¹

הרבה טרחו לגלות רז זה: היש בכוחה של הביוגראפיה לבאר את יצירתו של היוצר? האם מסבירים חיי הסופר, או מאורעות מכריעים בחייו, את נתיב יצירתו ואופיה? המשמשת בריאות־גופו של הוגה־הדיעות, או תשישותו, גורם לעיצוב דיעותיו? המשפיעים מומי האדם על מחשבתו ועל עיון עולמו?

יש אומרים: הגותו של אדם בת־חורין היא, ושום כבלי תורשה, או ליקויי־גוף, או מאורעות־חיים קשים, אינם פועלים עליה. החושב מגיע לידי מסקנתו תוך כדי חשיבה, לפי חוקי־ההגיון, ואינו כפוף לשום כוח אחר. כל רצון להסביר משנתו של סופר מתוך גילגולי־תולדותיו, חסרונותיו הפרטיים, נצחונותיו, אכזבותיו או נפילותיו, הוא פרי תקופה מאוחרת יותר, לאחר שהאישיות ומפעלותיה כבר מונחים לפנינו גמורים וחתומים וניתנים לסקירה ולניתוח. זוהי פעולה ספרותית מצידו, טיפול שכלתני, שאינם נובעים מאותה הוויה אישית אורגנית, שיצרה לפי חוקים אימאננטיים, שמהותם אינה ידועה לנו כל־עיקר, כל הסברה היא עניין של בדיעבד.

כנגדם מביאים אחרים כיתי־כיתין של ראיות, שכל יוצר מושפע לא רק מתנאי סביבתו, אלא גם מתנאי גופו ונפשו, מהרפתקאותיו, מהרגשת כוחו או רפיונו, מבריאותו או ממחלתו. אם הוגה־דיעות טרח להתקין כל ימיו השקפת־עולם פסימית, בדוק אחריו ותמצא שמסיבות־חייו גרמו לכך. אם סופר פלוני שופך חמתו על המין הנשיי, בידוע שנתנסה נסיונות קשים ונכווה בגחלתה של אשה או נשים, והריהו מלביש את נסיונו האינטימי לבוש של השקפה אובייקטיבית. וחילופיהם בפילוסוף אופטימי, ובמי שנוטה חסד למין הנשיי. אף הם חוצבים את דיעותיהם ותורותיהם מן המחצב של הנסיונות האישיים. קיצורו של דבר: כל אחד חוזה את דעתו מבשרו, ואחת היא אם מכיר הוא בכך או לאו.

ספר קטן של תיאודור האֶקאֶר, ששמו “חטוטרתו של קירקגור”. מנסה ברוב בקיאות, עומק וחריפות, להסביר את משנתו של ההוגה הדתי הגדול סאֵרן קירקגור, את מחשבתו הנוצרית, השקפתו על העולם הזה והעולם הבא, מתוך עובדת־שתיה טראגית אחת: קירקגור היה בעל־חטוטרת. האֶקאֶר² הוא פרשן של קירקגור וכתב עליו כמה ספרים יסודיים ומקיפים, והספר הקטן הנ"ל נמצא בעזבונו ונתפרסם באנגלית לפני זמן־מה.

האֶקאֶר מלמדנו, שהרשות החיצונית, הגופנית, מכוונת כנגד הרשות הפנימית, הנפשית. מהותו של אדם ועשייתו יכולות להיות במידה יתירה פרי “גופו”. יש תלות הדדית ותנות הדדית בין הגוף והרוח. המימרה בדבר חוטמה של קליאופטרה, שקבע את מהלך ההיסטוריה, נשמעת כהלצה; אולם חיצוניות נאה, אפילו היא מתעה וכוזבת, מסוגלת להשפיע בלי מצרים על שלשלת של סיבות ומסובבים בעולם ובחיים הפרטיים. צורתו של חוטם, השונה בתכלית מחברתה, יכולה להוליד תכונות אסטתטיות או ארוטיות, העשויות לחזק או להחליש מנצח, ולקבוע את נצחונו או את תבוסתו בעולם. ודאי, חוטמה של קליאופטרה לא היה יכול להשפיע על הצורה, האמת או הטעות שבתיאורימה הפיתאגוראית; אולם בתנאים ישועים אפשר שהיה מונע את פיתאגוראס מלגלות אותה תיאורימה. האף, הקול או החטוטרת אינם יכולים לשנות, להוסיף או לגרוע משיעור־קומתו, אמיתותו או שקרותו של המבנה ההגיוני, המתימאטי או המיטאפיסי של האדם. אולם השואל אם יש אלוהים, והאם טוב הוא האלוהים, והאם משגיח הוא עליו — משיב על כך תשובה מן הגוף ומצבו. שכן שאלות אלו הן מן הספירה האכזיסטנציאלית, וגופו של אדם הוא חלק שאין להפקיעו מן ההוויה האנושית. הלא בעטיָם של התמגלות הגוף והצטרעותו, בא איוב לידי נסיון לכפור בעיקר וקיטרג על מנהגו של עולם. החיצוניות, הגוף, משתפים איפוא פעולה בצורות ובדרכים, שהן לפרקים מוזרות ונעלמות.

וכשם שמצויים רזי־נפש, מסתורין של הרוח, כך מצויים רזי־גוף. כל אדם נושא בחובו לא רק אידיאל של הרוח, אלא גם דמות אידיאלית של גופו. הוא מסתכל בבבואה שלו בראי, כפי שעשה קירקגור, ובודק את עצמו ובשרו, ומשווה אותה לזו הממשית, הנתונה לו מיד הגורל. הפסיכולוגיה של בעלי־המום מצויינת בקווי־ייחוד מובהקים. דבר זה הוכח והודגם בדמויות היסטוריות בספירת־השירה כגון ליכטנברג, ביירון, ליאופארדי ופופ. פסיכולוגיה זו יש לה סימני־היכר: היא נבלטת במגמה לדכא את הכרת הלקות והחולשה, באימה מפני ראיית העובדה כהווייתה, באשליות המתחדשות תדיר, בציניזם הנהפך לרגישות עצומה; ואם אותו אדם הוא בעל נפש אצילה, הריהי אחוזה גם אימת־הרחמים.

סארן קירקגור, זה בעל־העיון הדתי, המעמיק בחידת הבורא והבריאה והברואים, שהעז להתריס כנגד הכנסיה האורתודוכסית ולמרוד בה, ואף לעמוד בכל התוצאות שהיו כרוכות במרי כזה — לא היה מגיע לידי אותן ההכרות הדתיות ולידי תפיסת־אלוהות זו אילולא מכאוביו, ליקויי־גופו, חשכת־חייו ואימת־הקיום שאפפתו. הוא מצא במלכות־השמיים ובאלוהים בחינת אהבה — תנחומין ושלוות־נפש. בצר לו אמר לנפשו: זהו רצונו יתברך, ועלי לאהבו בכל נפשי ומאודי. כך רואה האקאר את הזיקה ואת ההשפעה שבין חטוטרתו של קירקגור ובין עולם־מחשבתו.

אחד מבני־דורו, צאַלה שמו, תיאר את קירקגור בימי־העמידה (לידי זיקנה לא הגיע, שהרי בן ארבעים ושתיים היה במותו); וזו לשונו:

" קירקגור היה כעין קאריקאטורה. מתחת למגבעת לא־עמוקה ורחבת־שוליים, היה לו ראש עם שערות עבות חומות־כהות (כמעט צהובות), עיניו היו כחולות ומלאות־הבעה, פנים חיוורות וחולניות, לחיים נפולות וקווים עמוקים סביב הפה, שהיה נע גם בשתיקתו. הוא החזיק את ראשו שמוט קצת הצידה. גבו היה מעוקם כלשהו. תמיד היה נושא מקל או מטריה תחת בית־שחיו. מעילו החום היה מכופתר ומהודק לחזהו הצר. רגליו החלשות נראו כאילו נושאות את משאן בקושי, והישג רב היה בשבילן בשעה שהן נוטלות אותו מחדר־תלמודו אל האוויר הצח, מקום בו יבוא לידי מגע אנושי… בני־דורו לא ישכחו לעולם את דמות־דיוקנו, וכל מי ששמע אותו מטיף לא ישכח את קולו הרפה מאוד, אך המלא ביטוי עד להפליא. מעולם לא שמעתי קול אחר, המסוגל להתגמש בנטיות ענוגות ורבות כל־כך".

קירקגור נולד בעל־מום. עובדה זו נתאשרה על־ידי הציורים והרישומים, שחשבום תחילה לקאריקאטורות מוגזמות. זמן רב הסתיר אותו מום מעיני הבריות, ואף בני־משפחתו סייעוהו בכך. הם היו חוזרים ומספרים על תאונה שאירעה לו בהיותו בן חמש־עשרה או בן שש־עשרה שנה, כשנפל מעל עץ ועל־ידי כך חוּבלו בריאותו ויציבות־גופו. אולם האמת היא, שהוא בעל מום מלידה, והיה הוגה במומו תמיד וסובל קשה בגללו. כל חייו ויצירתו שרויים במזל זה של גוף עקום־המבנה ומושחת־המראה. ביטול האירושין עם ראֶגינה אולסון, שאהב אותה בכל יקוד־נפשו, רגשי הנוחם והחרטה ורווקותו המתמדת, הם פרי אותה הכרה כי בעל־מום הוא מלידה, או בלשון ה“ברית החדשה”, שהיה משתמש כלפי עצמו, כי יש לו קוץ בבשרו. מן ה“קוץ” הזה לא נחלץ כל ימי־חייו, אלא היה עוקצו ודוקרו עד זוב־דם, דם־הגוף ודם־הנפש. אפשר שסירובו להינשא נבע מן החרדה שמא יהיו ילדיו דומים אליו, וביחוד פחד פן יהיו יוצאי־חלציו רשעים לעולם ועד. שכן הנסיון הורהו, עד כמה עשוי בעל־המום מלידה להתקרב אל התהום השטני, מחמת שאדם כזה נוח להיפתות על־ידי כוחות מסיתים ומדיחים, המפצים את מומו בהבטחות ובאשליות ובתעתועי־נסיון. קירקגור עצמו גילה לנו סודו על ידי רמיזותיו כלפי ריצ’ארד השלישי, מלך אנגליה, שמומו הגופני שימש זירה לתאוות ולשנאה, למרד ולנקמות. הוא הרגיש שיש בו פגם נורא, הטעון תיקון, שאין לתקנו עולמית. צורך זה בתיקון הועתק על־ידו לתחום הדת והתיאולוגיה. ואמנם מורגל היה בפיו, שהוא בא לעולם כדי להגיה, לעשות “קוֹרקטוּרה” בתפיסה הרוחנית השגורה, ובמנהגי הכנסיה שנהפכו למצוות־אנשים מלומדה.

קירקגור רחש פחד מפני תורת קאלווין בדבר ה“גזירה הקדומה”, פּראֶדיסטנציה, בלע“ז, שכן היא עושה את האלוהים כמחטיא. שום איש לא הטיל צל על “זוהר האלוהים” כקאלווין. וכשראה שעל־אף חטוטרתו ואל־אף היותו מחוץ להוויה האנושית ה”כללית" הוא בחר בטוב ולא בשטני, שאליו נטתה נפשו, היה מוקסם ונלהב כל־כך מן החוויה הזאת ומן ההכרה הזאת, שאלוהים אוהב את כל האנשים ואף אותו, את קירקגור, עד שהרגיש בעליל שוויון בני־אדם מהו. הסתירות שמצא בחיים ובעולם, וכן הפגימות שראה בהרמוניה שביקום, נובעים, לפי דעת האקאר, מן הפגמים שבגופו. אילו היה לקירקגור גוף בריא וזקוף, היתה גם תפיסתו מאוזנת יותר. מכאן גם הדגשתו שהוא מדגיש את ה“איך”, ועושה אותו בלתי־תלוי ב“מה”. הוא אמר פעם, שרק ה“איך” הממשי יכול להלום את ה“מה” הממשי. ההתלהבות היתה בעיניו ערך מוחלט, עד שפעם העז לומר, כי אדם המגלה התלהבות לשקר הוא “אמיתי” יותר מאדם הדבק באמת כשהוא מפוכח.

שורש־נפשו של קירקגור הוא האהבה, אהבה לאלוהים. אך אהבה זו אינה תורה מיטאפיסית שנקנתה לו, אלא פרי נסיון והתרעדות־הנפש, אהבה מבחינה “אכזיסטנציאלית”. מתוך עצמו חצב אותה והשקה אותה בדמו ובדמעו. האדם, אמר קירקגור, הוא בחינת נקבה ביחסו לאלוהים. אין הוא מוליד את האמת, אלא מקבל אותה, קולטה בסוד־ההריון.

הוא היה אדם יוצא מן הכלל לשלילה ולחיוב. מבחינה שלילית שכן היה בלתי־מתוקן בגופו, מעוקם, מגובן וחולני, וכל רואיו צחקו לו; ומבחינה חיובית היה יוצא מן הכלל ברוחו הגדולה, בבינתו היתירה, בהגותו ובסגולותיו הפיוטיות. הוא עלה על כל בני־דורו בדניה מולדתו, והיה משכמו ומעלה גבוה מהם. הוא היה מסוגל לכנות את גופו בשם “תחבושת מעוררת־גועל” ועם זה האמין בבריאות־רוחו. רוח מלאכית או שטנית שכנה בגוף חולני ומגובן זה.

בתפיסת הנצרות, באמנותו, מצא קירקגור גאולה גם לגופו. ישו אמר, לפי דעתו, שני דברים: שאין כל הבדל איזה גוף ניתן לנו בעולם הזה; ושום דבר גשמי אין מקורו ברע. שורש כל רע נעוץ בלב־האדם, ברוחו, בטרם ישמש הגוף כמכשיריהם; נמצא שהגוף הוא נרתיק לנפש, והמיגרעות הדבוקות בו הן בחינת מום עובר. אולם ההבלגה על צער הגוף לא עלתה לו בקלות, ואפשר שמעולם לא התגבר עליו. עקמימות גוו פצעה את נפשו לאין מרפא. היא דיכדכה אותו והשרתה עליו מלאנכוליה. במלאכוליה זו, שהיתה לו מורשת אביו ואמו, הצדיק את ביטול האירושין עם ראגינה. גם מאגנוסן וגם האקאר בדקו ומצאו, שלא חוסר־כוח־גברא גרם לאותו ביטול. שנה שלמה התלבט, עד שהחליט להודיע על כך רשמית. כלתו נדהמה, ואף הוריה זועזעו ולא מיאנו להינחם. וקירקגור עצמו הרגיש חרטה דתית בליבו על מעשהו, ואמר: “אילו היתה לי אמונה, הייתי נשאר עם ראגינה”. דבריו האחרונים של קירקגור על עצמו ועל יחסו לכלתו נאמרו ימים מעטים לפני מותו באזני ידידו אמיל ביזן, והוא מסרם לדורות הבאים:

“זה המוות. התפלל בעדי שיהיה מהיר ונוח. אני חש עצמי מדוכא, ויש לי קוץ בבשרי כמו לסנט פאול. לא היה מקום בשבילי ליחסי־קריבות אנושיים רגילים, ועל־כן באתי לידי מסקנה שתפקיד מיוחד נועד לי והשתדלתי למלא אותו במיטב־יכלתי; הייתי בחינת־משכון בידי ההשגחה, שהשליכתני הצידה, וצריך היה באיזה אופן שהוא לפצותני. טולטלתי אחת הנה ואחת הנה. אז הושיטה לי ההשגחה את ידה והכניסתני אל תוך התיבה. זה היה תמיד גורלם והווייתם של שליחים יוצאים מן הכלל. וזה שעמד למכשול בדרך לראגינה: חשבתי שהעניינים ישתנו, אך הם לא יכלו להשתנות, כך ביטלתי את יחס־הקריבות…”

הוא לא הסיח מדעתו את עניין האירושין וביטולם עד יומו האחרון. לאחר מותו נמצא מכתב לאחיו, שנתמנה כמבצע צוואתו, ובו הוא עושה את ררגינה כיורשתו, באומרו שהוא רואה את אירושיהם כעניין שאינו בטל עולמית, כדרך שאין לבטל נישואים. הוא לא יצליח לרפא פצע זה ולהתגבר על מכאובו על־ידי קבלת יעוד של קדוש־אלהים. הוא לא נעשה אותו מורה־לדורו, שראוי היה להיות, אם מפני שלא איכשר דרא, ואם מפני סיבות אחרות. הוא היה מדדה מתהום אלי־תהום מתוך צידוק־דין גמור, בהניחו אחריו מורשה רוחנית עשירה ועמוקה, שיש בה כדי לפרנס את הדורות הבאים. ואמנם מבארו שותים עכשיו רבים וגדולים, ולא ה"אכזיסטנציאליסטים " בלבד, שאינם מגלים יראת־כבוד בפני תורתו ורוחו.

קירקגור היה אחד מאותם מאורי־האנושות והוגי־הדיעות, שהוקדשו מבטן לומר את דברם בסערה ולהישרף בשלהבת־מחשבתם. הופעתם של אנשים כאלה עטופה מסתורין, ואיני יודע מהיכן הם ומי מתקינם לתעודתם. ואין זה מן המידה להעמיד את מקור־השראתם ומניעי־פעולתם על סיבה אחת, על מיגרעת שבגופם; אכן האקאר מסתייג מרצון זה במפורש; אולם מצד שני אין הוא מתעלם מן הגורם הזה, הגורם הגופני, העשוי לפעמים להכריע את הכף לכאן או לכאן. הנפש תלויה בגוף, כשם שהגוף תלוי בנפש. אלו הן שתי הוויות שהן אחת, וממילא אין ערוך להשפעתו של הגוף ולמידת השתתפותו ביצירה הרוחנית. וברוך יהיה כל מאמץ להסיר את הלוט מעל־פני התעלומה, האופפת את חיי אנשי־השם ויצירתם, שעל־ידי כך הכרתנו מתעשרת והבנתו מתעמקת.

תשי"ב