראשונה היא A,וכי המלים הראשונות הן:
.‘A good’
"לעת הזאת ראוי לנו כי נערוך את המפתח שלנו, במדה שנתגלה, בתבנית טבלה, למנוע בלבול. וזה יהיה המפתח:
5 הוא a
+ הוא p
8 הוא e
3 הוא g
4 הוא h
6 הוא i
* הוא n
≠ הוא o
) הוא r
; הוא t
? הוא u
"הנה כי כן יש בידינו לא פחות מאחת־עשרה מהחשובות שבאותיות המובאות בכאן, ולמותר יהיה להמשיך בפרטי הפענוח. אמרתי דיי להוכיח לך כי כתבי־סתר ממין זה קלים הם לפענוח, ולהעמידך מעט על הגיון עִבודם.
אולם יהי לבך סמוך ובטוח כי הדוגמה שלפנינו נמנית על הסוג הפשוט ביותר של כתבי־סתרים. עתה נותר אך לתת לפניך את התרגום המלא של הציונים אשר על גבי הקלף כפי שפוענחו והריהו:
“‘A good glass in the bishop’s hostel in the devil’s seat forty-one degrees and thirteen minutes northeast and by north main branch seventh limb east side shoot from the left eye of the death’s-head a bee-line from the tree through the shot fifty feet out.’”
(“זכוכית טובה בפונדק הבישוף במושב השד ארבעים־ואחת מעלות ושלש־עשרה שניות לפאת צפונית־צפונית־מזרחית ענף הראש פארה שביעית צד מזרח קלע מעיניה השמאלית של גולגולת המת קו־דבורה מן העץ בעד לקליעה חמשים רגל הלאה”).
“אבל”, אמרתי אני, “החידה עודה מוקשה כשהיתה. איך יתכן להעלות משמע מתוך כל הלהג הזה על ‘מושבי שדים’, ‘גולגולת מתים’, ‘פונדקי בישוף?’”.
“מודה אני”, השיב לגרן, “כי הענין עדין חמור הוא לכאורה, כשמעיפים בו מבט של־אגב. ראשית נסיוני היתה לחלק את המשפט כפי החלוקה הטבעית שאליה כון מחבר הכתב”.
“רצונך לאמר, לתת בו פסוק?”
“משהו מעין זה”.
“אולם איך אפשר היה לעשות זאת?”
"נתתי אל לבי כי המחבר מעונין היה להריץ דבריו בלא לפסקם, על־מנת להרבות את קשי הפענוח. והנה איש שאינו ממולח־להפליג, כמעט ודאי כי, כשזאת מגמתו, יפריז על המדה. כיון שיגיע, במהלך חבורו, להפסקה בענינו אשר בדרך־הטבע תצריך שהִיה, או נקודה, מסתבר ביותר כי במקום הזה יצַפֵּף ציוניו יחדו יותר מן הרגיל. אם, במקרה הנתון, תסתכל בכתב־היד, בנקל תגלה חמשה מקומות כאלה של גבוב בלתי־רגיל. בהסתמך על רעיון זה, חלקתי את הכתוב ככה:
“זכוכית טובה בפונדק הבישוף במושב השד – ארבעים־ואחת מעלות ושלש־עשרה שניות – לפאת צפונית־צפונית־מערבית – ענף הראש פארה שביעית צד מזרח – קלע מעינה השמאלית של גולגולת המת – קו־דבורה מן העץ בעד לקליעה חמשים רגל הלאה”.
“אף הפסוק הזה”, אמרתי, “לא החכימני”.
“גם אותי לא החכים”, השיב לגרן, "ימים אחדים: אותם ימים שקדתי לחקור ולדרוש, בסביבת אי־סַליוַן, לאיזה בנין המתקרא ‘Bishop’s Hotel’; כי, כמובן, פטרתי מלפני את המלה המיושנת ‘hostel’. כיון שלא נודע לי דבר בענין זה, אומר הייתי להרחיב את הקף חפושי, ולנקוט דרך שיטתית יותר, והנה בוקר אחד צץ בדעתי, לפתע־פתאום, הרעיון כי ‘פונדק בישוף’ זה אפשר יש לו זיקה אל משפחה נושנה, בשם בֶּסוֹפּ, אשר בשכבר־הימים החזיקה בבית־אחוזה עתיק, מרחק כארבעה מיל צפונית לאי. לפיכך שמתי פעמי אל המַטָעָה, ישבתי לנהל חקירותי בקרב זקני הכושים שבמקום. לסוף אמרה אחת הישישות שבנשים כי שמוע שמעה על איזה מקום הנקרא טירת בֶּסופּ, וסבורה היא כי תוכל להנחותני אליו, אפס כי אין הוא טירה, אף לא פונדק, כי אם צוק סלע רם.
“הצעתי לה תשלום בעין יפה בשכר טרחתה, ולאחר פקפוק־מה, נאותה ללוותני שמה. מצאנוהו בלי תלאה הרבה, ואחר שלחתיה ואגש לבדוק את המקום. ה”טירה" היתה אך צבור פרוע של כפים וסלעים – ואחד מאלה האחרונים בלט בגבהו כמו גם במראיתו המלאכותית והמבודלת. טפסתי ואעלה אל פסגתו, ומאד אובד־עצות הייתי אז מדעת מה יעשה עתה.
"עוד אני תפוס בהרהורים, פגעה עיני בזיז אשר בסלע ממזרח, אולי כשעור יַרד למטה מן השיא עליו נצבתי. זיז זה נזקר כדי שמונה־עשרה זרתות, ורחבו לא עלה על רגל, ואלו שֶׁקע שבכף ממעל לו שִׁוָּה לו דמיון גס לאחד הכסאות שקועי־הגב אשר שמשו את אבות־אבותינו. לא פקפקתי בדבר כי הנה זה ‘מושב השד’ עליו נרמז בכתב־היד, ועתה דומה היה כאלו תפסתי את מלוא סוד החידה.
ה’זכוכית הטובה‘, ידעתי, אינה מוסבת אלא על משקפת; שכן המלה ‘זכוכית’ בנדיר יהיה לה משמע אחר בפי ימאים, הנה כאן, ראיתי מיד, יש משקפת להזקק לה, ונקודה מסוימת, שאותה אין לשנות, לִצפּוֹת ממנה. כן לא היה לי ספק בסְברתי כי המשפטים ‘ארבעים־ואחת מעלות ושלש־עשרה שניות’, ו’לפאת צפונית־צפונית־מזרחית’, אמורים להיות הוראות לכוון המשקפת. נפעם מאד עקב הגלויים האלה, חשתי הביתה, השגתי משקפת, ואשוב אל הסלע.
'השתלשלתי אל הזיז, ומצאתי כי אי־אפשר לשבת עליו כי אם בנקודה אחת מסוימת. עובדה זו חזקה את הרעיון אשר הגיתי מראש. נטלתי את המשקפת. מובן, ‘ארבעים־ואחת מעלות ושלש־עשרה שניות’ בהכרח אמורות היו אך בהגבהה מעל לאופק הנראה, הואיל ועל המגמה האפקית הורו ברור המלים “לפאת צפונית־צפונית־מזרחית”. את המגמה הזאת קבעתי מיד באמצעות מצפן־כיס: אחר כונתי משקפתי בזוית־הגבוהה של ארבעים־ואחת מעלות, ככל אשר יכולתי לכונה על־פי השערה, הניעותיה בזהירות מעלה ומטה, עד אשר רותקה שימת־לבי על פִּרצה או פתחון עגול שבעלוַת עץ גדול מצמרתו־ומעלה מכל העצים ברחוק. במרכז הפרצה הזאת הבחנתי בנקודה לבנה, אך בתחלה לא יכולתי לראות מהי אל־נכון. היטבתי את מוקד המשקפת ואביט שוב, ועתה התחור לי כי גולגולת איש היא זו.
"עם התגלית הזאת בטחתי בדעתי כי נפתרה החידה, שכן המשפט “ענף הראש, פארה שביעית, צד מזרח‘, בהכרח אינו מוסב אלא על תנוחתה של הגולגולת על גבי העץ. ואלו, ‘קלע מן העין השמאלית של גולגולת־המת’ אף הוא פרושו אחר, וענינו חַפֶּשׂ אוצר טמון. הבינותי כי המכוון הוא לשמיט קְליעַ מעינה השמאלית של הגולגולת, וכי קו־דבורה, או, לשון אחרת, קו ישר, משוך מהנקודה הסמוכה ביותר שבגזע בעד ל’קליעה’ (או הנקודה בה נפל הקליע), ומארך משם מרחק חמשים רגל, יורה על נקודה מוגדרת – ומתחת לנקודה הזאת דמיתי כי אפשר לפחות שיהיה חבוי פקדון בעל־ערך”.
“כל זה”, אמרתי, “נהיר הוא להפליג, ואף כי ממולח הוא, הריהו פשוט ומפורש. משעזבת את פונדק הבישוף, מה ארע אז?”
"מה, לאחר שסקרתי את העץ בשום־לב, שמתי הביתה פעמי. אכן, אך סרתי מ’מושב השד' גזה הפרצה העגולה: ובכל אשר פניתי אחרי־כן, נבצר ממני לשוב לראותה. עיקר הממולח שבכל העסק הזה הוא, נדמה לי, העובדה (כי נסיונות חוזרים־ונשנים הוכיחו לי כי אמנם עובדה היא) שהפתחון העגול האמור אין לראותו מכל נקודת־הסתכלות בת־גֶשֶׁת לבד מן הזיז הצר אשר על פני הסלע.
“במסע הזה אל ‘פונדק הבישוף’ שִׁמְשני יופיטר, אשר עמד, בלי ספק, מזה שבועות מספר, על פזור־הנפש אשר בהליכותי והקפיד במיוחד שלא להניחני לנפשי. אולם, למחרת היום, השכמתי מאד לקום, השכלתי להתחמק מפניו, ואצא אל ההרים לחפש את העץ. אחרי עמל רב מצאתיו. כשובי הביתה לעת־ערב אמר משרתי להלקותני. מותר ההרפתקה נהיר לך, מן הסתם, כמו לי”.
“מסתבר”, אמרתי, “כי החטאת את הנקודה, בנסיון החפירה הראשון, בעטיו של יופיטר אשר נואל לשמוט את החפושית בעד העין הימנית אשר לגולגולת ולא בעד השמאלית”.
“בדיוק. טעות זו גרמה הפרש של כשתי זרתות וחצי ב’קליעה' – לאמור, במעמד היתד הסמוכה ביותר אל העץ: ואלו היה האוצר מתחת ל”קליעה“, כי אז היתה הטעות פחותת־ערך; אולם ‘הקליעה’, עם הנקודה הסמוכה ביותר שבעץ, לא היו כי אם שתי נקודות לצורך קביעת קו של כוון; מובן כי הטעות, בכל היותה פעוטה בתחלה, רבתה בהמשכו של הקו, ומשפסענו מרחק חמשים רגל כמעט הִטָתנו כליל, אלולא ידעתי בעומק־לבי כי אי־בזה אכן טמון פה האוצר, אפשר היה כל יגיענו עולה בתוהו”.
“אולם גבהות־דבורך, ומנהגך כשטלטלת את החפושית – מה מופלג היה בזרותו? בטוח הייתי כי משוגע הנך. ומפני־מה התעקשת לשמוט את החפושית, ולא קליע, מן הגולגולת?”
“מה, אם גלויות אדבר, הרעימוני במידת־מה חשדותיך המפורשים בנוגע לשְׂפִיוּתי, ועל כן גמרתי להענישך בהַשְקֵט, בדרכי שלי, במשהו אחיזת־עינים מפוכחת. מטעם זה טלטלתי את החפושית ומטעם זה הנחתיה שתשמוט מן העץ. הערה שהעירותי על משקלה המרובה נתנה בלבי את הרעיון האחרון”.
“כן, רואה אני: ועתה יש רק נקודה אחת הנפלאה ממני. איך יסתבר לנו ענין השלדים אשר נמצאו בבור?”
“זוהי שאלה אשר עליה לא איטיב להשיב ממך, אכן, דומה כי יש לכך רק הסבר אחד המתקבל על הדעת – ועם זאת נורא הוא להאמין באכזריות־תועבה מעין זו אשר תעלה מכלל השערתי. ברור כי קיד – אם אמנם קיד הטמין את האוצר הזה, ולי אין ספק בכך – ברור כי בהכרח נזקק לעזרה במלאכה. אולם כתום המלאכה הזאת, אפשר סבר כי ראוי לסלק את כל השותפים לסודו. אולי הספיקו שתי חבטות קרדום, בעוד מסיעיו עסוקים בבור; אולי היה צורך בתריסר – מי יודע?”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.