כל פעם שאני צופה בדמויות משיחיות על במת התיאטרון או על בד הראינוע, אינני יכול להסתלק מאיזה חשש טמיר – שמא אין חומר זה עשוי כלל לשמש נושא לגילום אמנותי־תיאטרוני. בדמויות אלו, שכל דור מוסיף עליהן טיף של גוון וטווה אל תוך מסכתן חוט זוהר משלו, יש מן הבלתי־נתפס, מן הבלתי־מסויים, וכל שאינו בר־תפיסה ובר־סיום – אינו גם בר־גילום. חיתוך פניהן ואבריהן ניגר ורופף ועשוי לקבל שנויים וקוי־השלמה אם ע“י גרעון ואם ע”י תוספת. אין לנו כמעט נקודת־אחיזה ספרותית או מסורתית, שתאיר את עינינו בכל הנוגע למראה פניו של מלך המשיח. כל המקורות מקוטעים וסותרים זה את זה. לא כל שכן שאין אנו יודעים מה מידה היא השליטה בו, – מידת הדין או מידת הרחמים או שתיהן כאחת. שלושה פרצופין, אם לא יותר, הלבישו למלך המשיח. בתקופת התלמוד ראוהו כמין אדם עליון היושב ברקיע אסור בשלשלאות ומחכה בכל יום לפקודה למען יפתח חרצובותיו ויגאל את העולם. בימי המסתורין בישראל הקיפוהו רזין דרזין והרחיקוהו מן השכל הפשוט וחלצו מעליו תכונות־אנוש. אולם העם לא שעה לדמות של דרשני התלמוד אף לא לסוד יודעי ח"ן, אלא יצר לו איקונין משלו: זאת היתה דמות־מלכות, נצר ממשפחת דוד המלך, סמל הטוב והחסד, ההוד והתפארת שבמלכות. כל המון הפרצופין האלה שטבעו בדמותו, לא היו מוגדרים ומסוימים ביותר. כל יפיה של דמות זו היה בזה שהקרינה חן לא־נתפס זה, חן עולם.
שעת לידתם של משיחים היא שעת בין השמשות בחיים, שעה, שפגעים, דם ואש ותימרות עשן מעיבים על העולם והיורה הרותחת של החטאים והעברות, חטאי הבריאה והאדם, עומדת להתפוצץ ולהחזיר את העולם לתוהו. אז, כשבני אדם עורגים ומשוועים לגואל, אשר יערום לערמה אחת את החובה־ללא־זכות של כל המין האנושי, ויטילנה, בבחינת “תשליך” גדול, אל תוך האוקינוס, או יטול את הזכות־ללא חובה ויעשנה כלבנת הספיר של הגאולה – באותה שעה מנצנץ המשיח, קן כל התפילות והכיסופים וטיפוחם. המשיח איננו יצירה מתוכנת ומאוזנת מעשה־חושב, לא גידול אורגני גידולו, – הוא מופיע, הוא זורח במאפליה הגדולה, פתאום, באורח לא־צִפּוּ־לו. הדמעות החמות מבשילות אותו, הידים הפצועות והזבות דם לשות אותו. וכשם שהמשאלות והרצונות מטושטשים, כך מטושטש גם המשיח, הנולד מהם. תכונת הטשטוש והעמעום הדבוקה בו במשיח קודם הופעתו עצמית היא לו, כשם שעצמית היא תכונת השקר והתרמית תולים בו לאחר הופעתו. כל משיח הוא בר־כוכבא בראשיתו ובר־כוזיבא בסופו. שער הדמעות והתפילה קודם שהוא מתגלה, וגרמא לאכזבות, שחיתות וקללות לאחר שנתגלה.
כך היה בתולדותינו תמיד. וכך נראה גם בתיאטרון. בשעה שהגולם – ובנידון זה מסמל הגולם את כל העולם – חולם דורות רבים בירכתי החיים על ביאת המשיח, דומה, כאילו כל העולם כולו נתלה בציציות החלום הזה והוא חי וקיים בזכותו; אולם משעה שדמות המשיח נקלפת ממעטה הערגון וההזיה ולובשת הויה מוחשית, מיד מזדווגת לה סיטרא דשקרא. בעל כרחנו אנו שואלים: הלזה יחלנו? הממנו סבר וסכוי לפדות העולם? לא יועילו כל מתת וכל חסד וכל כשרון של אמנות הגילום. כלה ונחרצה היא: המשיח מקובל על בני האדם כל עוד הוא נמצא בספירה של מעלה, במלכות החלום וההזיה. כן במציאות וכן באמנות.
לפיכך אפשר לעצב עיצוב אמנותי את משיח השקר, משום שהוא הויה היסטורית, מציאות שהיתה, הווה ותהיה, אך אי אפשר לעצב על הבמה את דמותו של משיח אמת, שלא היה עדיין, שאינו יכול, אולי, להיות בצורת אישיות אחת. דמות זו מעולפת מסתורין, היא עצמה חטיבה של מיסתורין, שמלבד שמה המפורש אין שום דבר ושום קו מפורש בה.
טעות היא להשוות את המשיח לדמות מיסטית אחרת, כגון הרבי, הדיבוק, המכשפה וכו‘. הללו יונקים מספירה נמוכה יותר, וזכו לחסד מיוחד, אחת היא אם מסיטרא דקדושה או מסיטרא דמסאבותא. והם יכולים בכוח זה לשלוט שליטה עליונה בכוחות התחתונים, הם כולאים ומשחררים, מטיבים ומרעים, גוזרים ומבטלים. ואילו משיח האמת הוא עצמו כוח עליון; שלשלת היוחסין שלו נעוצה אמנם במשפחת דוד המלך, אך כפות רגליו ניתקו זה כבר מאדמה זו ומושבו בעליונים ומשום כך גם מנהגו כעליונים. הוא שביב אלהי, שליחו הישר, תואר מתארי אלהים, מידה ממידותיו. וכשם שהאמנות לא תצליח לגלם את האלהים, כך אין היא מצליחה לגלם את משיח ד’. הוא מכלול הרוחניות, תמצית משמעותם של החיים והבריאה. דוק ותמצא: כדרך שכל המחשת האלהות בדרך הציור או הפיסול מצמצמת אותה ומפלגת אותה, כן נהפך הגואל למשיח שקר ברגע שהוא יוצא מישותו החלומית ומתיצב על מפתן חיי הממש.
במדרש מסופר, שמלכות רומי שלחה אצל גסטרא (מַחנה של חיילים) של בית פעור, שימצאו את קברו של משה. אך לא יכלו למצוא אותו. אלה שעמדו על הר נבו נדמה להם רואים אותו בגיא, ואלה שבגיא – על ההר. גם המשיח – נראה רק ממרחקים. כל גילום אמנותי מבליט מה שאין בו ואינו מסמן כל עיקר מה שיש בו. אם תלביש לו למשיח שחורות ונראהו דוקא לבוש לבנות, ואם תעשהו שקט ונלבב, ויצטייר בדמיוננו רועם ועוקר הרים.
בגמר הצגת המשיחים ב“הבימה” אי־אפשר להשתחרר מהרגשת אכזבה המתגברת לפעמים עד כדי הרגשת חילול. כאילו קיפחו את חלומך הנשגב, כאילו הפכו לעיניך ענק לננס ודמות־אראלים נתגלגלה בבן אדם נלבב וסובל, המעורר רחמים אך לא שגב, גאון ואימון.
גם אליהו הנביא מסוג הדמויות האלו הוא. ברי לי, שאינו כפי שהציגוהו; המבשר, המנחם אינו כך. כל עצמותי תאמרנה, שאינו יכול להיות כך. יהודי כגון זה שהתחפש כאליהו רבים כמוהו, אך אליהו אחד הוא ואין שני לו. אפילו הילדים לא ציירוהו לעצמם בליל פסח בקומה זו ובצביון זה. גם הם, שראוהו שותה ממש מכוסו של אליהו, דימוהו לאחד הדיוקנאות המופלאים, הזריזים, הטופפים, המעופפים, הבאים בלאט, שוהים כהרף־עין וחוזרים ונעלמים מיד. ואילו כאן ניצב, הולך, ומהלך יהודי עור, כבד, נטול־משען, בלא בת שחוק, בלא קורטוב של נחמה. והוא הלא גם מומוס ומוקיון. הן הוא יודע, לפי כל המקורות, ללבוש פרצופין שונים, להתערב בין הבריות ולהושיע.
קיצורו של דבר: דמויות משיחיות אינן בנות גילום והֶגְשֵם אמנותי. על כל פנים לפי שעה. ולא בכשרון תליא מילתא. יש להניח לדמיון היוצר של העם. וכי מעטים הם הדברים שאין לאמנות שליטה בהם? הראיתם מימיכם על הבמה מלאך שאינו מגוחך? בית דין של מעלה שאינו מצחיק? אלהות שאינה הגשמה גסה? גן עדן שאינו חוילה של נסיכים? מקצת מזה יכולנו לראות ב“ליליאום” בהצגת ה“אוהל” ומעל בד הקולנוע. ומאידך גיסא כלום מעטים כל כך הדברים, החיים, ההתרחשויות, שהם חומר לבמה? תכלית האמנות להרחיב את החיים להשלימם, למלאות פגימותיהם, ליפותם ולפארם. הצגת משיחים – בכל מקום שראיתי אותה – מצמצמת את החיים, פוגמתם, מקפחתם, מכערתם ומשאירה צלקת בנפש הצופה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.