רקע
נורית גוברין
לא בחלל הריק: ספרות בהקשריה

 

א. חילופי הטעם במחקר    🔗

לפני עשרים וחמש שנים התחלתי את עבודתי בהוראה בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל־אביב. פעמיים בכל שנה, בתחילת כל קורס, אני מתייצבת בפני תלמידי ושוטחת בפניהם את ה“אני מאמין” שלי בהוראה ובמחקר.

“תאריך עגול” זה, מזמין, אם לא מחייב, “סכום־ביניים”, שיש בו כדי לעמוד על טיבה, צדקתה ופירותיה של הדרך בעבר, ועל כיווני המשכה בעתיד.

“אני מאמין” זה, עבר, כצפוי, גלגולים שונים, אך ביסודו נשאר אותו “גרעין קשה”, שאותו נשאתי עמי כשעליתי לראשונה על הקתדרה, והוא משמש בסיס אידיאולוגי לדרכי במחקר ובהוראה כל השנים. ראשיתו בניסוחים מהוססים, אינטואיטיביים בעיקרם, והמשכו כמשנה סדורה מבוססת ומנומקת, כאחת האופציות המרכזיות המשמשות במחקר הספרות. במרכזו האמונה וההכרה, שהספרות העברית צריכה להיחקר בהקשריה הרחבים: ההיסטוריים, החברתיים, התרבותיים והאישיים, ושאין לנתקה מהם ולהתבונן בה במבודד. הביוגרפיה של היוצר ושל היצירה, נתפסת במובנה הרחב ביותר: לא רק הביוגרפיה האישית המצומצמת, אלא גם הביוגרפיה הרוחנית של היוצר ותקופתו. כלל ההשפעות הרוחניות שהשפיעו עליו והרקע ההיסטורי, החברתי והתרבותי שמתוכו נכתבה יצירתו.

הנחת־היסוד, היא, אפוא, כי הספרות בכלל והספרות העברית במיוחד, אינה הקבץ מקרי של יצירות טובות יותר ופחות, ואף אינה מכלול אסתטי אוטונומי, אלא היא מקיימת מערכת מורכבת של קשרים דו־צדדיים עם המציאות שמתוכה נוצרה. זו היא גישה גנטית וקונטקסטואלית בעת ובעונה אחת. מצד אחד, השאיפה לתאר את תהליכי ההיווצרות וההתעצבות של יצירת הספרות מתוך החומרים ההיסטוריים, הביוגרפיים, החברתיים, הספרותיים והרוחניים שביסודה. מצד שני, הרצון לתאר, למקם ולפרש את יצירת הספרות המוגמרת כחלק ממערכת תרבותית רחבה, כדיוקן של מציאות, כתגובה עליה וככוח פועל ומשפיע.

היצירה הספרותית צומחת מתוך המציאות החברתית שבתוכה נוצרה, מושפעת ממנה ומשפיעה עליה, אבל אין היא משקפת אותה ישירות. היחסים בין הספרות לבין המציאות, ובין הביוגרפיה לבין היצירה, הם תמיד מורכבים ומסובכים, ושונים מיוצר ליוצר ומיצירה ליצירה. הכלל הוא: הכרת הקשרים וההקשרים הללו אינה ערובה להבנת היצירה, ובוודאי שאינה תחליף לה, אבל היא תנאי קודם והכרחי להבנתה, ובלעדיה תהיה הבנתה פגומה וחסרה.

יש לחזור ולתאר את האווירה בשנות השישים במחקר הספרות העברית, כדי להבין עד כמה היה קשה באותן שנים ראשונות לדבוק בתפיסה זו, שהיום חזרה וכבשה מחדש את מקומה בכותל־המזרח של מחקר הספרות בכלל, ובספרות העברית במיוחד, בבחינת מובן מאליו, כאחת הדרכים המרכזיות אם לא כדרך־המלך שלה.

בשנות השישים נתנה את הטון בארץ שיטת ה־“Close Reading״, שדרשה לבודד את היצירה מהקשריה ובעיקר, להעמיד את האינטרפרטציה במרכז. שיטה זו הגיעה מאסכולת ה־”New–Criticism" האמריקנית ומאסכולת המחקר השוויצרי של שטייגר.

היתה זו תגובה שכנגד לשיטות הקודמות, ההיסטוריות, הפילולוגיות והגנטיות, שהפכו את יצירות הספרות לדוקומנטים ולמקורות, כאמצעי־עזר לשחזור העבר ההיסטורי. היתה זו ריאקציה לקיצוניות שאליה הגיעו אסכולות אלה, שראו את היצירה הספרותית אספקלריה בלבד לחיי דורה, ואת עיקר תפקידו של המחקר בחקירת הרקע ההיסטורי של היצירה והרקע הביוגרפי של מחברה. בעלי האסכולה החדשה קראו תיגר על השימוש בכל המתודות החיצוניות הדנות ביצירה השירית ותבעו לחקור את היצירה מתוכה, כחיזיון בפני עצמו, על פי חוקיותה הפנימית בלבד. במרכז הועמדו הביטוי הלשוני המיוחד של השירה והאינטרפרטציה של היצירה האחת.

הקיצוניים שבין מצדדי השיטה דרשו לסלק לחלוטין את המחבר מיצירתו, לוותר על ההתחקות אחר שורשי הרקע ההיסטורי, התרבותי והחברתי שלה, להתעלם ממקורותיה, להזניח את ההשוואות, ולא לעסוק בשאלת התקבלותה בדורה ובדורות. כל אלה, לדעתם, הם עיסוקים בלתי רלוונטיים להבנת ייחודה של היצירה.

בתוך אווירה זו החל להופיע לקראת סוף שנות ה־60 ‘הספרות, רבעון למדע הספרות’ (אביב 1968), שהשפעתו היתה ניכרת ורבה מאוד. אמנם, כתב־עת זה נתן ביטוי לאסכולות שונות במחקר הספרות הכללית והעברית, אבל העדפותיו היו ברורות.

ב“סכמה של תחומי מדע הספרות” ששורטטה בפתח המאמר הפרוגרמטי “על תחומי מדע הספרות”, הבחין העורך בנימין הרושובסקי, במידה רבה בעקבות צמד החוקרים וולק־וורן, בין “התחומים הפנימיים” של מדע הספרות לבין “תחומי הבסיס”, ה“רקע” ו“המקצועות השייכים”. במסגרת זו זכה תחום האינטרפרטציה של “היצירה האחת” לחשיבות מיוחדת, הן כאינטרפרטציה המשמשת תכלית לעצמה, והן כזו המשמשת בסיס לבניית תיאוריות כלליות. “תחומי הבסיס”, לעומת זאת, נתפסו בפירוש ובהדגשה כתחומים שוליים, ובכלל זה לא רק הביבליוגרפיה, אלא גם הביוגרפיה והטקסטולוגיה. אלה הם מקצועות־עזר הנסבלים בקושי, מתוך רחמים, ש“אין טעם לגרשם ממדע הספרות, כמקובל לעתים, שכן אין לשייכם לשום מדע אחר, ובלעדיהם נמצא מדע הספרות לקוי”.

כידוע, רוח־התקופה נישאת בעיקרה לא על ידי נותני הטון, אלא כמקובל על ידי תלמידיהם ותלמידי־תלמידיהם, שדבקותם בשיטה היתה, כצפוי, קיצונית יותר מרבותיהם, והם האחראים במידה רבה לאווירה הכוללת ול“מצב־המחקר”. וכך קרה, שניתוח היצירה האחת, בוּדד, נּותק מזמנו וממקומו והופקר לשרירות־טעמו הסובייקטיבי החפשי של פרשנו. בכתבי־העת של התקופה רבו האינטרפרטציות של שיר מתוכו, עד כדי יצירת פארודיה על סוג ספרותי מחקרי זה. מן הקתדראות באוניברסיטאות ירדה השיטה ונתגלגלה לבתי־הספר התיכוניים. על התלמידים נאסר באיסור חמור על ידי מוריהם, לעסוק בתולדותיו של יוצר, ואין צורך לומר, בכוונותיו. דורות של תלמידים עברו מעין “שטיפת מוח” שלפיה אין ההיכרות של הרקע ההיסטורי והאישי נחוצה להבנת היצירה, ואדרבה היא מיותרת ואף מזיקה. התלמידים ומוריהם, ועמם יחד הקהל הרחב המשכיל, דנו ביצירות ספרות, והמדובר לא רק בשיר הלירי, אלא גם בפרוזה לסוגיה, במנותק מכל הקשר שהוא, כגישה יחידה ובלעדית במחקר הספרות. כצפוי הגיעו הללו עד מהרה להבנות מוזרות ואף אבסורדיות.

ההרגשה בנזקיה של השיטה, ובצורך במפנה, גם היא שילוב של ההשפעות מבחוץ וההתפתחות מבפנים. ראשי ה־“New Criticism” שראו את הפירות הבאושים שהצמיחה שיטתם שהצליחה יותר מדי, היו מן הראשונים שחזרו בהם, ולאחר זמן הלכו גם אחרים בעקבותיהם. חזרה זו מטבעה שאינה נעשית מיד אלא לוקחת זמן, גם משום שקשה למי שחונך על צדקתה של אסכולה אחת לשנות את הרגליו, להודות בטעותו ולסגל לו אחרת, ודרושה הכשרת לבבות חדשה והקמת דור חדש של תלמידים, שיעשו נפשות לשיטה החדשה, והישגיה במחקר יהיו אכן ניכרים ומשכנעים.

החזרה אל מחקר הספרות מתוך הקשריו, אמנם התבססה בעיקרה על אותן הנחות יסוד קודמות, על ההתפתחויות שחלו בתחומי מדע שונים, אבל המחקר עצמו היה שונה מאוד מהמחקר ההיסטורי־פילולוגי־גנטי התמים הקודם. שוני זה התבטא בין השאר במודעות שלא לחזור על שגיאות העבר, להימלט מסכנותיה של השיטה, ובעיקר להבין את מורכבות היחסים בין הספרות לתחומים השונים המשפיעים עליה ושמתוכם נוצרה.

הדוגמה של עלייתו ונפילתו של ה־“New Criticism” היא בולטת ובוטה, אך, כמובן, אינה יחידה. אבל מכיוון שאין זו סקירה על תולדות מחקר הספרות העברית וכיווניו, אלא וידוי אישי קטן על דרכי במחקר ובהוראה, אני רואה את עצמי פטורה מלסקור, להוכיח ולהדגים תהליך זה של התחלפות מתמדת של שיטות מחקר, ורישומה של כל שיטה ומונחיה על הישגיו הממשיים של מחקר הספרות העברית.

אווירה עוינת זו למחקר הספרות בהקשריו ההיסטוריים, החברתיים והתרבותיים, שאפיינה את תחילת עבודתי בהוראה ובמחקר בשנות השישים, השתנתה עם עליית אסכולות חדשות בחקר הספרות בספרויות המערב. כזו היא, למשל, הפתיחות המחודשת להיסטוריה של הספרות לסוגיה, שביטויה הבולט ביותר הוא באנתולוגיה שערך ראלף כהן: “New Direction in Literary History, (London, 1974)”; כאלה הן התפיסות המרכסיסטיות המודרניות לסוגיהן באירופה ובארה"ב הקשורות בשמם של לוסיאן גולדמן, טרי איגלטון ופרידריך ג’יימסון. וכך היא גם “תורת ההתקבלות” (של יאוס וממשיכיו).

שינוי זה מעוינות (בשנות השישים), לסובלנות ולהבנה (בשנות השבעים), לאימוץ ולהכרה (בשנות השמונים), שהגיע גם למחקר הספרות העברית, הושפע, כצפוי, לא רק מגורמי־חוץ אלא גם מגורמי־פנים. המאורעות ההיסטוריים שעברו על מדינת ישראל, ובמיוחד מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון, הגבירו את מעורבותה של הספרות בחיים, והבליטו את חוסר האפשרות לדון בה במבודד.

תקצר היריעה מלמנות את שמות הספרים והמחקרים שהופיעו בשנים האחרונות, המשקפים תפיסות אלה ובראשם: חמשת הכרכים של ‘הסיפורת העברית 1980–1880’ ו’יצירות ונמעניהן: ארבעה פרקים בתורת ההתקבלות' (1987), מאת גרשון שקד; ו’בודדים במועדם' (1987), מאת דן מירון.


 

ב. הביוגרפיה כמקרה־מבחן    🔗

בשנים האחרונות ניכרת בין חוקרי הספרות בעולם מגמה ברורה של חזרה אל הספרות בהקשריה הרחבים ובראשם ההקשר הביוגרפי.

כשם שה־“New–Criticism” ומקביליו שימשו קודם כדוגמה לדומיננטיות של שיטת מחקר אחת, כך ישמש כעת הז’אנר של הביוגרפיה, כדוגמה, וכמקרה־מבחן לשינוי שחל ביחס אל מחקר היצירה ויוצרה, תחילה שם, בעולם הגדול, ולאחר מכן, כצפוי גם כאן, בתחום הספרות העברית.

בעוד שבעולם הגדול נמשכה ללא הרף כתיבת הביוגרפיה, גם בשעה שמניותיה היו בשפל המדרגה, נפסקה כמעט לחלוטין הופעתה בתחום מחקר הספרות העברית. אלפי מחקרים ומאמרים נכתבו על ביאליק ועגנון, אבל עדיין אין בנמצא ביוגרפיה מדעית, ולא כל שכן מונוגרפיה עליהם ועל יצירתם (אם כי, ראוי לציין את עבודות התשתית החשובות של לחובר ושל א. באנד).1

מתנגדי הביוגרפיה במחקר הספרות העברית, רובם אינם טורחים לנמק את הסתייגותם ממנה בנימוקים עקרוניים של ממש, ונאחזים בפרט אחד מתוך מפעלו המחקרי האדיר של יוסף קלוזנר בהקמת הבסיס לבניין הגדול של תולדות הספרות, כדי לנגח את השיטה כולה “עד עולם”. “כשל קלוזנרי” מגוחך זה, הוא אותה תפיסה פשטנית ותמימה שלו, שלפיה הוריו של “אדם יוצא מן הכלל” חייבים להיות “שני הפכים”. דבקותו בגישה זו היתה כה קיצונית, עד שגם בשעה שלא היו לו ידיעות על אחד ההורים, “שיחזר” או “השלים” אותן בהתאם לסכימה קבועה זו שלו.

אין צורך לומר, שהתפיסה הביוגרפיסטית התמימה של קלוזנר היתה ברוח תקופתו, ולא כאן המקום להדגיש את ערכו וחשיבותו למחקר הספרות העברית עד היום, על אף “כשל ביוגרפי” זה. דחייה מוחלטת של הז’אנר הביוגרפי בהסתמך על סכנותיו להיקלע ל“כשל קלוזנרי” מסוג זה, המתחמקת מן ההתמודדות החזיתית העקרונית, ובוחרת דרכים קלות של היאחזות בחולשת הפרט הקיצוני והפיכתו למרכז עקרוני.

מן המפורסמות, שבמרבית הספרויות המערביות המפותחות, זוכים מרבית הסופרים, כולל גם כאלה שאינם מן השורה הראשונה, למערכת ענפה ומסועפת של מחקרי־תשתית, המבוססת על ההיכרות הרבה ביותר האפשרית עם היוצר וארכיונו, כלל יצירתו לנוסחיה, תקופתו, וההשפעות עליו.

רק סופרים עבריים מעטים זכו לפירורים מאותה מערכת הכרחית של מחקרי־תשתית. תחושת הסכנה שבניין מחקר הספרות העברית בנוי בחלקו על “כרעי תרנגולת” ועלול חלילה להתמוטט, משמשת ככוח־מניע במחקרי, בדרך ההוראה שלי ובמיוחד בהדרכת תלמידי המחקר שלהם אני מנסה להעביר תחושה זו עם מתן כלים נאותים להתמודד עמה ולהקטינה.


 

ג. מסכת והסתעפויותיה    🔗

ספרי ומחקרי הם חלקים בתכנית מחקר כוללת, שמטרתה למלא את החסר במחקר הספרות העברית, ואף להעלות נושאים ותחומי מחקר חדשים, כהמשך לדרכם ולמחקריהם של קודמי ושל עמיתי במחקר בעבר ובהווה.

מחקרים אלה נכתבים מתוך התפיסה הכוללת על הקשרים ההדדיים שבין הספרות העברית, לבין ההיסטוריה היהודית, הזרמים המרכזיים באידיאולוגיה הציונית, תהליכים בחברה היהודית בסוף המאה ה־19 וראשית המאה ה־20 במזרח־אירופה ובארץ־ישראל.

תפיסה עקרונית זו מתממשת בשורה של הנחות־עבודה, שיטות־מחקר ומסלולים מתודולוגיים, שבאמצעותם אני בוחנת, כהיסטוריונית של ספרות, את הספרות העברית שנוצרה במאה השנים האחרונות במרכזים השונים בגולה ובארץ־ישראל.

הנחת־היסוד היא, שהכרת הביוגרפיה של היוצר, מלבד העניין שיש בה כשלעצמה, היא כלי־עזר חשוב להבנת יצירתו. זאת משום שכל סופר נזקק באופן כזה או אחר לחומרי הביוגרפיה שלו כחומר־גלם ליצירתו, והבנתה מתחדדת מתוך ההשוואה עם המודלים המציאותיים ששימשו לה כמקור, ומתוך זיהוי המנגנון האמנותי (“המעבדה הפנימית”) שהפעיל היוצר בעיצובם הספרותי של מודלים אלה. הביוגרפיה היא מקור ככל מקור אחר ששוקע ביצירה: מקראי, ספרותי, לשוני וכו'. עם זאת, הקשר בין החומרים הביוגרפיים לבין גלגולם הספרותי, לעולם אינו ישיר או פשטני.

דוגמאות להפעלתה של שיטה זו מרוכזות בספרי ‘מפתחות’ (תשל"ח) כגון בפרקים על שופמן, דבורה בארון, יעקב רבינוביץ, נתן ביסטריצקי; וכן בסדרת המחקרים על סופרים כדמויות ביצירה הספרותית (א. ד. גורדון, ברנר, שופמן, ברש, ש. בן־ציון) ועוד.


 

ד. מונוגרפיות של יוצרים    🔗

על חסרונו של ז’אנר המונוגרפיה והכרחיותו כבר דובר לעיל, וכן על השתנות היחס אליו במחקר. יותר ויותר מסתמנת התפיסה ש“ההיאחזות ב’טקסט' ובו בלבד, היא נאיבית לא פחות מן האמונה שכל סודות היצירה ניתנים לגילוי באמצעות נבירה בנסיבות חייו של היוצר” (דן מירון, “שיחות פתיחה על אלתרמן”, ידיעות אחרונות, 7.9.1983).

הנחת היסוד היא, שתולדות חייו של היוצר, במובן הרחב ביותר, יש להן גם חשיבות רבה כשלעצמן, והדרמה של חייו ומאבקיו הרוחניים עם עצמו וסביבתו, מרתקת גם לגופה, ולא רק כאמצעי להבנה טובה יותר של היצירה הספרותית. מתוך נקודת מוצא זו, פרסמתי כמה מונוגרפיות כוללות על יוצרים מרכזיים יותר ומרכזיים פחות בספרות העברית. ביסודן הדגשת הקשר בין הנסיבות הביוגרפיות, ההיסטוריות, החברתיות והספרותיות שבהן צמח הסופר ופעל, לבין אופיה ומשמעותה של יצירתו.

שני החיבורים המרכזיים שלי בתחום זה הם ‘מאופק אל אופק. חייו ויצירתו של ג. שופמן’ (תשמ"ג), ו’המחצית הראשונה' מונוגרפיה על המחצית הראשונה העלומה בחייה וביצירתה של דבורה בארון, בצירוף כינוס ראשון של כל סיפוריה מתקופה זו (תשמ"ח).

הקישור בין הספרות לבין הביוגרפיה נערך במונוגרפיות אלה מתוך זהירות ומודעות לטיב הקשרים המורכבים ביניהן, בלא להשתמש ביצירות לצורך “מילוי פערים” בביוגרפיה, ובלא להסתמך על הביוגרפיה כמקור בלעדי להבנת היצירה.

אליהן מצטרפת שורה של מונוגרפיות קצרות יותר על סופרים כגון: ראובן פאהן, מ. ז. גולדבוים, ש. בין ציון, נחמה פוחצ’בסקי, אירה יאן, יעקב מלכוב.

בשנים האחרונות נתפרסמו כמה מונוגרפיות חשובות על סופרים עבריים, כביטוי לשינוי היחס לתחום זה, ובהמשך למחקרי אחרים ולמחקרי. ביניהן: על נתן אלתרמן (הכותבים: דן מירון; מנחם דורמן), אמיר גלבוע (הכותבת: אידה צורית); יעקב הורוביץ (רחל פרנקל); יעקב פיכמן (צבי לוז); אלכסנדר פן (חגית הלפרין), אם להזכיר כמה מן האחרונים בלבד. שילוב החומרים החוץ־ספרותיים עם השיטות הפנים־ספרותיות נתגלה כפורה ביותר. עם זאת, אין מנוס מן ההערה, שאין “קופצים” רבים על התחום המונוגרפי, לא כל כך בגלל ההערכה השנויה במחלוקת לסוג מחקר זה, אלא בעיקר בשל ההכרח להשקיע בו עבודה קשה ורבת־שנים.


 

ה. מפת־הספרות וחיים ספרותיים    🔗

על פי גישתי הקונטקסטואלית לחקר הספרות, כל יצירה וכל יוצר תופסים מקום במערכת ספרותית־תרבותית דינמית ומורכבת ביותר. במערכת זו קיימים מתחים בין מוקדי־כוח משפיעים, נורמות פואטיות מרכזיות ושוליות, מרכזים ראשיים ומשניים, אישים קובעי־טעם וממשיכים אפיגוניים, כתבי־עת דומיננטיים וצדדיים. זהו ריבוד של דורות ספרותיים הפועלים בעת ובעונה אחת, על רקע הנסיבות ההיסטוריות והחברתיות של זמנם.

אפשר לחלק את מחקרי בתחום זה של תיאור מפת־הספרות וחייה לחמישה תחומי משנה, שההפרדה בינם לבין עצמם ובינם לבין הסעיפים הקודמים לא תמיד חדה וברורה.

1. “פעילות ספרותית אינטנסיבית מתבטאת בשלושה: בחבורת סופרים, בקהל קוראים ובבמות לפירסום”, “כל שלושת התנאים נתקיימו באותן שנים במרכזים הספרותיים שבהם התנהלה הפעילות הספרותית” (‘תלישות והתחדשות’, 1985, עמ' 12).

תפיסה זו משמשת בסיס למחקרים רבים על צמיחתו של המרכז הספרותי בארץ־ישראל ועל מרכזים ספרותיים אחרים שהתקיימו במקביל לו.

מחקרי על כתב־העת ‘העומר’ (1972; 1980) מתאר במפורט את ניסיונו ההירואי והטראגי של ש. בן ציון “להעביר את המרכז הספרותי מתפוצות הגולה לארץ־ישראל”, באמצעות ייסודו של כתב־עת ספרותי־מדעי־פובליציסטי ברמה גבוהה, כמעין סניף של ‘השילוח’ וכהמשך ל“נוסח־אודסה”. ספרי ‘שרשים וצמרות’ (1981), מתאר את היחס השלילי לעלייה הראשונה, כאחד הגורמים שקבעו את זהותם העצמית ותודעתם הספרותית של אנשי העלייה השנייה והבאים אחריהם. הספר ‘מאורע ברנר’ (1985) שבו תואר אחד הוויכוחים העזים שהסעירו את ציבור הסופרים והקוראים בארץ־ישראל, הראה, כיצד הניסיון לפגוע בעצמאותם הרעיונית, פעל דווקא לגיבוש תודעתם הרוחנית, הלאומית והחילונית. ספרי ‘תלישות והתחדשות’ (1985) שהופיע גם באנגלית (1989, Alienation and Regeneration), יחד עם החוברת ‘הספרות הארץ־ישראלית בראשית ימי הישוב’ (תשמ"ה) מתארים מתוך פרספקטיבה רחבה את תהליך הסטת המרכז שהתחולל בספרות העברית ממזרח־אירופה לארץ ישראל. ההדגשה היא על גלגולם של דגמים ספרותיים והשינויים שחלו בהם בהקשר הארץ־ישראלי. במרכזו “דמות התלוש” שהוא הגיבור האופייני ביותר שהעמידה הספרות בגולה, והניסיון של הסופרים־העולים להשתחרר ממנה ולהציב תחתיה את דמות “העברי החדש”. הספר מבליט את “המילכוד הארץ־ישראלי” שנקלעו אליו, בשעה ש"סימני־התחייה״ עדיין אינם ניכרים, ואת ההתחבטות של כל אחד מן הסופרים בין “אמת מארץ־ישראל” לבין החשש “להוציא את דיבת הארץ רעה”. פרקי הספר מצביעים על דרכי ההתמודדות השונות של הסופרים בבואם לעצב את המציאות הארץ־ישראלית ביצירתם.

בספר ‘דבש מסלע’ (1989) נפרשה תמונה רחבה ובלתי־ידועה ברובה, של המציאות הספרותית בארץ־ישראל על מלחמת העולם הראשונה, על היחסים המורכבים שהתקיימו בה בין החזון לקשיי המציאות, באמצעות דיון בשורה ארוכה ומגוונת של אישים ויצירות, כתבי־עת ופרשיות ספרותיות.

בד בבד עם מחקר אינטנסיבי של צמיחת המרכז הספרותי בארץ־ישראל, הקדשתי מחקרים לא־מעטים למרכזים נוספים שבהם התקיימה הספרות העברית בראשית המאה. על המרכז בגאליציה, באמצעות חייהם ויצירתם של ראובן פאהן (1969) וג. שופמן; על המרכז בווילנה, באמצעות הדיון בחייה וביצירתה של דבורה בארון; ועל החיים הספרותיים בברלין שהתרכזו סביב דמותו של ראובן בריינין, במאמר “שיח סופרים” (1984) באמצעות מכתב לא נודע של ברנר. סדרת מאמרים מיוחדת שלי דנה בתיאור כיווני התפתחותו של המרכז הספרותי העברי בארה“ב ובשאלת ה”אמריקניות" בספרות העברית.2

2. חטיבה נכבדה במחקרי עוסקת בתיאורם של כתבי־עת ספרותיים, מתוך “ההכרה בחשיבותם כזירה שמתחוללות בה ההתרחשויות המרכזיות והתהליכים המשפיעים על מהלכה של הספרות ועל אופיה” (“המוזות והתותחים”, נכלל בספר זה). ניסוח עקרוני של חשיבות כתבי־העת להבנת מפת־הספרות וחייה, מצוי במבוא לקובץ ‘מאניפסטים ספרותיים’ (1984) בעריכתי (נכלל בספר זה):

“תולדות הספרות העברית הן במידה רבה כתבי־העת הספרותיים שלה, ומהלכה נקבע במידה רבה מכתב־עת אחד לחברו. גם בשעה שמדובר בקבצים חד־פעמיים, שתפוצתם מוגבלת וחוג קוראיהם צר, גם אז יש להם השפעה.”

כתב־העת הספרותי הוא יחידה קולקטיבית בעלת קיום עצמאי, שלו חוקיות משלו, והוא משמש גורם בעל חשיבות ומשקל בתוך המערכת הספרותית הכוללת, כמו גם בחיי היוצר היחיד ויצירתו. נקודת־המוצא היא שכתב־העת הוא אחד הגילויים המובהקים ביותר של השילוב בין מרבית הכוחות הפועלים במערכת הספרותית הכוללת.

שני מסלולים למחקרי על כתבי־העת: המונוגרפיות העצמאיות והמונוגרפיות שהן פרקים במסגרת מחקרים מקיפים יותר על עורכיהם.

מקום מיוחד תופס בהקשר זה הקובץ ‘מאניפסטים ספרותיים’, שהופיע בעריכתי בשנת תשמ"ד (במהדורה שנייה ומורחבת), הכולל כ–150 צילומים של מאניפסטים של כתבי־עת בשנים 1981–1821. המבוא ממקד, אולי לראשונה, את תשומת־הלב בז’אנר זה של המאניפסט הספרותי. הדגמת חוקיותו על הקבוע והמשתנה שבו נעשתה במאמר מיוחד (1989).

3. מחקר הספרות בהקשריה, בא לידי ביטוי בקבוצת מחקרי שבהם נחשפות מערכות יחסים אישיים וספרותיים בין סופרים לבין עצמם. מחקרים אלה מתארים את המגע החי בין סופרים כחלק מעולמם הרוחני ומן ההשפעות הפועלות עליהם, כמקור לחומרי־היצירה וכחלק ממערכות רחבות יותר של חיים ספרותיים, פולמוסים, התארגנויות אסכולתיות ודוריות.

במחקרים אלא בודדו “זוגות” סופרים, תוך התחקות על מסכת יחסי־הגומלים ויחסי־הכוחות האישיים והספרותיים ביניהם: שופמן וברנר, שופמן וטשרניחובסקי, שופמן וברדיצ’בסקי, שופמן וא"צ גרינברג; פיכמן ואלתרמן; נחום גוטמן וש. בן־ציון; אירה יאן וביאליק.

בתוך סדרת מחקרים זו, מתבלטת תבנית־היחסים שבין “גדול בדורו” לבין הנתונים להשפעתו, בין שהם בני־דורו ובין שהם צעירים ממנו. לדינמיקה הנוצרת ביניהם השפעה על הדור כולו ועל חייהם ויצירתם של הסופרים היחידים. לקבוצה זו שייכים מחקרי על השפעתו של ברדיצ’בסקי על אישי העלייה השנייה וסופריה; ועל השפעתו החיובית והשלילית כאחד של ברנר על בני־דורו ומעריציו.

4. נושא מיוחד בתחום זה, שיש בו לא רק חידוש אלא במידה רבה הליכה כנגד הזרם וכנגד מוסכמות הביקורת, והוא ממש מזמין אליה את חיציה, הוא סדרת מחקרי המתארת את בעיות עיצובה של דמות שבמציאות והפיכתה לדמות ספרותית, כחלק מאותו דו־שיח שבין סופרים לבין עצמם. מחקרים אלה מַפְנים את תשומת הלב להיקפה הנרחב של התופעה, ומנסחים את השאלות המהותיות שיש לשאול עליה. זהו נושא מוזנח ובלתי־נחשב במחקר, הנתפס כגובל ב“רכילות”, כמספק את יצר הסקרנות “הנמוך” והבלתי־מכובד.

גם כאן, נקודת המוצא שלי היא, שהדמות שבמציאות המשמשת כמודל לדמות שבספרות, היא חומר־הגלם של היצירה, ודינה כדין חומרי־הגלם האחרים ששוקעו בה. עיבודו, ניתוחו ופרשנותו מתחילים מרגע שנחשף המקור ונעשים באותם כלים של עיבוד המקורות האחרים שמהם ניזונה היצירה. הסופר נוהג תמיד חירות גמורה בדמות מן המציאות שגִלגל לתוך יצירתו, והיא מצטרפת לחוקיות הכוללת שלה ולמערך הכולל של דמויותיו. הכלל הוא, שהזיהוי בלבד אין בו ערובה להבנת הדמות, אבל בלעדיו בוודאי שתהא ההבנה חסרה הרבה.

בסדרה זו פורסמו מחקרי על דמויותיהם של ג. שופמן, אשר ברש, י. ח. ברנר וא.ד. גורדון, וגלגוליהן ביצירות הספרות בדורן ובדורות הבאים.

5. תיאור היחסים המורכבים בין סופרים משמש כמצע לאפיונם של תהליכים ספרותיים רחבים יותר, של חילופי דורות וטעמים, מאבקים פואטיים, רעיוניים ואישיים, בין קבוצות שונות בספרות העברית.

הז’אנר של הפולמוס שתואר בהרחבה בספרי ‘מאורע ברנר’, גם הוא חלק מאותה דינמיקה של חיי הספרות הסוערים, שהפולמוסים הספרותיים תופסים בתוכם מקום נכבד.

מחקרים נוספים שלי על פולמוסים בספרות העברית הם, למשל, הוויכוח של שופמן עם חבורת ‘כתובים’, שהמחיש את יחסיותו של מושג המודרניזם בספרות העברית; הוויכוח על המאסף ‘פמליה’ בעריכתו של ישראל כהן, שהדגים את הדינמיקה של התחלפות הדורות ואת התפקיד שממלאת האידיאולוגיה הפוליטית בתהליך זה, בד בבד עם ההעדפות האישיות; וכן הוויכוחים סביב מאמר הצומת של ברנר "הז’אנר הארץ־ישראלי ואביזריהו״.


 

ו. בין דרך־המלך לצדי־הדרכים    🔗

אחד העקרונות המנחים את עבודתי כהיסטוריונית של ספרות, הוא הצורך לבחון ולתאר את מפת־הספרות במלואה ובגיוונה, תוך הצגת שיאיה – גדולי הסופרים ויצירות המופת – בהקשר שמתוכו צמחו, הכולל גם סופרים ויצירות שחשיבותם משנית ושולית. בדרך זו אפשר לעמוד על יחסי הגומלין שבין המרכז לשוליים, מבלי לטשטש את הבדלי הערך והרמה שביניהם. בכך יש המשך לתפיסותיהם של מבקרים מרכזיים כיעקב רבינוביץ וכדב סדן. תפיסה זו הנחתה את מחקרי הראשונים בתחום זה של סופרים נידחים, ביניהם מ. ז. גולדבוים (1968) (נכלל בספר זה) וראובן פאהן (1969).

לימים נוסח עיקרון זה במפורש במבוא ל’דבש מסלע' (1989). פרקי הספר יש בהם דיון משולב בסוגים שונים של סופרים המתחלקים לארבע קבוצות: סופרים מרכזיים ומובהקים (ברדיצ’בסקי, עגנון, ש. בן־ציון); מספרים לעת־מצוא (מנחם אוסישקין, א. ד. גורדון, חמדה בן־יהודה, אירה יאן); סופרים שנשכחו (נחמה פוחצ’בסקי, ק. י. סילמן, י. צ. רמון); סופרים בלתי־ידועים (אריה יפה, יעקב מלכוב).

חישוף רבדים חדשים אלה במציאות המגוונת של התקופה, הביא לא רק אינפורמציה חדשה ותיקון שגיאות עובדתיות, אלא בעיקר גרם לשינוי ההכללות המקובלות במחקר תוך הצבעה על החשיבות של כיווני מחקר אלה.

אחת התגליות בסדרת מחקרים זו, היא גילוי סיפור מוקדם לא־ידוע של ש"י עגנון, השופך אור על התפתחות יצירתו על פיתוליה הרבים.3


 

ז. תולדות הביקורת וההתקבלות    🔗

מתוך העיקרון הבסיסי שהספרות אינה מתקיימת בחלל ריק, וכי התגובות עליה הן אחד הגורמים המעצבים את המערכת הספרותית ומשפיעים על הסופר היחיד ויצירתו, הקדשתי שורה של מחקרים לתולדותיה של הביקורת העברית. כל אחד ממחקרים אלה עוקב אחר השתלשלות הביקורת על יצירתו של סופר מסוים, מתאר ומסכם את הדרכים שבהן התקבלה יצירתו, הובנה והוערכה בתקופות שונות, ומהווה מפתח לגישה אל יצירתו ונקודת־מוצא להמשך הדיון בה. מחקרים אלה, בהצטרפם יחד, תורמים תרומה נכבדה ביותר להבנת התפתחותן של דרכי הדיון הביקורתי, מלמדים על חילופי המושגים והטעמים הספרותיים, ועל יחסיותן של מוסכמות בביקורת, ומסייעים להכרת הדורות השונים שפעלו בביקורת העברית במאה השנים האחרונות.

בקבצים בסדרה ‘פני הספרות’, מרוכז מבחר מייצג של דברי הפרשנות, הניתוח וההערכה העיקריים שנכתבו על מיטב היוצרים בספרות העברית במאה ה־20. שלושה קבצים בסדרה זו הופיעו בעריכתי: יעקב פיכמן (1971); מ. י. ברדיצ’בסקי (1973); ג. שופמן (1978).

מחקר נוסף שלי בתחום זה עוסק בביקורת המוקדמת על יצירתה של דבורה בארון, ושולב במונוגרפיה ‘המחצית הראשונה’. לקבוצה זו שייכת גם הסקירה המקיפה על אבי: “ישראל כהן בעיני הביקורת” (1980), הפותחת את ‘ספר היובל לישראל כהן’ שהופיע בעריכתי.4 במאמרַי על מורי ורבי דב סדן, נערכת התמודדות מזוויות שונות עם משנתו הביקורתית.5 תרומה נוספת לחקר הביקורת יש בשני המאספים שבעריכתי: ‘פלס – מחקרים בביקורת הספרות העברית’, שהוקדש לזכרו של מורי ש"י פנואלי (1980), ו’ערוגות' ב', שבו מחקרים ודברי זיכרונות על יעקב פיכמן (1977).

תשומת הלב לקשרים שבין הספרות היפה והביקורת, מתבטאת גם בסדרת מחקרים על יוצרים כמבקרים, ועל היחסים בין הפואטיקה המנוסחת של הסופר לבין מימושה או אי־מימושה ביצירתו.

פרשה בפני עצמה היא סדרת מחקרַי על ברנר כמבקר וכהוגה ספרותי, ועל השפעתו העצומה בדורו ומעבר לו. התיזה (1978), שמאמרו הידוע “הז’אנר הארץ־ישראלי ואביזריהו” שימש כגורם מרסן ומדכא בסיפורת העברית, וכי השפעתו בלמה ועיכבה את ההתמודדות הספרותית הישירה עם המציאות הארץ־ישראלית, מצאה לה לא מעט תומכים וממשיכים בשנים האחרונות. כהשלמה ניגודית לכך, משמש מחקר נוסף שבו הראיתי את הניגוד שבין גישתו העקרונית לבין עשייתו בפועל (1986). בחיי המעשה, היה ברנר מעודדה ומטפחה השקוד והנאמן ביותר של הסיפורת הארץ־ישראלית בפעילותו כמבקר, כעורך וכמו"ל. שני מחקרים אלה ואחרים מצטרפים להארה מורכבת של הפרדוקסליות הברנרית, כחלק ממחקר אינטנסיבי ורב־פנים בדמותו וביצירתו בדורו ולדורות.

*

דרכי במחקר ניזונה מדרכי בהוראה האוניברסיטאית ומשולבת בה. תלמידי לומדים להתנסות בדרכים השונות של חקר הספרות מתוך הקשריה, למקם את יצירות הספרות בתוך מערכת היסטורית־תרבותית רחבה, ולהכיר בחשיבותו של לימוד הרקע והנסיבות שמתוכם צומחת היצירה כאחד המפתחות להבנתה.

חשוון תשנ"א



  1. בינתיים פורסם הספר של דן לאור ‘חיי עגנון. ביוגרפיה’, הוצ' שוקן, תשנ"ח.  ↩

  2. מחקר זה ואחרים מסוגו כונסו בספרי ‘כתיבת הארץ, ארצות וערים על מפת הספרות העברית’, תשנ"ט  ↩

  3. סיפור זה לא נכלל משום־מה בספרו של דן לאור ‘חיי עגנון. ביוגרפיה’.  ↩

  4. הפרק על ‘פמליה’ מתוך מבוא זה נכלל בספר זה.  ↩

  5. מאמרים אלה נכללים בספר זה בשער מיוחד.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47967 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!