¹

 

א    🔗

המשל הוא תבנית ספרותית עתיקת־ימים. יש אומרים, שקדם לכתב ולמכתב וממנו ושתתה תרבות המחשבה וההגות. שכּן האדם הקדמוני, עדיין לא היה עשוי לחשוב נרחבות וארוכות, ולהפיק מסקנות לאחר שקלא וטריא עם עצמו ועם אחרים, קיפל את נסיונו ואת עצתו במשל קצר ובנמשל קצר ממנו. ולפי דעת אחרים, משלים הם שרידי החכמה האבודה, תמצית התרבות הרוחנית של הדורות הקמאים. אַריסטוֹ, למשל, אמר, “שכאשר עבדה בימי קדם הפילוסופיה באובדנם הגדול של בני־האדם, נשארו המשלים בחיים מחמת הקיצור והפיקחות שבהם². על כל פנים, הכל מודים, שהמשל הוא צורה ספרותית, שתחילתה נעוצה בערפילי־הבראשית, ואף־על־פי שהמשלים בתנ”ך קדמו למשלי איסוֹפוֹס, אין ספק שמשלים אחרים קדמו להם, או שנוצרו בעת ובעונה אחת, כדרך שהיתה בוודאי השפעת־גומלין ביניהם,

וראוי לשים לב לכך, שהמשל דומה בעיקרו, בתוכנו ובצורתו, במבנהו ובמגמתו, בכל הזמנים והמקומות. אפילו במאות־השנים האחרונות שבהן הפיגו את תוּמוֹ של המשל האינסופי ותוכו נעשה רצוף שנינה ואירוניה, חריפות ואינטלקטואלית וסימני־הידור שונים, עדיין תבניתו העממית הראשונה בעינה עומדת עד היום הזה,

המשל הוא סיפור קצר, המעניק לבריות השונות שבטבע, ואף לדומם, תודעה, תבונה וכוח הדיבּר. הוא מנפש את הכל ומשווה את הכל. סיפור זה, אף־על־פי שהוא שלימות בפני עצמה, אין הוא אלא פלג־גוף וטעון השלמה על־ידי נמשל או מוסר־השכל. המשל תכליתו להיות מורה להועיל, להשמיע עצה או דברי־כיבושים, ללמד ולהדריך. בעלי־החיים מתאימים ביותר לשמש נושאים למשל. ראשית, מפני שקווי אופים ידועים לכל ואין צורך להסבירם, וכל שומע או קורא מבין מיד מה כוונתו של הממשל. שנית, מפני שיש דמיוּת טבעית ביניהם לבין האדם, והיצריים היסודיים מכוונים לאותם הצרכים ונובעים מאותם מקורות עצמם כיצרי האדם. אין לך אלא לבחור בחיות כאלו, שדמיוּת זו גדולה בהן ביותר, כדי שתשמש אספקלריה לעולם האנושי. המשל ממחיש איפוא את ההכרה, שמנהגו של הטבע דומה בעולם הפיסי כבעולם הרוחני.

המשל הוא אבי הפיתגם, כדרך שהפיתגם הוא גיבושו של המשל ומיצוּי טעמו ותכליתו. המשל משמש מעין הסבר לפיתגם, כלומר, ללקח היוצא ממנו. הוא מבססו ומייפה את כוחו לדבר בשם החיים והנסיון. המשל הוא בחינת כיסוי הזהב למטבע־הפיתגם, ולולא הוא היה אמוננו בו רופף, עושר־הנסיונות מאפשר לנו לוותר על המשל ולהסתפק ברמיזה עליו.

 

ב    🔗

תולדות איזופוס מעולפות אגדה, ולפי הירודוטוס חי באמצע המאה השישית לפני ספירת־הנוצרים. הוא היה עבד מסאמוס, כנראה שבני־דלפוי הרגוּהוּ במיתה משונה מחמת שהיה עולב בהם בשוט־לשונו ובתוכחת־מוסרו, בהיותו עבד בעל־מום הכיר לדעת את חיי האדונים, את אורחם ורבעם, את צדקתם ואת רשעתם. אולם עינו החדה תפסה גם את הצדדים המבדחים והנלעגים שבהתנהגות בני־אדם, ואת חוסר־הישע שלהם, ואף אותם שילב במשליו, אך כעבד לא תמיד יכול היה להטיף את לקחו בגלוי, והיה נזקק למשלים וחידות.

בזכות ריבוי מניינם ואיכותם השלמה, נעשה המשל האיסוֹפי דוגמה של מעלה למשלים. משלי איסופוֹס לקוחים, כידוע, מעולם החיות והאנשים, הטבע והאלים, ביחוד מרהיבים אותנו בעלי־החיים במשלים, שתוארו לא רק בבקיאות מופלאה, אלא גם בדקוּת פסיכולוגית ובזהרורי־הומור. איסופוּס הסיר את כל המחיצות וההבדלים בין החי והמדבר, הדומם והצומח. הכל חיים והכל מדברים, אין יתרון לנפש האנושית על הנפש הבהמית. אדרבא, לעיתים גדולה החיה, המשל, מן החי המדבר, הנמשל; היא בחינת מורה־הוראה אוֹמן־פדגוג לאדם. החיה היא מקור החכמה והנסיון, בעוד האדם הוא בחינת תלמיד, ולא תמיד תלמיד טוב. במשלי איסוֹפוֹס אין האדם נזר הבריאה, הוא שווה בין שווים. ולא עוד אלא שהבהמות והחיות מושיטות לו לאדם בקנה מנסיונן המר והמתוק, ואומרות לו: ראה, בן־אדם, מה עלה לנו במקום פלוני ובמקרה אלמוני, וחכם!" משלי אֵיסוֹפוֹס אינם דברי־ספרות לשמם, אלא חטיבות סיפוּריות קטנות, שיש בהן מוסר־השכל. המשל רץ, כביכול, אחרי הנמשל, תופסו וכופה עליו את לקחוֹ.

אין פלא איפוא, שמשלי איסוֹפוֹס עשו להם כנפיים ונתפשטו בכל הזמנים ובכל המקומות, הם נעשו נכס־צאן־ברזל של הספרות העולמית והטביעו חותמם על צביונה של המחשבה אנושית.

 

ג    🔗

כאמור, מצויים בידנו משלים, קודמים למשלי איסופוס, כגון משל יותם, משל החוח והארז של יהואש מלך ישראל, וכן נאמר על שלמה המלך, שחי כמה מאות שנים לפני איסופוס: “וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר”. אף־על־פי־כן אין ספק, שמשלי איסופוס חדרו אחר־כך גם לגבולות ישראל, ועיקבותיהם כבר ניכרים אצל בן־סירא כגון הפיתגם:

אִם תִּפַּח בְּנִיצוֹץ יִבְעָר

וְאִם תָּרֹק עָלָיו יִכֱבֶּה

וּשְׁנֵיהֶם מִפִּיךָ יָצְָאוּ.

(בן סירא השלם, כ''ח, י"ז)

ובויקרא רבה מובא הדבר בלשון זו: “בר־סירא אמר: היתה לפניו גחלת ונפח בה וביערה, רקק בה וכבתה”.

משל זה נמצא באיסופוס בשם “האדם השעיר”. ויש כיוצא בו בבן־סירא.

ואין צורך לחזור על הידוע, כי בתלמוד ובמדרשים מצויים כמה וכמה משלי איסוֹפוֹס, לפעמים בנוסחה המקורית המדויקת ולפעמים בשינויי־גירסא קלים. בעצם השמות “שיחת דקלים”, “שיחת חיות ובהמות”, “משלי שועלים”, אנו מרגישים את רישומם של משלי איסוֹפוֹס. ולא רק ר' מאיר, שאמרו שהיו לו שלוש מאות משלי־שועלים, ידע את איסוֹפוֹס, אלא גם בר־קפרא ור' יהושע בן חנניא ורבים אחרים. בדברים רבה, פרשה א' מסופר:

“הַנָחָש אָמַר זְנָבוֹ לרֹאֹשוֹ: עַד מָתַי אַתָּה מְהַלֵּךְ תִּחִלָּה? אֲנִי אֵלֵךְ תְּחִלָּה. אָמַר לוֹ: לֵךְ. הָלַךְ וּמָצָא גֻמָּא שֶׁל מַיִם ־ וְהִשְׁלִיכוֹ לְתוֹכָהּ, מָצָא אֵשׁ ־ וְהִשְׁלִיכוֹ לְתוֹכָה, מָצָא קוֹצֵים ־ וְהִשְׁלִיכוֹ לְתוֹכָם. מִי גָרַם לוֹ? עַל שֶׁהָלַךְ הָרֹאשׁ אַחַר הַזָּנָב”.

משל זה נמצא התרגומו של דפאן עמוד 38.

כדי להאיר את דרך התפשטותם של משלי איסוֹפוֹס בספרות העברית, מן הראוי ליטול משל אחד מני רבים ולהביא מקצת מנוסחאותיו השונות, ממדרש רבה עד תרגומו של נתן רטוש. לתכלית זו אחת היא, אם התרגום נעשה על־פי הטקסט של איסופוס או של לה־פונטיין או קרילוב. כאן השתי הסיפורי עיקר.

ניטול איפוא את המשל הידוע בדבר “הארי והעגוּר”, מובא במדרש רבה:

אֲרִי טָרַף טֶרֶף וְעָמַד עֶצֶם בִּגְרוֹנוֹ, אָמַר: כָּל מִי שֶׁיָּבוֹא וְיוֹצִיאוֹ אֶתֵּן לוֹ שְׂכָרוֹ. בָּא קוֹרֵא מִצְרִי שֶׁמָּקוֹרוֹ אָרֹךְ, נָתַן מַקּוֹרוֹ לְתוֹךְ פִּיו וְהוֹצִיא אֶת־הָעֶצֶם. אָמַר לוֹ: תֵּן לִי שְׂכָרִי. אָמַר לוֹ הָאֲרִי: לֵךְ וֶהְיֵה מִשְׁתַּבֵּחַ וְאוֹמֵר: נִכְנַסְתִּי לְפִי הָאֲרִי בְּשָׁלוֹם וְיָצָאתִי בְּשָׁלוֹם – וְאֵין לְךָ שָׂכָר גָּדוֹל מִזֶּה.

(בראשית רבה ס"ד, לפי ספר האגדה)

זְאֵב וְעָגוּר

זְאֵב חִלָּה פְּנֵי הָאֲרִי לְהַגִּיעַ עָדָיו הֲמוֹנוֹ, כִּי עֶצֶם גָדוֹל נֶהְפַּךְ וְנִשְׁאַר בִּגְרוֹנוֹ. וְלֹא יָכֹל לָשֵׂאת רֹאשׁוֹ. וַתִּבְחַר מַחֲנַק נַפְשׁוֹ, כִּי הָעֶצֶם מְחָצוֹ. וּבְמָקוֹם צַר לְחָצוֹ. וַיִּזְעֵק בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף כֻּלָם. מִקְטַנָּם וְעַד־גְּדוֹלָם. וַיָּבֹאוּ עַד הַזְאֵב. וַיִּמְצָאוּהוּ מַשְׁמִים וְכוֹאֵב. וַיִּשְׁאַל לָהֶם עֵצָה. לְהוֹצִיא הָעֶצֶם חוּצָה. וְלֹא יָכְלוּ לַעֲנוֹת אוֹתוֹ. כִּי אָמְרוּ: זֹאת עָרְמָתוֹ. וְתֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ. לִהְיוֹת לָנוּ לְמוֹקֵשׁ. לְבָלְעֵנוּ כִּשְׁאוֹל חַיִּים. וְעַתָּה נַעֲרִים סוֹד וְנִהְיֶה נְקִיִּים, וַיְהִי כְּדַבְּרוֹ לָהֶם לֹא אַחַת וְלֹא שְׁתַּיִם. וַיִּמַּס לְבָבָם וַיְהִי לְמָיִם. וַיִּוָּעֲצוּ כֻּלָם יַחַד. וַיֹּאמְרוּ לוֹ פֶּה אֶחָד. יְהִי מַכִּירְךָ בָּרוּךְ. הִנֵּה לֶעָגוּר צַוָּאר אָרֹךְ. וּפֶה חָזָק וְחַד וָצָר, יוֹצִיא אֶת־הָעֶצֶם מִן־הַמֵּצַר.

וְאִם־לֹא אֵפוֹא מִי הוּא. קְרָא אוֹתוֹ אֵין כָּמוֹהוּ. וַיִּקְרָא לֶעָגוּר וַיְדַבֵּר עַל־לִבּוֹ. אַךְ מְרוֹרוֹת פְּתָנִים בְּקִרְבּוֹ. וַיְפַתֵּהוּ בִדְבָרִים וַיִּדָּר לוֹ נְדָרִים. אִם יוֹצִיא הָעֶצֶם לְשַׁלֵּם לוֹ גְמוּלוֹ. וְלִהְיוֹת מוֹשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ.

וַיֹּאמֶר הֶעָגוּר: פְּתַח פִּיךְ וְאֶחֱזֶה. אִם אוּכַל לְהָסִיר מֵעָלֶיךָ הַמָּוֶת הַזֶּה. וַיִּפְעַר הַזְאֵב פִּיו לִבְלִי חֹק. וַיַּעַמְדוּ כֻּלָם מֵרָחוֹק. וַיֵּרוֹמוּ מֵעָלָיו, כִּי יָרְאוּ מִגֶשֶׁת אֵלָיו, וְהֶעָגוּר אֶת־הָעֶצֶם בֵּין שִׁנָּיו הִפְגִיעַ, כִּי פִּיו עַד צַוָּארוֹ הִגִּיעַ. וַיּוֹצִיאֵהוּ מִצַּוָּארוֹ. וַיִּשְׁאַל לוֹ שְׂכָרוֹ.

וַיַּעַן לוֹ הַזְאֵב עַזוֹת. מִי שָׁמַע כָּאֵלֶּה וּמִי רָאָה כָזֹאת, הֲלֹא עַז אֲנִי מִן הַחַיָה וּמִן הַבְּהֵמָה. וּסְבִיבוֹת שִׁנַּי אֵימָה. וּפִי לִטְרֹף וּלְהַשְׁחִית חֻקָּהּ. מִי בָא בְּפִי כָמוֹךְ וְנִקָּה. הָעֵת נִמְלַטְתָּ מִבֵּין שִׁנַּי וְלֹא חֲנַקְתִּיךָ. מִשְׁנָה שְׂכַר־שָׂכִיר שִׁלַמְתִּיךָ. לֵךְ מֵאִתִּי פֶּן אֲשִׂימְךָ חָלָל. וְהָיְתָה לְךָ נַפְשְׁךָ לְשָׁלָל.

(משלי שועלים, משל ח', לרבי ברכיה הנקדן, שחי במאה ה־12. הוצאת שוקן, תש"ו)

הַזְאֵב וְהֶעָגוּר

הַזְּאֵב, לְמִקְרֶה תָּקַע עֶצֶם בִּגְרוֹנוֹ, וַיֹּאמֶר לָתֵת שָׂכָר רַב לְהֶעָגוּר, אִם יוֹצִיא אֶת הָעֶצֶם בְּחַרְטוּמוֹ. הֶעָגוּר עָשָׂה וְהִצְלִיחַ, וַיִּדְרֹשׁ אֶת הַשָּׂכָר אֲשֶׁר יָעַד לוֹ. אֲבָל הַזְאֵב בִּשְׂחוֹק לָצוֹן עָנָהוּ: רַב לְךָ, כִּי בְלִי אָסוֹן וָפֶגַע הוֹצֵאתָ אֶת רֹאשְׁךָ מִבֵּין חַדּוּדֵי שִׁנֵּי הַזְּאֵב.

(משלי אסף, העתקה לתועלת צעירי בני עמנו, מאת י. ב. כהן. ווארשוי, שנת תרי"ח).

הַזְאֵב וְהֶעָגוּר

לֹא אָפוּנָה כִי תֵדְעוּ גַם אַתֵּמָה

אֲשֶׁר הַזְּאֵבִים זוֹלְלֵי בָשָׂר הֵמָּה,

וּבְאָכְלָם לֹא יָשִׂימוּ עַל לִבָּמוֹ

לִשְׁמֹר מִמַּחֲנַק עֶצֶם אֶת נַפְשָׁמוֹ

(זוֹלְלֵי בָשָׂר, תָּמִיד דַּעְתָּם קְצָרָה).

עַל כֵּן נָגְעָה לְאֶחָד מֵהֶם הַצָּרָה

כִּי נֶחֱנַק, נַפְשׁוֹ כִּמְעַט לִשְׁאוֹל בָּאָה

וַיִּבָּצֵר מֶנְהוּ אַף קוֹל לַשְׁמִיעַ:

בָּאָה אַמַּת בִּצְעוֹ קִצּוֹ הִגִּיעַ!

אוּלָם הִנֵּה עוֹד שִׂחֲקָה לוֹ הַשָּׁעָה,

כִּי עָגוּר אֶחָד לָבוֹא שָׁם קָרָה,

וַיִּקְרֹץ הַזְּאֵב, הֵנִיף לוֹ יָדֵהוּ

לָחִישׁ הִוָּלֶד לוֹ אָח לַצָּרָה.

הֶעָגוּר שָׁלַח חִישׁ אֶת חַרְטוּמֵהוּ

אֶל תּוֹךְ לֹעַ הַזְּאֵב, וַיִתְחָבֶנּוּ,

וּבְרָב טֹרַח וּבְמַרְבִּית עֲמָלוֹ

הִשִּׂיג אֶת הָעֶצֶם וַיִּסְחָבֶנּוּ

וַיְבַקֵּשׁ הַשָּׁכָר עַל מִפְעָלוֹ.

שָׂכָר לִפְעֻלָּתְךָ נַפְשְׁךָ חֹמָדֶת?

עָנָה הָאַכְזָר: הָהּ, נֶפֶשׁ בֹּגָדֶת!

הַמְעַט מִמְּךָ – שִׂימָה נָא עַל לִבֶּךָ –

כִּי חַרְטוּמְךָ, רֹאשְׁךָ, לִגְרוֹנִי בָאוּ

וּבְשָׁלוֹם נִכְנְסוּ וּבְשָׁלוֹם יָצָאוּ?

חוּשָׁה, רֵעִי, וּבְרַח לְךָ לִמְקוֹמֶךְ,

וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מִפָּנַי כָּל יָמֶיךָ"

(“תיקון משלים” משלי קרילאוו, נעתק מלשון רוסיה, מאת משה בן דוד הכהן רייכערסאָהן. וילנא, תר"כ 1860).

הַזְאֵב וְהָאֲנָפָה

אֶל מִרְבַּץ הַצֹּאן בַּאֲפֵלוֹת הַלַּיִל

הִתְגַּנֵּב הַזְּאֵב וַיַּחֲטֹף לוֹ אַיִל;

וַיְהִי חָשׁ לֶאֱכֹל וַיְמַהֵר מַעֲשֵׂהוּ

לְכַלּוֹת כֵּרָתוֹ טֶרֶם

יָבֹאוּ הָרֹעִים הַכּוֹתוֹ חֵרֶם,

וּבְמַהֲרוֹ נִתְקַע בַּלֹּעַ לוֹ גֶּרֶם

וַיֵּחָנֵּק וַתִּקְצַר לַמָּוֶת נַפְשֵׁהוּ.

וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא הָאֲנָפָה

– גִּדְלַת הָאַפַּיִם – בִּיעָף מוּעָפָה

וַיִּרְזֹם לָהּ וַתַּעֲמֹד וַתִּקְרַב אֵלֵיהוּ

וַתִּתְקַע אַפָּהּ בִּגְרוֹנוֹ תָּקֹעַ

וַתּוֹצֵא הָעֶצֶם מִתּוֹךְ הַלֹּעַ

וַתָּאֹרְנָה עֵינָיו וַתִּרְפָּאֶנּוּ;

אָז שָׂכָר לַעֲמָלָהּ בִּקְשָׁה מִמֶּנּוּ.

הוֹי – קָרָא הַמֻּצָל – גַּם בּוֹשׁ לֹא תֵבוֹשִׁי!

הַעוֹד לִפְעֻלָּתֵךְ שָׂכָר תִּדְרֹשִׁי?

הַאֵין דַּי לָךְ כִּי הוֹצֵאת רֹאשֵׁכִי

שָׁלֵם מִמַּלְתְּעוֹת הַזְּאֵב וּגְרוֹנוֹ

כִּי עוֹד תֹּאמְרִי הִתְעַשֵּׁר מֵהוֹנוֹ?

מַהֲרִי עִזְבִינִי וּלְשָׁלוֹם לָךְ לֵכִי

וּלְשָׁלָל הִנְנִי נוֹתֵן לָךְ נַפְשֵׁכִי,

אַךְ הִשָּׁמְרִי לָךְ פֶּן תַּזְכִּירִי זֵכֶר

כִּי תַּשִּׁי בַּזְּאֵב שִׁלּוּמִים וָשֶׁכֶר.

(“משלי יהודה” ליל"ג)

הַזְּאֵב וְהַחֲסִידָה

הַזְאַב גַּסָּה אֲכִילָתוֹ. לָעַט

זְאֵב פְּלוֹנִי בִּשְׁעַת כֵּרָה אַחַת

כְּדֵי כָךְ, אוֹמְרִים, שֶׁכִּמְעַט

נַפְשׁוֹ חָנַק חָנֹק.

לוֹ עֶצֶם בְּלֹעוֹ נִתְקְעָה עָמֹק.

לְמַזַּל הַזְּאֵב, שֶׁלֹא יָכֹל לִצְעֹק,

חֲסִידָה בְּקִרְבַת מָקוֹם עָבְרָה.

רָמַז לָהּ, לָבוֹא מִהֲרָה.

חִישׁ הַמְנַתַּחַת לַמְּלָאכָה נִגְשָׁה.

חָלְצָה הָעֶצֶם, אַחַר עָמְדָה

וּשְׂכַר הַטּוֹבָה בִּקְּשָׁה.

אָמַר הַזְּאֵב: שְׂכָרֵךְ?

צוֹחֶקֶת אַתְּ, דּוֹדָה!

מָה? לֹא רַב לָךְ כִּי

מִתּוֹךְ לֹעִי הוֹצֵאת אֶת צַוָּארֵךְ?

אַתְּ כְּפוּיַּת תּוֹדָה; לְכִי,

וּלְעוֹלָם אַל תִּפְּלִי בְּכַפִּי".

(כל משלי לה פונטן. עברית: יונתן רטוש. הוצאת ש. פרידמן. ת“א, תשי”ט).

הַזְאֵב וְהָאֲנָפָה

זְאֵב אֶחָד נִתְקְעָה עֶצֶם בִּגְרוֹנוֹ, וְהָיָה מְהַלֵךְ אָנֶה וָאָנָה וּמְחַפֵּשׂ מִי

שֶׁיּוֹשִׁיעֶנּוּ בְּצָרָתוֹ. נִזְדַּמְּנָה לוֹ אֲנָפָה וּבִקֵּשׁ מִמֶּנָּה, שֶׁתּוֹצִיא אֶת הָעֶצֶם

מִגְּרוֹנוֹ וְתָבוֹא עַל שְׂכָרָהּ. הִכְנִיסָה הָאֲנָפָה אֶת רֹאשָׁהּ אֶל לֹעַ הַזְּאֵב

וּמָשְׁכָה וְהוֹצִיאָה מִשָּׁם אֶת הָעֶצֶם, וְאַחַר בִּקְשָׁה אֶת שְׂכָרָהּ לְפִי הַהֶסְכֵּם. אָמַר לָהּ הַזְּאֵב: אֲנָפָה, לֹא דַי לָךְ שֶׁהוֹצֵאת אֶת רֹאשֵׁךְ שָׁלֵם וּבָרִיא מִפִּי הַזְּאֵב, וְעוֹד אַתְּ מְבַקֶשֶׁת שָׂכָר לְעַצְמֵךְ?

(משלי איסופוס, תירגם שלמה שפאן, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, תש"ך)

כאמור, לא הבאתי כאן אלא מקצת מן הנוסחאות, מחמת ריבויָם. אבל דוגמה זו דיה להוכיח מה רבה היתה השפעתם של משלי איסופוס ועד כמה גירו את יצר החיקוי או התרגום של סופרי כל הדורות בעמנו, ויעידו על כך בן־סירא, התלמוד, המדרשים ומשוררי ימי הביניים, וביותר בימי ההשכלה ובעת החדשה.

עד כמה נשתרשה הכרת חשיבותם של משלי חיות ועופות בלב חז"ל, אנו רואים מדברי ר' יוחנן שאמר: “אילמלא לא היתה תורה, היינו למדין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה ודרך־ארץ מתרנגול”. השווה משלים לתורה. ואף פסוק מצאו באיוב להסתמך עליו: “מלפנוּ מבהמות הארץ ומעוף השמים יחכמנו”. משמע, שהמשל היה עיקר ולא טפל בעולמם. טבעי הוא שכך היה. תבנית שלמה זו של משל ונמשל, מופת זה של סיפור ולקחו, אי־אפשר היה שלא יעוררו את הדמיון היוצר של כל העמים, ומובן שגם בני־עמנו נתבשמו מהם משעה שהתחילו לבוא במגע עם התרבות היוונית.

מלבד התרגומים המובאים כאן, יש להזכיר ספרים אחרים, שבהם מובלעים משלי אֵיסופוֹס, כגון ספר־שעשועים לבן זבארה, משלי סנדבר, מתלא דסופוס, משל קדמוני לר' יצחק בן שלמה בן סהולה, איגרת בעלי־חיים לקלונימוס, פרחי־קדם לר' בנימין קעוואל, ורבים אחרים.

 

ד    🔗

לאחר נסיונות שונים להעתיק או לעבד משלי איסוֹפוֹס, שנעשו בספרותנו בתקופות שונות, אם במישרין או בעקיפין, בהבלעה או במפורש, הוכנסו עכשיו משלים אלה לבית הספרות העברית במלואם. התרגום – מעשה־ידי הסופר והפדגוג שלמה שפאן. הוא שקד על תרגום זה בחריצות, בבקיאות, בחיבה ובהצלחה. דומה, שהנסיון שנצטבר אצלו אגב תרגומי שירה ופרוזה יוונית, סייע לו להוציא מתחת ידו מלאכת־מחשבת. הסיגנון סיגנון זמננו, ממוזג ומדויק, שאין כמוהו הולם תוכנם של משלים אלה ורוחם. אתה קוראם וטעמם כטעם משלים מקוריים, ולולא שמותיהם של אלים יוונים או של הווי נכרי, היינו נפתים להאמין כי לפנינו מקור עברי קדמון, מעין מדרש איסוֹפוֹס, שנגנז זה דורות וחזר ונתגלה בדורנו.

גילגולי הלבוש העברי של משל אחד, המובא לעיל, אנו למדים, כי לאחר שבן־סירא ומשוררים בימי הביניים הלבישו את משלי איסוֹפוֹס מחלצות שירה וחרוזים, החזיר שפאן את העטרה ליושנה ונתן לנו שוב משלי איסוֹפוֹס בפרוזה ריתמית, כפי שעשו המדרשים לפניו. שכֻן בדין התנגד לסינג לחריזת המשלים ולקישוטם, ויפה אמר שכל החורז את המשלים או מעטרם יתר על המידה, הרי זה כמי שבא “לבשׂם את הבושׂם”. המשלים דיים לעצמם, ואינם זקוקים לנופך של נוי או עיטור.

לפיכך אין אנו זזים ממשלי איסוֹפוֹס עד שסיימנו קריאתנו בהם, מברכים על התרגום הנאה³, על האותיות המצהירות, על הדפוס המאיר, על הנייר והכריכה, וכן על העיטורים המרהיבים מעשה־ידי בצלאל שץ. ויעמוד על הברכה מוסד ביאליק, שהוציא את הספר ושכבר יצאו לו מוניטין כמקפיד בהידורו של הספר העברי.

תשכ"א