אומות העולם, וגם אנחנו בעצמנו, מונים אותנו בין אמני הבדיחה והחידוד. תלי תלים של הלכות כבר נערמו על “ההלצה היהודית”. איש איש והסברו, אך הצד השוה שבהם, שכולם מעלים ומנשאים את הכשרון היהודי לחידוד. ואולי באמת כוחנו גדול בו. אבל מה שנראה לי מחוץ לתחומו של ספק, הוא: אנו משוללי יסוד ההוּמוֹר, זו הלחלוחית החיונית של כל יצירה בספרות ובחברה. יסוד זה חסר בפרי־רוחנו ובמעשה־ידינו וכנראה שהוא נעדר כאלמנט של איכותנו הנפשית, כתואר מתאריה.

יודע אני, כי מיד יימצא מישהו שיזדעזע לאפיקורסות כזו: הא כיצד? ושלום עליכם? ומנדלי? ופלוני? ואלמוני? כלום אין הם מגלמים את ההומור היהודי בצורה שאין דוגמאית ממנה? ברם, לא כל מה שמביא לידי צחוק או שעשועים הומור הוא. יש בספרותנו פרקי חריפות, סטירה, אירוניה, סרקזם, שאַרזש וכל כגון זה, אך הומור אמתי אין בה. יש בחברתנו ליצנות וליצנים, מהתלות ומהתלים, שנינות ושיננים, אך הומור – לא! הופך אני, למשל, בספרי החידוד והבדיחה, שמר דרויאנוב ליקטם באהבה ובכשרון, ואני מפליג ממדור למדור ומוצא בהם הכל: הלצות, בדיחות, עקיצות, פלפול, עיקומי כתובים, פשט ורמז, גימטריאות ונוטריקון – חוץ מהומור. כדאי לעמוד על עצם המושג. מעניין, שגם הפסיכולוגיה הרפואית העתיקה מעמידה אותנו על טיבו של מושג זה. היא מונה ארבעה מיני ליחות הקרויים Humores וקובעת, שרק עירוב שוה מארבע הליחות האלו בורא את המזג המתאים והרצוי; ואלה הם: המזג הדמי, האדומי, הבלגמי והמילנכולי…."ושמתי משכן היובש במרה השחורה, והחום במרה האדומה, והלח בדם והקר בבלגום. וכל גוף שהשתוו בו הליחות… והיה כל אחד מהם רביע לא יותר ולא פחות, בריאותו תמה ובנייתו מעויינת. ואם אחד מהם יותר מחבריו וגבר עליהם והטם, נכנס החולי לתוך הגוף מצדו במדת היותרת שבו. ואם פחות הוא, נחלש כוחו לעמוד כנגדם ונצחוהו ונכנס החולי מצדם, במדת מיעוטו ורפיון כוחו לעמוד כנגדם¹.

המושג הומור נתגוון, כמובן, במרוצת הזמנים ונתעמק, אך בכל דרגה של התפתחותו, עד היום – נשתייר בו מן המשמעות הקדמונית: מצב־רוח או מעמד־נפש הנולד מתוך מזיגה מעויינת של כוחות הגוף והנפש.

עירוב מעויין זה, מלבד מה שהוא מתת־אלוה, הריהו גם מתת התנאים וסביבה, פרי ההיסטוריה הלאומית והביוגרפיה האישית. העם היהודי כולו, וביחוד סופריו ומשורריו, חוזיו ומדינאיו, המזועזעים תדיר ע“י נחשולי מאורעות ומעשים בחיי הכלל והפרט, מדרך הטבע הוא שחסר בהם המזג והתוֹאַם. הקור והחום, הלח והיובש, המרה השחורה והמרה האדומה, הלבנה והצהובה – נבחשים ונפתכים בקרבם יותר מרביע ופחות מרביע, באופן ש”בנייתו אינה מעויינת". לפיכך יש לנו חוזים, פייטנים, בעלי אירוניה, אנשי סטירה, עזי־סרקזם, אישים ממולחים וחריפים, אך אין לנו אנשי הומור. כי הראשונים הם פרי יסודות גוף ונפש בלתי מאוזנים, ואילו האחרונים נולדים מתוך הרמוניה ואַחוות האלמנטים השקולים.

*

כל מי שעמד על מושג זה ברור לו, כי לא כל מה שמבדח ומביא לידי צחוק, הריהו הומור. ואין לך דבר, שהוא עשוי להטעות בנידון זה כיצירה המביאה לידי צחוק. רק דקי ההבחנה ידעו להבדיל בין צחוק לצחוק. יש צחוק נמוך, כמעט בהמי, – הן מצד הצוחק והן מצד המצחיק. אולם הצחוק עלול להתעדן ולהתאצל. ההומור האמתי אינו דוקא מצחיק – פעמים הוא מביא לידי חיוך, פעמים – גם עצב עמו. הוא אינו פוגע אפילו בנושא החי, המשמש לו מצע וחומר. ההומוריסט אינו מפקיע את עצמו מן החברה ואינו מעלה את עצמו עמה. שלום עליכם, למשל, שהיה בן בית בעולם המצוייר על ידו – אף הוא רואה את יהודיו המגוחכים והעלובים מלמעלה. הוא קומיקן גאוני, אבל לא איש ההומור האמתי. מנדלי מייסר ומוכיח, מתרגש ומקונן, מתבל סיפוריו בעוקצין ובשנינות, אך הומור – סמי מכאן. הוא כולו מלא סרקזם יהודי, סמליות וזעם, שהם מדות ישראליות, המתמשכות עלינו מן הנביאים, דרך היינה וברנה ועד לגדולי האומה האחרונים. על כך מעיד הסגנון וכל הלבוש של יצירה זו. כי בעוד שהאירוניה מסתמנת ונבלטת ע"י הלשון שבה הדברים נאמרים, והסטירה ניכרת ברום־עמדתה, שמשם היא משקיפה כדי להשפיל את הנדון והיריב – אין ההומור נוצר בסממנים חיצוניים. הוא צף ועולה מתוך צירוף־הדברים, נעימתם ומסיבות האָמרם. ההומור מבדח, משחיל חוט של חן וחסד, אך אינו “מצחיק”. הצחוק של הלעג הוא קטלני, פוקע פקעים פקעים, פורץ ומתנדף, ואילו ההומור משתמר בלב ומאיר את עיני המספר ואת שומעיו. הצחוק מפרק מתיחויות דרך התפוצצות; ההומור נכנס לתוך המתיחות וממתיקה ומרופפה מבפנים.

ההומור הוא אמנות, אמנות הגילוף. הוא מעצב דיוקנאות לסתוּם ולקרוּש. הוא מחמם את החומר הצונן ומכשירו לקבל צורה. הוא נובע מלב מלא אהבה ורוח משוחררת. הומור והבנה דקה באים ממקור אחד ושבים למקור אחד. הוא מגלם אותה הרמוניה עליונה, הכוללת בתוכה גם את הסתירות והיוצא־מן־הכלל. על ידו מתגלה הטפל והפעוט שבחיים ושבהליכות בני אדם בצד החשוב והרציני כאחים־תאומים. הוא מסנן את המוזר ושאינו־מוסבר לנו דרך נקבוביות התבונה טפּין טפּין, גם כשאין להם היתר־כניסה מטעם ההגיון הפורמלי. הוא מגלה את מהות הדברים, מהות עולם, שהיא מיטפיסית כמעט – לא מתוך רתיחות השעה. ההומור אינו מבטל ניגודים, אלא מחזק את כוח שניהם על ידי האור שהוא מפיל עליהם. הוא מכשיר גדול להבנה, לראיה – לראיה גדולה.

*

גם לאומות העולם אין שר־ההומור מחלק מנות גדושות, – ולנו, שכל תנאי חיינו מתנגדים לו, לא כל שכן. ומה מאד צריכים אנחנו לאותה צלוחית של פלייטון, הקרוי הומור! בכל פנה שאנו פונים נרגיש בהעדרו: בספרות, באמנות, בבקורת, בגינוני המפלגות; בכל שולטת מאֵרת הקנאות והקנאה, הלעג והמרירות, דוק ותמצא, שאפילו במקום שיש יראת הכבוד מפני משהו או מישהו, נקוּד על היראה ולא על הכבוד. אין צורך להיות בין כת המקטרגים המושבעים – ואני איני נמנה עליהם – כדי לראות זאת.

אם נקח, למשל, רשימת בקורת על ספר או על סופר, נמצא בה כל מיני חיטוטים, רק לא מעט הומור, קורטוב של חיוך והבנה רחבה. תמיד מוטעם הפרט, המגלה חריפות אמתית או מדומה. תמיד מובלטות התביעות. הצד החיובי מובלע בין השיטין, מין הודאה מאונס. חוץ, כמובן, מאלה, שאין חולק עליהם: ביחס אליהם אין מקמצים בשבחים. אבל אם הדברים אמורים בכשרון, שעוד לא נחתך טיבו, מיד מתעצל הלב ומתרשל הקולמוס והאותיות מיטשטשות תוך כדי כתיבה, – השורות נעשות סתומות, מלאות סימני שאלה, ונקודות, ומרכאות כפולות, ותלישא קטנה ותלישא גדולה.

הוא הדין בספירת הפובליציסטיקה, בפולמוס המפלגות וכיוצא באלו. בכל מקום אתה מוצא שפע קנאות וקנאה, המצמצמות את ההשגה, וחוסר גמור של הומור, של רוחב־לבב. מה תימה אם אין כאן תנאי גידול לאדם ולכשרונו? אין אנו יכולים לראות דברים ראיה שלמה ולהגיב על מעשים תגובה שאינה מעוקמת. אנו מגיעים רצפת־אש לשפתנו או שאנו שופכים אפר על ראשינו. אנו מיסרים את מי שלא זכה בעינינו בכל פולסין דנורא או שאנו מתקינים אריסטון של מעלה לאלה, הנראים לנו צדיקים. אין חוש המדה. היד השוקלת רועדת כאחוזת־עוית והפות מתנדנדות לכאן ולכאן.

*

אחת התעודות הנכבדות שתלינו בשיבתנו לציון היתה: להכשיר את עצמנו לתגובה בריאה – להביא לידי עירוב מעויין של “ארבע הליחות” שבקרבנו, כדי לחזק את המבנה הנפשי של ציבורנו ויחידיו. אהה! – בתחום זה לא השגנו כלום ואפשר שעוד נסוגונו לאחור. היינו מפוצלים לתאים ולתָאוֹנִים; יחסינו הציבוריים נחתכים לא לפי הקו הנורמלי; דרכי הפולמוס בכל השטחים גובלים שוב בהיסטריקה; ההתבטלות בפני אורחים וכשרונות לועזים לא חדלים גם כאן; הקשרים המשפחתיים דוחקים כל הערכה אובייקטיבית והפנים רועמות כלפי כל מי שאינו מישיר את רגליו מיד לפקודת “הכן!”

אכן רעה גדולה היא זו, ולא תהא לנו תקומה אם לא נמצא לה תקנה. ובראש וראשונה טעונה קרית ספרותנו חיטוא וטיהור. כת בוני ספרותנו, המרגישים עצמם קרואים לכך, חייבים להיות חלוצי התיקון העצמי. תיקון זה לא יתואר בלי שנחנך את עצמנו להשגה משוחררת מכל קטנות, להשגה של הומור, לתגובה מתוך אהבה, מתוך הבנה אנושית רחבה.

החלוץ האמתי של ספרותנו יהיה חלוץ ההומור, אשר יזה טללי הבראה על כל פינות חיינו. הוא שיחזיר למוטב. ימתח בקורת, יקדש מלחמה ויטפח גידולים קודם כל מתוך הומור, מתוך אותה השגה גדולה, שאינה שמחה על המכה, אלא מבקשת את כל הדרכים לרפאותה.