הארמון, אשר בחר משרתי להעיז־פנים ולפרוץ אליו מהניחני ללון תחת כפת השמים ואני דוָי כולי, היה אחד מאותם התלים אשר הוד ועצבון חוברו בם יחדיו, מאלה אשר זה זמן רב כל־כך משמימים הם, באמת־ובתמים ולא בדמיון־אנוש בלבד, בהרי האפּנינים. למראית־עין לא מכבר נעזב הארמון ורק לזמן־מה. שמנו משכננו באחד מקטני החדרים אשר דל היה מהאחרים בהדר רהיטיו. בצריח צדדי מצריחי הארמון היה החדר. מפואר היה, אפס נושן ובלוּא היה פארו. מחוֹפּים היו הקירות ועדויים שלטי־גבּורים וכלי־זין רבים ושונים, עם מספר נדיר בגדלוֹ של תמונות חדישות מעשה־ידי־אמן במסגרות־זהב נהדרות מעשה תשלובת. אולי מאשר לא היתה נכונה ברוחי שמתי מעיני בתמונות האלו, אשר לא רק על הקירות עצמם היו תלויות, כי אם גם בזויותיהם, אשר רבות היו, כחוק בנינו הזר והמוזר של הארמון; הנה כי כן צויתי על פדרו להגיף את תריסיו הכבדים של החדר – כי כבר ירד הלילה – להעלות אור בפתילותיה של נברשת רמה אשר עמדה למראשות מטתי, ולקרוע לרוחה את מסכי־הגדילים שחורי־הקטיפה אשר סכו על המטה עצמה. בקשתי אשר יעשה כל זה למען אוכל להפּנות כליל, אם לא לתנומה, הנה להתבוננות בתמונות האלו, ולקריאה במגילת־ספר קטנה אשר נמצאה על הכר ואשר היו תאורן ובִקָרתן עניניה.

הארך הארכתי בקריאה – גם דבוק דבקו עיני בתמונות. נחפזות והדורות התעופפו ותחלופנה ושעת חצות־הליל באה. מעמד הנברשת לא היה לרצון לי, ובפשטי ידי בדי־עמל, תחת עורר את משרתי הנם, הזחתיה למען תיטיב־האר את דפי הספר.

אולם מעשי זה הסב בדבר אשר לא שערתיו כלל. קרני הנרות הרבים (כי אכן רבים היו אלה) הגיהו עתה מגרעת שבקיר אשר עד הנה הטיל עליה אחד ממוּטות הערש צל כבד. ובאור העז הנה נראתה לי תמונה אשר בראשונה לא הבחנתי בה כלל. היה הצלם צלם נערה אשר אך זה בגרה ותהי לאשה. מבט חטוף העיפותי בתמונה, ואעצום עיני. מדוע־זה עשיתי כן לא ידעה גם נפשי נכונה. אך בהֵעצם עפעפי ככה חשבתי בלבבי למה ועל־מה עצמתים. אכן, למען תהיה לי עת לחשוב מהרתי ככה להשפילם – למען אשֵר־לבטח כי לא הוליכוני עיני שולל – לבעבור יֵרגע דמיוני ויִמך ולמען אֶכשר לראות ביתר־בירור־ופכחון. כעבור דקות ספורות שבתי ואצמיד מיד עיני אל התמונה.

כי עתה אכן ראיתי נכוחה, בזאת לא יכולתי גם לא אביתי לפקפק; כי הנה אלומת־האור הראשונה אשר הטילו הנרות על יריעת הבד ההיא כמו קרעה את דוק־החלום אשר ירד על חושי בלאט, וכמו טלטלתני טלטל והער.

כבר אמרתי כי צלם נערה היה הצלם. לא היו בו כי אם ראש־וכתפים, אשר צוירו באורח אשר בלשון אומנים יקראו אורח־Vignette; סגנונו דמה מאד לסגנון סַלִי בצירו את הראשים אשר אהב. הזרועות, החזה, ואף פאות השער הקורן נבלעו, מבלי אשר יורגש בזאת, בצל, העמום והכבד כאחד, אשר היה רקע לכל. סגלגלה היתה הדמות, מתוּותֶוֶת־זהב לתפארת בסגנון המורי. אכן, לא ימצא דבר נעלה מן הציור ההוא במעשי־אמנות. אולם מן־הנמנע הוא כי יקר־המלאכה או יפי האלמות אשר לפנים, הם אשר הסעירו כה לפתע את לבבי ועד למעמקיו. פחות מכל אפשר הוא כי נתעה דמיוני, אשר נחרד מנמנומו, לחשוב את הראש לראש איש חי. מיד ראיתי כי בן־רגע תפרנה סגולות המִרשם, הציור והדמות בלי מחשבה אשר כזאת – גם מנוע תמנענה אותה מעלות על הדעת ולו אך כהרף־עין. הוגה בכובד־ראש בדברים האלה נשארתי שרוע, שעה תמימה אולי, לא אשב כיאות גם לא אשכב נכונה, ועיני רתוקות לצלם. לאחרונה, בראותי כי נגלה לי הסוד האמתי של רשמיה, נחתי ואפול על ערשי. מצאתי את קסם התמונה בהיות מבעה כמו־חי בתכלית, והדבר הזה, אשר תחילה הפליאני, הנה עתה הבִיכני. דכאני והבעיתני. מלא חרדת־כבוד ויראה גדולה שבתי ואשיב את הנברשת למקומה. כסור הדבר אשר כה הרבה להרעישני מנגד עיני, פניתי בלב מורתח אל מגילת־הספר אשר נכתב בה על התמונות ועל תולדותיהן. בפנותי אל המספר אשר ציין את הצלם הסגלגל, קראתי שם את הדברים הסתומים והמוזרים האלה:

“עלמה אשר אין כמוה ליופי היתה, ולא מעטה חדותה מחִנה. ושעת־רעה היתה השעה בה ראתה את הצייר ותאהבהו ותהי לו לאשה. כי הנה היה הוא רַגש חרוץ וחמיר, ורעיה כבר נמצאה לו באמנותו, והיא עלמה אשר אין כמוה ליופי היתה, ואשר לא מעטה חדוחה מחנה; כולה אורה ושחוק, ושובבה כעופר הרך; את הכל אהבה, גם הוקירה, ושנוא לא שנאה, כי אם את האמנות צרתה; וירוֹא לא יראה כי אם את דף־הצבעים ואת המכחולים ואת יתר כלי־ההבל אשר גזלו ממנה את מראה פני אוהבה. הנה כי כן דבר נורא היה לגברת הזאת לשמוע בדבר אישה על תשוקתו לצייר אף את רעיתו הצעירה. אפס היא שפלת־רוח היתה ונשמעת, ובהכנעה ישבה שבועות רבים בחדר־הצריח הרם והאפל אשר רק ממעל רעף בו האור על יריעת הבד החוורת. אך הוא, הצייר, התפאר במלאכתו, אשר שעות על שעות נמשכה וימים על ימים. רַגש היה האיש, פרוע והפכפך, ובהזיות יאבד; אשר על כן נבצר היה מעמו לראות אשר הוביש האור הנורא אשר בצריח הערירי ההוא את לשדה ואת רוחה של רעיתו, אשר בהִמוגה ראו הכל מלבדו. בכל זאת הוסיפה לשחוק ותלונה לא עלתה על דל־שפתיה, יען אשר ראתה כי מצא הצייר (אשר רבה היתה תהלתו) עונג לוהט ויוקד במשימה אשר לפניו, ויומם־ולילה עמל לתאר את זו אשר ככה אהבתהו, ואשר מיום־ליום נמס לבבה וידל גווה. ואכן היו אשר ראו את הצלם ויהי להם דמיונו דבר־פלאים, ולא פחות מהיותו להם עדות לגדולת הצייר היה להם עדות לעצמת אהבתו את זאת אשר כה הפליא לתארה במכחול. אך במרוצת הימים, כקרוב המלאכה אל תומה, לא נתן עוד לאיש לבוא אל הצריח; כי להט עבודתו כמו יצק רוח־שגעון בצייר, ואך לעתים רחוקות נשא עיניו מן היריעה, ולו גם למען התבונן בפני אשתו. הנה כי כן נבצר מעמו לראות כי מלחיי זאת היושבת לצדו נשאבו הגנונים אשר זרה על פני היריעה. וכעבור שבועות רבים, בעת אשר לא נותר עוד כי אם למשוח את הפה משיחת־מכחול אחת ולהטיל גנון אחד בעין, או אז שבה רוח הגברת ונצתה כאשר תצת השלהבת בלוע המנורה. ואחר נמשח במכחול, והגנון הוטל; ורגע עמד הצייר כמכושף לפני פועל־כפיו; אך משנהו, בעודו מתבונן, רחפו עצמותיו ויחוור מאד, וילפת, ובקראו בקול גדול, “אכן החיים עצמם הם אלה!” פנה פתאום להתבונן בשאהבה־נפשו: – והנה מתה היא!”