פעם אחת היה קונפוציוס מהלך בצלע ההר טהאַי וראה אשה בוכה בכי מר על קבר. מיד החיש את צעדיו אליה; אחר־כך שלח את טסאָ־לו לשאול אותה על מה היא בוכיה. “זעקת־השבר שלך — אמר — בוקעת ויוצאת מקרב אדם שסבל מכאוב על מכאובים”. והיא השיבה: אמנם כן הדבר. פעם נהרג אבי־בעלי על־ידי נמר. בעלי אף הוא נטרף, ועכשיו מת גם בני בדרך זו". אמר לה המורה: “מפני מה אינך עוזבת את המקום הזה?” ועל זאת ענתה: “כאן אין ממשלה עריצה ונוגשת”. אותה שעה פנה המורה ואמר, “שימו אל ליבכם, בני: ממשלה עריצה ונוגשת איומה שבעתיים מנמרים”. (מתוך ספרו של ראסל)

השאלה: “מהו הגלגל, המניע את האדם ואת החברה לפעול ולהילחם?” כבר נשאלה פעמים אין־ספורות כמעט בכל התקופות, אף ניתנו לה תשובות רבות ושונות. היו שאמרו, כי הכלכלה היא הגורם הראשי, אחדים הטעימו את העושר והכבוד, ואחרים שוב הצביעו על הגורם של האידיאה, על הרוח וכיוצא בזה. אולם השאלה מטרידה כל דור, הואיל ולה נודעת לא חשיבות עיונית בלבד, אלא גם מעשיות. הלוא בפתרונה תלויה הסברת המאורעות העיקריים, המתחוללים בכל זמן ועידן, וההיסטוריה העתיקה והמודרנית עשויה להתפרש לנו רק לאחר שנהא מיטיבים לדעת את סוד המניעים ביחיד ובכלל.

ברטראנד ראַסל, הוגה־הדיעות המקורי והמסביר המופתי, הזקיק עצמו אף הוא לעניין זה. ובספר עשיר־מחשבה, חריפות ויושר־הגיון¹ הוא מפרק את השאלה לחוליותיה, כדי להרכיבן אחר־כך ולזוקפן שוב לחטיבה אחת. ועוד בפתח ספרו הוא מגלה את פתרונו: הגלגל המניע בחיי האדם הוא התשוקה לכוח ולתפארת. לא הכלכלה והפרנסה, שהרי דווקא לאחר שהללו באות על סיפוקן מתחזקות באדם המרוצה והרדיפה, ההיאבקות וההסתכנות. כמעט כל רבי־הפעלים היו מובטחים בפת־לחמם, ואף־על־פי־כן הפליאו במסירותם, במלחמתם ובהישגיהם. הדמיון מדרבן את האדם למאמצים שאינם פוסקים, לאחר שצרכיהם הראשונים נתמלאו. כל אדם רוצה להיות בחינת אלוהים, או לפחות לזכות להישארות־הנפש. אולם מצד שני קיימת ההכרה, שהכל הוא בר־התחרות ובן־חלוף בעולם הזה. המלכות נוגעת במלכות אחרת ומתקפחת, השלטון מתיירא מפני חברו, העושר מועמד בצל על־ידי עושר גדול ממנו, והחיים נפסקים על־ידי המוות. האדם אינו מקבל את הדין. הוא אינו מודה בגבולות שהושמו לו. מכאן ההתחרות, הצורך בפשרה ובממשלה, הדחיפה למרד והשימוש באלימות.

המושג היסודי במדע־החברה הוא מושג הכוח, כדרך שהמושג היסודי היא אנרגיה. הכוח כאֶנרגיה מתלבש בצורות שונות, כגון עושר, צבא, שלטון אזרחי, השפעה על דעת־הקהל. אולם אף לא אחד מאלה יכול להיחשב ככפוף לחברו, או כבא ממנו. הם כולם גילויים של כוח. והכוח מתגלגל פעם בדמות אחת ופעם בדמות אחרת, ומתפקידו של מדע־החברה לדרוש בחוקי התמורה והגילגול האלה.

דחף־הכוח שרוי בשתי הכיתות, שהאנושיות נפלגת בהן: בכת־המנהיגים ובכת־המונהגים, בקרב הרביים והחסידים. בראשונה הכוח הוא באיתגליא, ובשניה — באיתכסיא. כשבני ־אדם נוהים וכרוכים אחרי המנהיג מרצון ומדעת, הרי הם עושים זאת כדי לרכוש כוח בעזרת הקבוצה שהוא מפקד עליה. שכן רבים הם האנשים שאינם מרגישים בקרבם את היכולת לנחול נצחונות בידי עצמם, ולכן הם שמים להם ראש, המחונן לפי דעתם באומץ־רוח, עצה ותושיה, להביא את הקבוצה אל הנצחון. דחף זה נראה אפילו בדת. ניטשה האשים את הדת, שהיא משננת מוסר־עבדים לבני־אדם. חלוקת הכוח בחברה שלא לפי מידות שוות, היא חזיון קדמוני. אהבת־הכוח היא טבע טבוע וטבע טובע באדם. אולם לעולם אין היא מוחלטת, כי גבולות הושמו לה. כל אדם, אפילו הוא נשיא המדינה, מוותר מרצון או בעל־כרחו על חלק משלטונו בספירות ידועות ונעשה נשלט ונכנע. יש שליטים בבית ונכנעים בחוץ; ולהיפך, יש אסקופות נדרסות בבית ובעלי־זרוע בחוץ. הדחף להיכנע והדחף לצוות ולנגוש, שניהם נעוצים באימה מפני סכנות. בשעת־חירום מתרבה מספר האנשים התרים ומבקשים להם בר־סמכתא, פטיש חזק ומהיר־ביצוע. גם ההיכנעות לאלוהים, מקורה באימה ובבקשת חסות עליונה. קרומוויל, נאפוליאון ולנין השכילו לשפוך את ממשלתם במצבים מהפכניים. לשלושתם היה אומץ־רוח ובטחון־בעצמם ללא־מצרים. אולם קרומוויל ולנין נמנים על טיפוס אחד, כי שניהם היו בעלי אמונה רליגיוזית וראו את עצמם כמשיחי־עליון להביא גאולה. לפיכך האמינו בצידקתם ולא שעו לשכר ועונש המעותדים להם מטעם ההיסטוריה. מה שאין כן נאפוליאון; הוא היה הדוגמה המופתית של אדם הרודף אחרי המזל ולהוט אחרי ההישג כשלעצמו. המהפכה ישרה בעיניו, הואיל והיא נתנה שעת־כושר לשאיפת־השלטון שלו, אך בדרך־כלל היה אדיש אליה. הן בימי־נעוריו השתעשע ברעיון להילחם נגד צרפת ולטובת קורסיקה. הוא היה רב־אמנים להבנת הזדמנויות וניצולן. בימינו יש לשייך את היטלר, מבחינה פסיכולוגית, לסוגם של קרומוויל ולנין, ואת מוסוליני לנאפוליאון.

מלבד שני הסוגים, המכניעים והנכנעים, יש עוד טיפוס שלישי: הפורשים. אלה הם אנשים, שדי עוז בליבם לסרב לכניעה, מבלי שתהיה להם ההעזה לשלוט. זוהי אותה כיתה חברתית, המוציאה מתוכה חלוצי־חיים חדשים, פרושים, מקצצים־בנטיעות, קדושים, מייסדי־מנזרים ויוצרי אסכולות ספרותיות חדשות. אף בדרכים אלו הם קונים לעצמם כוח ותהילה, תלמידים וחסידים.

שלושה מיני־כוח הם: כוח־מסורתי, כוח מהפכני וכוח ערטילאי. הכוח המסורתי, כגון המלוכה והכהונה, מסתייע במנהגים מקודשים. אין הוא צריך להצדיק את קיומו בכל עת ובכל שעה. הוא מחובר ומשולב באמונה דתית, או במורשת ־אבות, שכל הנוגע בהן לא יינקה. הוקרתו מתנחלת מדור לדור, ויסודו איתן. — הכוח המהפכני מתבסס על קבוצה גדולה, שאני־מאמין אחד ופרוגראמה אחת מפעמים אותה. הפרוטסטנטיזם, הקומוניזם והשאיפה לעצמאות לאומית, הם כוחות כאלה. — הכוח הערטילאי נובע אך ורק מתוך אהבת־הכוח של היחיד או החברה, והנכנעים לו עושים זאת מחמת אימה בלבד ולא מתוך נטיה ורצון. כוח זה אינו מושתת על מסורת או על הסכמה. הכוח הצבאי הוא כוח ערטילאי בה' הידיעה. הוא מתלבש בדמות של עריצות פנימית, או בדמות של כובש חיצוני.

מסתבר, שמיני כוח אלה אינם מופיעים לפנינו בצורה צרופה ומופרשת אחת מחברתה. יש והן חודרות אחת לתוך חברתה, ומתעכבות אלו באלו. תמוטתו של הכוח המסורתי ברוסיה העלתה את הכוח המהפכני, והלה שוב רתם לעזרתו את הכוח הערטילאי. החוק, שהוא עניין מוסכם בארצות הדמוקראטיה, תומך את יתידותיו סוף־סוף בכוח הערטילאי, בחיילים ובשוטרים העומדים לרשות לרעת העובר על החוק. בימינו מתמעט והולך ערכו של הכוח הבא בירושה. כוחו של המלך האנגלי, היונק מסמל הרציפות והשושלת, פחות מכוחו של ראש־הממשלה. ככל שנתרחבה כת החכמים, הרופאים ואנשי המדע ויצאה מכלל סוד, ירדו גם ערכה והשפעתה. הכל נמדד בשיעור האפשרות לרכוש ולהחכים. מאתיים הפמליות הפלוטוקרטיות שבצרפת אינן שולטות בכוח אלוהי או מסתורי, אלא בכוח העובדה, שבידן מרוכזים אמצעי־שלטון, אשר להלכה יכול כל אחד לזכות בהם. המועמדים לנשיאות בארצות־הברית יכולים להיות גם אנשים פשוטים, אלא שמנהיגי המפלגה ומכונתה, וגם כשרונם הדברניי, מסייעים להם לנחול את הנצחון. יש, איפוא, צורות נוספות של כוח: ה“מאַגנטיזם” של אנשים מסויימים, המטים לב ההמון אחריהם; מכונת המפלגה, מושכי־חוט מאחורי הפרגוד, אינטריגנטים, חריפי־טכסיס. פעמים נרכש הכוח בדרך של תרמית, כגון כשמדינאי עולה לגדולה בעזרת הדמוקראטיה ואחר־כך הוא מסלק אותה ונעשה דיקטאטור. כמעט כל הדיקטאטורים של דורנו חייבים תודה לדמוקראטיה, שסללה את הדרך למעמדם הנוכחי. לנין, מוסילני והיטלר, היו תחילה “דמוקראטים”.

מקורות שונים זנים ומפרנסים את השאיפה לכוח. אהבת־הכוח היא חלק מן הטבע האנושי, ואצל אנשים תקיפים היא תופסת מקום נכבד מאוד. כל מישאלה שאינה יכולה להתמלא לאלתר, מולידה רצון להגיע לכלל יכולת־המילוא. דבר זה כוחו יפה לגבי מישאלות טובות ורעות. מכאן ההתחרות הכלכלית והרוחנית, החפץ להצטיין, המלחמה לרכישת דעת־הקהל, השימוש באמצעי לחץ ואירגון וכיוצא באלה. אולם יש מדרגות בכוח. בסופו של ניתוח מתברר, שכל כוח כלכלי מיוסד על כוח ערטילאי, כלומר, על האפשרות להשתמש בשעת־הצורך בכוח מזויין ולהכריע את הכף בדרך זו. על שום מה, למשל, חייב חוכר־המשק לשלם דמי־חכירה? הוא מוכרח לשלם משום שהקרקע “שייכת” לבעל האחוזה. בעל־האחוזה הוא אדון־הקרקע, משום שהוא רכש אותה לעצמו על־ידי קניה או על־ידי קבלת הירושה מידי אחר. אם נוסיף ללכת אחורנית ונשאל לזכות־החזקה של קרקע זו, נגיע סוף־סוף לאדם שרכש אותה בכוח, אם בכוח עריצותו של מלך, שעשה לטובת אנשי־חצר מועטים, או בכוח של נצחון וכיבוש טריטוריאלי. בתקופת־הביניים, ממעשה־אלימות אחד לשני, נוקטת המדינה באמצעי־כוח כדי להבטיח שהבעלות תישמר לפי החוק. והבעלות על קרקע היא כוח, שבעזרתו מכריעים מי יורשה לשבת על הקרקע. תמורת רשות זו חייב החוכר לשלם דמי־חכירה. — הוא הדין בשאר ענפי־הכלכלה ואוצרות־הטבע.

ההתחרות לשם השגת הכוח נערכת בין שני סוגים: בין האירגונים, ובין היחידים בתוך האירגונים, לשם תפיסת ההנהגה. והאירגונים הם בעלי צורה וגודל שונים: מדינות, חברות, קונצרנים, טרוסטים וכו'. האמצעים, שהמתחרים משתמשים בהם, שונים. נאפוליאון ה־ III, ששקד לעשות את עצמו קיסר, היה צריך ליצור אירגון, המוקדש לאינטרסים שלו, ולהבטיח אחר־כך את שלטונו העליון. לשם כך חילק סיגריות לעם — והרי זה אמצעי כלכלי; לאחרים הוכיח שהוא בן־אחיו של דודו — והרי תעמולה ונעימה שושלתית; לבסוף הרג ביריה מספר מתנגדיו — והרי כוח צבאי. ואילו מתנגדיו הצטמצמו בינתיים בזה, ששיבחו והיללו את צורת הממשלה הרפובליקנית, והזניחו את חלוקת הסיגריות וכדורי־היריה. הטכניקה להשיג דיקטאטורה על מה שהיה תחילה דמוקראטיה, היתה ידועה בתקופת היוונים, ותמיד היתה כוללת עירוב של שוחד, תעמולה ואלימות. גם הדיקטאטורה בימינו יודעת את הסוד הזה, בעוד שמתנגדיה מסתפקים בדברי־שבח לצורת־שלטונם. התנהגות זו שרשיה נעוצים בעובדה, שהדיקטאטורים וקהל־חסידיהם, בטרם עלו לשלטון, היו טרוריסטים, מבריחי־גבול, עסקנים קונספירטיביים ודרוכי־משמעת. ולאחר שתפסו את מכונת־המדינה, הריהם ממשיכים לנהוג כך בלא כל מורך ורתיעה. כל מי שסבל בעצמו, אינו נרתע מלגרום סבל לאחרים. חזיון זה מצוי גם במסתגפים על קידוש־השם, שהם אדישים לייסורי הזולת. מכאן הסבר למעשי הנאצים בגרמניה, הפאשיסטים באיטליה, והקומוניסטים ברוסיה. הם שולטים במדינה באותה רוח, שהיו שולטים קודם לכן במפלגותיהם ובאגודות־הסתרים שלהם. אולם בפולחן הדיקטאטור מתגלם הכוסף ליד תקיפה, לשלטון־יחיד, שהוא עתיק מאוד ושהמלכות היתה ממלאת אותו. אלא שלדיקטאטור חסרה קדושת־המסורת ותפארת־השושלת. משום כך מתמוטטת הדיקטאטור על־פי הרוב עם מות ראשה ויוצרה.

המחבר מפליג בניתוח צורות־הממשל השונות מימי־קדם עד היום ומחזק את דבריו בראיות חותכות ממקורות שונים. במידת אובייקטיביות מרובה הוא מגלה את המעלות והמגרעות שבכל שיטה להלכה ולמעשה. ממחקרו אנו למדים, כי הדמוקראטיה היא שיטת־שלטון טובה ביותר; אולם הנעימה הספקנית, שהיא נעימה ראשית במשנת ראסל, נבלטת גם בפרשה זו. הדמוקראטיה היא הטובה שבכל צורות־השלטון האחרות, אך אף היא אינה כתיקונה. ויותר משהיא לקויה בעקרונותיה, היא לקויה בנסיונותיה ובדרכי־ההגשמה שלה. שכּן אין להכחיש, כי ממעיה של הדמוקראטיה יצאו הדיקטאטורה ומלחמת־האזרחים. עיקר הקושי של הדמוקראטיה בכך, שהיא דורשת נכונות לפשרה, בלי־הרף. המפלגה שנכשלה, אסור להביאה לידי יאוש גמור. היא חייבת לנטוע כבוד בפני החוק, אך אסור שיהיה איזה ניגוד נפשי בין הכרת־הציבור והתביעה המשפטית. יש צורך ביחס של דרך־ארץ אל הנבחר והמוציא־אל־הפועל; אך מצד שני לא ייתכן לרכז בידם כוח וסמכות במידה כזו, שייהפכו לדיקטאטורים קטנים. גם שיטת הנציגות והבחירות אינה תמיד כראוי וכנכון. יש מקום לדמאגוגיה ולזיופים. אף־על־פי־כן, היא הדרך, שכּן פגימותיה ניתנות להתמלא ונקודת־מוצאה ושאיפתה נכונות ביותר.

השאלה המרכזית העומדת לפני החברה האנושית עכשיו, היא: כיצד לעצור את מגיפת העריצות המתפשטת? בעניין זה נאמרים בספר דברים נאים וקולעים אל המטרה, שנמסור אותם כאן ברמיזא בלבד.

שתי דרכים ניתנו לפנינו. האחת היא בידי שמיים, והשניה בידי אדם. לכל כוח הושמו גבולות מידי הטבע. כוח הכהונה הדתית מתפורר מחמת קשיות תורתה והתנכרותה אל החיים, באופן שהמדינה החילונית מפקיעה את השפעתה על חיי־המעשה; כוחה של המלוכה תש אף הוא, אם על־ידי מריבות־בית, אם יל־ידי שינוי בהכרת העם החדל להאמין במלך כמשיח־אלוהים או על־ידי התהום הנפערת בהמשך הזמן בין חוקת המלכות הנושנה והמצמצמת את זכויות ההמון ובין צרכי־המדינה החיוניים; כוח־האלימות, הדבוק תמיד בעריץ מסויים, מתנפץ בבוא חילופי־גברי, והוא מעורר אלימות־שכנגד ועריצים־שכנגד ומביא לידי מלחמת־אזרחים, שבסופה באה חלוקה חדשה של השלטון; הכוח הכלכלי של לווייתני־רכוש אדירים מוליד התגוננות כבירה של מעוטי־הרכוש והעובדים, הסוחטים בלי הרף זכויות וויתורים ומצמצמים את חופש־התנועה של בעלי־הרכוש. דברים אלה מתרחשים, אם אפשר לומר כן, מאליהם. התארעותם טבועה בעצם החיזיון החברתי של שימוש בכוח לרעת הרבים. אולם בכך בלבד לא סגי. ראשית, התהליך הזה איטי ביותר ואינו לפי קצב צרכינו ודרישותינו, ושנית, אין בו כל ערובה לתמורה ההולמת את רוחנו. לפיכך חייבים אנחנו להתערב במהלך ההתרחשות החברתית, שאינה תלויה בחוקיות של ברזל, כפי שסבור המארכסיזם, אלא היא נכפפת בשיעור ניכר לפי רצונם הרע או הטוב של האנשים. על־כן תנאי מוקדם לתיקון החברה הוא, שבני־אדם יהיו רוצים בסדר טוב יותר.

ארבע דרכים הן להקמת מרכזי־עצירה לכוח הברוטאלי שביחיד ובחברה: יצירת תנאים פוליטיים, תנאים כלכליים, תנאי תעמולה ותנאים פסיכולוגיים וחינוכיים. הדרך הראשונה כוללת השבחת דמותה של הדמוקראטיה וסדריה; התקנת אפשרויות־מגע חדשות בין השלטון, הנבחרים והעם; הטבת מצב המיעוטים; העמדת המדינות על ברית פדרטיבית של נקודות גיאוגראפיות, שכל נקודה תוכל להודיע לרשות המרכזית צרכיה ודעתה; ביחוד יש, לדעת המחבר, לתקן את סדרי המשטרה והתביעה הממשלתית. בידיהן מרוכז כוח עצום, שהאזרח עומד בפניו באימה וביראה ובאפס־אונים. בכמה ארצות נהוג עדיין לסחוט “הודאות” מפי האסירים. הואיל ועל־ידי כך אפשר להם לפקידי־המשטרה להוכיח את כושר־פעולתם ולעלות בדרגתם. וכן צריך לבטל את המנהג המשונה, שהמשטרה דואגת מצידה רק לקטיגוריות, ואילו לסניגוריות צריך הנאשם עצמו לדאוג. והרי המדינה מעוניינת לא רק להאשים אדם, אלא גם לזכות אותו, אם הוא ראוי לכך. על שום מה לא תעמיד הממשלה לכל נאשם סניגור, אשר יאסוף חומר־זיכוי כדרך שהקטיגוריה אוספת חומר־הרשעה? הדמוקראטיה צריכה לנטוע בלב כל אזרח את ההכרה כי הכל מכוון לטובתו, ואז לא יהיה נוטה אוזן לכל פושע מדיני או דמאגוגוס.

הדרך השניה היא המתקת המצב הכלכלי. הגורם הכלכלי איננו היחיד המחולל מהומות והמרקיד שטנים. אך הוא גורם עיקרי. עריצות כלכלית ושרירות־לב לא נעמו מעולם לחיך הציבור. הפקעת הרכוש מרשות היחידים לרשות החברה, אינה ערובה למשטר צודק. גם במשטר סוציאליסטי יכולה להיות אנרכיה, שלטון מועטים על הרבים. גם בו ייתכן ריכוז מונופולי של התעמולה, העיתונות, התעשיה, לרעת ההמונים. בעלות ציבורית ופיקוח על התעשיה והפיננסים הם תנאי הכרחי, אך לא מספיק. הם טעונים השלמה על־ידי דמוקראטיה אמיתית ורחבת־מידות, אשר תעשה לאל כל זדון רשמי ותשמור את חופש הדיעה והביקורת בתחום הכלכלה ותפחית את הסיבות לאי־שוויון חומרי. דמוקראטיה מדינית בלא דמוקראטיה משקית היא חסרת חוט־שידרה. השלטון הכלכלי צריך להיות מחולק לרשויות רבות, ומפוקח על־ידי נבחרים מהימנים.

יצירת תנאי תעמולה לשם עצירת הכוח הגס וריסונו — היא הדרך השלישית. יסוד־מוסד משמשת הביקורת החופשית. רוח של טולרנציה צריכה להשתלט במדינה. העיתונות, הרדיו, האסיפות הציבוריות, ישרתו את כל הקהל השוחר חופש. רק אלה ששאיפתם הגלויה לקעקע את בירת החופש והסדר, יהיו טעונים השגחה והגבלה. ייתכן שרצוי יהיה להוציא עיתון, אשר לכל מפלגה יהיה שמור בו מדור מיוחד, באופן שהקורא יוכל לעיין בדיעות מתנגדות ושונות ולהקבילן אלו לאלו.

הדרך הרביעית והחשובה היא יצירת תנאים פסיכולוגגים, אשר ישמשו תריס בפני ההיסטוריה הקיבוצית והאישית, המכשירה את בוא הדיקטאטורה. האויב העיקי ליישוב־הדעת ולהכרעה השקולה היא ההיגררות אחרי חלקת־הלשון של הדמאגוג, אחרי הדברנות והמילוליות המתרברבת. ההטפה למלחמה כערך אנושי מוחלט וככוח המכריע העיקרי בחברה. היא אבי כל סכנה. במלחמה מבצבצים ועולים רודפי־הפלאות, המוצאים טעם בחיים של סכנות ושל הצטיינות בשדה־הקרב. החברה חייבת למנוע מלכתחילה מציאותם של פחותי־מעלה ומקופחי־גורל, כדי שכל אדם יוקיר את חייו ואת חיי זולתו, ולא יעשה אותם כאסקופה הנדרסת למשחק־היצרים ולתשוקת־הגבורה שלו. אידיאליזם מסורס זה הוא תמיד פרי ילדות מסורסת. כל איש או אשה במשטר דמוקראטי אינו צריך להיות לא עבד ולא מורד, אלא אזרח; כלומר, אדם שיש לו מנה מסויימת של מנטליות שלטונית, והוא מתיר לכל אחד מנה זו. במקום שאין דמוקראטיה, נוטל איש אחד או חבר מצומצם כל עשרת הקבין של שלטון. האדם איננו נהוג בידי שכלו בלבד, אלא גם בידי שאר כוחותיו הנפשיים; אולם החינוך חייב לשקוד על כך, שהרגשות האפלים לא יהיו היסוד המכריע. הוא צריך לחסן החיד בבפבני ההיפנוזה של מליצות תוּכּיות וחזרות תקליטיות. לימוד ההיסטוריה והסברת המתרחש בבית־הספר צריכים ליעשות בדרך של פכחון והשוואת דיעה לדיעה, מלך למלך, מעשה למעשה, בלי משוא־פנים לאומי או מעמדי. הדוגמטיקה, בין שהיא דתית ובין שהיא מדינית או מפלגתית, מגדלת מוחין־דחצאין, עיוורים, שחצנים. הנימה הספקנית, המשתחלת לתוך ההכרה השכלית, מבריאה את האדם ומעשיו. גם הפילוסופיה־של־כוח הזיקה לאדם. פיכטה, ניטשה, ברגסון, סורל ואחרים, נתפרשו ונתבעו למסקנות מעשיות מסוכנות.

וזה תפקידו של החינוך הליברלי: להעניק חוש־הערך של דברים וחזיונות, לציין את הגבולות לכל דבר, לסייע לעיצובו של האזרח החכם בקהילה החופשית, הכולל בקרבו צירוף של נאמנות אזרחית וחירות־היצירה האישית.

ת"ש