מנהג הוא וחוק בבתי הספר, האסכולות הגבוהות ובתי האולפנא למקצועות השימושיים להעמיד את התלמידים לבחינה על מנת להעניק להם תעודת גמר, שטר בגרות והכשר. הגיעו הדברים עד כדי פולחן הבחינות והתעודות, פולחן שהביא לכלל טעויות והערכות כוזבות של הכשרון החיוני והתעלמות מן העקרון של התפתחות היחיד. אך נשתייר תחום אחד, שבו אין צורך בכלל לתת איזה אות ומופת לידיעה, לכשרון וליכולת, אלא כל הרוצה ליטול הכתר בא ונוטל. הלא זה תחום הסופר והספרות.

צדקה עשה הקב“ה שנתן לנו את העניות, שאלמלא היא, לא היינו מתקיימים. צא וראה: אילו היו הכל בעלי הון, היה כל שני ושלישי מוציא ספר על חשבון עצמו ונעשה סופר ולא היית יכול לומר לו: אל תיטול עטרה שאינה הולמתך. כלום יש סימני־היכר או תנאי הֶקְדֵם שהם חובה על כל אדם הרוצה להיות סופר? הכל סופרים וספרותם כשרה. אלא שהעניות גורמת וכל מי שכותב ורוצה לפרסם את כתב ידו חייב להזקק לעורך או למו”ל או לשניהם יחד, ונמצא תלוי בטעם אחרים ומועמד במידה ידועה לבחינה.

ולכאורה יכולים היינו להסתפק בבחינה פורתא זו, שכן היא מבטיחה לנו שיעור מסויים של איכות בפרי רוחו של כל מי שאמר להיות סופר. חזקה על עורך, וביחוד עורך טוב, שלא יפרסם דברים שאין בהם ערך ספרותי ולא ישים את הכתר על ראשו של מי שאיננו ראוי לכך. וכן חזקה על המוציא לאור שמכיר את הקהל ואת המבקרים ולא יוציא לשוק ספרים שאין בהם מינימום של ערך אמנותי. ואנו הלא רק את המינימום הזה אנו דורשים ואין הכוונה לגזור או לתבוע תביעות שאין רוב ציבור הסופרים יכול לעמוד בהן. אלא דא עקא: גם על כך אפשר להערים ויש דרך להפטר מדינו של בית־דין זוטא זה.

הא כיצד?

ארצנו כידוע ארץ קטנה היא, אך אנשיה מכל מדינות הים ומעבר לים הם באים ולכל מדינות הים הם נוסעים לקנות תורה ודעת. משפחת הסופרים אינה גדולה ביותר, אבל לפי ארצות מוצאם מייצגים הסופרים את כל כדור העולם. ויש בזה, כמובן, גם צד של חיוב וצד של תועלת. הניואנסים הספרותיים והאמנותיים שכל סופר הביא עמו מטביעים את חותמם על טעם הדור ומגוונים ומעמיקים את דרישותיו. אך גדול מאד צד השלילה ואפשר שיש בו כדי להכריע. שלילה זו מסתמלת בעיני בפרט קטן הבא ללמד על הכלל.

העוקב אחרי כל הגלויים הספרותיים צורך הוא לו להעריך את בעליהם. כל סופר נקבע לו מדור מיוחד בלבנו ורום מעלתו נרשם בספר ההערכה שלנו. אפשר, אמנם, שהמדור יוחלף או שרום מעלתו ישתנה בהתאם להערכתנו עליו שנשתנתה, אך אי אפשר כמעט שתארע לנו תקלה כזאת, שבבוקר לא־עבות אחד נחדל פתאום ליחס ערך כלשהו לסופר מן הסופרים גם בנוגע לשעבר וגם בנוגע להווה. דבר כזה אם יקרה, יהיה מן הדברים המתמיהים ביותר. במה דברים אמורים? כשהסופר סופר עברי הוא, היושב בתוכנו וכותב על ענינים שיש להם מגע עם חיינו. סופר כזה שאינו בז לקטנות שלנו ורב את ריב בעיותינו ותורם תרומה מועטת או מרובה להבהרת תמונת עולמנו, מן הדין הוא שנכיר אותו, את זדונותיו ושגגותיו, את מגרעותיו ויתרונותיו. הלה יכול להמיר קו מן הקוים בדמותו שנחקקה בנו, אך את הדמות כולה לא ימיר אלא לעתים רחוקות עד מאוד. מה שאין כן סופר עברי, היושב אמנם בתוכנו, אלא שנטל על עצמו לעבור בשתיקה על כל השאלות הקטנות והגדולות המנסרות בעולמנו והריהו מתרכז, מעשה גדלוּת, אך ורק בשאלות ובנושאים שמחוץ לתחום חיינו, כדי לקרב אותנו הקרתנים אל מקורות התרבות הכללית. סופר כזה, שמלבד לשונו העברית איננו מרגישים בו כל זכר לעבריות, חשוּד מאוד עלינו ולא מן הנמנע הוא כל עיקר, שדעתנו עליו תשתנה בכל יום. כי בכל יום ויום חייב הוא להעיד על עצמו שהוא סופר והריהו מרחיק את עדותו בבחרו לו נושאים יווניים או מימי הביניים או מימי הרנסנסה, וכל המרחיק את עדותו מותח על עצמו חוט של חשד שמא מצא את כל אלה מוכנים לפניו ואין הוא אלא גונב פירורים מן הסעודה המתוקנת ומעבירם אל המזווה הריק שלנו.

ודאי, גם העתקה תעודה היא ותעודה חשובה. גם פרישמן וברדיצ’בסקי וטשרניחובסקי ודיזנדרוק וקלצקין העתיקו. כל אחד נטל והביא עמו מן הערכים הלועזים הקרובים לו והעשיר בהם את ספרותנו. אך העתקתם היתה תוך כדי יצירה מקורית ועיכול עצמי ועיסוק בשאלות חיינו. תמיד היתה מגמה לנגד עיניהם, מגמה של תיקון הטעם והרחבת האופק והשבחת החיים. וגם הם לא נעשו סופרים עברים בזכות העתקיהם ותרגומיהם, אלא בזכות מה שנתנו משלהם, בזכות אותה תרומה מקורית, שהספרות העברית נזונה הימנה עד היום. ואילו עכשיו נתרבוּ אצלנו הסופרים המעתיקים, הטורחים לכתוב על הספרות האנגלית ועל האמנות האנגלית ועל הוגי הדעות הנוצרים בימי הביניים ובתקופת הרנסנסה ועל כל כגון דא, מבלי שסופרים אלה הוכיחו אף בשורה אחת, ממש בשורה אחת, אם הם באמת סופרים. כי כלל יהא נקוט בידינו: כל סופר עברי נבחן לא בשעה שהוא כותב על ניטשה או על ויטמאן או על ברגסון, אלא בשעה שהוא מגיש לנו את פרי רוחו העוסק בחזיונות חיינו, בסופרים עברים ובשאלות המנסרות אצלנו.

לפיכך מן הנחוץ הוא, שהטעם הטוב שלנו וכוח שיפוטנו וקהל קוראינו יבחנו כל סופר בחינת מעט: תעודת הסופר שלו לא תוּכח להם ב“מסות” וב“עבודות” העוסקות בחזיונות ספרות ותרבות ואמנות כלליים, אלא בהפשילו את שרווליו על מנת ללוש קצת בחומר ובלבנים שלנו. על פי המועט המקורי נוכל להבחין מי הוא ומה הוא ולא ישאו את שם הסופר העברי לשוא. כי משונה מאוד יהיה, שאדם אשר יבוא מארגנטינה או מאמריקה או ממולדבה או גם מסין יעניק לנו מיד מסות או מאמרים ואולי גם ספרים על סופרי המדינות ההן ועל תרבותן, ימלא את עתונותנו וירחונותנו דברים מאוד מועילים, אלא שאין בהם כל תעודת איכות אישית. כשלעצמי רואה אני דימורליזציה במעשה זה. ביחוד כשכבר הולכת ומתהווה אצלנו כת של סופרים צעירים וותיקים הרואים עצמם פטורים מן הספרות העברית ושאלותיה ושוקדים להכניס, כביכול, את יפיפותו של יפת. ודאי, אין עורך העתון יכול ומחוייב לבדוק אחרי כל מאמר אם מתורגם הוא מן ה“טיימס” או “פוסלדניה נובוסטי” או משאר כתבי־העת האירופיים; אין לעורך אלא מה שעיניו רואות וטעמו מרגיש; והלא עובדא היא, שרוב המאמרים הנכתבים על ספרות לועז, גם אם שמו של החותם עליהם מוזכר לפני הקורא העברי בפעם הראשונה, הם מאמרים משובחים בערכם ובבנינם… כבר הפקענו את עצמנו מן התקופה הזאת בספרות העברית, שכל מי שלקח שיר מאת שילר או שכספיר או מאמר מאת ראֶנאַן ולאֶסינג ותרגמם לשפת עבר היה רשאי לחתום את שמו תחתיהם ולראותם כשלו ממש. אם לפי תפיסת הדור ההוא לא היה בזה אולי משום מעשה רע, הרי לפי השגתנו זהו מעשה גנבה, גנבת קנין וגנבת דעת הבריות. האומנם נשוב לתקופה זו גם לאחר הדרך הארוכה שעברנו בה עד שהגענו הלום?

ואף על פי שאין דעתי נוחה ממוסד הבחינות בכל מקום שהוא, מתיר אני לעצמי לעשות הגהה קטנה בעמדתי זו. הואיל ושדה הספרות עלול להעשות הפקר גמור, שכן כל מי שלמד עברית כדי יכולת לתרגם פסוק כצורתו מתרגם ואינו נעשה בדאי, ולא עוד אלא שהוא קורא את הפסוק על שמו ומכניס את עצמו מיד אל שורת הסופרים העברים – מן הראוי שכל קורא וכל סופר וכל מבקר וכל משקיף יקבע לעצמו כמין אמת־מידה למדידת גבהו ולבחינת עמקו של כל סופר עברי חדש, המביא באמתחתו מטל השמים של אומות אחרות ומשמני הארץ של הוגים ומשוררים לועזים: שיעור השתתפותו ביצירה העברית ממש, אחת היא באיזה תחום, אם בתחם הפובליציסטיקה או השירה או הבקורת. בקריה שלנו ההומיה מרוב שאלות וענינים וצרכים נכיר אותו ונעמוד על אופיו; כאן לא נתן לו להיות כמתעתע בתרבות עשירה ובהרגשות מורכבות ובמחשבות דקות מן הדקות. כאן, בתחום המושב שלנו, יגלה את כוחו מהו, ואם יעמוד בבחינה זו – ויהיה מותר לו להכניס לספרות העברית כרצונו, כי אז יהיה סופר עברי ממש.

משום שסופר עברי איננו אלא זה היונק ממעמקי האומה הישראלית, שבצרתה צר לו, ששוקד על תקנת הלאומי־האנושי ומצמיד את עמו למקורות התרבות הכללים מתוך השראה והתגוונות והתבשמות לאומית. העברת פלחי ספרות כלליים אל תוך אוצר ספרותנו, בחינת חיתוך אברים מן החי, הוא מעשה עָקָר. הם יהיו תקועים בגרונה של ספרותנו ולא יעוּכלוּ בה. ואילו העשרת תרבותנו בדרך של נטיעת ערכים כלליים תחת רקיע־שמים, שנרקם בידים אמונות ובתוך מעטה־אויר, שנברא במיוחד בשבילם – אינה יכולה ליעשות בידי סופרים־גֵרים גם אם שפתם העברית מודרנית היא.