א    🔗

את אמונתו השלמה בענווי העולם וראיתו אותם לעילא מכל שירה, אמנות וחכמת אדם, הביע ביאליק באותה שלמות עליונה המיוחדת ליצירתו, בשיר “יהי חלקי עמכם”, שנוצר בחודש אב שנת תרע"ה, והוא יושב אז בנוה קיץ ביער מאלין הסמוך לקיוב. בעולם הגדול השתוללה מלחמת העמים הראשונה, והמשורר, רחוק מאדם העיר והמונה, התהלך “בין עצי אל לא שמעו בת קול קרדום”, כולו שקוע בעולם שבלבבו, והוא קשוב לקול אלהים הצלול, הקורא לו בקול דממה דקה ממעמקי התעלומה הירוקה: “איכּה?!” ושם באותו היער, ראה המשורר את מיטב חזיונו, – הלא הוא חזון האדם הטוב הקורן באור הענוה.

במרחק לא רב ממקום מנוחתו ישבה קיוב, העיר הגדולה לאלהים של הנוצרים שונאי ישראל; קיוב “הקריה הקדושה” המלאה לה כנסיות, צלבים, כמרים, קצינים וחיילים, וגדולי המלכות והכהונה של האימפריה הרוסית; היא העיר אשר בשחר ההיסטוריה שלה, היהודים היו נושאי התרבות יחד עם הכוזרים; קיוב… ועלילת הדם, “משפט בייליס”, ובני המאה השחורה! ואילו ביער מאלין לא נגעה מלכות הרשעה כמלוא נימה; פה, במלכות הדממה הקדושה, נגלה לעיני רוחו של המשורר העברי הגדול פני האדם השלם, הפשוט בתכלית, זה אשר לשוא ביקשה נפשו בכרכי העולם; ובהיגלותו – נפתח מעיין חדש בנשמת המשורר המדוכא מגאות עריצים, וניב טהור, דק ונעים כלחש האילנות עם בוקר קיץ, נברא במעמקיו, וידבר שיר:

יְהִי חֶלְקִי עִמָּכֶם, עַנְוֵי עוֹלָם, אִלְּמֵי נָפֶשׁ,

רוֹקְמֵי חַיֵּיהֶם בַּסֵּתֶר, צְנוּעֵי הָגוּת וַעֲלִילָה,

חוֹלְמִים נַעֲלָמִים, מְמַעֲטֵי דְבָרִים וּמַרְבֵּי תִפְאֶרֶת;

גְנוּזָה חֶמְדַּת רוּחֲכֶם בְתוֹכְכֶם כִּפְנִינָה בְקַרְקַע יַמִּים,

וּסְגֻלּוֹתֵיכֶם, כְּגַרְגְּרֵי יַעַר, בְּחֶבְיוֹן צְלָלִים תִּפְרֶינָה.

שם, בעיר החוטאת, הסואנת ברעש, ניתנה ארץ ביד רשע, וגנבי־עולם שולטים בענוי־עולם לרע להם; אך כאן, בלב היער הטהור – האמונה והטוהר רועפים מכל נברא “כערוף משמים תכלת וצללים מיער רענן”.

הרעיון המרכזי בשיר זה אינו חדש אלא מחודש ומקודש בתנופתו החדשה של המשורר: רוח החסד והענוה – שירתו של ביאליק מפועמת בה תמיד; ברם כאן בא הרעיון הגדול לגמר בישולו וחישולו, כדרכו של ביאליק, בשעה שהוא נזקק לנושא שכבר פקד אותו פעם.

ואל נא נתלה את “עניוותו” של ביאליק בגורמים חיצוניים: ביתמותו, בבית־אבא, וב“גזלת נעוריו”. אין הדלות השחורה תריס בפני הגאוה המבריקה! שכיחים דלים גאים כשם שמצויים גדולים ענוותנים. לא התנאים האובייקטיביים בעבר ובהווה גרמו שיהא ביאליק במעלת צדיקים וענווי־עולם! דוקא משום רוממותו ועושר נפשו הגיע לשערי הצדק של הענווה, ונעשה פה לאילמי הנפש ולצנועי ההגות, לבת־קול השירה הצרופה, המדברת מנשמת האומה ענוות העולם, המעונה והקדושה באומות, אשר השפלתה היא הגבהתה.

 

ב    🔗

מוטיב הענוה הוא לא רק מיטב חזונו האישי של ביאליק, אלא הוא גם מבחר שירו הלאומי, שכן אין בכלל אלא מה שבפרט, ואין בכליל אלא מה שבצליל! וכשם שהעוותנות היא סגולה ותפארת לאדם הטוב “וכל משכיל שהוא גדול מחברו – נמוך ממנו”, כך היא גם החמדה הגנוזה ותכונת ההוד והיסוד של האומה כולה.

בשנת תרנ"ג, בז' באדר, יום הולדתו של “הענו מכל האדם” (יום הולדתו של “החכם מכל אדם” נעלם מאתנו…) יצר ביאליק הצעיר שיר קטן בשם “על ראש הראל”, וענינו מלחמת הענוה בגאוה, ונצחון “ענוות הצדק” על גאות העריצים:

עַל רֹאשׁ הַרְאֵל, בִּזְרוֹעוֹת דַּלּוּ רוֹם וּפתוּחוֹת,

מֵרֹאשׁ מִקַַּדְמֵי יָמִים עוֹמֵד דֹּם אִיש שָׂב,

בִּשְׂמֹאלוֹ מַטֵּה עֹז וִימִינוֹ תֹאחֵז לוּחוֹת,

מִפָּנָיו נֹגַהּ הוֹד, לוֹ חֲגוֹר – בָּמֳתֵי עָב.

ניכרים כאן צעדיו הראשונים של ביאליק המשורר על במתי היצירה; השפעת אחד־העם המורה ומוסר היהדות של תורתו מצויירים בזיו פניו של משה. “מטה”, “לוחות” “דעת עליון” – כלי זינו של משה הם… לא חרב וחנית נתן המשורר בידי גבורו; לא קול ענות גבורה בגרונו; “מפניו נוגה הוד” – אור לעמו ואור לגויים!… “ימינו תאחז לוחות” — אשדת ואשדות דעת אלהים, אהבה וצדק לכל הנברא בצלם! אמנם אדם עליון הוא “משה” זה, רם ונשא מאד, אך עצם היותו היא הוית אחד האדם, המביט בענוות צדק על גאות הרשע, ענק הכח הברוטאלי, האומר לגזול את “הלוחות” תורת האמת, בכח הנשק הממית.

בעינים של בינה עליונה, בת האהבה המזוקקת, מביט השב, שליחו של אל הצדק והרחמים, באותם שני הענקים המזוינים, סמל יוון ורומי, ואולי גבורי הנצרות והאיסלם, הבאים עליו בקרדום ובחנית, כמו שבא הענק גלית הפלשתי הערל, על דוד הקטן, שנעשה לסמל משיח הצדק, “הגבר הוקם על”, המושל ברוח אלהים. והענקים תוכו לרגליו של “האיש השב”; לשוא העפילו להפילו!… ניצח המטה של הרוֹעים את המוטה של הרעים, הכנור הכריע את הכידון, והעין הטובה שלא כהתה, השפילה את העין הרמה ואת רגל הגאווה של גבורי הכוח הגס; ניצח הספר את הסיף, ונצח הענוה גבר על רגע הגאוה!

בִּרְכֵּי שְׁנֵי הָעֲנָקים שַׁחוֹת, אַף תִּכרַעְנָה –

מֵרוֹמְמוּתוֹ הָס! כָּמוֹהוּ עוֹד לֹא קָם!

“מרוממותו” – והוא לא בן־אלהים ולא ענק־אל, אף “קדוש” לא ייאמר לו; הוא בן־אדם, “משה האיש”, “לעיני כל ישראל!…” ובכך גבורתו ורק בזה נצחיותו. כאיש אישיותו, וכעניו עליונותו; לא רב כוחו של רהב בהשקפת העולם של היהדות, ו“מטה זעם” אינו מטה עוז אשר בו ייעשו האותות והמופתים בהיסטוריה האנושית. לא בהתרברבות מגולה של “אמן אני אומר לכם”, כי אם בהתמעטות צנועה של “מי אנכי” ניצח ישראל, עמו של משה איש האלהים.

ומידת הענווה של משה שהיא מידת המידות של ישראל, לא ענוות שוא היא, כדוגמת הענווה הישועית, הארסית, שאינה אלא מסוה רמיה של חית טרף, כי אם “ענוות צדק”, ענוות האדם הטוב “השומר הנאמן לצלם אלהים בעולם”. אכן, רק ענוה קדושה זו מרבה שלום בעולם! “והכל לפי רוב הענווה”, ופירש הרמב"ם: כמו “ענוותך תרבני”.

 

ג    🔗

בשנת תרנ“ג, זמן כתיבת השיר “על ראש הראל”, היה ביאליק, שנולד בתרל”ג, בן עשרים שנה ושני חדשים, וזה החילו לעשות ולעלות בהר אלהים – שירת חייו. והנה תפס באחת את דמותו־מהותו של האחד בעולם, האיש אשר לא קם כמוהו במין האנושי. ארבע שנים עברו מאז יסד אחד־העם מחבר “משה” את “אגודת בני משה”, שלפי אחת מתקנותיה היה משה האיש, צריך לשמש מופת לחברים אוהבי עמם וארץ אבותיהם: “האגודה תיקרא בשם ‘אגודת בני משה’, לאות לכל החברים, כי ישאו עיניהם תמיד אל בחיר עמנו זה והתבוננו אל כל אשר עשה ואשר סבל באהבתו את עמו, למען ידעו מה האהבה הזאת דורשת מאתם”.

והנה הקרין ביאליק, הצעיר הקורן, לעבר פנינו את אור פני משה; הראנו בחזיונו את דמותו הנשגבה בעמדו על ההר, והוא עניו מכל האדם אשר על פני האדמה, אך ברוב ענוותו – גבוה מכל הענקים הגאיונים, הרוצחנים, “אנשי השן” אשר מעולם.

משנולדה שירתו – נתמלא ביתינו אור… והיום, תשעים וחמש שנה להולדתו, ולמעלה משבעים וחמש שנה להולדת שירתו, עוד רעננה וחדשה יצירתו, וככוחה אז – כוחה עתה, ומעצם היותה נוגה הוד לנו ולכל בית ישראל.

 

ד    🔗

כסערת אביב מטהרת חדרה שירתו העזה לתך חיינו הנלאים והחולים. עם בואו היתה רוח אחרת בתוכנו. החיים עמקו וגבהו יותר, ולבנו רחב עם לבבו הוא. עמו העמקנו לתוך ים הדממה, ועמו השלכנו חכה לנבכי הבריאה ותעלומותיה. הוא גילה לנו שנית את “יקר בוקר אל בעודו חדש ורטוב”, ומידו ניתנו לנו מתן חדש “המרחקים הבהירים רחבי הידים” של האביב, וממנו קבלנו את החורף “עם השלג הצח והבהיר כנתינתו משמים”.

כוח מרענן, חריף־חרפי, ועם זה גם עניו, עדין, ומלא הוד אביבי, שפע והצהיר מבין שורותיו המוצקות והעזות כחיים. ממנו ראינו ולמדנו להכיר את כוח העולם ולטעום את טעמו העז. דוקא הוא, בן הישיבה החיור, “העתיק משדי האדמה”, הזכירנו “מה־מראה הדשא ומה־ריחו אחרי הגשם, ומה־חוסן יערות עד וצהלת אפיקי מים, ומה־צל עץ החיים, הרטוב והרענן לנצח”.

אכן היה בראיית הטבע שלו משהו יהודי נצחי, ששום יוצר עברי לפניו לא הרגיש ולא השיג כמוהו. הוא לא שר על הטבע, לא צייר ותאר את גופי הוויתו, הודו וסודו, כי אם דיבר עם הטבע, כנאמן ביתו, פנים אל פנים. כי עצם שירו ניגון הוא, ניגון יהודי, שהוא דיבור מושר ואומר מזומר.

שירתו ביסודה היא זרם של אמוציות גדולות בצירוף ניגון נשמה עמוק ורב רגשים, אשר קולו כקול היער וכקול המים הרבים. לא אל הטבע אלא עמו הוא שר: המשורר, כביכול, נעשה שותף למעשה בראשית, והוא מצרף את דברו־שירו לדבר אלהים בעולמו.

אֵצֵא לִי הַשָּׂדֶה וְאֶשְׁמַע מַה דִּבֵּר אֲדֹנָי מִן הַקָּמָה.

ובמקום אחר:

עוֹד מְעַט וְהִשְׁתַּפְּכוּ בִּפְרָחִים לְבָנִים

גַּם נְעוּרַי הַחֲדָשִים וַחֲלוֹמוֹתַי הַיְשָּנִים

כִּי גַם בָּם נָשְׁבָה רוּחַ הָאָבִיב.

בשני השירים המשורר נמצא במרכז הבריאה; בזה הוא יורשם הנאמן של הנביאים, שהעמידו את הטבע האישי שלהם במרכז העולם, וכפו על אדם וטבע את חזונם האלוהי.

בשירתו הנועזה הוא הורס אל הקודש של הסער והדממה מבלי להירתע מגדולתם של איתני הבריאה, השונאים את הזר הקרב… כי לא את סוד הטבע הוא מבקש כי אם את סוד אדוני, לאמור: את סוד טבע עצמו. לא לגילוי הלוט של הנוף היפה הוא נכסף כי אם “לגילוי אליהו”, זה האדם שעמד מעל לטבע וכוחותיו הטובים והרעים. הנה עוד מעט ו"בת קול אל מסתתר תתפוצץ מן הדממה ותקרא: “איכּה?!”

ואז:

וּמָלְאוּ נְאוֹת הַיַּעַר תְּמִיהָה גְדוֹלָה,

וּבְרוֹשֵׁי אֵל, אֶזְרָחִים רַעֲנַנִּים,

יִסְתַּכְּלוּ בִּי בְּגַדְלוּת הוֹד, מִשְׁתָּאִים דּוּמָם

כְּאוֹמְרִים: מַה לָזֶה בֵּינֵינוּ?

הטבע אינו תכלית בפני עצמה ביצירת ביאליק, אלא נקודת מוצא לאלהים ולגילוי עצמו בטבע. משום כך אין לראות את “זוהר”, “צפרירים”, “הברכה” כשירי טבע סתם; וכך גם השירים “עם שמש”, “משירי הקיץ”, “משירי החרף”, אינם שירי טבע בעלמא. הללו משמשים למשורר חומר היולי לעצב ממנו את דמות העולם שבלבו. שירת “מתי מדבר”, עם כל החוסן וההוד האפיים שבה, אינה אלא שירת אנוש הנאבק ושורה עם הטבע ויכול לו, מכניע ומרסן את יצריו הקדומים ושופך את שלטונו עליהם.

גם ב“מגילת האש”, חזונו הלוהט ביותר, הבוער באשה של האהבה בת השמים ובת השטן כאחד, יד טבע האדם על העליונה; “קולו קורע את הסערה ובנהמת המדבר יתחרה!” מפני האדם המטוהר וממורק ביסוריו הקדושים, נרתע הכל, “וניחת מפני הוד שלותו ותפארת עוזו”. כי “און שגיא פורח” בלבו של האדם, ומרוב כוח הוא מתגרה בטבע ואומר לערערו עד היסוד בו. יציר שני איתנים הוא האדם – חומר ורוח; על כן טבעו עדיף מכוחו של הטבע הגולם, הדומם.

וּלְאֶגְרוֹף שֶׁל בַּרְזֶל כַּף יָדוֹ נִקְמֶצֶת

וְתַאֲוָה אַדִּירָה אֶל תּוֹכָהּ פּוֹרֶצֶת:

לַהֲלוֹם בָּאֶגְרוֹף וּלְפוֹצֵץ בְּאַחַת

שָׁמַיִם מִמַּעַל וְהָאָרֶץ מִתָּחַת.

לאמור: הטבע האנושי קודם לטבע העולם, וגם יש אשר יעלה עליו בכוח ובנוי.

לפי התפיסה הקוסמית של היהדות, חייב אדם לאמור: “בשבילי נברא העולם”, ורק בכוחה של השקפה נועזה זו הלך עם ישראל בדרך היסורים הארוכה שלו מאז ועד עתה; עבר באש ובמים, ולא נשרף ולא נסחף. אומה המעמידה את עצמה במרכז הבריאה המתנשאה על העולם והטבע, אינה חוששת לפגעי החיים, ומתגברת היא לבסוף על מדבר הימים ובלהותיו, לא רק ארבעים שנה כי אם אלפי שנים. ויש יום ולפתע פתאום יתעורר זה העם מתרדמת הדורות, והרעים בקולו האדיר וקרא:

"אֲנַחְנוּ גִבּוֹרִים!

דּוֹר אַחֲרוֹן לְשִעְבּוּד וְרִאשׁוֹן לִגְאֻלָּה אֲנַחְנוּ!

יָדֵנוּ לְבַדָּהּ, יָדֵנוּ הַחֲזָקָה,

אֶת־כֹּבֶד הָעֹל מֵעַל גְאוֹן צַוָּארֵנוּ פָּרָקָה.

וַנִּזְקֹף רָאשֵׁנוּ שָׁמַיְמָה וַיֵּצְרוּ בְעֵינֵינוּ –

וַנַעֲרֹק לַמִּדְבָּר וַנֹּאמַר לַצִּיָּה “אִמֵּנוּ!”

עַל רָאשֵׁי הַצּוּרִים בֵּין מִפְלְשֵׂי עָבִים

שָׁתִינוּ מִמְּקוֹרוֹ הַדְּרוֹר עִם כָּל־נִשְׁרֵי שָׁמָיִם –

וּמִי אָדוֹן לָנוּ?!

אכן, לעם כזה אין אדון בטבע: אדון הוא לעצמו, לטבעו ולגורלו.

ורעיון זה של עדיפות האדם מן הטבע עובר את יצירת ביאליק כולה. אין הוא מזדהה עם הטבע, אינו מקנא בו על שום גדלו ויפעתו, ואינו מבקש להידמות אליו ולהיות כמוהו. האדם בשירת ביאליק הוא כוח דינאמי־אלוהי יותר מן הטבע הדומם, בחינת “הצור והגל”; והאדם, רק הוא, גוזר ומצווה: “פנה דרך!”

“היהודי הקם לתיקון חצות” מציל את העולם מן האפלה המוחלטת, מן הלילה הנצחי.

וכן מביאים “נרות הברכה” של האם היהודיה המגורשת מנחלתה, כמסופר ב“החצוצרה נתביישה”, אור וקדושה לעולם.

“כי בו ברגע נצנצו בין האילנות שתי השלהבות הקטנות, מיד תפסה קדושה בחורשה, ובאחת מפנותיו האפלות, בהיכל מוצנע שם לפני ולפנים, נפתח שער קטן של רחמים, ומלאך טוב הוציא משם את ראשו. שתי השלהבות היו בעיניו כשתי נקודות זהב של סוף פסוק בשולי הרקיע. עד כאן חול, מכאן ואילך – שבת ויום טוב”.

ואם היחיד כך כוחו גדול בטבע, העם כולו על אחת כמה וכמה! ומכאן אמונתו השלמה של ביאליק ב“ניצוץ הפליטה”, וב“גחלת הלוחשת” – הנר הישן, העתיד להתלקח לאש גדולה כקדם; ומכאן סוד השפעתו על האוּמה כולה, זו השומרת אמונים רק לאלה מבניה הגדולים המזדהים עם טבעה וטובה, והיודעים לחשוף את מדויה הנאמנים עם תקוותיה הגדולות השפונים עמוק עמוק, כפנינה בלב ים, בקרקע נשמתה.