רקע
אדגר אלן פו
המועד
אדגר אלן פו
תרגום: אהרן אמיר (מאנגלית)

וֶנֶצִיָה

צַפִּי לִי שָׁם! שׂוּמָה עָלַי

לָבוֹא פָּגְשֵׁךְ בִּשְׁפַל־הַגַּיְא.

הנרי קינג, בישוף צ’צ’סטר

מספד על מות אשתו.


אנוש־ביש־גד ומסתורי! – תפוס־מבוכות בזוהר דמיונך שלך, ושבוי להבות עלומיך שלך! שוב בדמיוני אראך! דמותן לנגדי שבה־קמה! – לא – הה, לא כאשר הנך – בצנת הגיא והצל – כי אם כאשר שומה עליך להיות – מוציא־לריק חיי הגות כלילת־הדר בזו קרית החזיונות העמומים, ונציה עירך – אשר היא עדן־ים אהוב־שמים, ואשר החלונות הרחבים של ארמנותיה הפַּלָדְיַנִים1 נִבָּטִים השְׁפֵּל בכונה עמוקה ומרירה אל רזי מימיה המחרישים. הן! חוזר אני ואומר – כאשר שומה עליך להיות. הלא יש גם יש עוד עולמות מלבד זה – עוד מחשבות מלבד מחשבות הערב־הרב – עוד עיונים מלבד עיוניו של הפלפלן. מי זה אפוא יהרהר אחר מנהגך? מי יתן בך דופי על שעות חזיונותיך, או יגַנֶה כגנות בזבוז־של־חיים את העסוקים ההם, אשר לא היו כי אם נְגוֹרֶת־תעצומות־כוחך החי־לעד?

בונציה, תחת לאִבּול המקורה הנקרא Ponte di sospiri שם פגשתי בשלישית או ברביעית את האיש אשר בו אני מדבר. במבוכת־זכרון אשוה לפני את מסבות הפגישה ההיא. אפס זכור אזכרה – הה! איכה אשכח? – את עֲבי חצות־הליל. את גשר־האנחות, יפי אשה, ואת רוח הרומנטיקה אשר בגאון התהלך אנה־אנה על פני התעלה הצרה.

ליל חשכה לא־נפרצה היה הלילה. שעון הפיאצ’ה2 השמיע על השעה החמישית לערב האיטלקי. רחבת מגדל־הפעמונים נחה מחרישה ושכוחת־רגל, ובארמון הדוכס הנושן היו האורות נדעכים חיש. אני חוזה הייתי ביתה מן הפיאצ’טה, בדרך התעלה־הגדולה. אבל כהגיע גוֹנְדוֹלָתִי אל מול פי תעלת סן־מרקו, נסר פתאום בדמי הלילה קול אשה מחביוניה, בצוחה אחת פראית, תוזזנית, וממושכה, נרעש לשמע הקול קפצתי על רגלי: ואלו הגונדולר שמט את משוטו היחיד, ויאבדהו לבלי־מצוא באפלה השחורה, ועקב זאת הנחנו לזרם להנחותנו, הוא הזרם אשר כאן יפנה מן התעלה הגדולה אל הקטנה ממנה. כמו איזה נשר־ענק ושחור־נוצה. יורטים היינו לאטנו כלפי גשר־האנחות, והנה אלף אודים רושפים מחלונות ארמון הדוכס ובגרמי מעלותיו, ובבת אחת הפכה החשכה ההיא העזה ותהי ליום כחלולי, חוץ־לדרך־הטבע.

ילד, אשר נשר מזרועות אמו, נפל מחלון רם וגבוה בבנין הנשא אל תוך התעלה העמוקה והעלוטה, המים השקטים אָטְרוּ שלוים על קרבנם; ואף כי לא נראתה כל גונדולה זולת זאת שלי, היו שחינים אמיצים לרוב חותרים כבר בזרם ותרים לשוא על פני המים אחר האוצר אשר ימצא, אהה! רק בקרב המצולה. על אבני מרצפת השיש הגדולות והרחבות אשר במבוא הארמון, צעדים מספר מן המים ומעלה, נצבה דמות אשר לעולם לא ישכחנה מי אשר ראה אותה אז. היתה זו המרקיזה אפרודיטי – הנערצה על כל ונציה – העליזה שבעליזות – הנאוה־מכל במקום שם הכל יפים – שעודנה, עם זאת, רעיתו הצעירה של מֶנטוני הזקן והמְתַחְבֵּל, ואֵם הילד ההוא הנחמד, בכורה ויחידה, אשר עתה, עמוק מתחת למים הקודרים, זוכר היה במר־לב את לטיפותיה המתוקות, ומכַלֶה חַיָּתוֹ הדלה בהתאמצו לקרוא בשמה.

בדד עמדה, רגליה הקטנות, היחפות והכסופות נוצצו בשחור־ראי־השיש אשר תחתיה. שערה, אשר עדין לא סתרתו לקראת־ליל, עטר אשכולות־אשכולות, זרוע יהלומים, את ראשה הקלסי, בתלתלים כתלתלי היָקִנְתוֹן הרך. יריעת אריג צחורה־כשלג וכעין־חורָי היתה, כמדומה, כמעט הכסות היחידה לקומתה הענוגה אולם אויר חצות־הליל חצות־הקיץ חם היה, נדכה ודמום, והקומה הפְּסילית עצמה לא זעה אף כדי הגע קפל מקפלי אותה סות, כמוה כאד, אשר גלשה סביב לה כגלוש השיש הכבד סביב נִיאוֹבֶּה3. אפס – מוזר לאמור! – עיניה הזיוניות הגדולות לא הושמו מטה אל הקבר בו נטמנה המאירה בתקוותיה – כי רתוקות היו אל עבר אחר לחלוטים! בית־האסורים אשר לקהליה־הישנה הוא, סבור אני, אומר־כבוד יתֵר על כל בניני ונציה – אבל איכה יכלה הגבירה ההיא ללטוש אליו עיניה הכן כל־כך, שעה שילדה־יחידה מוטל נחנק תחתיה? גם הכוך החשך, הקדורני אשר שם הלא פעור הישֵׁר מול חלון חדרה – מה אפוא יוכל היות בצלליו – בבנינו – בכרכוכיו כבדי־הסֵבר, נעטרי־הקסוס – אשר לא השתאתה אליו המרקיזה די־מֶנטוני אלף מונים, קודם־לכן? הבלים! – מי לא יזכור כי, לעת אשר כזאת, תכביר העין, כראי אשר שובר, את מראות עָצְבה, ובמקומות מרוחקים אין־מספר תשוב את המכאוב אשר קרוב הוא?

בגובה פסיעות רבות מעל לרוזנת, ובתחום קמרונו על פי הסֶכֶר, נצבה, כלילת לבושה, דמותו השעירית של מנטוני עצמו. לרגעים היה מפרטט על קתרוס, וכתתי מפקידה־לפקידה הוראות להצלת־הילד, דומה היה כי עצם המות מהלך עליו שממון. המום ונבעת, חדלתי כוח לשנות מזקיפותי אשר לבשתי עם אשר אך שמעתי את הצוחה, ולעיני החבורה הנפעמת נגליתי אל־נכון כחזות־רפאים מבשרת־רעה, כצוּפי, חור־פנים וקשוי־גפים, ירוד אל בֵּינותם בגונדולת ההלויה ההיא.

כל המאמצים עלו בתוהו. רבים מן הנמרצים בחֵפֶשׂ מַרפּים היו מיגיעם, ונשטפים עצבות נכאה. דומה היה כי אך מעטה היא תקות הילד (עד־מה מעטה מתקות האם!); אולם מִפְּנִים אותו כוך אפל אשר כבר נזכר כי היה חלק מבית־האסורים הקהליה־הנושנה, וצופה נוכח שבכת חלונה של הרוזנת, נחת עתה דמות מכורבלת באדרת, נגשה עד תחום האור, שהתה רגע על מי המורד המסחרר, ותצלול הַישר אל תוך התעלה. כאשר, מקץ בת־רגע, עמד האיש ובזרועותיו הילד החי והנושם עדיין, על אבני מרצפת השיש בצד הרוזנת, הותרה אדרתו, כבדה במים שסִפְּגוּה, ויהי כי שמטה קפלים־קפלים על רגליו נגלה לרואים הלומי־הפליאה איש צעיר מאד ורב־חן, אשר צליל שמו מהלך היה אז במרבית ארצות אירופה.

מלה לא הגה המושיע, אך הרוזנת? קבל תקבל את הילד – אל לבה תלחצהו – אל גופיפו תדבק ובחבוקיה תנשקהו, אהה! זרועות אחר נטלוהו מן הזר – זרועות אחר לקחוהו. ותשאנה אותו הרחק, באין־מבחין, הארמונה! והרוזנת! שפתה – שפתה היפה רוטטת: עיניה קובצות דמעה – אלו העינים אשר, כאותו אַקַנְתוּס של פליניוס, הנן “רכות ונוזלות כמעט”. אכן! דמעות קובצות העינים ההן – וראו! חיל יחלף את נשמת האשה כולה, ופסיל הוצקו חיים! חורת פני־השיש, גאות חזה־השיש, עצם הטוהר אשר לרגלי השיש, ראה נראם והנה פרח בם פתע גם שטפם שָׁני אין־מְצרים; ורעד קל מפרפר בקומתה הענוגה, כפרפֵּר רוח חרישית בדשאי נאפולי אצל תפארת חבצלות־הכסף.

מה לה לגבירה כי תסמיק! לשואל זאת לא יֵאמר, אלא כי, עקב צאתה, בלב־אם סְעור־חפזה־ופחד, מסתר חדרה, לא כבשה כלל את רגליה הפעוטות בדרדסיהן, ועל כתפיה הוֵנֵצֶאיות שכחה בכלל לעטות את "היריעה אשר יאתה להן. וכי מה טעם אחר יכול היות להסמַקה זה? – למבט העינים המתחננות הללו? – לפרא־רגשתו של אותו חזה פועם? – לפרכוס לחיצתה של היד ההיא הרועדה? – היד ההיא אשר צנחה, כפנות מנטוני לבא הארמון, דרך־מקרה, על יד הזר. מה טעם יכול היות לנעימה הכבושה – הכבושה במיוחד אשר למלים ההן חדלות־השחר אשר הגתה הגבירה בחטף בהפרדה ממנו לשלום? “נצחתני –” אמרה, או כי לח המים הטעני – “נצחתני – שעה אחת אחר זריחה – נפגש – לוּ יהי כן!”

* *

המהומה שככה, בקרב הארמון דעכו המאורות, והנכרי אשר עתה הכרתיו, עמד בדד על המרצפת. הוא הרעיד אחוז רגשה לא־תצויר, ועיניו שוטטו כה־וכה, תרות אחר גונדולה. כמזער אשר יכולתי עשות, הצעתי לפניו את גונדולתי; והוא נאות. אחרי השיגנו משוט בפי־הסכר, הפלגנו יחדו אל מעונו, והוא התעשת מהרה, ובדברים נלבבים מאד הזכיר כי כבר הכרנו מעט איש את רעהו.

יש דברים שבהם ינעם לי להרבות בפרטים. אישיותו של הנכרי – אקרא־נא בשם זה לאיש, אשר לגבי העולם כולו עדין נכרי היה – אישיותו של הנכרי היא אחד הדברים האלה. בקומתו אפשר נמוך היה דוקא מן הממוצע; אף כי היו רגעי עוז־רגש בהם ממש התמתח ויזים זאת. תואם־המדות אשר לגופו הקל, הדק כמעט, מפיק היה אותה זריזות חֲלֵצָה אשר הראה עם גשר־האנחות, יותר משהפיק את החוזק ההֶרקוּלָאי אשר ידוע היה כי על־נקלה יאזרהו, בעתות חרום מסוכנות מותר. סנטר ופי אֵל – עינים זכות, מוזרות, לוהטות, ויושבות־על־מִלֵאת, אשר התחלפו גוֹניהן מן הצלהֵב הזך עד השְׁחור העז והזוהֵר – ושפעת שֵׂער שחור, מתולתל, אשר מתוכו הבהיק לרגעים מצח רחב שלא־כרגיל, כולו אורה וצְחור – הנה זה היה מראה אשר לא ראיתי קְלַסי ממנו לחטוב, לבד, אולי, מדיוקני השיש אשר לקומודוּס קיסר. אפס, עם זאת, היו פניו מאותן אשר יראון הכל בזמן מן הזמנים, ולא יספו ראותן עוד. חסרות היו יחוד־ארשת – ארשת־קבע שׁוררת אשר תוצמד אל הזכרון; פנים אשר הרואה אותן ישכחן כרגע – אפס ישכחן בתשוקה סתומה לא־תחדל לשוב ולהעלותן על־לב. לא כי רוח כל רגש אץ־חולף לא הטילה את בבואתה המפורשת בראי הפנים הללו – אפס כי הראי, כמוהו כראי. לא אצר את סמן הרגש, כאשר הלך־עבר לו זה.

כהפרדי מעליו בליל הרפתקתנו, פצר בי, באורח שנראה לי מפגיע, לבוא אליו במוקדם מאד בבקר המחרת. הנה כי כן מצאתי עצמי, מעט לאחר עלות־השמש, בארמונו, אחד בניני־הענק ההם, משוכי תפארה זעופה אך נפלאה, המזדקרים מעל למימי התעלה־הגדולה בקרבת הריאלטו. הונחיתי עלות בגרם־מדרגות רחב ופתלתול מעשה־פספס, אל תוך חדר אשר מדלתו הפתוחה הבקיע הוד אין־משלו בזוהר ממש, ועתר־המותרות הכני בסנורים ובסחרחורת.

ידעתי כי עשיר הוא מודעי, השמועה ספרה על נכסיו בלשון אשר הֵהַנתי לקראה לשון גוזמה מגוחכת. אולם כהתבונני על סביבי, נבצר ממני להאמין בלבבי כי יש איש באירופה אשר ימצא עשרו להספיק את פאר־הנסיכים הדולק והלוהב סביב.

אף כי, כאשר אמרתי, כבר זרחה השמש, עדין היה החדר מואר אור־יקרות. מתוך כך, וכן על־פי מין מבע של אפיסת־כח בפני ידידי, למד אני כי לא עלה על משכבו משך כל אותו לילה. בבניתו ופאורו של החדר, ברי כי היתה המטרה לסמא ולהכות בתמהון. לא הושם לב הרבה אל דקדוקי סגנון ונוסח, או ליחודי לאום ולאום. מחפץ אל חפץ תעתה העין, ואף על אחד לא נחה – לא על צרופים־התמהונים אשר לציָרים היונים, לא על הפסלים שממבחר ימות איטליה, גם לא על פתוחיה העצומים של מצרים לא־לומדה. בכל קצוי החדר רטטו יריעות־יקר לענות־נכאים חרישית של נגינה אשר לא יגלה מאין תבוא. על החושים כבדו בשמים בלולים ונוגדים, הנקטרים על מחתות־סלילים משונות, מלווים שפעי־שפעי לשונות מהבהבות־מנצנצות של אש אזמרגדית וסגלית. קרני השמש שזרחה זה־מקרוב נתכו על הכל, מבעד לחלונות שכל אחד מהם שמשה אחת של זכוכית־כרמיל. מתעופפות אנה־ואנה, ברבוא שברירים מוילונים הגולשים מכרכוביהם כאשדות כסף מותך, נבללו לבסוף קרני ההוד הטבעי תוזזנית באור המלאכותי, ורבצו מתפלשות בשפעה נכנעת על גבי שטיח מעשה אריג זהב־צ’ילי, יקר ונגר־למראה.

“חא! חא! חא! – חא! חא! חא!” – שחק בעל־הבית, והוא מורה על מושב, בכניסתי אל החדר, והתפרקד על גבי מסב, “רואה אני” אמר, כראותו כי לא אוכל להשלים מיד עם נמוסיה של הקבלה מוזרה כל כך – “רואה אני כי נתמה אתה על חדרי – על פסלי – תמונותי – מקוריות תפיסתו בארדיכלות ובטפיטים – שכור לגמרי, הה? מתפארתו? אולם סלח לי אדוני היקר” (כאן שפל קולו כדי תכלית הלבביות) “סלח לי על שחוקי הקשח. כה תמֵה־ונתמה נראית. לבד מכך, יש דברים אשר מגוכחים הם כדי־כך שחיב אדם לשחוק, ולא – ימות. מיתה מתוך שחוק אל־נכון היא הנהדרה בכל המיתות הנהדרות! סֶר תומס מור – איש־כהלכה היה סר תומס מור – סר תומס מור מת מתוך שחוק. זוכר אתה, גם ב’הבלותות' לראויסיוס טֶקסטור מובאות רשימה ארוכה של אנשים שבאו אל אותו קץ מפואר. אכן, התדע”, המשיך תפוס־סרעפים “כי בספרטה (היא פאליאוכורי כיום הזה) – בספרטה, אומר אני, ממערב למצודה, בתוך תוהו־ובוהו של הריסות בלתי־נראות כמעט, יש כמין אוטם4, אשר עליו עוד נתן לקרוא את האותיות ΛΑΣΜ. אין ספק כי זהו חלק מ־ ΙΕΛΑΣΜΑ. והנה בספרטה היו אלף בתי מקדש ועבודה לאלף אלהויות שונות. מה מוזר־להפליג הוא כי ישרוד מזבח השחוק יתר על כל זולתו! אולם במקרה שלפנינו”, שב לאמור, וקולו ומנהגו גמרו במאד, “איני זכאי לעלוז למשבתך. אכן, מה־פלא כי נתמהת. אירופה אין עמה דבר הדור כמו זה, לשכתי המלכותית הקטנה. שאר חדרי כלל לא בתבנית זה הם עשויים; אין הם אלא דוגמות מופרזות של תפלוּת־שבאפנה. זה הלא נעלה הוא מאפנה־לא כן? עם זאת אין אלא לראותו את זה, והיה לדבר של בולמוס – לאמור, לגבי אותם שתמצא ידם לתת במחירו את מורשת־אבותם כולה. אכן נשמר אנכי מכל חלול אשר כזה. להוציא מקרה אחד, הרי אתה בן־האדם היחיד, זולתי וזולת שמשי, אשר הורשה לבוא בסתרי גבולי־מלכות אלה. למאז שוותה להם הופעה אשר עיניך רואות!”

השתחויתי לאות הכרת־טובה; כי התחושה הנִצחת של הוד ובושם, ונגינות, יחד עם זֵר־דברו וזר־הליכותיו המפתיע, מנעוני מהבע במלים את הערכתי לאשר יכולתי לפרשו כמחמאה.

“הנה”, המשיך, והוא קם ונשען על זרועי כהתהלכו בחדר – “הנה לפניך ציורים למין היונים עד צ’ימבואה, ומצ’ימבואה עד ימינו אלה. רבים נבחרו, עיניך הרואות. אגב זלזול־מה בדעותיהם של משיבי־טעם. כולם, מכל־מקום, טפיטים יאותים הם לחדר אשר כזה. הנה גם אי־אלה מעשי־אמן של הגדולים שלא־נודעו – והנה יצירות לא־גמורות מידי אנשים, מהוללים בזמנם, אשר אף את שמותיהם הניחה בינתן של אקדמיות לשתיקה ולי. מה דעתך אתה”, אמר, והוא נפנה בפתאום כדברו – “מה דעתך על זו המַדונה־דֶלה־פִּיאֵטה?”

“הלא של גידו היא!” אמרתי מלוא התלהבות מזגי, כי על כן הוגה הייתי בכונה מרובה ביפיפותה שאין־משלה. “הלא של גידו היא! – איך זה יכלת להשיגה? – אין ספק כי מקומה בציור כמקום ונוס בפסול”.

“הה!” אמר במהורהר, “ונוס – ונוס היפה? ונוס לבית־מֶדיצ’י? – אשר לה הראש המועט והשער הזהוב? חלק מזרוע שמאל” (כאן רפה קולו עד כי נשמע בקושי), "וכל זרוע ימין בֶּדֶק הן, ובגנדרנות אשר באותה ימין אצורה, אדמה, תמצית כל הִתימֵר. תנו לי את קַנובָה! אפּוֹלו זה, גם הוא! – העתק הוא – אין לפקפק בכך – שוטה עור אשר כמוני, אשר לא יוכל ראות כמו את ההשראה המתיהרת אשר באפּוֹלו זה! לא אוכל – רחמני־נא! – לא אוכל לבלי בַּכֵּר עליו אותו אנטינוּס. כלום לא סוקרטס הוא שאמר כי הפסל מוצא את פסלו בגוש השיש? אם כן אפוא לא היה מיכאל אנג’לו מקורי כל־עיקר בבית־שירו –

"Non ha l’ottimo artista alcun concetto

Che un marmo solo in se non circonscriva"

נאמר כבר, או דין כי יאמר, כי מנהגו של בן־נדיבים אמיתי תמיד נכיר בו הבדל מהליכות איש־ההמון, בלא אשר נוכל לקבוע מיד בדיוק מה עצם ההבדל הזה. עם שהכרתי כי מאמר זה חל מלוא תקפו על נמוסיו החיצוניים של מודָעי, דומה היה עלי, אותו בוקר הרה־המאורעות כי יפה הוא עוד יותר לגבי תכונת מדותיו ואפיו. גם לא אוכל להיטיב הגדר אותה סגולת־רוח אשר דומה היה כי תבדילהו במובהק כל־כך מכל שאר בני־אדם, בלתי אם אקרא לה הרגל של חשיבה עזיזה ומתמדת, המפעפעת אף בפעוטי מעשיו – פורצת אל רגעי אהבהביו – נשזרת אף בהבהובי צחוקו – כצפעונים המתעותים־וגחים מתוך עיני המסכות המגוחכות בכרכובים אשר סביב למקדשי פֶּרְסֶפּוֹליס.

מכל־מקום לא יכלתי לבלי עמוד, עמוד וחזור, בתוך עֵרב קלות־הדעת וכובד־הראש בהם רהט־נגע בדברים מעוטי־ערך, על כמין חלחלה – על מדה של להט עצבני במעשה ובדבור – על רגיזות חדלת־מנוח בהליכותיו אשר תמיד נפלאה ממני, ולפרקים אף החרידתני. תכופות, פוסק באמצע משפט שאת תחלתו כמו שכח, דומה היה גם כמקשיב תכלית־קשב, כאיש הצופה לאורח שיבוא בכל רגע, או כמאזין לקולות שאל־נכון אין להם קיום אלא בדמיונו בלבד.

בעת אחת ההזיות או ההפוגות של פזור־נפש, לכאורה, כהפכי דף בטרגדיה היפה אורפֵאו (הטרגדיה האיטלקית המקורית הראשונה), לפיטן ולחכם פוליטיאַן, אשר היתה מונחה לידי על מֵסב, גליתי קטע מודגש בעפרון. היה זה קטע קרוב לסופה של המערכת השלישית – קטע של רגשה מסעירת־לב ביותר – קטע אשר, חֵרף היות בו רבבים של דופי, לא יקראו גבר בלא חיל רגש חדש – ולא תקראהו אישה בלא אנחה. הדף כולו היה מסופג דמעות לחות, ובדף המוכנס מולו היו החרוזים הבאים, באנגלית, בכתב נבדל מיחוד־כתבו של מודעי כדי כך שהתקשיתי קמעה להכיר כי שלו הוא:


אַתְּ הָיִית לִי, אַהֲבָה,

כָּל שֶׁאוֹתוֹ אֶשְׁאָל –

יְרָק־אִי־יָם, אַהֲבָה,

מַבּוּעַ וְהֵיכָל,

עוֹדֶה מִקְסַם פֶּרִי וָפֶרַח,

וּפִרְחִי לִי בַל יִמָּל.


יִפְעַת חֲלוֹם־אַכְזָב!

תִּקְוַת־כּוֹכָב! הַמְּאִירָה

אַךְ רֶגַע, וְתוּעָב!

מֵחֹב עָתִיד זֶה קוֹל יִקְרָא,

“בּוֹא! בּוֹא!” – אַךְ כְּמוֹ עַב

רוּחִי עֲלַי עָבָר שׁוּרָה

דּוּמָם, לְמַעֲצָב!


כּי אֲהָהּ! אֲהָהּ! אֲנִי

מְאוֹר־חַיַי יִדֹּד.

“לֹא עוֹד! לֹא עוֹד! לֹא עוֹד!”

(כַּךְ צֻוָּה גַּם יָם קַדְמָנִי

עִם חוֹל הַחוֹף לַעֲמוֹד)

הֵן רַעַם שִׁדֵּף אֲלוֹנִי

וְנֶשֶׁר־שָׁמַי נָשֹׁד.


הָיוּ יָמַי עַרְבַּיִם,

צַלְמֵךְ בַּחֲלוֹמִים:

אֶחֱלוֹם אַפְרוּת־עֵינַיִם,

וּבַהַט פְּעָמִים

שֻׁלַּח בִּמְחוֹל־שָׁמַיִם,

עַל נַהֲרוֹת רוֹמִים.


הָהּ! אָרוּר זֶה יוֹם אֵין־יַהַב

בּוֹ לֻקַּחַת בְּעָרְמָה,

מִדּוֹדִּים אֶל שֵׁיבַת רַהַב,

וְלִיצוּעַ מְטֻמָּא –

מֵעִמִּי, מֵאֶרֶץ טַחַב,

מְקוֹם שָׁם בְּכוּת יִדְמָע!


דבר היות השורות האלו כתובות אנגלית – לשון אשר לא האמנתי כי מוכרה היא למחברן – דבר זה לא הפתיעני הרבה. את הקף השכלתו, ואת ההנאה היתרה אשר הוא נהנה להסתיר מעין רואים, ידעתי היטב מכדי שאתמה על גלוי כיוצא־בזה; אולם מקום הכתיבה הרשום, מודה אני, הפליאני לא מעט. לונדון כתוב היה בתחלה, ואחר קוּוְקְוָה המלה בשום־לב – אכן, לא עד כדי להעלימה מעין בוחנת. אומר אני כי דבר זה הפליאני לא מעט; שהיטב אני זוכר כי, בשיחה קודמת עם ידידי, שאלתי במיוחד אם פגש אי־פעם בלונדון ברוזנת די־מנטוני (אשר מספר שנים קודם נשואיה ישבה בעיר ההיא), ומתוך תשובתו, אם לא אשגה, העליתי כי מעודו לא בקר בבירת בריטניה־הגדולה. כן גם אוכל לצין פה כי לא אחת שמעתי (בלא אשר אאמין כמובן בשמועה שהמתבקש ממנה רחוק כל־כך מהתקבל על הדעת), אשר האיש בו אדבר – לא רק מלידה, כי אם גם על־פי חנוכו, אנגלי הוא.

* *

“יש ציור אחד”, אמר, בלא אשר יחוש כי הצצתי בטרגדיה – “יש עוד ציור אחד אשר לא ראית”. וכהפשילו יריעת אריג, חשׂף דיוקן של הרוזנת אפרודיטי מלוא־קומתה.

נבצר מאמנות־אנוש להיטיב תְאור מכך את יפיה על־האנושי. אותה דמות אורירית אשר עמדה לנגדי בלילה הקודם על מדרגות ארמון הדוכס, שבה־עמדה לפני. אולם בארשת הפנים, הזרועה אור חיוכים, צפון היה בכל זאת (הפלא־ותֵמה!) אותו שמץ יגון תהפוכות אשר לעולם ימצא אחוז־לבלי־הפרד במכלול היופי, ימינה חבקה לחזָה בשמאלה הצביעה כלפי מטה על אגרטל מופלא תואר. רגל־פֵיות אחת קטנה נראתה לבדח, נוגעת־לא־נוגעת באדמה – וזוג כנפים, מן הענוגות ביצירי דמיון, רחפו, סמויות כמעט מעין, באויר הזיו שכמו הקיץ ונצר את חמדתה. מבטי סר מעל התמונה ויפגע בדמות ידידי, והמלים העזות של Bussy D’Ambois לצ’ֶפְּמָן רטטו כמו מאליהן על דל־שפתי:

הוּא נִצָּב

כְּאַנְדַרְטַת רוֹמִים שָׁם! גַּם יִכּוֹן

עַד יְצָקָהוּ מָוֶת!

“בוא!” אמר לבסוף, ויפן אל שולחן מעשה כסף כבד ויקר־צפוי, אשר עליו מספר גביעי־ססגון, עם שני אגרטלים אֶטְרוּסְקיים גדולים, שתארם כאותו דְגם שלנוכח הדיוקן, וממולאים מה שנראה לי כיין יוהַניסבֶּרג5. “בוא!” התיז ואמר, “ונשתה! מוקדם הוא – אך נשתה־נא. מוקדם הוא באמת”, המשיך, תפוס־סרעפים, כהכות כרוב קטן בפטיש־זהב כבד להודיע מלוא־החדר על השעה הראשונה אחר־זריחה – “באמת מוקדם הוא, אך מה מאתנו יהלוך? הבה ונשתה! נסוך נא נסך לאותה שמש נעלה אשר מחֲתות ומנורות־משתֶה אלו להוטות כל־כך להכהותה!” ואחרי אשר כָפָני לשאת כוס גדושה לחייו, עֵרָה אל קרבו כמה גביעים מן היין בזה אחר זה.

“לחלום”, המשיך, והוא שב לנקוט את נעימת שיחו הדולגני, כקרבו אחד מהאגרטלים המפוארים אל יקר־אורה של מחתת־קטורת ־ “לחלום, זה היה עסקי בחיים. אשר על כן צַרְתי לי, עיניך הרואות, נוה חלומות. בלב ונציה הכי יכולתי להקים נאה מזה? אמת, רואה אתה על סביביך ערבוביה של תקשיטים אדריכליים. בתומת יון פוגמים כלים שמלפני־המבול, וספינקסים של מצרים שרועים על שטיחי זהב. אפס חדל־התאמה יראה הדבר רק לרך־הלב. נְאוּתות המקום, וביחוד נְאוּתות הזמן, הם הדחלילים המיראים את האדם מכֲוֵן לבו אל הנשגב. פעם הייתי אני עצמי מדקדק במוסכמות: אך באותו עלוי של סכלות בחלה נפשי. כל אלה יצלחו עתה לחפצי. בדומה למחתות קלועות־ציצים אלו, מתעותת רוחי בלהבה, ורקע העִִועים הזה יסגלני לחזיונות הפרועים יותר אשר לאותה ארץ חלומות־של־ממש אשר שמה אני ממהר להפליג עתה”. פה החריש פתאום, הטה ראשו אל חזהו, וכמו האזין לקול לא יכלתי שָׁמעו. לבסוף זקף קומתו, תלה עיניו וישמע את שורותיו של ביסוף צ’יצ’סטר, לאמור: ־

צַפִּי לי שָׁם! שׂוּמָה עָלַי

לָבוֹא פָּגְשֵׁךְ בִּשְׁפַל־הַגָּיא.

כהרף־עין נפל, חלום יינו, על המֵסב אפּיִם.

קול צעדה רהוטה נשמע עתה על גרם־המדרגות, ומהרה באה דפיקה רמה בדלת. חש הייתי להקדים הפרעה נוספת, והנה פרץ החדרה איש מאנשי משק־בית מנטוֹני, ובקול חנוק־התרגשות גמגם והפליט את רסוקות המלים, “גברתי! – גברתי! – הרְעלה! הרְעלה! – הוי היפה – הוי אפרודיטי היפה!”

במבוכתי עטתי אל המֵסב, ואנסה להעיר את הישן ולהבינו משהו מן הידיעה המדהימה. אך אבריו קשויים היו – שפתיו מכחילות – עיניו הקורנות זה־מקרוב נעוצות היו במות. כושל הרתעתי אל השולחן – ידי ירדה על גביע סדוק ומושחר – ולפתע נגהה עלי דעת האמת הנוראה כולה.


&&& הַלֵּב הַבָּגוֹד

אמת! – עצבָּנִי – עצבני עד לאימה רבּה, רבּה, הייתי גם הנני, אך למה זה אמוֹר תאמר כי משוגע אנכי? החֳלי הֵחַד את חושי – הוא לא בִּלע אותם – לא הִקְהָם. מעל הכל חריף היה חוש השמע. שמוֹע שמעתי את כל אשר בשמים ובארץ. שמעתי הרבה דברים אשר בשאוֹל. איכה, אפוא, משוגע אהיה? הסכֵּת! וּשמע מה־חָלים – מה־שפוּי יהיה ספור־המעשה כהסיחי אותו לך כולו.

לא יתכן לאמור איך בא הרעיון אל מותי ראשונה, אולם משהָגיתיו, יומם ולילה רדפני. תכלית לא היתה בכך. עֶברה לא היתה. אהבתי את הזקן. מעולם לא הֵרע לי. מעולם לא עלב בי. את זהבו לא חמדתי. סבור אני כי עינו היתה בדבר! כן, היא ולא אחרת! עין פֶּרֶס היתה לו – עין תכולה־חוֶרת, וקרומית עליה. מדי נָחתה בי. הוּצן דמי בי, ומעט־מעט – במוֹדרג מאד – גמרתי אוֹמֶר אפוא לקחת את נפש הזקן, ולהפּטר ככה מן העין לעולמים.

הנה זהו הענין, למשוגע אדמֶה בעיניך. משוגעים אינם יודעים מאומה, אפס היה עליך לראות אותי. היה עליך לראות באיזו חכמה – באיזו זהירות – באיזו קפדה – באיזו צביעות נגשתי אל המלאכה! מעולם לא התהלכתי עם הזקן בנעימות יותר מבשבוע התמים בטרם אהרגהו. ומדי לילה, בחצות לערך, הזחתי את בריח דלתו ואפתחנה – אהה, חרש כל־כך! והיה כאשר נפתחה כדי שעור ראשי, ואשרבב פנס אפל, חתום־ואטום כליל, לבלתי בְּקוֹע ממנו אור, ואתחוב ראשי פנימה. הה, צוחק היית לוא ראית באיזו ערמומית תחבתיו פנימה! לאט הניעותיו – אט־אט, לבל אפריע את שנת הזקן. שעה תמימה חלפה עד אשר דחקתי במִפְתח את ראשי כולו ואַרְא את האיש שכוב על מטתו. הא! – הככה יחכם משוגע? ואחר, בהיות ראשי בחדר ממש, מפַתח הייתי את הפנס בזהירות – הה, בזהירות כל־כך – בזהירות (כי הצירים חרקו) – מפַתחוֹ אך לבעבור תֵחַת קרן־אור דקה ויחידה בעין הפֶּרס. ככה אעשה שבעת לילות ארוכים – בעצם חצות כל ליל – אבל תמיד נמצאה העין עצומה; וככה נבצר ממני לעשות את המלאכה; כי על כן לא האיש הזקן הרעימני, כי אם עינו הרעה. ובכל בקר, עם אור יום, נכנס הייתי החדרה ברוח עז, ומדבר אליו דברים אמיצים, קורא בשמו בקול נלבב, ושואלו איך בִּלה את הלילה. הנה כי כן רואה אתה כי אכן זקן חכם ונבון עד־מאד היה הלז אלו חשד כי בכל לילה, בשתים־עשרה בדיוק, מציץ אני עליו בשנתו.

בלילה השמיני נזהרתי יתר על הרגיל בפתיחת הדלת.

קודם אותו לילה לא הרגשתי מעודי עד היכן כוחותי מגיעים – עד היכן פקחותי מגעת. בדֵי־עמל כלכלתי את רגשי נצחוני. צא וחשוב כי הנה אני פותח את הדלת, קמעא קמעא, והלז לא יעלה אף בחלומו את מעשַׂי או סרעפַּי הנסתרים. ממש צחקתי למחשבה הזאת; ואולי שמעני; כי על כן זע על ערשו פתאום, כמו לוא נחרד. והנה אתה אפשר תדַמה כי נרתעתי – ולא היא. חדרו שָׁחַר כזפת בעבִי החשכה (כי מוגפים היו התריסים היטב, מפחד שודדים), ואני ידעתי איפוא כי לא יוכל לראות בפתיחת הדלת ואוסיף לדחפה עוד, עוד.

ראשי תחוב היה בפנים, ואומר לפתֵחַ את הפנס, והנה החליקה בהני על מגופת הבדיל, והזקן נתר־נזקף על מטתו ויקרא – “מי שם?”

אני קפאתי דומם ולא אמרתי מאומה, שעה תמימה לא זע בי שריר, וכל אותה עת לא שכב הלז תחתיו. עדין היה ישוב הכן על המטה ומסכית: – ממש כאשר הקשבתי אני לילה־לילה, לשעוניו של המות בקיר.

רגע ואשמע אנקה קלה, ואני ידעתי כי אנקת אימי־מות היא. לא היתה זו אנקת מכאוב או צער – הה, לא! – היה זה הקול החנוק הכבוש העולה מנבכי נפש עמוסת מורא לעיפה, היטב ידעתי את הקול. לילות הרבה, לעת חצות, וכאשר כל העולם ישֵׁן, הֵקר־עלה זה מחֻבִּי, עולה ומאדיר, בהֵדו הנורא, את האימים אשר יעכרוני. אומר אני כי היטב ידעתיו, ידעתי מה הזקן מרגיש, וארחמהו, אף כי בלבב צחקקתי. ידעתי כי שוכב הוא ער למאז בת־השאון הראשונה, כאשר התהפך במטה. מאז היו פחדיו גואים בו. מנסה היה לדַמות כי אין שחר להם, אך לשוא, אומר היה לנפשו – “אין זה כי אם הרוח בארובה – אך עכבר הוא שעבר על פני הרצפה”, או “הלא רק צרצר הוא אשר מלֵּט צרצור יחיד”. כן, מבקש היה להתעודד בהשערות אלו; אולם מצא כי כולן תהו. כולן תהו. כי המות, כאשר קרב לגשת אליו, את צלו השחור לפניו הוליך, ויליט את קרבנו. ומכוח פעולתו הקודרת של הצל שאינו־נראה הרגיש הלז – אם לא ראה גם לא שמע – הרגיש כי הנה ראשי בחדר פנימה.

אחרי אשר חכיתי שעה ארוכה, בסבלנות רבה, והאיש לא שכב תחתיו, החלטתי לפתוח חֲגָו קטן – חגו קטנטן בפנס. ובכן פתחתיו – לא תוכל שַׁוות בנפשך מה־חשאי היה המעשה – עד אשר בקעה לבסוף קרן־אור עמומה יחידה, כקור העכביש, מתוך החֲגו ותִגַּה על עין הפֶּרֶס.

פקוחה היתה העין – פקוחה לרְוחה כולה – וכהביטי בה בערה חמתי בי. ראיתיה ברור לגמרי – כולה תכלת כְּהוּיה, וצעיף־בלהות פרוש עליה אשר הקפיאני עד לשד־עצמותי; אולם נבצר ממני לראות דבר זולתה בפני הזקן או בגופו: כי על כן, כמו בחוש, כִּוַנתי את הקרן הישֵר אל נקודת הדֵרָאוֹן.

והאם לא הגדתי לך כי את אשר בטעות תחשוב כשגעון אך חדות חושים יתרה הוא? – עתה, אומר אני, הגיע אל אזני קול כבוש, עמום, רהוט, כקול אשר ישמע שעון מעוטף כותן. גם את הקול ההוא ידעתי היטב. היה זה הולם לבו של הזקן. וזה רבה את חמתי, כאשר יעורר הולם־התוף את החיל ונפח בו אומץ.

אך גם עתה הבלגתי ואדום. כמעט ולא נשמתי. החזקתי בפנס בלי־נוע. בדקתי עד־מה איטיב כונן את קרן האור על העין. עד כה וכה ותֶפֶף השחת אשר ללב גבר; חפוז והוסף, חזוק והוסף רגע־ברגע, אימת הזקן ודאי מופלגת היתה! התפף חזק, אומר אני, חזוק והוסף לרגעים! נותן אתה אל לבבך היטב? הגדתי לך כי עצבני אני: כן הנני. והנה בשעת הלילה הדמומה, בתוך הדומיה הנוראה אשר בבית הנושן ההוא, העיר בי קול מוזר אשר כזה אימה לבלי־הכיל. אכן דקות אחדות עוד הבלגתי ואעמוד דומם. אך ההולם הלך הלוך וחזק! אין זאת, דמיתי, כי אם יפקע הלב. ועתה תקפה עלי דאגה חדשה – פן יגיע הקול אל אוזן שכן מן השכנים! שעת הזקן באה! בצרחה רמה פתחתי את הפנס הרחב ואזנוק החדרה. הוא צוח אחת – אחת ולא יסף. כהרף עין סחבתיו ארצה, ואת המטה הכבדה כפיתי עליו. אז חיכתי חיוך עליז, כראותי כי עלה הדבר בידי ככה. אולם דקות הרבה הוסיף עוד הלב להלום הלמות כבושה. אכן זו לא הרעימתני; לא ישמעוה מבעד לכותל. לבסוף חדלה. מת היה הזקן. הסחתי את המטה ואבדוק את הגויה. כן, מתי היה, מת ולא־יחי. שמתי ידי על הלב ודקות הרבה שמתיה שם. אין דופק. מת הוא ולא־יחי. לא תוסיף עינו להדאיבני עוד.

אם עדין משוגע אני בעיניך, לא אהיה עוד כן כאשר אתאר את אמצעי הזהירות הנבונים אשר נקטתי להצפין את הגופה. הלילה נמוג, ואני עשיתי בחפזה, אך חרש. ראשית לכל נתחתי את הגויה אברים־אברים. כרתי את הראש ואת הזרועות ואת הרגלים.

אז תלשתי שלושה לוחים מרצפות החדר, ואתן את כל האברים בין הקורות. אחר חזרתי ואסדור את הקרשים בפקחות ובערמה עד כי לא תוכל עין אדם – אף לא עינו – לגלות דבר אשר־לא־כן. לא היה מאום להדיחו – לא רבב כלשהו – שום נטף־דם. היטב מדי נזהרתי. הכל סופג וימחה – חה! חה!

כאשר כליתי את כל המעשים האלה, היתה השעה ארבע – והחשכה עוד כבחצות. השעון צלצל, ואיש דפק בדלת הבית. בלב קל ירדתי לפתחה, ־ כי מה זה אירא עתה? נכנסו שלושה אנשים, אשר הציגו עצמם, במאור־פנים, כפקידי המשטרה. אחד השכנים שמע צוחה בלילה: התעורר חשד פשע; הדבר נמסר למשרד המשטרה, והם הפקידים נשלחו לחפש בדירה.

חיכתי, – כי מה אירא אני? קדמתי את האדונים בברכה. הצווח, אמרתי, הייתי אני בחלומי. הזקן, העירותי, נסע מזה אל חוצה – לעיר. הולכתי את אורחי על פני כל הבית. בקשתים לחפש – לחפש היטב. נהגתים, לבסוף, אל חדרו שלו. הראיתים את אוצרותיו, שלמים, לא נגעה בם יד, בהתלהבות בטְחָתי הבאתי כסאות אל החדר, ואשאל מהם כי פה ינוחו מיגיעותיהם, ואילו אני, בפרא־העזות אשר נתן בי נצחוני השלם, קבעתי מושבי בעצם המקום אשר תחתיו נחה גופת הקרבן.

השוטרים באו על ספוקם. ארחי־ורבעי שכנעם. שאנן הייתי להפליא. הם ישבו, ובעוד־אני משיב בלב שמח, גלגלו הללו בדברים־של־יומיום. אולם, עד־מהרה, הרגשתי כי מחויר אנוכי ואֶחפּץ בלכתם. חשתי בראשי, ואדַמה לשמוע כמין צלצול באזנַי. אך הללו הוסיפו לשבת והוסיפו ללהג. הצלצול התעזז: – נמשך והתעזז: הכבּרתי שיחי להפטר מן ההרגשה הזאת: אך זו התמידה ותלבש ברירוּת־יתֶר – עד אשר לאחרונה מצאתי כי השאון לא בתוך אזנַי הוא.

לא אפוּנה כי לעת הזאת חורתי מאוד; – אולם שׂיחי שטף יותר מבתחלה, ובהגבּהַ־קול. עם זאת חזק הצליל ההוא – ואני מה יכולתי לעשות? היה זה צליל נמוך, עמום, רהוט, – דומה הרבה לקול אשר יֵשמע שעון מעוטף כותן. בכבדות שאפתי רוח – ועדיִן לא שמעוהו השוטרים. שיחי התרהט – התלהט; אולם הקול חזק חזוק והלוך, קמתי ואתנצח על קטנות, בקול גדול ובתנועות פרא; אולם הקול הלך הלוך וגבור. מדוע זה אינם מסתלקים? התהלכתי אנה־ואנה בפסיעות כבדות, כמו לוא הבעירו דברי האנשים את חמתי – אבל הקול חזק חזוק והלוך. הה אלוהים! מה יכולתי לעשות? קצפתי – התגעשתי – גדפתי! הנפתי את הכסא אשר עליו ישבתי, ואחרוק בו על קרשי הרצפה אבל השאון הכריע את הכל וילך ויגבר בלי־חשך, ויחזק – ויחזק – ויחזק! והאנשים ההם עודם מלהגים להנאתם, ומחיכים. האפשר כי לא שמעו? אלוהים אדירים! – לא, לא! שומעים הם! – חושדים הם! – יודעים הם! – הֲתולים להם בעָתתי! – זאת חשבתי, וזאת אני חושב. אבל כל דבר שבעולם טוב הוא מחבלי־יסורים אלה! כל דבר שבעולם נוח־לשאתו מן הקלס הזה! לא אוכל זאת עוד את חיוכי הצביעות האלה! הרגשתי כי אם לא אזעק, וָמַתִי! והנה – שוב – הסכּת! – חזוֹק! חזוֹק! חזוֹק! חזוֹק!

“נבלים” צוחתי. “אל תחפשו עוד! מודה אני במעשה! – תִלשו את הלוָחים! פה, פה! – זו הלמות לבבו האכזר!”



  1. פלדיני – סגנון בניה איטלקי כעין־קלסי במאה ה־16  ↩

  2. ככר (בעיר איטלקית)  ↩

  3. במיתולוגיה היונית, אלה אשר הפכה לאבן והוסיפה להתאבל על בניה שהורגו.  ↩

  4. גוש־אבן המשמש תושבת לכַן, פסל וכו'  ↩

  5. מין יין רינוס לבן משובח.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2670 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!