עשרות בשנים היתה התרבות העברית כאילו “מחוץ לתחום”. בשעה שממנה היו בני הנעורים שואבים את מניעיהם וכוחותיהם להגשמה ציונית, היא עצמה לא היתה מוּכרת הכרה רשמית וחייה היו, כביכול, שלא מן המנין. בקונגרסים ובמאמרי התעמולה היו עונים אמן אחרי המברך אותה, אבל זו היתה אמן יתומה, בלא כונת מכוון ובלא קבלת עול מצוות. “מוסד ביאליק”, אם כי ראשיתו מצער, ממרק אחד העוונות הכבדים ביותר, שהיה עמוס על ההסתדרות הציונית. תכנית הפעולה עצמה, ודאי שאינה קבועה עדיין קבע אחרון ויש עוד מקום לגרוע ולהוסיף ולהתאימה יותר את הצרכים החיוניים של הספרות.

ברם, על סעיף אחד בתכנית זו חובה לעמוד מיד: על פרסי הספרות. הכונה המונחת ביסודו של מעשה זה – מתן תמיכה ישרה לסופרים – רצויה בלי ספק, אך צורות בטויה ואופן ביצועה אינם רצויים כל עיקר.

חלוקת פרסי ספרות לשם מה היא באה? אם נפצל את כל הפצלות העוטפות ברגיל מעשה שכזה, נמצא, שארבעה דברים היא מתכוונת לעשות: א) ליתן כוח־דחיפה ליצירה וליוצר בדרך ההתחרות; ב) להסב את דעתו של קהל הקוראים למעולה ומשובח בספרות; ג) לתמוך תמיכה חמרית ביוצרים הרוחניים; ד) לברוא אַטמוספירה צבורית סביב הסופרים והאמנים החיים והעמלים, כדי לעשות נחת־רוח להם. –

קשה להעלות על הדעת, שפרסים אלה יעוררו אפילו כוח אחד נרדם. אם במלכות החומר מביאה ההתחרות לידי אימוץ כוחות ולידי ריכוז נכסים וגידול מנת־התוצרת ע"י זה, שהמתחרים אוחזים בדרכים מהוגנות ושאינן מהוגנות ובלבד להשיג איזה שיא – הנה במלכות הרוח אין מועיל בכל להטים ואין ערך להתחרות. כל תרמית, גניבת־דעת או אחיזת עינים אינן יכולות לבוא במקום הפרי האמתי של הכשרון האמתי. בעל־היכולת אינו זקוק לדרבן־ההתחרות, הוא יוצר מתוכו; ולנטול היכולת – מה בצע בזירוזה של ההתחרות? התוליד בו ההתחרות בת־הרגע מה שלא הולידו בו כל שנות חייו וסערות ההתרחשות? ההביאו, דרך משל, הפרסים דרמה עברית חדשה לתיאטרון שלנו? אולי אפשר להשיג תרגום טוב בדרך זו, אך יצירה מקורית בעלת־ערך, תמיהני אם תצמח מזה.

לא פחות מורכב ומוקשה הוא הדבר השני. כיצד אפשר להסב את דעת הקוראים למשובח שבספרות בצורת יצירה אחת או שתים. מי הוא אותו דן יחידי, שדינו אינו עשוי להיות משגה. הן כל ענין הבקורת בכלל אינו דבר פשוט כל כך. כי מבקר מבקר וטעמו, איש איש ונטיותיו ותביעותיו. אולם אם הבקורת באה ב“שוק החפשי”, במקום שאפשר להעריך לפי קני מדה שונים, הריהי לברכה; אך כיצד אפשר למסור לחֶבֶר מצומצם גורל יצירות ויוצרים על־מנת שיוציאו משפט פסקני בפני עם ועדה, בבחינת אין אחרי מעשה בית־דין כלום? מי הם רבותינו הדיינים המומחים, הפנויים מתאוות ויצרים כמלאכי השרת והמוכשרים להרגיש את ערכה של יצירה ספרותית הרגשה אמנותית צרופה, בלא סיגים ותערובת סוביקטיבית, הן מצד טעמם והן מצד פניותיהם האישיות? והן הקהל התמים, התועה על פי הרוב בדרכו הספרותית, מקבל פסק־דין כזה כדבר מוכרע ומוחלט, ומכאן ואילך יחדל לתעות וידע כבר מה עליו לקרוא ומי הוא גדול משוררינו, מספרינו ומתרגמינו וכו'… ומה יהיה כשסופר אחד יוציא בכל שנה יצירה טובה, הינתן לו הפרס גם בפעם השניה והשלישית? נמצא, שערכה של התמיכה בטל לגבי שאר הסופרים. אך האם באמת אי־אפשר להושיט עזרה חמרית ליוצרים אלא בדרך הטאַראַראַם הצבורי למען יהיה הדבר כחומר לשיחה בפי כל יושב קרנות. ובארצנו הקטנה, שחלון ביתך מכוון ממש לדלת חברך, הן ייתקלו בו פשוט ויורו עליו באצבע: זהו שבכיסו מצלצלים המצלצלים! והלא אפשר לתמוך בסופר ובאמן בצנעא, לא בדרך של צדקה, אלא בצורת מפרעה, או שכר־סופרים מוגדל וכיוצא בהם. באופן כזה אין סכנת כשלון ואין תוצאות קשות במקרה של טעות, הואיל וחבר השופטים, אשר יקבע במי צריך לתמוך יעסוק בעיקר בדיני ממונות, בעוד ששם הם נהפכים מאליהם לדיני נפשות. גם האַטמוספירה הצבורית הנוצרת בדרך של רעש ופרסום לשבח ולגנאי, איננה אלא התענינות מלאכותית, שאין לה שרשים, והיא קולעת לצד הסנסציוני שבדברים. ריוח והצלה לא יעמוד לספרות מקוראים כאלה, “קוראי פרס”. היא זקוקה לקורא המטופח טיפוח תרבותי רציני, לבמות־יצירה ובקורת, אשר תשכללנה אותו ותפתחנה את טעמו לא במשפט חרוץ אחד, שהנמקה מטושטשת בצדו, אלא בדרך ההעמקה והניתוח.

ויש עוד צד אחד בדבר זה. כל מוסד רשמי וכל בקורת רשמית מכוונים עצמם תמיד כלפי המוסכם והמקובל. אין זה מדרכו של חבר־שופטים “מטעם” לחשוף כוחות, להצביע על כוון חדש או על סופר שדרך יצירתו פורצת את הגבולות וקני המדה המקובלים. ספרותנו העברית הרכה בשנים יודעת כבר דוגמאות חיות. אחד־העם לא היה נותן פרס לברדיצ’בסקי, ופסק־דינו של אחד־העם לא היה עובר בלי רושם. ואעפי"כ, הראוי היה ברדיצ’בסקי לעזרה ממשית ולאהדה צבורית? דבר זה יודעים אנחנו יפה יפה. וכלום אין רבים מרגישים בטעות ממין זה גם בחלוקת הציונים והפרסים שחלק “מוסד ביאליק”?

נמצא שבחלוקת הפרסים הספרותיים יש כל החסרונות שמנו חכמים בהתחרות, ואין בה כל יתרון. היא עשויה לעורר קנאה ושנאה ותחרות, היא תעכור את היחסים ותיצור סולם־מעלות של נותני “הסכמות” ומקבלי “הסכמות”, של סרסורי־מצוה וסרסורי־עבירה. ולעומת זאת היא לא תנץ אף ניצה ספרותית אחת חדשה.

כונתו של “מוסד ביאליק” רצויה היא, אבל צורת הגשמתה מוטעית ומחטיאה את המטרה. מן הראוי שהממונים על כך יתנו דעתם לבטל את חלוקת הפרסים וכל הטקס וההמולה שמסביבה, העושה רושם של “יריד תרבותי”, ויבורו צורה הוגנת יותר לתמיכה בסופרים.