משעה שנתחוללה המהפכה הלאומית בגרמניה, ניטל הימנה כתר המחשבה החופשית והעבודה הרוחנית לשמה. הללו שהיו צמודים למעיין התרבות הגרמנית ועוקבים אחרי הספרים וחזיונות־הרוח המופיעים בגרמניה גם עכשיו, הם עדים לריקנות איומה שנתפשטה בכל חללו של עולמה הרוחני. ננסים ואצבעוני־רוח מטילים את מרותם על עם בן ס' מיליון ויותר באמצעות העיתונות המסועפת והוצאות־ספרים, שהיו רבות־ערך לפנים ונגזלו עכשיו מידי בעליהן. קולם של אנשי־הרוח נחבא או “הותאם” למקהלה, ועל הבמה עלו צרחנים, התוקעים בשופר גדול, השכם ותקוע, על תורת הגזע וטהרתו ועל תחיית גרמניה במלכות השלישית, ועל המנהיג הגדול, ודבריהם נשמעים באונס וברצון. ברם, שתיקה זו של “נסתרים” בקרב העם הגרמני, אינה צריכה להתפרש כהשלמה והסכמה מצידם למשטר הקיים. מדי פעם בפעם בוקע ועולה קול בודד, שסוע ונפסק, אבל עז ותקיף, של סופר או מלומד אשר כלכל לא יוכל; מפקידה לפקידה יגיע לאזננו שפלוני ואלמוני הסופר, שהיה מקובל על הנאצים ומפיו חיו, נפסל ונפלג, ופרי־רוחו נאסר. זה מעיד על אש המהבהבת במסתרים, ונוטל ממנו את הרשות לצרף את כל העם הגרמני למעשי הרשע והכסל.

בביטויי־המרד המתגלים פה ושם, חדלנו להבחין מי הוא המבטא: אם סוציאליסט הוא, או קונסרבטיבי או דתי. ובדין. שלשלת־היוחסין, שהיתה אולי חשובה בימים כתיקונם, פקע כוחה בשעת־חירום. היום, העיקר הוא עצם הופעה של הדיעה־שכנגד, ההעזה להטיל אבן בירוקה השקטה והדלוחה, ולהכות גל קטן של אמת מרדנית, ותעודת־המיהות האסכולתית או המפלגתית בטל ערכה. אחת היא לנו אם שפנגלר, אחד ממבססיה הרוחניים של הנאציות, כותב דברים בוטים נגד תורת האיוולת של הגזע וזוכה לשמתא, או שפרופסור תמים נואם נגדה ומקבל שכר של כדורים בעד חלונו. ואף־על־פי־כן לא יהא בזה ממידת־היושר אם נסיח דעתנו מן העובדה, שקרן־הזווית היחידה שהיטלר לא יכול לה עד היום, זוהי: הכנסיה. היחידים המעיזים להתקומם כנגד הקו הכללי הרשמי, ואפילו לתבוע תביעה מן השלטון שאינה לפי רוחו ולהילחם לה בגלוי, על מחנה־הדתיים הם נמנים. שם נשארה עוד פליטה כלשהי; ומי יודע אולי עתידה לצאת משם שלהבת־המרד, שתכלה את משטר־הרשע כולו.

אחת התרומות החשובות למחשבת־המרידה בתחומו של היטלר, ניתנה על־ידי תיאודור האֶקאֶר בספרו “מהו האדם?”¹ הוא עצמו תיאולוג קאתולי המתנהל במסילת־המחשבה המיטאפיסית־דתית, אבל ניכר בעליל שהספר לא נכתב לשם “יגדיל תורה” בלבד. מרירותו והתנגדותו למשטר הנאצי וליסודותיו העיוניים מתלבשות בספרו בלבוש דתי וביסוס דתי, אך דבריו ברורים ומפורשים ונועזים. אם נשים אל לב שספר זה יצא בשלהי 1933, יובן לנו הנועז שבו. ואף־על־פי שדיעות שמרניות מאוד בידו, אין דבר זה גורע מן הערך היסודי של ספרו.

כתיאולוג קאתולי סבור הוא, שאחדותם של הגזעים והעמים אינה קיימת מתוך זה בלבד שכל האנשים בנים הם לאדם הראשון, שנברא בדמותו ובצלמו של אלהים; שכן אחדות זו אבדה להם, אם לא בכוח הרי בפועל, בעטיו של עוון־אבות, אלא בעיקר מתוך שהאפשרות הריאלית לאיחודם ניתנה בבן־אדם: בישו. אמונה זו מחייבת את האדם, היא מתנה אנושית. תחת אמונה זו חותרת היום לאומיות ארסית וקטלנית, הגדלה בכל העולם. זו איננה אלא הפרזה מופלגת, מין נומינאליזם שנתגשם. הנחה לה: אין האדם בא לעולם בתורת “אדם”, אלא בתורת צרפתי, גרמני, אנגלי, יווני, רוסי יהודי… בכך אין איש כופר; אף־על־פי שאליבא דאמת אפשר כיום לבוא לעולם גם כבן־בלי־מדינה וכמשולל־נתינות. סברא זו כשלעצמה, שאין העמים מושגים ריקים אלא ממשויות חיוניות, טוב רב צפון בה. אולם הגרמני אינו בא לעולם כגרמני בלבד, כי־אם גם כשוובי, וכבאַוואַרי; יתר על כן, הוא בא לעולם כאינדיווידואום מסויים, בבחינת מאיר, מילר א' או ב'. להיכן נגיע אם נראה את ה“אדם” כמושג מופשט, ונעלים עין מזה שהוא האדם, הוא גם אידיאה אלוהית, ועל־כן גם עומק של הוויה, ועל־כן ממשות עצומה. מטרתו ואושרו של האדם אינם בעיקרון האינדיווידואליזציה ללא־מצרים ובהבדלים שיסודם בחומר, המפרידים ללא מוצא, אלא להיפך: בסובלימציה, בהארה שקופה של צד האיחוד, בהיסחפות למשטרים נעלים יותר. האינדיווידואליזציה אינה מחוייבת לגרור איבה תחת אהבה, נגע תחת עונג; היא צריכה להביא מלכות המקיפה הכל ולא מדינה השמה עצמה בצינוק, היא צריכה לפתוח את הלב והנפש ולא לנעול אותם, בקיצור — היא צריכה להוליד אחדות עשירת־איברים, פרקים וחוליות, ולא הפרדה־המתה של האיברים הבודדים. ודאי, גם העמים אידיאות אלוהיות הם. אולם העמים חייבים להגשים מעצמם והלאה את רעיון ה“אדם”! הערך האמיתי של העם והמדינה נמדד ונקבע לפי זה, עד כמה שהם מודים בכלל בזכות עדיפותם של חיי ההסתכלות והמחשבה, וכמה חירות הם נותנים להם, ומהי מידת יראת־הרוממות שיש להם בפניהם. הואיל ורק בדרך זו מגשים האדם את עצמו.

האלוהים אינו יכול להיות כפות כפיתוּת גזעית וסוגית. הנצרות אינה אלא חטיבה של השפעות שונות שבאו לה מידי עשרת הדיברות, הנבואה הישראלית של הברית הישנה. והיסוד האדוונטיסטי־עכו"מי של היוונים והרומאים. שלושה אלה חוברו יחד בכנסיה ומשמשים מסד רוחני שבני־המערב, הגרמנים, הרומנים והסלאבים, עומדים עליו. הסטאטוס האתני של הכנסיה עלול להשתנות, והוא השתנה באמת לא פעם, ודברי־הגנאי כלפי גזעים ואומות אחרות אין בהם משום נאמנות לנצרות. חשיבה נוצרית וחלוקה לגזעים, הן תרתי דסתרי. הכנסיה אינה תלויה בזמן ובמקום בעמים ובמדינות. היא אינה אלא נוצרית.

טעמה של ההיסטוריה איננו מתן־אדם, הוא קיים מן העולם ועד העולם. עוד לפני היות האדם. האדם חייב להכיר את טעמה של ההיסטוריה הכרה עמוקה, ולסייע לו בהתגשמותו. ליהודים היתה היסטוריה קדושה עד התהוות הנצרות. זו ניטלה מידי היהודים, אולם הנצרות לא זכתה לה במידה כזו. היסטוריה קדושה קיימת גם כיום, אלא שהיא נסתרת וחבויה ואינה מתגלית אלא לצנועין. ההיסטוריה שלנו, וגם זו של הנצרות בכלל, קשורה בעיקר בהכרת הסיבה השניה, בדמות מניעים וסיבות גיאוראפיים, פיסיים, אתניים; ואילו תולדות היהודים עד חורבן ירושלים היו גם התגלות הסיבה הראשונה. טעמה של ההיסטוריה ודמותו של אדם נסתרסו עם התעקמותה וניווּנה של משמעת העבודה, להלכה ולמעשה. תכליתה של העבודה האמיתית, לשרת את האדם, להנאותו הנאה גופנית־נפשית. חרפתו וחטאו של המערב, שפגע במשטר זה. על־כן משוועים בני־אדם בימינו שוועת־יאוש לעבודה שכבוד ותכלית־אמת בה, יותר מששיוועו לפנים העבדים למנוחה ולפנאי. על שום מה? על שום שהמכונה, שהיתה בתחילה אמצעי למטרות אנושיות קבועות, נהפכה למטרה בפני עצמה. יש אדוקים בטכניקה שאין להם תקנה, שכל דרישה לחזור בתשובה מעבודת־מכונה לעבודת־ידיים ועל־ידי כך גם לאמנות שבעבודת־ידיים, נראית להם כרומנטיקה. תמורה זו צריכה לבוא בדרך נבונה ונכונה. האדם חייב להחליט על־פי שכלו, היכן מזיקה המכונה והיכן אפשר להפיק ממנה תועלת למטרות מסויימות. תשע עשיריות ממה שהמכונות מייצרות, אינן אלא זיבורית ותוצרת־הבאי. אמנם יש גם זיבורית הבאה בעבודת־ידיים; אבל בה יש אפילו במקרה הקיצוני ביותר משהו אנושי חיוני, סימפאטי, לעומת הפסולת, מעשה המכונה, שאינה אנושית, המתה, המקשיחה את הלב. המכונה נוטלת את ההומור, החידוד וההיתול מן האדם, משום שהיא סמל איום להעדר מידת־החסד. משעה שמעבדים על־מנת לפטם את המכונה, מיד מתחילים בני־אדם לרעוב. אולם כל האומר, שאם כי האדם יודע שהוא הולך בדרך התוהו, אין בכוחו לחזור לדרך הישרה — פוגע פגיעה קשה בחירותו של האדם ובתבונתו. החקלאות והמלאכה מדגימות את העבודה רבת־הטעם, ושום גלוריפיקציה של הטכניקה לא תשנה כלום. היא תחלוף בטרם יחלוף האדם. אך האיכר, לעולם יעמוד. הוא ינצח ויבלה בהכרח את האדם המשרת את המכונה. האדם ישוב בעל־כרחו לאופן של עבודה, שמטרותיה — האדם ותכליותיו הטבעיות והעליונות.

בשלושה דרכים מביאה המכונה אנדרלמוסיה לעולם: א) המכונה מבטלת את עבודתו של האדם; ב) המכונה, שהגיון וסיבתיות לה משלה, מולידה באדם צרכים מלאכותיים, טיפשיים, ילדותיים, שאינם בריאים לגוף ולנפש ומעכבים את מילואֶם של הצרכים האמיתיים, הנתונים מתן־טבע; ג) המכונה חותרת לתנועה נצחית, עצמית, ומשעבדת את האדם שיעבוד־עולם. בעוד שכלי־המלאכה הוא בר־משמעת, ועול בעליו עליו, משתחררת המכונה מידי אדם, שוללת את כוונותיו הרוחניות, ועושה אותו בדמותה ובצלמה: אבטומטוס. תעודת המערב — לא לנתץ את המכונות, אלא להעמידן על קו־ההגיון, להטיל את מרות האדם עליהן. ויפה שעה אחת קודם. כי ההיסטוריה ממשיכה את דרכה. מה שמחוייב להתרחש — יתרחש. נשימות־ביניים ארוכות למדי אינן מותרות. ואם הללו שמוטל עליהן לעשות זאת לא יעשוה, יבואו אחרים ויעשו זאת בדרך אחרת, מוטעית ועמוקה. שהקפיטליזם הוא חטא הצועק לשמיים; שהמנהג הציני, להחשיב את הדיווידנדים של בעלי־המניות הרבה יותר מאשר את צרכי־החיים של אנשים עובדים, סוטר סטירה אכזרית בפניה של מידת־הצדק — דבר זה הן הוכר משכבר על־ידי כל אדם ישר. אולם “העדה הנוצרית” לא שעתה לכך. ומה שלא עשו בדרך של בינה, קרוב לוודאי שביום מן הימים יקומו מחוסרי־בינה ונטולי שיקול־דעת וינתצו את המכונות הרעות והטובות, המזיקות והמועילות כאחת. וגם זו לטובה.

המחבר טען כנגד קן־הרעות —העיר. אולם אין הוא שוללה כל־עיקר. אף־על־פי שהערים נבנות לרוב בפזיזות ובדמיונות על־גבי חולות הים או המדבר, ואחר־כך הן נמוגות בן־לילה, מודה המחבר שכל גדוּלה, כטובה כרעה, נתרקמה בערים: בבבל ובירושלים, בקרתגא וברומא. בהן נולד האלוהי והשטני גם יחד. ברם, אין אמת אחת מכחישה את חברתה, אם שתיהן מוליכות לאחדותה של אמת עליונה יותר. העיר, הרוצה בהתמדה, מחייבת את הכפר; העירוני — את האיכר.

התוהו־ובוהו שירד לעולם אינו גזירה, כי־אם מעשה־ידי־ אדם. הוא פרי התפיסה המשובשת של חירות המוליכה לאנרכיה ולבן־לווייתו — הדיספוטיזם, הנמצא עימה בקשר־גומלין. הכאוס חודר לכל התחומים. לדת הוא חודר בדמות פגיעה באַבטוֹריטה. לפילוסופיה בדמות פגיעה באישון־עינה, במושג המרכזי שלה, במושג־האמת, כלומר — על־ידי הכנסת סברא, שהאמת איננה תכליתה הראשונה והאחרונה של הפילוסופיה, אלא היא באה להגביר את החיים הבהמיים או הפסיכיים, או למען ייטב למדינה בעבורה, תוצאות שיכולות אמנם לבוא, אך אינן בשום פנים קנה־מידה לה. ברכת הפילוסופיה וזכותה — בהעדפתה את המחשבה על המעשה, בהודאה שבראשית היתה המלה, הלוגוס, ולא המעשה הפאוסטי. הפילוסוף האמיתי מנחיל הכרות אמיתות, התגליות טבעיות, והן יכולות להביא לידי מעשים, וכמעט תמיד הביאו לכך (כל מעשה מוטעה מצד עמי המערב היה יסודו במחשבה מוטעית), אבל הן עצמן אינן מעשים לפי טבען הראשון. גם בספרות השתרר הכאוס, הספרות היא מעין מדיום בין ההלכה הצרופה והמעשה; היא שרויה, כביכול, באמצע, בין ההסתכלות והחיים, הסבילות והפעילות. לפיכך יש לה, בזכות־מזיגה פנימית, חלק בשכל וברצון. על־כן נמצא בספרות את הכאוטי שבהסתכלות ובעיון מחד גיסא, ושבחיי־המעשה מאידך גיסא. ביחוד בולט הדבר בגולת־כותרתה: ברומן. הוא מדגים את עיקום פניהם של האמת, הטוב והיפה. הספרות השולטת בימינו, זו המצליחה ביותר, היינו, זו של מקבלי פרס־נובל, מכריזה ומבשרת יתרון מועטה של הרגשות אי־אמצעיות של חיי החושים והנפש על עשרת הדיברות ומשא־ההר. בחיים הפוליטיים התגלה הכאוס זה למעלה מעשר שנים בחוזה ורסאיל, שבו נפגעו לא יחסי איבה וידידות, כי־אם הצדק.

גם לשדה־הכלכלה הגיע הכאוס. בכלכלה יש תמיד משום סימפטום לבריאות החיים והחברה, או לחוליה. הכלכלה היא גילוי שטחו של רובד יותר עמוק. הטכניקה הכלכלית עובדת בימינו בכל מלוא־כוחה, ואנשים פיקחים וחרוצים משתמשים בה שימוש חינם; ואף־על־פי־כן נראות מסקנותיה ותולדותיה לא פעם כאיוולת עמוקה. לפי שעם כל חכמתה, אין היא יכולה לעכב כלל, שבמקום אחד יהיו שורפים תילי־תילים של שיפון ובמקום אחר יגוועו בני־אדם ברעב, ובשעה שאין מחסור באמצעי־תחבורה להוליך תבואה ממקום אחד לשני. התוהו־ובוהו שבכלכלה מקורו בתוהו־ובוהו שבשלב האדם, בחטאי־הבראשית שלו: בולמוס־הקניין, הקמצנות, קנאה, אי־צדק, ומחסור באהבה. הכלכלה בראה לעצמה חוקים משלה, ומוסר עצמי. “עסק הרי זה עסק”, או מלחמת קיום שאני". אין לך דבר מסוכן כמוסר של קרן־זווית, המבקש להשתרר על כל העולם. הכלכלה אינה רוצה לקבל הערות ותיקונים של ממש – לא מפי המדינה, לא מפי המצפון, ולא מפי הכנסיה. בהפקרא ניחא לה.

השאלה המעיקה עלינו היא, מהו האדם? דורנו, שאינו רוצה לתהות על בעיות מיטאפיסיות, שואל: מה המעשה אשר יעשה האדם? זוהי טעות שתורת־פאוסט הנחילתנו, כי בראשית היה המעשה ולא המלה. ואילו היתה השאלה מעשית ולא מיטאפיסית, הן אפשר היה להשיב עליה בפשטות גמורה: עשה בן־אדם עשה ועשה. גבב מעשה על מעשה, מפעל על מפעל, תועבה על תועבה, מכונה על מכונה — וחסל. תהייה זו למה? זעזועים אלה על שום מה? ברם, כנראה שנשתייר ניצוץ אחרון קטן של אמת באדם, אשר לא יכבה ולא ידעך, גם אם הוא סמוי מעין בעליו; ניצוץ שהוא אור ונכסף לאור לפני־המעשה, בתוך־המעשה ולאחר המעשה. התהייה על ההוויה, על הכרת מהותו של עולם ואדם, קודמת לכל פעולה ועשיה.

המחבר נכנס בסוגיה מיטאפיסית על מהות האלוהים ויחס האדם לקונו, ולועג לשפנגלר שרואה את האדם כחיה טורפת. ביחוד מתווכח הוא עם מאכס שאֶלאֶר מבית־מדרשו של הוסאֶרל, וקובע שהשקפתו הביאה מבוכה לעולם. האדם האירופי־אמריקני אינו רוצה, ביסודו של דבר, אלא להיות אלוהים, ומכיוון שכך, נחלקו כל האנשים האירופיים היחידים, הכיתות העדות, המפלגות והאומות בהתאם לאטריבוטים האלואיים. האחד הוא התגלמותה של האהבה האלוהית; השני — הצדק האלוהי; השלישי — שליט מוחלט בחסד עליון; אחרים, שוב מכירים ויודעים כאלוהים. הגרמנים מאמינים שהם יוצרים כאלוהים. הפרזה זו היא חלק מעצמותם של הגרמנים. היא נתגלגלה מתקופה לתקופה בתולדות הרוח הגרמנית ונשתכללה כדי מונומאניה. האמביציה של הגרמנים בשעה שתוקפת אותם יוהרא, איננה: להכיר כדרך שהמלאכים מכירים — כי אם ליצור כמו אלוהים, גם אם אגב־כך שוקע כוח־ההכרה ויורד למדרגתו של שפנכלר, שרואה את ההבחנה בין אמת לשקר כאינה חשובה ומזיקה ליצירה. והדבר אינו כן! הכוח הבורא הוא פריווילגיה של האלוהים. אפילו בסיעתא דשמיא אין האדם יכול ליצור בבחינת המוחלט יש מאין. אין בכוחו לברוא אפילו אטום אחד, ועל אחת כמה וכמה גרגר־חול שעל שפת־הים. כוח־היצירה שבאדם גדול ללא מצרים רק בשפע הדרכים שברשותו לשנות דמותן של מציאות הברואות ועומדות כבר; הוא אינו מוגבל רק במלכות־האפשרויות, וחירות לו ליצור בדרך אמנותית עולמות וצבעים וצלילים ודמויות. בזה כוחו יפה.

השאלה: “מהו האדם?” לא תקבל תשובה על־ידי הפיסיקה, הביולוגיה, הפסיכולוגיה והפילוסופיה. כל אלה תופסות את המועט, את החלקי, את יסודות־הווייתו התתאיים, ולא את הנקודה החיונית. כל אלה אמת רילאטיבית, אבל אין הן נותנות הסבר אחרון להווייתו הפנימית. לעיקר. הסבר זה לא יושג אלא בכוח שבו ניחן האדם לזכות ברוחניותם של חיים אלוהיים, שרק ההתגלות מעניקה אותם לנו. ולכן אפשר להשיב על השאלה “מהו האדם?” בקיצור: האדם הוא ציור של אלוהים, הוא נעשה בדמותו ובצלמו. טבעה של רוח־האדם לנוח בחיק־האמת; וכל זמן שלא מצאה אותה, הריהי מבקשת אחריה, ולא תשקוט עד שתמצאנה. האדם הוא מהות פרוגרסיבית, וממילא רגרסיבית; האדם אינו יכול לעשות נגד טבעו, אבל הוא יכול לרדת לטבעו הנחות והנמוך. הוא יכול להביא אי־סדרים בסדר־הטבעים שלו, לבלבל את סדרו־של־עולם. כי תוהו־ובוהו פירושו אי־סדרים אנושיים בתוך סדר טבעי, ולא בילבול בתוך אין. כאז כן עתה שורר ניגוד בין הבשר והרוח, והאדם חי במלכות־החירות, ובידו לברור לו מעלות או מורדות. תעודת האדם לגאול עצמו מן הכאוס, שהשתלט עליו ובכל תחומי־חייו. האבוקה המורה דרך לאדם בגאולתו איננה לא האומה, לא המדינה הטוטאלית (שהיא עצמה חלק מהוויה טוטאלית), כי אם האדם שנברא בצלם־אלוהים, המשתוקק למקור־מחצבתו. והחזרה בתשובה אינה נעשית בציבור, בהמונים, כי אם ביחידות.

הרי לפנינו עדות של הוגה־ דיעות דתי ומאמין, שאינו־בן־ברית. ואפשר לתיתה עניין גם לחיינו ולדתנו.

תרצ"ד