רקע
דב סדן
שלושה סיפורים וסביביהם (על סיפורי ברדיצ'בסקי, שופמן, עגנון)

 

א    🔗

הערת־פתיחה: כמי שעיסוקו בעניני־חקר, אם עניני־ספרות אם עניני־לשון, הריני נדרש לפעמים לברר כזה כזאת, כגון שראובן או שמעון באים לפני ושואלים לפירושה של תיבה או לפירושו של צירוף, והנה קודם שאני בא להשיב על שאלתם שלהם, אני מוסיף עליה שאלתי שלי, שכל עצמה תיבה אחת בלבד: אימתי? ואף כשנדרשתי לומר מה בעניני עבריינות בראי־הספרות, ובאזני קציני המבחן, ידעתי, כי אם יקום מהם מי שיאמר, וכדין יאמר כן, כי מן המחויב הוא, שאקדים לדברי פירושה של תיבת עבריינות, לא תהא ברירה בידי, אלא שאקדים לה לשאלתו את שאלתי: אימתי? ובבואי להשיב על כך, תהא תשובתי דרך רמיזה, שכן דרך מיצוי מחייבת היתה טירחת־התחקות על תולדת גלגולי־ההוראה של תיבת עבריין ותיבת עבריינות; שאינה דומה פירושה של תיבה זו, כהכרזה החגיגית בפתיחת כל נדרי כפירושה בפינו עתה, ובירורו של מרחק־ההוראה שבין השימוש בתיבה זו באווירה של מתפללי־יום־כיפור ובין שימושה באווירה של קציני מבחן הוא פרשה גדולה לעצמה. ולפי שאין אנו נתונים עתה באווירתם של ראשונים אלא באווירתם של אחרונים, הרי התיבה, על שרשה: עבר, עבירה, נידונית לנו לפי מושגיה על האווירה הזאת ולפי דרך הבחנתה שלה בענין העבריין וייחוסו לחוטא מזה ולפושע מזה. ומתוך הבחנה זו אנו מתעוררים לבדוק בשוני ההדגשה של העבריין במערכות השונות, שאין הגדרתה של הדת כהגדרתו של המוסר ואין הגדרתו של המוסר כהגדרתו של המשפט ואין הגדרתו של המשפט כהגדרתו של החינוך, שאפילו אתה מוצא נקודות־מגע ונקודות־קירבה בין המערכות, אין הנקודות האלו עולות זהות. ולא עוד, אלא כשוני־ההגדרה הוא שוני־ההערכה וכשוני־ההערכה הוא שוני־הגישה להלכה ולמעשה, והכל לפי שוני המוצא. דיבורה של מערכת־הדת, הפועלת ומפעילה משמה של סמכות מעל האדם, שונה מדיבורה של מערכת־המוסר, הפועלת ומפעילה משמה סמכות בתוך האדם, בין ערכיה נתונים לה בין טבועים בה; כשם שדיבורה של מערכת־המוסר שונה מדיבורה של מערכת־המשפט, הבאה לקבוע מסכת ההיתר והאיסור, בין לפי יסודות הצדק בין לפי יסודות השלטון, הכל לפי הממשות של המשטר או משאת־נפשו; וכשם שדיבורה של מערכת־המשפט שונה ממערכת־החינוך, הבאה להפעיל כוחות שבאדם, ולהטותם במתאים לצרכה או למאוויה של פלגה, כת, חברה, עדה, מדינה וכדומה. ואין צריך לומר, כי, לעניננו עתה, לשון דיבור פירושו דיבור על העבריין ואליו.


 

ב    🔗

ולאחר הבירור הזה, שרפרופו רחוק במופלג ממיצויו, נשאל, מה הוא הדיבור, הרצוי והמחויב, של קצין־מבחן על העבריין ואליו. דומה עלי, שהדיבור עליו אפשר שיהא כדיבורה של מערכת־הדת ומערכת־המשפט, אבל הדיבור אליו צריך שיהא כדיבורה של מערכת־המוסר ומערכת־החינוך, לאמור: הדיבור עליו אפשר שיהא משמה של מערכה שממעל לאדם ומחוצה ליחיד, אבל הדיבור אליו צריך שיהא משמה של מערכה שמתוך האדם ומפנים ליחיד. ודומה כי כך, בעצם, דרכה של הגישה המודרנית, הן מבחינת העיון להלכה הן מבחינת הטיפול למעשה, ולשם כך היא מפעילה לכמה וכמה גורמים, ובכללם, ואפילו בראשם, שניים מהם; האחד שעיקרו בתחומה של סוציולוגיה והאחר שעיקרו בתחומה של פסיכולוגיה, ואם לפני שני דור נראו כגורמים נפרדים יותר, בדורנו הם נחשבים משולבים יותר, שחציצת־הרשויות, כשם שאפשר לה שתהא חדה ביותר, כך אפשר לה שתהא רפויה ביותר, והעירוב שכיח.

ודאי לי, כי לא גיליתי להם, העודרים יום־יום בשדה זו, כל חידוש וחדשה, ולא הזכרתי את ארבע המערכות האלו אלא כדי להדגיש, כי יש עוד מערכה חמישית, והיא מערכת־הספרות במזל־האמנות, שראוי לדרוש לה בענין שלנו, כלומר ראוי להאזין, מה דיבורה של האמנות על העבריין ואליו. וכדי לעמוד על כך, דין שנקדים לה לשאלה, מה אומרת הראייה האמנותית, שאלה אחרת, מה איננה אומרת, והתשובה לה היא תשובת־לאו מרובעת: אין היא מדברת משמה של דת ואין ציווּיים מוחלטים יוצאים מלפניה, גם אם הנפתולים בין המוחלט והיחסי הם מגופי יגיעתה; אין היא מדברת משמו של המוסר, גם אם הצגתם של הטוב והרע כשהם מגולמים בדמויות ועלילות היא מעצם עשייתה; אין היא מדברת משמו של המשפט, גם אם ההתנגשויות שבין רשות היחיד ובין רשות הרבים הם מראשי נושאיה; אין היא מדברת משמו של החינוך, גם אם המתיחות שבין יצרי־הנפש ובין תכליות־הרוח הם לחמה ומלחה; וכשם שאין היא באה משמה של כל אחת מארבע המערכות האלה, אינה באה לשמה. ואף־על־פי־כן כל ארבעתן עשויות ללמוד ממנה, שכן הראייה האמנותית, שאינה באה אלא להראות במראָה שלה את ממשותו של האדם, לגופה, הריהי מניחה בידי כל אחת ואחת מארבע המערכות האלו, ולכולן כאחת, את נושא תעודתם, את האדם כאמיתו.


 

ג    🔗

וכבר הושיט לנו קודמי, ידידי שרגא קדרי, בקנה דוגמה למופת – חזיון אדיפוס, כפי שהוא מגולם בטראגדיה היוונית הקדומה, גילום של אמנות, שקדם, באלפי שנים, להגדרו המדעי כדמות תסביך אֶדיפוס, שהטרגיקן הקדמון הציגוֹ לפנינו כגזירת גורל, והפסיכולוג המודרני העמידוֹ לפנינו כיצר מוטבע, וגדול כוחו של הראשון הרחוק, ככוחו של האחרון הקרוב, ואפילו גדוֹל ממנו, כי מתוך שהציג כדרך שהציג, מה שנחשב אז כגזירת גורל ונחשב עתה כחוקת יצר, כדמות אדם חי הנפתל נפתולי גורל ויצר, הניח לו לצופה בחזיונו לצפות באמיתו של אֶדיפוס, שהיא אמיתו של כל אדם, ונמצא מה שראה על הבימה כפרוייקציה של סתרי־עצמו בדמות המשֹׂיחה את עצמה במישֹחקה, ועצם ההכרה של האמת־שבנפש היא הקאתארזיס שלה. ואם נפנה מעם הקלאסיקה של עם־היוונים הקדום לקלאסיקה לעם־העברים הקדום נראה כזה וכזאת בדמותו של קין, שמצד־מה הוא אב־טיפוס לגילוייה של קנאת אחים, כענין עשיו ויעקב וענין יוסף ואחיו, ומתוך שאנו רואים בממשות הקנאה שבו את אפשרות הקנאה שבנו, אנו רואים בו את עצמנו, את אפשרות עצמנו, וראייתנו זו היא הזדככותנו. ניתן לשער, כי אילו דרכם של העברים כדרכם של היוונים בראוות־מישחק והיתה לנו בדומה לטראגדיה של אֶדיפוס טראגדיה של קין, אבל דרכו של עם־העברים באמנות שונה היתה, ומה שלא עשו סופריהם עשו לימים סופרי־העמים, שאתה מוצא בהם שעשו את קין דמות בעלילות הגיון ושיר. אולם שלא לקפח את עמנו דין שאזכיר יש אומרים, דהיינו כי כשם שיוון הולידה חזיון של קאתארזיס כדמות מישחק, כן ישראל הולידה חזיון של קאתארזיס כדמות יום הכיפורים, והדברים נהירים.


 

ד    🔗

אך נחזור למרכז־עניננו, והוא ענין הספרות, שטבורה העיסוק בנפש החוטא, בין מצומצם על מעשה־העבריין בין מפליג למעשה־הפושע, ונראה כי הוא ענין מסועף הרבה, כי מי לא עסק במנגנון נפשו של הנשמע ליצר הרע, והמתפתה לנכלים, מזימה או רצח? אם להביא דוגמאות־קוטב, הרי נמצא במשזר הדראמה למן שקספיר עד ביירון, כשם שנמצא בריקמת הסיפור למן ויקטור הוגו עד דוסטוייבסקי, ואם לקרב לזמננו, הרי צמד הניגודים העמוק הוא בסיפורי זוֹלא מזה ובסיפורי אנדריי ז’יד מזה, שהראשון רואה יותר את הרע כיסוד נקנה של החברה והאחרון רואה יותר את הרע כיסוד מוטבע של היחיד, והצד השווה שהם מספרים את האמת על נפש האדם, ושעל־כן לא תסכון כאן חלוקת־ציוּנים, המעדיפה אמיתו של זה על אמיתו של זה, כי האמנות ערך־אמיתה בעצם חישופה. ואם לספרותנו, כבר רמזנו על ימי־הקדומים, שהעלו שתי פרשיות גדולות כפרשת קין, שהפרתה את השירה החזיונית, וכן פרשת יוסף, שמנין חזיונותיה בספרות־העולם לגיוני־לגיונות. אבל ככל שאנו מפליגים לתקופות מאוחרות יותר, אנו רואים כי ספרותנו לא הזקיקה עצמה לענין הנידון אלא במידה מועטת.

מובן, כי יש כמה וכמה טעמים לכך, ואם נצמצם את עצמנו על ספרותנו־במזל־אמנות בדורות אחרונים, נעמוד בנקל על עיקרי הטעמים האלה. המשורר והמסַפר, והם ראשי הספרות הזאת, עשה כמשפטם של שירה וסיפור, בריקאפיטולאציה של עצמו, אלא שהיתה זו, ביחוד בתקופת ההשכלה, ריקאפיטולאציה רדודה למדי – הוא ראה את עצמו כשהוא נטוע לכרחו בסביבתו ונעקר מרצונו ממנה. אבל גם נטיעתו גם עקירתו לא נראו אלא ברבדים השטוחים והגלויים, ואף הם נראו לאורה של פרוגראמה קלושה למדי, ואך לעתים רחוקות נגלו אף קצות־קצותיהם של שרשי הוויה ונפש, יסודות שתייה. ולפי שהמשורר או המסַפר ידע את ממשותו של הפושע שבו מעומקה, הרי ענין זה חסר מספרו. ידעתי, כי ניתן לערער על דברי לאמור: צא וראה בספרותם של קנאי המשכילים, המדברים עליהם ועל יריביהם, החסידים, כעל בני אדם (אם נחשבו להם בני אדם בכלל), שקופת־שרצים, כדמות שחיתות וקלקול תלויה אחריהם, עד שהם, וביחוד צדיקיהם מוחזקים כעדת פושעים ורוצחים בכללם, אבל אין מביאין ראָיה מספרות פולמוס ופלסתר, המעוורת עיני חכמים, ואם לעניננו. נתעלם, כדין, ממנה, הרי לא נמצא בה בספרות ההשכלה, זולת דוּגמה בולטת כשל “קבורת חמור” לסמולנסקין ניסוי של ממש לבוא בסודה של עבריינות, ועצם הבעיה לא היתה להם עצמם בעיה.


 

ה    🔗

אולם ככל שספרותנו הפליגה הן לצד המרחב ונמצא הסופר רואה סביביו – רבדי החברה, הן לצד העומק ונמצא הסופר רואה את תשתיתו – רבדי הנפש; הרי אף חסרון קודמיו בא על תיקונו. אמת, לענין העבריינות לא כדרך שאותו חסרון נמנה בספרות העברית, הוא נמנה בספרות היידית, ראשונה נתעוררה על הבעיה הזאת במידה מחוקה יותר, ואחרונה נתעוררה עליה במידה גדושה יותר, וכן נמצא, כי הסיפור העברי נטה יותר לצד העיסוק באופי האינדיבידואלי ולבטיו, בעוד שהסיפור היידי נטה יותר לצד העיסוק בטיפוס הסוציאלי וצורותיו, אף כי הסופרים כאן וכאן מוצאם שווה היה. ושוב ידעתי, כי אפשר שיבואו עלי בפירכה משמו של מה שנקרא מהלך חדש, שמתוך דרישתו לריאליזמוס זירז לראיית טיפולוגיה חברתית מגוונה יותר, אך מה נעשה וזרמים נערכים לא בלבד לפי חפצם אלא ביחוד לפי עשייתם, והזרם הקטן הזה כגודל השגתו בדברי תכנית קוטן הישגו במעשי אמנות, אם כי שורת הדין נותנת, שנראה אותו כבשורה קטנה. ולאחר שקיימנו שורת הדין נזכיר, כי גם לימים אי אתה מוצא בספרות עברית את שאתה מוצא בספרות יידיש, ונסתפק בשלוש דוגמות – סיפור כגון “מוטקה גנב” לשלום אש, רומאן כגון “גנב סוסים” ליוסף אופאטוֹשוּ, מחזה כגון “גנבים” לפישל בימקו. והנה אם, אמנם, הספרות העברית לא היתה פתוחה כל־כך לצד זה, אין לומר, שהיתה סתומה בפניו, ובבואנו עתה להביא שלושה סיפורים לעיון, ביררנום באופן, שהסיפור הראשון הוא של סופר, שכמעט כל כתיבתו עברית ואך חלקה קטנה, אך מיוחדת באָפיה, היא ביידיש, ובה גם הסיפור שנפתח בו עיוננו – הכוונה לסיפור “האורח, מעשה נורא באיש אומלל שביקש לקחת נקם מאביו” למיכה יוסף ברדיצ’בסקי; הסיפור שלאחריו הוא של סופר, שכלכל כל כתיבתו בעברית – הכוונה לסיפור “צדיק הדור” לגרשון שופמן; הסיפור האחרון הוא של סופר, שכל כתיבתו עברית, זולת קצת ניסויי־נעורים ביידיש, – הכוונה לסיפור “ביער ובעיר” לש"י עגנון.


 

ו    🔗

לענין סיפורו של ברדיצ’בסקי, הרי אלה מכם, היודעים לקרוא יידיש, ראוי שיקראו אותו במקורו, ואלה שאינם יודעים, יקראוהו בתרגומו המצוין והנאמן להפליא של מ. ז. וולפובסקי (כתבים יהודיים מאת קרוב רחוק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"ד, עמ' 84–89). ראינו כי הסיפור יש לו שם: האורח ושם־מישנה: מעשה נורא באדם אומלל שביקש לקחת נקם מאביו. השם מסתבר מתוך פתיחת הסיפור, שבו מספר מי שמספר, כיצד נזדמן לו אותו אדם אומלל וכיצד שמע את סיפורו, והוא פותח סיפורו לאמור:

לא הייתי מאמין בכך, לולא שמעתי זאת מפיו, אלה שיקראו את הדברים ילמדו מכאן לדעת, עד מה שונים ונבדלים הם דרכי בשר ודם…

לאמור, המסַפר רואה להקדים, כי מה ששמע היה נראה לו תחילה בגדר הנמנע, אולם מששמע הוא רואה אותו בגדר־האפשר, ואולי לא נטעה אם נפרש דבריו, באופן, שלא היה מוכן לשמוע מעשה כזה כמעשה איש ישראל, אך מששמע הרי לפי שאיש ישראל בכלל אדם, נמצא שכל שהוא אפשר, לרעה ולטובה, באדם, אפשר גם בו. כי מי הוא המסַפר, ששמע את דברי האדם האומלל? לכאורה הוא המחבר גופו, והראָיה הוא הרמז כי מה ששמע סופו חיבור (“אלה שיקראו את הדברים”), אבל תיאור מערכת הנסיבות, שבה שמע את ששמע, אינו מחזק סברה כזאת. כי בה יתואר המספר השומע כמי שבא לבית המדרש לאחר התפילה ותוך כדי שיטוטו בבית המדרש נראה לו

יהודי זר יושב ליד התנור. אין זה סוחר, גם לא עני סתם.

נראה, כי שני הלאווין התובעים, שיברר טיבו של אותו זר, הם שאינם מניחים לו שלא להרהר בו, והוא אמנם מהרהר בו

אילו ידעתי, שלא אבייש אותו, הייתי מזמין אותו לפת צהריים.

לאמור עדיין אין ההן ברור לו, משהזמין אותו, הלך אחריו,

בדרך עלה על לבי, כי אל נכון איש ממרחקים הוא.

רק מתוך סוף הווידוי של האורח נלמד, כי מארחו ניבא ולא ידע מה ניבא, כי, אמנם, איש ממרחקים הוא, גם מרחקים של מקום גם של זמן, אם כי ענין וידויו מקומו לא־רחוק וזמנו לא־רחוק ממנו, ויותר משחש המארח, חש ילדו, תינוק של שנתיים

שכבר הוא יושב בשעת סעודה לשולחן, נתן פתאום קולו בבכי, משראה את היהודי.

כאילו השערתו של המארח על איש המרחקים נתאששה בתחושתו של הילד, כי המרחקים אימה צפונה בהם, וביטויה של אימה בכי. מה היא האימה הצפונה, אנו למדים לאחר הארוחה, כשהמארח מכניס את אורחו לחדר אחד לשתית תה, ובהיותם לבדם פותח האורח פיו וראשית דבריו:

רצוני אמנם, לגלות את האמת לכבודך.

מתוך המשך דבריו אנו מבינים, כי רצונו זה בא מתוך כרחו, כורח הווידוי. אולם בראשית־דבריו הוא מסביר את רצונו בהנחה, כי אורחו ודאי תמה מהיכן הוא, אף שהוא לא שמע מפיו תמיהה כזאת, והתמיהה שאנו, הקוראים, שמענו עליה, לא היתה: מהיכן הוא, אלא: מה הוא, כשם ששמענו את התשובה האחת, שבהשערה: לא סוחר, לא עני, והתשובה האחרת שבהשערה: איש ממרחקים. והנה המרחקים מבחינת המקום מתגלים כקירבה יתירה – המארח, כמותו כמחבר, ברדיצ’בסקי, הוא איש מז’יבוז', והאורח הוא איש־חונורוד [=אומאַן], ואביו מעשירי העיר היה וסופו בניו התנפלו עליו והוא תבעם לדין והוא, האורח, הוא אחד הבנים, והמשך סיפורו תיאור של אביו:

אלון ממש, אומר אני לך, ותקיף בדעתו. עוד בילדותי לא יכולתי, בפשטות, לשאת את האימה והפחד שהיה מטיל.

לאמור, תקיפותו של האב היה לו לבן כראשית־חוויה, והיא תקיפות שרשמה אינו מתרפה גם כשגדל הילד ויהי לאיש, ואדרבה עתה, כשהאב התאלמן והבן עומד להתארס, מגעת אותה תקיפות לשיאה:

בן שמונה עשרה הייתי אז. והנה שמעתי, כי נעשה אני חתן. אבי התעקש בדעה, כי עליו לקחת בשבילי את היפה ביפות־התואר ואת בת היחס הרם ביותר; לא מתוך שחפץ בטובתי, אלא סתם, כי יידע העולם, כי בכוחו של וולף להשיג כל דבר – – ויהי אחרי כן, השמועה אומרת, שהיא מצאה חן בעיניו גופא – – הוא, יהודי קרוב לחמישים, נשא אותה – את המיועדת להיות כלתי… מין השגה של אב!

הוא הבן נשלח, לאחר השלשת דמי פיצויים לו, לכפר –

כל הדרך הייתי כמבולבל ולא הבנתי כלל מה שמתהווה בי. רק לאחר שהגעתי למקום ויצאתי לשדה, בקע הבכי מקרבי. למן השעה ההיא חדרה שנאה אל לבי.

ללמדך, כי האב הפליג בתקיפותו, עד ששוב לא היתה עשויה להתקבל עליו על הבן, ותחת תגובתו, למן ילדותו עד עתה – האימה, באה תגובתו מעתה והלאה – השנאה. היא־היא השנאה, שמשמצטרפת לה תשוקת־יצרו, יצר אדם צעיר, היא ממרידתו על בוראו־של־עולם, ושיא־מרדו בראותו, מקץ שנתיים, פנים את שאביו גזלה מידו ומַראהָ מטריף את דעתו. הוא, אמנם, נענה לעצת דודו ודודתו ונושא לאשה נערה צנומה אבל ישרה, עובד במשרה טובה, אבל השנאה שבלבו אך שקעה ולא כבתה, וביותר שנמצא מי שהיה מלבּה אותה, – הבן שנולד לו לאביו, דיו מראהו שיפרנס את השנאה, ואף היא, אשת הזקן, שלא נתנה להם לנכדים לדרוך על סף־ביתם –

מה אומר ומה אדבר, השנאה היתה לשנאה כבושה.

ואין הוא בודד בשנאתו, אחיו אחים לה, ולכל־לראש גיסם, שהיה אומר:

אני עוד אפרע מהם פעם, משֹור אקח ואנסר אותם לבתרי בתרים.

אמת, הגיס אומר זאת בשעה שהוא נוטל לגימה הגונה, אלא בשעה זו פורצים מקרבו סתרי מאווייו, ואלה היו אף סתרי מאווייו של המתוודה, אלא שהוא מנסה להמתיקם על דרך שהוא נוטל וחוזר ונוטל לגימה הגונה אף הם כפורצים לכרחו, וגודל פריצתם בבוא השמועה, כי האב אומר להעבירם על הנחלה ולצוותה לבן זקוניו. עתה האחים, וגיסם בכללם ואף בראשם, נשבעים לפרק את בית הזקן, – בלילה, שבו נשאר הזקן לבדו בביתו, יוצאים בניו וחתנו, לבושים ונעולים כגויים, מפויחי פנים ומקלות בידיהם, והדראמה מתפתחת במהירות עקיבה לאחריתה:

גיסי חנק אותו – – הדבר נראה בעיני כמו בחלום. אני החזקתי את נר הדונג דולק בידי. והנה שלף הוא משהו שחור מתחת לכר וירה. אחי נפל ליד הגדר ושבר רגל. גיסי הרקיב שנים על שנים בבית הסוהר. אני עזבתי את אשתי ובני, ועד היום הזה נע אני ונד…

השערתו הראשונה של המארח מתאששת מאמירתו האחרונה של האורח – אמנם איש ממרחקים הוא, אך לא מרחקים של מקום ולא מרחקים של זמן אלא מרחקים של נפש ויצר, ועל פניהם צועד מי שניטלה מנוחה מנפשו כי בא בה נוחם על יצרו ומה שעשה אותו קדמון שרצח את אחיו, בגזירת אלהים שבקרבו – הוא גוזר על עצמו עונש של נע ונד.

דברי הווידוי נשמעים כמעשה־שהיה וככל המשוער הוא מעשה־שהיה, ואף שהמסַפר נאמן בסיפורו, בין בחלקתו הקטנה של המארח בין בחלקתו הגדולה של האורח, לרמת־תפיסתם האותנטית ואוירתה, לפנינו פרק התבוננות בכעין סניף קטן אך מיוחד של מעשה אֶדיפוס – ראשית, ההתנגשות עם האב היא מוּדעת, כשם שההתנקשות בו אינה בחירה אלא גזירה שיצאה מלפני חוקות הכוכבים והגורלות, כך העונש שהטיל על עצמו אינו גזירה אלא בחירה, שיצאה מלפני חוקי הנפש והיצר, כי היא, אמנם, בחירה ניתן ללמוד מדרכם של אשת האורח ושל אחד מאחיו. בענין אשתו אנו שומעים:

להתנקם אני רוצה! – קופץ אני ואומר – האלוהים עמך, ברל התעשת! היא שמה יד אל פי: ברל, הרי אתה הורגני אם תוסיף עוד פעם לדבר כך. תן דעתך על בורא עולם.

כי הוא הדיבור הניתן להדרש הלכה למעשה אנו למדים על אחד האחים; שחמת־יצרו מגעישתו כדרך שהיא מגעישה את אחיו וגיסו, אבל

אחי השלישי אף הוא כעסן חרישי היה, אולם היה ירא את האלוהים – ומשראה כי עוברים אנו עשר פעמים על לא־תקלל־אב־ואם, נסתלק.


 

ז    🔗

שלא כסיפור הזה, שגיבור־קרבנו הפושע הוא מישראל הם שני הסיפורים האחרים המעמידים לפנינו את הפושע שלא מישֹראל. סיפורו של ג. שופמן “צדיק הדור” (כל כתביו, הוצאת דביר ועם עובד, כרך שני עמ' 226–227) המביאנו לכרך, פותח בהבלטת ההבדל בין לפנים ובין היום:

הגזלן של היום אינו, כלפנים, איזה פרא, איש היער, אלא אחד הרבים, אחד מן הרחוב, שנותן בהסברת פנים להצית את הסיגאריה בזו שלו.

לאמור, בזימונך עמו, כדרך הזימון שבסיפור הקודם, לא הייתי מתעורר בהשערה: איש ממרחקים, כי קרוב הוא אליך, מעורב עמך, והפשע אומנות היא לו, ואומנות שגורה היא, וסימנך –

העתונים מלאים רציחות מכל המינים. יום יום ורציחותיו.

ומשום כך ככל שאתה מזדמן עם זר, הוא חשוד בעיניך כבעל האומנות ההיא והמסַפר מביא שלוש דוגמאות לאותו חשד של הכל בכל

1) הנה באתי אל השען הזקן, היושב בחנותו אל שולחן עבודתו לבדו, לתת לו את שעוני לתיקון, והריהו מציץ אלי במשקפת שלו באי־מנוחה – –

2) הזקנות הבודדות בחדריהן כבדי האור, אם יש להן רכוש כל־שהוא, חייהן תלויים להן מנגד, פחדים וציפיה לבוקר – –

3) לבי יחרד עליכן, עליכן, בנות ההפקר הקטנות, דקות הצוואר. מן הרחוב אתן מובילות את רוצחיכן אל חדר היחוד.

וכלל גדול הוא, כי אין שלוש אלא קיצור של הרבה, וביותר שההדרגה החריפה של שלישיה כמקפלת בשוליה אפשרויות לאין שיעור. והמסַפר חוזר על אמירתו וחזרתו על דרך ההחרפה.

כן, הרוצח של היום שוב אינו אדם אימתני, פראי מסתורי, אלא שגץ פשוט, שגץ עול־ימים, בן שבע עשרה, בן שש עשרה – – נער ככל הנערים, אחד מני אלף – –

והחברה, שהעמידה אותו מקרבו והוא עושה כחפצו בקרבה, אין כוחה לעמוד בפניו, ובית־המשפט שוב אינו זה שראינו בסיפור הקודם, שגזר על אותו גיס שירקב שנים על שנים בבית הסוהר, ועין המשפט מלמעלה שוב אינה זו שהיתה על האורח שהניעה והנידה אותו לקיים מרצונו את שקיים קין מאָנסו. לענין בית המשפט מלמטה, נשמע:

והקטיגור מתרפה במלאכתו, הנה הוא מדבר כמי שכפאו שד. והמושבעים מצדיקים, מה זה? מתיראים מפני הרוצחים, או חשים את עצמם לא טובים מהם.

ולענין עין־המשפט מלמעלה נשמע:

אגב השתחוויה הודיה נפטרים הם, משוחררים, מלפני שופטיהם, ולגלוג עצור בחובם: “טיפשים!” והרי הם הולכים – להרוג שוב.

וסופו של הסיפור משיבנו מן היום אל לפנים. לענין היום כבר שמענו, שהפשע הוא בו כתופעה סוציולוגית מצויה, וכגודל האימה מפניו כך קוטן־המלחמה בו, שכן המלחמה מחוץ, מעשה הדין והמשפט, כמותה כאפס, והמלחמה מפנים, מעשה המצפון והנוחם, כאפס ממש. ולענין אתמול נשמע –

בתי הכלא אמנם, מלאים אדם, אבל אלה הם אסירים מימים ראשונים, מלפני המלחמה, מימים, שבהם ענשו עדיין בכל חומר הדין גם על דברים של מה בכך; הנה הם אפורי הבגדים, כל העולם הישן, מתקנים את הכביש תחת השגחת השוטר המזוין, המלווה אותם. מחמת השרב הכבד התפשט אסיר אחד עד מתניו ונראה גבו הערום, הרזה, עמוק המענית. כמה טוהר ותום, זה עמוד השדרה האנושי הנוגע עד הלב… צדיק הדור!

שתיים תיבות אחרונות התיזן הסופר, ארבע התיבות התזנו אנו: מימים ראשונים, מלפני המלחמה, כי הן כמפתח הבנה לנו – הזיהוי בין ימים ראשונים, שהם ברגיל הגדרה לימים הקדמונים, ובין מלפני המלחמה שהיתה בדורם של המסַפר והמסוּפר, מעמידים את ההבדל שבין לפנים והיום לא כמרחק מקום – הרי באותו כרך עצמו שהוא הפקר לפושע החדש, עוד מתייסר הפושע הישן, ולא במרחק זמן – הרי בין ימי המלחמה ובין כתיבת הסיפור חוצצות שנים מעטות, אלא כמרחק נפש, היא, הנפש, חלה בה תמורה והמלחמה, כדמות רצח המונים, היא שחוללתו, ובשלה לית דין ולית דיין, שנתמוטטה סמכותה של החברה השופטת ונתמוטט מצפונו של היחיד הנשפט, ואף שריד־תמול, עדות סמכות ומצפון שהיו ואינם, התוך הפקרו של היום, הניצב על מפתנו של המבול, הם משענת תנחומו ותקוותו: צדיק בדורו.


 

ח    🔗

ואכן, סיפורו של ש"י עגנון “ביער ובעיר” (כתביו, כרך שני" אלו ואלו, הוצאת שוקן, תשי“ט, עמ' רס”ז–רע"ח) משיב אותנו למקום, שבו הכרנו את האורח, היא עיירת ישראל הטיפוסית, כשם שמשיב אותנו לזמן, שבו הרוצח עודו אימתני, פראי־מסתורי, איש היער, ואנו רואים אותו בעינו של נער־יהודים העושה רוב עתותיו ביער, מזריחת החמה עד שקיעתה, כפי שאנו שומעים מדברי עצמו על עצמו:

יושב הייתי בין העשבים בצלו של אילן ואוכל את פתי וקורא בנביאים וכתובים ומסתכל בכל מה שברא הקדוש ברוך הוא שם בין שמים וארץ.

ואנו מוסיפים ושומעים על מה שראה והרהר ורואים אותו שלם עם הבריאה ובוראה והוא נמשך לו ליער ככליל השלימות הזאת.

כללו של דבר בכל יום שהחמה היתה מראה עצמה ברקיע והדרכים היו נאות ונעימות מניח הייתי את בית אבא ואמא ויוצא ליער ועושה שם כל הימים, ואין לך ימים טובים שהייתי שרוי בטובה יותר מאותם הימים.

אלא שהיער הוא לא בלבד מקלטו של הנער אלא אף, ביתר דיוק: בייחוד, מקלטו של השודד פראנצ’ישק שברח מבית כלאו, והרי

לא טוב לפגוע שודד ביער, שעושה דמם של בני אדם שחוק, כל שכן עכשיו, שהרגו את חבריו ונשבע ליקח נקמתם.

אימתו של השודד היא על העיר כולה, ומעשי־התגרותו בלילות, כשהוא מגיח ממסתרו ביער ועושה בעיר כחפצו, מגבירתה, ומשניתן בהם במעשי התגרותו מיסוד־הגבורה, הרי בני העיר אימה וחיבה משמשים להם בערבוב, ואפילו מעשיו, שעליהם נידון ונאסר, שהרג אב על בנים וחתן בפני כלה, נדרשים לקולא, ונמצאים טעמים לזכותו. באווירה זו של עירבובי מתיחות והתרתה מהלך לו הנער ביער, כשם שמשוטט בו זקן, צמד של נעורים וזיקנה שאין עליו אימת השודד, ראשון על שום שהוא כתכלית התום והבטלה והנאתם והיא המבריחה כל אימה ואחרון על שהוא תכלית הנסיון והעמל והצער והיא המבטלת כל אימה.

עובדים אנו אדוני עובדים עד שעצמותיו של אדם מתקלפות ועומדות ערומות בלא בשר ואין אדם אוכל די שבעו. ואם אינו אוכל כדי שבעו אין העולם שמח אדון, אין העולם שמח. וכשהעולם אינו שמח אין הבריות נאים, אין הבריות נאים, אדוני הנאור. – ממי יש לי להתירא אדוני הטוב והנאור. אריות ונמרים אין כאן, דובים ושאר חיות אין כאן, אם כן אין ממה להתיירא.

ולענין שודדים וליסטים כפראנצ’ישק וחבריו

מיום שהרג הבל את קין אחיו לא פסקו הרצחנים ואף על פי כן אנו חיים.

בין זימונו של הנער עם הזקן ובין זימונו עם פראנצ’ישק עומדת מחיצת ימים, אלו ימות הגשמים, הבאים על תיאורם כחוויתם וציורם בנפש הנער, כשם שבאים עליו ימות ראשית אביב, המחדשים את שיטוטו ביער, שסופו זימון עם אדם, שאין הוא יודע כי הוא פראנצ’ישק, וכך עיקרו:

נתן בו עיניו בזעם ואמר מהלך אתה ביער. כך כך מהלך אתה ביער. ניענעתי לו ראשי ואמרתי לו מטייל אני כאן. היטה ראשו כלפי כתפו, הציץ בי ושאל ואי אתה מתיירא?

אמרתי לו וממי יש לי להתיירא? אריות ונמרים אין כאן, חוץ מזקן אחד מופלג בשנים שראיתי כאן לפני ימים, קודם לימות הגשמים.

פשט את ידו כנגד ספרי לצעק, מה זה בידך?

אמרתי לו, מתכוון אתה לספר שבידי, כתבי הקודש הם.

נתן עלי קולו וצעק: הללו למה לך? בכתבי הקודש אינך קורא?

אמרתי לו, כשאני יוצא ליער נוטל אני עמי את כתבי הקודש. בעט בקרקע וצעק, טול רגליך ולך.

כיון שהלכתי החזירני ושאל אותי. רוצה אתה לשתות טיפת יין שרוף? אמרתי לו סבור אני שטיפת יין שרוף ביום כזה יפה לגרון.

פתח את חגורתו והוציא כמין קיתון מקומר של קליפת אילן ואמר לי שתה, שתה. שתיתי שתיים שלוש טיפות והחזרתי לו את הקיתון.

הרהרתי בדעתי שמידת דרך ארץ נותנת לברכו בברכת לחיים, אלא שאיני יודע כיצד לועזים לחיים בלשונו ואמרתי לו, לבריאות.

שאל אותי, מה לחשת? אמרתי לו, לא לחשתי. אמר לי, ולא ניענית שפתיך כמכשפה זקנה. אמרתי לו, ברכה בירכתי. אמר לי, מה בירכת? אמרתי לו, שהכל נהיה בדברו. אמר לי פרש לי ברכתך. תירגמתי לו.

תהה שעה קלה והתגרד בפדחתו ואמר, ייתכן שכן הוא, כיצד בירכת? חזרתי ולעזתי לו את הברכה, אמר לי ובלשון שלכם כיצד היא הברכה? אמרתי לו את הברכה עברית.

חזר והתגרד בפדחתו ואמר, ייתכן שכן הוא. חזור על הדברים, חזרתי על הברכה. אמר לי, לא כי, אלא בלשון שלך אמור. טשאקל טשאקל, חזרתי ואמרתי לו בלשון הקודש שהכל וכו'.


 

ט    🔗

אנו היודעים מהמשכו של הסיפור וסופו, כי אותו אדם הוא פראנצ’ישק, עומדים כבר מתיאורו עתה על הפרימיטיביות שבו ומתוכה מתנהרת לנו השיחה שלפנינו – תחילתה פליאה על הנער המתהלך ביערו ואינו מתיירא, המשכה חשדנות בספר, שהנער מחזיקו, ומשמתחוור לו, מה ספר הוא, כתבי הקודש, הרי ראשית תגובתו דחייה, שהוא מבריח את הנער וספרו, אבל תוך כדי כך, הוא כחוזר בו ומחזיר את הנער וממלא את ספרו, והחזרת הנער כהחזרת חברת־האדם, והוא חוגג את החזרה כדרכו, בשתיית טנדו, ועתה באה הסצינה של הברכה, ברכת לחיים בלשונו שאינה עושה בו רושם וברכת שהכל כלשונה העושה בו רושם, שיש בו יותרת סקרנות, המביאה את הנער שיחזור על הברכה (ודוק: “אמרתי לו את הברכה עברית” ); ולאחר שהשודד טורח לשננה לעצמו, סקרנותו נעשית התענינות והוא מעורר את הנער לחזור עליה על הברכה שנית כלשונה (ודוק: ואמרתי לו בלשון הקודש").

לאחר הזימון אנו שומעים, שהעתונים מגלגלים בו בפראנצ’ישק, והנער שעדיין אינו משער, כי נזדמן עמו, קורא בהם, עד בוא יום והוא הולך ליער ובדרכו הוא רואה גדודי שוטרים ושומע שתפסו לו לפראנצ’ישק וכשהוא נדחק לראותו ומביט בו הכיר כי הוא־הוא אותו ששתה עמו מקיתונו ואף הוא, הליסטים הכיר את הנער, וסופו של הסיפור תלייתו של השודד וסוף סופו תיאור יציאת נשמתו:

בשעת יציאתה נשמעה כמין הברה יוצאת מפיו של פראנצ’ישק. הטה אזניו ושמע שהוא אומר טשאקל.

הברה זו הרבה נתחבטו בה, יש ופירשוה כך ויש שפירשוה כך. אף אני פירשתי אותה וכך פירשתי אותה. אין טשאקל אלא לשון שהכל, כלומר שהכל נהיה בדברו. הצדיק אותו רוצח עליו את הדין, שהכל נהיה בדברו של הקדוש ברוך הוא. בשעה ששמע את הדברים בראשונה פיקפק ואמר ייתכן שכך הוא עכשיו בשעת מיתתו הודה בהם הודאה שלימה.

ואף אנו נעז לפרש דבר ונאמר, כי עיקרה של אותה הברה אינה בהצדקת הדיינים של מטה שאין להכריע אם זכאים הם לדון, אלא בהצדקת הדיין של מעלה, שאמר לא תרצח, כשם שענוות האסיר המעמידה אותו צדיק הדור אינה בהצדקת הדיינים של מעלה, אלא בהרגשת־הנוחם ותודעתה, וכשם שווידוי האורח עיקרו בהרגשה זו ותודעתה, והיא העומדת לו לשאת בענשו שגזר בעצמו על עצמו, ולאורו אף האסיר והנתלה נראים כדיינים של עצמם, ומרכז שלושתם שהן עצמם דיינים ונידונים מכוח עצמם, מכוח האלוהים, הדובר ממרומיו שלו וממעמקיהם שלהם כאחת.


[י“ב חשוון תשכ”ה]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47335 יצירות מאת 2636 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!