כי יעבור איש על שדה דגן טטרקי אחרי היוֹת קולות וברקים בשמים ואחרי עבוֹר סופה על הארץ, והנה שחור השדה כלו ומראהו שרפת אש. ויש אשר יאמר בלבו כי עמוּד אש ירד מן השמים ויעבור על פני השדה הזה, והאִכּר יענה ויאמר: “רק יד הברק היתה בדגן הטטרקי!” אבל מדוע היתה יד הברק בדגן הטטרקי? – הנה זה אשר אספּר לכם, ואני שמעתיו מפי הדרור, והדרור שמעה אותו מפי ערָבָה זקנה אשר עמדה אל מול שדה דגן טטרקי, ושם היא עומדת עד היום הזה. והערבה מלאה הדרת עז והיא גבוהה ורמה מאד, ורק סִקּוּסים ועִקּוּמים עלו בה מרב ימים, כי זקנה היא מאד, ויהיו לה פרצים ובקיעים רבים, ומן הפרצים והבקיעים יעלה האֵזוב ויצמח העשב, וסנסני זמוֹרוֹת תּוּתים יכסו אותם. אז תט הערבה את ראשה מלפניה, ויָרדו ענפיה והגיעו עד לעפר, והיה מראיהם כמראה תלתלים ירוקים וארוכים.
והשדות אשר מסביב עוטפים דגן וחטה ושעורה ושבלת-שוּעל. ושבלת-השועל מה יפה ומה נחמדה! ויש אשר יראה אותה הרואה אחרי אשר הבשילה, והיה מראיה כמראה המון צפרים קטנות מצפרי הקנריוֹת הצהובות מדי שבתּן על פני ענף עץ, והדגן מלא וכבד והוא נכון להיות לברכה ולמחיה לכל יושב הארץ, וכאשר ימלא וכאשר יכבד, כן ישפיל וכן יוריד את שבּליו ארצה ברב ענוה.
ושם שדה אשר נזרע דגן טטרקי, והוא צפוי אל מול פני הערבה הזקנה. והדגן הטטרקי לא ישפיל ולא יוריד ראשו ככל אשר יעשה יתר הדגן, כי ראשו נשוא למעלה והוא גֵא ורם מאד.
“הן מָלֵאתִי וכָבַדתי גם אני ככל המון הדגן אשר על פני השדה”, אמר הדגן הטטרקי, “ועוד יתרה לי כי יָפִיתִי שבעתים מכל הדגן ומכל השבּלים אשר לי מסביב. הפרחים אשר לי ידמוּ ביפים אל פרחי התפוח, ורק התענג יתענג כל רואה בהביטו אלי ואל כל אשר לי. הלא תגידי, ערבה זקנה, היש איש בכל השדה אשר יעלה ביפיוֹ עלי?”
והערבה הנידה בראשה כה וכה, ותהי כאומרת: “אכן יש יפה ממך!” ואולם הדגן הטטרקי הרים ראשו בגאוה ובגֹדל לבב ויאמר: “הנה העץ הסכל! זקן הוא מאד וחסר טעם, ומבטנו יציץ חציר מרב ימים!”
ופתאם ורוח סערה גדולה וחזקה הנה באה. אז קִבּצו כל פרחי השדה את עליהם, ויש אשר החביאו את ראשיהם ארצה, והסערה עוברת עליהם. רק הדגן הטטרקי עודו עומד קוממיות בגבהו.
“הט נא את ראשך כמונו!” דבּרו אליו הפרחים.
“אין לי חפץ בעצתכם!” ענה אותם הדגן הטטרקי.
“הט נא את ראשך כמוני!” קרא אליו הדגן – “הנה מלאך הסערה בא עתה משמים ומראהו מה נורא, וכנפים לו המגיעות מן העבים ועד פני האדמה, ובכנפיו ינפּץ אותך לרסיסים עוד בטרם ישָׁמע קולך בהתחננך אליו להצילך מן הרעה!”
“אבל אין את נפשי להטות את ראשי ארצה!” ענה הדגן הטטרקי.
“סְגוֹר את פרחיך ואת עליך נְטֵה ארצה!” התחננה אליו גם הערבה הזקנה – “אַל נא תּבּט אל הברק ברגע הִבָקֵעַ הענן! גם האדם אשר על האדמה איננו מביט השמימה ברגע צאת הברק מלפניהם, כי בהביטם וראו ברגע הזה גם את כבוד האלהים, ומתוּ, עקב אשר לא תראֶנוּ נפש וחיתה. ואף כי אנחנו, צמח האדמה, אשר דלים אנחנו שבעתים מן האדם!”
“דלים שבעתים?” ענה אותה הדגן הטטרקי – “כי עתה רק הבּט אביט אל שמי אלהים ויהי מה, כי לא יראתי דבר!” והדגן הטטרקי עשה את אשר אמר בגאונו ובגבה לבו.
ברגע הזה ויהי קולות וברקים בשמים, והשמים כּלם עֲשֵׁנִים, ותהי כלַבּת אש אחת וגדולה על פני כל הארץ.
ויהי אחרי הסערה, ויעמדו הפרחים והדגן כבראשונה בתוך הרוח הצח והטהור, כי נפח בהם הגשם נשמת חיים חדשים; ואולם הדגן הטטרקי לא היה עוד, כי שרף אותו הברק באפו, ויהי לעשב יבש ונובל על פני השדה.
והערבה הזקנה הניעה את ענפיה אנה ואנה, ואגלי מים גדולים ירדוּ מעליה הירוקים ארצה, ותהי הערבה כבוכיה! וצפרי הדרור קרבו אליה וישאלוה לאמר: “למה אתּ בּוֹכָה? שאי עיניך וראי, מה יפה ומה נחמד כל הככר מסביב! ראי, הנה השמש זורחת בשמים! ראי, הנה העננים נוסעים ברקיע! האין ריח הפרחים וצרורות הסבך עולים בּאַפך להיטיב לך? ולמה אַתּ בוכה, ערבה זקנה?”
והערבה ספּרה את דבר הדגן הטטרקי ואת מעשהו ואת גֹבהּ לבו וגאונו ואת שברו אשר הָשבּר – כי אחרית גאון שבר, משפט הוא לאדם ולצמח גם יחד. ואני, המסַפר לכם את הספור הזה, מפי צפרי הדרור שמעתי אותו, כי ספרוהו לי בנשף בערב יום בגשתי אליהן לבקש אותן אם אין הגדה חדשה בפיהן, ותּסַפרנה לי את הדבר הזה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.