בהוצאת שוקן אשר בברלין יצא ספר של פרנץ רוזנצוויג בשם “כתבים קטנים”¹. הספר הזה מכיל את מאמריו, מסותיו וחוות־דעתו של רוזנצוייג, שנכתבו משנת העשרים ושבע לימי חייו עד מותו. רובם של הדברים התפרסמו בשעתם, ומיעוטם מתפרסם עתה בפעם הראשונה. מן הדברים שכבר ידועים לקהל קוראי רוזנצווייג יש להזכיר את קובץ המאמרים על החינוך, על תרגום כתבי הקודש, דברי־סיום ליהודה הלוי, ועוד. מלבד העבודות האלו, שכל אחת מהן היא חיבור בפני עצמו, יש בספר זה מאמרים ורשימות ודפי־ביקורת שנכתבו לפי צורך השעה. ביחוד ראוי לציין את המאמר “החשיבה החדשה”, שתכליתה להסביר לקוראים ולמבקרים את ספרו הגדול “כוכב הגאולה”. זוהי מעין מסה על עצמו ועל שיטת־מחשבתו ועיון־עולמו. ספר זה, בצירוף ספר המכתבים לרוזנצווייג, מעלים לפנינו את עולמו ודמותו של ההוגה הגדול, היהודי והאדם: פרנץ רוזנצווייג. הם מכניסים אותנו לפני־ולפנים של המעבדה המחשבתית שלו, הם מגלים את לבטיו, מהלך־רוחו ומערכי־לבבו בכל השנים האלו, חוט של ישרות, ישרות המחשבה וההבעה, מתוח על כל שורה. אתה נגרף בזרם הצלול של דיעותיו והערכותיו, מתענג על הביטוי המדוקדק והחיוני, ושוכח את התנגדותך לעצם הדברים המובעים, כוח־קסמים כזה אינו מצוי אלא בבני־עליה מועטים,

אך אין אני מתכוון להעריך את רוזנצווייג ויצירתו. חייו, שמרהיבים אותנו בהוד טראגיותם וקדושתם, ממתינים לאחד מנאמני־ביתו, שיתארם כראוי להם. וגם יצירתו, ביחוד גולת־הכותרת שבה, “כוכב הגאולה”, צריכה הערכה מצד מומחים לדבר. לא די לקרוא את ספרי רוזנצווייג ולהבינם, כדי לגלות את שרשי־מחשבתו ואת מקורות־השפעתו. רוזנצווייג היה בן־בית בכל מקצועות מדעי הרוח, ידיעותיו היו מרד גמור בשיטת הפילוסופים שקדמוהו: על כל פנים, כך הדבר לפי עדות עצמו. הרוצה להוציא דין־אמת על משנתו, חייב איפוא להצטייד בידיעות מקצועיות רבות.

אבל מה שנראה לי טעון הערה והארה הוא מקצת מידיעותיו ומסקנותיו בנוגע לגורל עם ישראל ועתידו, כפי שהם נבלטים בספר שיצא עתה לאור. הדיעות שהביע רוזנצווייג בתחום זה, נראות לי למשובשות ולמתעות ביותר, ומכיוון שמאחוריהן עומדת אישיות כבירה כזאת – סכנתן כפולה ומכופלת. ודאי, דיעות אלו נובעות מן הקונצפציה הכללית שלו ולא ילידות־המקרה הן, אך אין עובדה זו ממתיקה את הטעות שבהן כלל וכלל.

במאמרו “רוח ותקופות בתולדות ישראל” מסביר המחבר, שהמלה “רוח” במובן זה שאנו משתמשים בה, ממקור ישראל היא. כשאנו אומרים “רוח” במובן זה שאנו משתמשים בה, ממקור ישראל היא. כשאנו אומרים “רוח זמן” אנו מתכוונים לא לעובדות כהווייתן, אלא למה שמרחף עליהם בבחינת ו“רוח אלוהים מרחפת”, רוח־הזמנים אינה עשויה להסתבר, אלא מתוך רוח־ההווה. משום שאנו מנחשים דברים רק מתוך הרגשתנו החיונית, האופפת אותנו באותה שעה. אפילו העובדות עצמן, שלכאורה הן קבועות ועומדות, אף הן עולות ויורדות על כתפי הנחשול של רוח האדם המתבונן. אין העבר אלא חוליות של הווה שחלף, שבו חי רוחו של המסתכל. רוח ההיסטוריה יוצרת לעצמה גוף בדמות תקופות היסטוריות, על־ידיהן היא נבלטת לעין הרואה.

בתולדות ישראל מצויה פרשת־תקופות גדולה, שיש בה מעין פרשת־דרכים. הלוא זוהי שנת השבעים לספירת הנוצרים. שנת חורבן הבית השני על־ידי הרומאים. נרמז בכך קרע עמוק: לפני המניין הזה נתרקמו התולדות בארץ־אבות, אחריו – החורבן, היציאה לגולה וההשתקעות בארצות־ניכר. רוזנצווייג אינו גורס את ההפרדה המקובלת הזאת, וסיוע הוא מוצא באגדה הידועה, שבכל מקום שישראל גלה גלתה שכינה עימו. סימן הוא, שאין פירוד ופרשיות בהיסטוריה של עם ישראל. גרץ התחיל לכתוב את חיבורו הגדול מן החלק הרביעי, היינו, מתקופת התלמוד, לדעת רוזנצווייג יש גם בכך סמל לאחידותה של ההיסטוריה העברית, שאפשר לפתוח בה איזו פרשה שתרצה, כי רוח אחת חופפת על עם ישראל, מאז היותו ועד היום הזה. עניין הגלות איננו מארה אלא גורל קבוע. פרשת “לך לך”, שאברהם אבינו נצטוה עליה, היא פרשת־תמיד, תולדות־ישראל סובבות במעגל. בראשית יצאו אברהם ובניו לגולת מצרים ומשם שבו לארץ המובטחת. אחר־כך יצאו שוב לגולת בבל ומשם חזרו בשנית לארץ. אך שיבתם זו לא היתה שלמה, כי חלקים גדולים מן העם נשארו בגולה והשתקעו באלכסנדריה של מצרים. אחר־כך יצאו בני־ישראל שוב לגולה, שבה אנו נמצאים עד היום. הטעם לכך הוא – וכאן נמסור את הדברים בלשון המחבר עצמו – שכן:

“עוד בשבת ישראל בארצו לא היה זה עם ככל העמים, הגלות השלישית לא יכלה להיות אחרית העם היהודי, הואיל וההיסטוריה הישראלית הולכת מגולה לגולה מראשיתה. ומשום שרוח (ההדגשה של המעתיק) הגולה, הזרות לאדמה, לחמתם של החיים העילאיים נגד ההשתקעות בתנאי האדמה והזמן, נטועה בתוך תולדות אלו מקדמת דנא. כך מאבדת שנת השבעים את ערכה המכריע”.

רוח היהדות מפליגה מעל לפרשת־תקופות. היא אינה סובלת פירוק העבר לחוליות של תקופות. כלומר: אין היא סובלת תולדות (Geschichte). החלוקה לתקופה מחווירה. הזמן מפסיד את כוחו. אין אנו מזדקנים, אולי משום שמעולם לא היינו צעירים. כל מה שיהודי עושה, מיד קופץ משהו ויוצא מתוך תנאי הגבלה של הזמן ונכנס אל תוך הנצח. יהיו מאמציה של הציונות אילו שיהיו, אף היא לא תעשה מאיתנו עם נורמלי ככל העמים. גם בה מרומז אותו סמל של רוח־ישראל. העם היהודי הוא עם־הנצח, ולא עם המקום המוגבל והארציות הפשוטה.

בקטע על “העממיות היהודית” מביע רוזנצווייג את הרעיונות האלה בצורה דומה. כורח ההתבוללות, ימיו כימי העם. המיתוס ההיסטורי, המשקף בנאמנות את מהות הקיבוץ העממי, פסל את רעיון האוטוכטוניה, את ההתערות במולדת. מה שהותר לאדם בכלל, שכן אדם הראשון בא מן האדמה ומחובר אליה, לא הותר ליהודי. היהודי בא כנודד ממקום אחר. מאברהם ואילך אין המיתוס של העם העברי אלא סדרה של נדידות אל הארץ, שאיננה ארץ־מולדת, אל “הארץ אשר אראך”. זרע אברהם בל נא תשלוט בו האדמה, שהוא זקוק לה. אין האדמה צריכה להיהפך בשבילו רגב־מולדת. כל העמים חיים את חייהם בכל מקום שהם עומדים בו ובכל שעה שבה הם נושמים, ועולמם מצטמצם בסביבה שבה שומה עליהם לבצר את קיומם, והעתיד אינו לדידם אלא השעה הבאה שצריך לקבל את פניה, אך לא־כן אנחנו. הסביבה המסויימת אינה צריכה להיות עולמנו, הרגע אינו עתידנו. התכלית האחרונה של הווייתנו העמונית (Völkisch) מוציאה אותנו שוב ושוב מתוך היום המסויים. בעשרות־השנים הבאות עתידה הגלות לחשוף את חזקתה הפנימית של היהדות. חזקתה זו היא: התקיימות מתוך הסתגלות.

בשינויי־גירסא רבים מסביר רוזנצווייג את דיעותיו אלו בעשרות רשומות ומכתבים. בגלוי ובפשטות (במידה שדיעותיו ניתנות להיות מבוטאות בפשטות) הוא מקטרג על הציונות הארצית, הרוצה לעשות את העם היהודי עם ככל הגויים. ואנו מרכינים את ראשנו בפני כוונתו הישרה של האיש הדגול הזה, שביקש את האמת ומצא אותה כפי שמצא אותה בתום־לבב. אפילו הנעימה החיובית המרטטת בדבריו על ההתבוללות, אינה עשויה בשום אופן להטיל על אישיותו צל כלשהו. מעיין־מחשבותיו זך הוא ולא נדלח על־ידי חשבונות של מחייבי הטמיעה למיניהם. אבל הטעות שטעה והטעה בה את הרבים, אינה נעקרת על־ידי כך. יתר על כן: אילו היה הלך־ידיעותיו כמין תחנה, שדרך בה עבר הוא ודורו להשקפות אחרות' לא היה צורך בהבלטת הטעות הזאת. אולם הרגשה היא בנו, שרבים וכן שלמים מבין יהודי גרמניה עדיין תקועים בתוך הלך־דעות כזה או כדומה לזה. אפילו אלה הציונים שביניהם, ששעה קלה נדמה היה לנו כאילו הם השיגו את הציונות בעומק פשטותה האנושית והלאומית, מכריזים על דיעות ותכניות, שמקורן בהלך־מחשבה של רוזנצווייג. לפיכך ראוי הדבר, שנציב לו ציון: ספר הכתבים הקטנים של רוזנצווייג שיצא עתה לאור, במידה שהדיבור מוסב על חלקיו הכלליים הרי זה ספר כביר־הרוח, שכל שורה שבו יופי, לקח וחיי־נפש: אך במידה שהכתוב מדבר בחלקו העוסק באוריינטציה הלאומית ובהוראת דרך לדור היהודי, הריהו טועה ומטעה, תועה ומתעה. הספר הופיע בשעה שיהדות גרמניה תוהה על עצמה ומבקשת דרך. היא זקוקה למין “מורה־נבוכים”, והנה היא מקבלת רעיונות, העלולים להגדיל את המבוכה. תחת מורה־נבוכים מעניקים לה אבן־טועים. איני יודע מה היה מניינם של קוראי רוזנצווייג לפני המהפכה ההיטלראית; אך אפשר לשער מה הוא כיום מספרם של הללו, המחפשים אחר האפשרות לריאוריינטציה רוחנית יהודית. ספר זה אינו עשוי להועיל לאלה כל־עיקר.

יש אומרים, מה איכפת לנו, הן זוהי מיטאפיסיקה, שאינה מועילה ואינה מזיקה, והרבים־המרובים אפילו אינם שועים אליה. יש רמזים בדברי רוזנצווייג עצמו (בתשובתו ל“יידישע רונדשאו” על היסודות הלאומיים של הרמן כהן), שגם הוא לא החשיב את תורתו בשביל ההמונים. לדידי, אין הדבר כך. תמיד מצא מישהו המוריד את המיטאפיסיקה לספירת־החיים ומתרגם אותה הלכה למעשה. אנו עדים לכך, שמפעם לפעם קם פרשן למיטאפיסיקה זו, והלה ממצה ממנה יסודות פוליטיים ויישוביים. ובכלל, אין לגרוס את יחס הביטול לעיונים מיטאפיסיים. כל מורינו הרוחניים – אחד־העם, ברדיצ’בסקי, גורדון וכיוצא בהם – השתיתו את עולמם על יסודות מטאפיסיים, ורוחם מרפת על חיי־המעשה שלנו. כל אלה שמעלים את עניין הגזע, למשל, למדרגת עקרון מיטאפיסי, כלום בני־חורין הם מאחריות לאופן התגשמותו והשתלבותו של העקרון הזה בחיים? אדרבא, הביסוס המיטאפיסי משמש צידוק־דין למידת הברוטאליות שבה הוא מתלבש בעולם־העשיה. כי על־כן יש מקום להתהדרות שלא בשל משרה או עסקי־חומר הוא מחזיק בתורת־הגזע, אלא בגלל היסוד השמיימי שבו. והזילזול במיטאפיסיקה אינו עדיין סימן, שהמזלזל עצמו חופשי הימנה.

לפיכך, לא מן המידה היא לטשטש את הנזק החינוכי הכרוך בחלק זה של הספר. אנחנו, השבים למולדת בלבב שלם, מתוך כיסופים אל השרשים הארציים, שנגדענו מהם, איננו יכולים לגרוס מיטאפיסיקה כזאת על עם ישראל ועתידו. שהרי אם עם ישראל איננו עם המקום והארץ המסויימת, אלא עם־העולם, עם הנצח, לשם מה לנו אדמה, תעשיה, נכסי־מדינה, שוּקי ממכר ושפה עברית חיה וחילונית. ומה טעם יש לשיבת־ציון זו, אם הגלות היא לא רק זירת־גורל, אלא גם מין תעודה לעמנו, שהוטלה עליו מטעם ההשגחה העליונה. אנחנו מאמצים את שארית הכוח והלשד של עמנו המפוזר, כדי ליצור לנו את האפשרות להיצמד אל קרקע ארצנו לבל נידח עוד ממנה עד עולם – והנה באה מיטאפיסיקה זו ולוחשת לנו: לשווא, אחא ישראל, גורלך: “לך לך”. קיומך הוא קיום ללא שרשים, ההתערות במולדת חילונית מנוגדת לתעודתך.

אין להניח, ששר־החיים מוציא מידו גאוני־רוח כרוזנצווייג ומעבידם עבודה לבטלה. אפשר, שהשקפה זו היתה צורך ליהדות גרמניה בתקופה מסויימת. אולם עתה צריך לגנוז אותה יחד עם כל פרקי־המחשבה המעניינים של הוגים, ששימשו תחנות־מעבר לעמנו בדורות האחרונים, בבקשם אחרי ביטוי לשאיפותיהם.

תרצ"ח