רקע
אדגר אלן פו
חָבִית הָאַמוֹנְטֶלַדוֹ
אדגר אלן פו
תרגום: אהרן אמיר (מאנגלית)

את אלף התקלות אשר הסב לי פוֹרטוּנַטוֹ נשאתי ואסבול, אך כאשר ערב לבו לעלוב בי נדרתי נקם. עם זאת הן לא תדמה אתה, המיטיב לדעת את רוחי, כי העליתי דבר־איום על דל־שפתי. במרוצת הימים אנקם; משפט זה נחרץ לבלי־שנותו – אבל אשר על כן מנעתי נפשי מבוא בסכנה. לא די כי אענוש, גם שומה עלי לעשות כן מבלי אשר תשיגני יד. לא תשולם הרעה אם יחול גמול על ראש משיבה. אין שִלֵם לרעה באם לא יֵראה הנוקם כאשר הוא בעיני עושה־הרעה.

יובן־נא כי לא במלה אף לא במעשה לא נתתי לפורטונטו סבה לחשוד בטוּב רחשי־לבי. כמנהגי הוספתי להצהיל פני לקראתו, והוא לא ידע כי מחשבת אבדנוֹ תצהלנה פני עתה.

חולשה אחת היתה לו – לפורטונטו זה – אף כי משאר הבחינות ראוי היה כי יוקירוהו גם ייראוהו. מתגאה היה בטוב טעמו ביין. מעטים הם האיטלקים אשר תמצא בהם רוח־האמן האמתית. על־הרוב מסגלים הם את התלהבותם להיותה מתאמת לזמן ולעת־הכושר, לצורך הונאת המיליונרים הבריטים והאוסטרים. אשר לציור ולאבני־יקר מתרברב היה פורטונטו, כאחיו בני־ארצו, אך באשר ליינות עתיקים ישר היה ובאשר לזאת לא נבדלתי ממנו בעיקר־הדבר; – אני עצמי שבע ידוֹת היו לי בגפני איטליה, ומדי היה לאיל־ידי הרביתי לקנות מתירושן.

ערב אחד עם־דמדומים, במרום־הוללותה של עונת הקרניבל, פגשתי בידידי. בחמימות־יתר קדמוני, באשר כבר הרבה לשתות. עֵרב־מלבושים לבש האיש; חליפת־פסים הדוקה היתה לבשרו והמצנפת המהודרת ועדוּית־פעמונים חבושה לראשו. כה שמחתי לראותו עד אשר דמיתי כי לעולם לא ארפה ידי מידו.

עניתי ואמרתי – “פורטונטו יקירי, מה־אוּשרתי לפגשך, מה־טובו פניך היום. אך הנה חבית קבלתי אשר כחבית־אַמונטלדוֹ תתואר, ואני – ספקותי עמי”.

“איך־זה?” אמר הוא, “חבית? אמונטלדו? אי־אפשר! ובעצם הקרניבל!”

“ספקותי עמי”, השיבותי; “ואני נואלתי לשלם את מלוא המחיר היאות ליין־אמונטלדו מבלי אשר אוָעץ בך, לא יכולתי למצאך, ויראתי פן תאבד ממני מקנת־כסף נאה”.

“אמונטלדו!”

"ספקותי עמי! "

“אמונטלדו!”

“ועלי להפיגם”.

“אמונטלדו!”

"יען אשר עסוק אתה, שם אני את פני אל לוְּקרזי. אם יש מי אשר חיך טועם לו הלא זה האיש. הוא יאמר לי – "

“לוקרזי לא יבדיל בין אמונטלדו לבין שֶרי”.

“ובכל זאת יש שוטים אשר יגידו כי אין טעמו נופל משלך”.

“בוא והלכנו”.

“אנה?”

“אל מרתפיך”.

"אנא, ידידי; אין את נפשי להיות למעמסה על טוב־מזגך. הדעת נותנת כי ראיון לך עם מי. לוקרזי – "

“אין לי ראיון עם איש; – בוא”.

“אני, ידידי, לא לזאת אני דואג, כי אם לצנה הקשה המציקתך. טחובים הם המרתפים לבלי־שאת גם מצופּים נֶתֶר כתליהם”.

הבה נלך, חרף זאת. הצנה רק מצער היא. אמונטלדו. שולל הוליכוך. ואשר ללוקרזי, הן לא יוכל להבחין בין שרי לאמונטלדר".

עודו מדבר תפס פורטונטו בזרועי; ואחר אשר עטיתי מסוה־משי שחור והתעטפתי בבִרְכִּיָה1, הנחתי לו להבהילני אל ארמוני.

מאנשי־המשק לא היה איש בבית; כולם חמקו לחוֹג כּדת. הודעתים כי לא אשוב עד הבוקר, וברורות צויתים אשר לא ימושו מן הבית. היטב ידעתי כי צווּיים אלה דים להבטיח את העלמם, כולם כאיש אחד, אך אהפוך אני את גבי.

מנברשות־האַבטי2 של המשרתים לקחתי שני אוּדים ואחר תתי אחד מהם לפורטונטו נהגתיו דרך כמה מערכות־חדרים אל הקמוֹרה הפונה אל המרתפים. ירדתי בגרם־מדרגות ארוך ופתלתל, ובקשתיו אשר יזהר ברדתו אחרי. לאחרונה הגענו אל מצב המדרגות ורגלינו עמדו על הקרקעית הטחובה של מערות־הקברים אשר לבית מוֹנְטְרֶסוֹר.

כושלים היו צעדי ידידי, ובלכתי קשקשו הפעמונים אשר על מצנפתו.

“החבית?” אמר.

“הלאה מזה”, אמרתי, “אבל ראה־נא את לובן־המַטווה המבהיק מקירות־נקרה אלה”.

הוא פנה אלי והביט בי בשתי עינים קרומות הרועפות ליחת־שכרון.

“נתר?”, שאל לבסוף.

“נתר”. השיבותי, המכבר אחז בך השעול הזה?"

“אוה! אוה! אוה! – אוה! אוה! אוה! – אוה! אוה! אוה! – אוה! אוה! אוה! – אוה! אוה! אוה!”

דקות רבות נבצר מרעי לענותי דבר.

“אין דבר”, אמר, לאחרונה.

“בוא”, אמרתי, כחורץ משפט, "נשוב על עקבותינו. יקרה היא בריאותך. עשיר עתה , נכבד, נערץ, אהוב; מאושר אתה, כאשר הייתי גם אני בשכבר־הימים. איש כערכך – יורגש בחסרונו. אשר לי – מי אני ומה אני, נשוב על עקבותנו. תֶחלה, ואני לא אוכל שאת את האשמה. מלבד זאת, הן גם לוקרזי – "

“הרף”, אמר; אך דבר־הבל הוא השעול הזה; הרוג לא יהרגני, ובו לא אמות".

“אמת – אמת”, השיבותי; “ואכן לא היה כלל את נפשי להפיל עליך אימת־שוא – אולם שומה עליך להשמר כיאות. גֶמע מיין־מדוֹק זה יהי לנו למגן מפני הטחב”.

ובזאת כּרתּי את צוארו של בקבוק אשר הוצאתיו מתוך שורה ארוכה של בני־מינו, שמונחים היו על מצע העובש.

“שתה”, אמרתי, ואושיט לו את היין.

הוא קרץ בעינו והגיש את הבקבוק אל שפתיו. הכה והניע לי ראשו דרך־רעות, ופעמוניו מקשקשים.

“אשתה” אמר, “למתים הנחים סביבנו”.

“ואני לאורך־ימיך אשתה”.

שוב אחז בזרועי ונמשיך בדרכנו.

“נרחבים הם”, אמר, “אלה המרתפים”.

“גדולה היתה משפחת מונטרסור”, השיבותי, “ורבים בניה”.

“נשכחה ממני דמות שלטכם”.

“רגל־אדירים זהובה של אדם, על רקע תכלת; הרגל רומסת נחש אשר עקציו בעקב”.

“והאמרה?”

''Nemo me impune Lacessit''.

“יפה!” אמר.

היין נוצץ בעיניו והפעמונים קשקשו. גם את דמיוני אני החם המדוֹק. עברנו בין סוללות ארוכות של שלדים, אשר חביות וחביונות מבצבצות מתוכן פה ושם, ונהרוס לבוא אל חביון־מעמקיהן של המערות. שוב עמדתי, וזאת הפעם הרחבתי עוז לתפוס בזרוע פורטונטו מעל למרפקו.

“הנתר”, אמרתי; “ראה כי רב הוא. כטחָבִית דבק הוא בכּפּוֹת. מתחת לאפיק הנהר הננו. נטפי הטחב חודרים לעצמות. בוא נשובה בטרם אחרנו את המועד. שעולך –”

“דבר־הבל הוא זה”, אמר; “הבה ונלכה. אבל קודם, עוד גמיעה מיין־המדוֹק”.

גדעתי צלוחית של יין דִי־גִרַב ואושיטנה לו. הוא עֵרָה אותה בלגימה אחת. עיניו ברקו עזות. הוא צחק, ובתנועה אשר פשרה נפלא ממני זרק את הבקבוק רוֹמה.

נפתע התבוננתי בו, הוא חזר על התנועה. משונה היתה.

“לא תפסת?” אמר.

“לא”, השבתי,

“אם־כן לא מן האגודה הנך”.

“מה הדבר?”

“אין אתה נמנה על הבונים־החפשים”.

“כן, כן”, אמרתי; “כן, כן”.

“אתה? לא יוכל היות! בונה?”

“בונה!” השיבותי.

“תן אות”, אמר, “תן אות”.

“הנה זהו”, עניתי, בהעלותי כף־סידים מתחת לקפלי ברכִּיָתי.

“לצון אתה חומד לך”, קרא בהרתעו כמה צעדים לאחוריו. “אולם הבה ונלכה אל האמונטלדו”.

“לוּ יהי כדבריך”, אמרתי, החזרתי את הכלי אל מתחת לבגד, ואושיט לו שוב את זרועי. הוא נשען עליה בכובד־גופו. המשכנו בחפוש האמונטלדו. עברנו שלשלת של קשתות נמוכות, ירדנו, הוספנו ללכת, ואחר אשר ירדנו שוב הגענו אל כּוּך עמוק, אשר באוירו הרע לא בערה עוד אש־אוּדינו ורק לחש לחשה.

בקצה הכוך נתגלה כוך צר עוד יותר, שרידי־אדם צבוּרים היו לאורך כתליו ומִתָּלְלים עד לכפּת־הקמרון, כמתכונת מערות־הקברים הגדולות אשר בפריס. שלש מפאות הכוך עדין מקושטות היו כמתואר. מן הפאה הרביעית השלכו העצמות מטה ונפזרו על הארץ, ובמקום אחד היו לתל קטן. בתוך הכותל אשר נגול ככה עקב הרגזת העצמות ראינו כוך – או מבוא – חבוי עוד יותר, עמקו כשתי אמות, כאמה ומחצית האמה רחבו, כשליש גבהו, נראה היה שלא נבנה זה לאיזה צורך מיוחד לעצמו, כי אם חוצץ היה בין שתים מאוֹמנוֹת־הענק אשר לתקרה של מערות־הקברים, ומאחריו נצב אחד מכתלי השחם המוצק הגובלים אותן.

לשוא נסה פורטונטו להגיה את עמקו של הכוך בהרימו את אוּדוֹ העומם. את אחריתו לא האיר לנו האור הרפה.

“הכנס”, אמרתי; “פה הוא יין־האמונטלדו, אשר ללוק־רזי –”

“נבער־מדעת הוא הלז”, הפסיקני חברי, בגששו את דרכו קדימה, ואני אחריו בסמוך. רגע – והגיע אל קצה הכוך, וכמצאו את הסלע והנהו שׂך את דרכו עמד על עמדו במבוכת־כסילים. עוד רגע – ואל סלע־השחם רתקתיו באזיקים. שני נזמי ברזל תקועים היו באבן, מרחק אמה בין האחד למשנהו. שלשלת קצרה תלויה היתה באחד, מנעול – במשנהו. אחרי אשר הטלתי את הרתוקות סביב מתניו, סגרתי עליו בכהרף־עין. נדהם היה מעמוד על נפשו. שלפתי את המפתח מחור המנעול וכוננתי צעדי חוצה־לכוך.

“העבר ידך”, אמרתי, “על הכותל; לא תוכל לבלי הרגש בנתר. אכן, רב במאד הוא הטחב. עוד הפעם אתחנן לפניך: שוב! מאנת? אם־כן נאלץ אני גם נאלץ לעזבך. אך עוד עלי לעשות עמך את כל החסדים הקטנים אשר לאל־ידי לעשותם”.

“יין־האמונטלדו”, צווח ידידי, אשר טרם שבו אליו חושיו הנרעשים.

"אמנם כן, נעניתי; “יין־האמונטלדו”.

באמרי זאת נברתי בגל העצמות אשר עליו כבר דברתי. השלכתין לצדדים, ומהרה התגלו אבני־בנין וחומר. באלה, ובעזרת כף־הסידים אשר עמי, החלותי לסכּור את פי הכוך בכל מאודי.

אך הנחתי את מדבּך3־האבנים הראשון גליתי כי פג הרבה משכרונו של פורטונטו. כאות ראשון לכך עלה קול־נהי רפה מעומק הכוך. לא היה זה קולו של איש שכור. אחר באה שתיקה ארוכה ועקשנית. הנחתי את המדבך השני, ואת השלישי, ואת הרביעי; ומאז שמעתי את רתותי־החימה של השלשלת, דקות־מספר נמשך הרעש, ולמען הקשב בנחת־יתר חדלתי מטרחי, ואשב לי על העצמות. כאשר שכך הצלצול לאחרונה, שבתי ואוחז בכף־הסידים, ובלי־הפוגה עבדתי ואשלים את המדבך החמשי, הששי והשביעי. עתה היה גובה הקיר כגובה חזי כמעט. שוב נחתי, ובהרימי את האוּד מעל לרבדי האבנים הטלתי כמה קרני־אור על הדמות אשר בפנים.

פֶּרץ קולות־צוחה חדים, אשר ניתך פתע מגרון הדמות הרתוקה, כמו הדפני־אחור בזעם. רגע קל לא ידעתי נפשי וארעד. בהוציאי את דקרי מנרתיקו החלותי מגשש בו סביב הפתח. אולם כהרף־עין התעשתי ואתחזק. שמתי ידי על אבניהן האיתנות של מערות־הקברים וירוח לי. שבתי ואקרב אל הכותל; עניתי ליללת האיש אשר שווע. עניתי כהד, אהי לו לעזר, גם עלו יללותי על יללותיו במספר ובכוח. כזאת עשיתי, והמשווע נאלם דום.

שעת־חצות היתה, ומלאכתי קרבה אל קצה. השלמתי את המדבך השמיני, את התשיעי, ואת העשירי. התימותי חלק מן האחד־עשר, הוא האחרון; רק עוד אבן אחת בלבד היתה לפני להציבה ולקבעה. ביגיעה רבה גוללתיה וארימנה, עודי עמל להניחה על המקום היעוד לה – עלה מתוך הכוך קול־צחוק כבוש אשר לשמעו סמרו שערות ראשי. ואחר הצחוק נשמע קול־יגונים, אשר בקושי הכרתי בו את קול פורטונטו האציל. והקול אמר –

"חה! חה! חה! – חי! חי! חי! – אכן, מהתלה טובה מאד היא זו – לצון נפלא. עד־בלי־די נצחק על כך בארמון – חי! חי! חי! – על כוסותינו־יין – חי! חי! חי! "

“יין־אמונטלדו!” אמרתי.

“חי! חי! חי! – אמנם כן, יין־האמונטלדו. אבל האין השעה מאוחרת כבר? האין הם מחכים לנו בארמון, הגבירה פורטונטו וכל השאר? נקום והלכנו?”

“כן”, אמרתי, “נקום והלכנו”.

למען האלהים ואהבתו, מונטרסוֹר!”

“כן”, אמרתי, למען האלהים ואהבתו!"

אך שוא צפיתי למענה על המלים האלו. רוחי קצרה. קראתי בקול –

“פורטונטו!”

אין עונה. קראתי שוב –

“פורטונטו!”,

אין עונה עוד. בעד הסדק הנשאר דחקתי לפיד ואטילנו לכוך. רק קול קשקוש פעמונים בא בתשובה. לבי נעכר; טחב מערות־הקברים הוא אשר עכרהו. חשתי לכלות את פעולתי. הצבתי את האבן האחרונה הכן על מקומה ואקבענה קבוע היטב. אצל מדבכי־האבן החדשים שבתי והקימותי את סוללות העצמות הישנה. יובל־שנים עבר וילוד־אשה לא הרגיזן. In pace reqiescat.



  1. בִּרְכִּיָה – בגד־גברים היורד עד הברכים, ומקובל היה במאה הי“ח ובראשית הי”ט.  ↩

  2. אַבְטִי – בליטה היוצאת מהכתל סמוך לחלון, ומשמשת משען או מסעד.  ↩

  3. מִדְבָּךְ – שורת נדבכים.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2670 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!