הסדר הכרונולוגי בשירת ביאליק אינו מעמידנו כל הצורך על סדר חויותיו של המשורר, אינו מכניסנו במידה מספקת אל הלפני ולפנים של שיר־היחוד שלו. דוקא המאוחר ביצירתו משמיענו את הד צעדיו הראשונים, ופותח לנו שער לחדרי חדריו של היוצר, משכן ילדותו ונוה הורתו, – שתי אבני־השתיה, אשר העולם שבלבבו מושתת עליהן.

ספר השירים הגדול הראשון, שיצא באודיסה בשנת תרע“ב, אינו מסודר, כדוגמת ההוצאות האחרונות, בסדר כרונולוגי, כי־אם “לפי העניינים”. לא ב”אל הצפור" שנכתב בתרנ“א פותח הספר, כי־אם בשיר “ביום סתר”, שנוצר כעשר שנים לאחר־כך, בתר”ס, וביאליק קבעו כעין מוטו לשירתו כולה.

העובדה שהמשורר הלך כאן לקראת נטייה פנימית סמויה ולא אחר סדר חיצוני, מוכיחה לנו, שכוחו של המאוחר להבנת ראשיתו יפה מן המוקדם, באשר יש בו מן הבגרות המלאה ומן הנבואה לאחור, שמקורו של ביאליק ניזון ממנה; כי שירתו יונקת משני מעינות חיים – הילדות והאם.

בְּיוֹם סְתָו בְּקֶרֶן חֲשֵׁכָה נוּגָה מְצָאתִיהָ,

וּלְבוּשַׁת אַלְמְנוּת אֵלַי בַּמַּרְאֶה הִתְוַדָּעָה,

וּבְחֶמְלָה רַבָּה שָׂמָה בִי עֵינֶיהָ וּבְדוּמִיָּה

עַל רֹאשִי יָדָהּ הַמִּתְרַפְּקָה חֶרֶשׁ הִזְדַּעְזָעָה.

לפנינו חזון ההתגלות הראשון. ביום קודר, בפינת־סתרים אפלה, על סף הילדות הנוגה, נתגלה לו אל חייו והקדישו בקול דממה דקה למשוררו! יד רכה נגעה בו, לטפתו, כלטף אם את ילדה החולה תוך לחישה:

“יְתוֹמִי” – לָחֲשָה לִי – "יְתוֹמִי! נִשְׁכַּח בַּעֲלָטָה,

כְּצֶמַח רַךְ בַּקֹּר, בִּדְמִי יְגוֹנְךָ תִּתְיַגֵּעַ…"

ומראה ראשון זה ילוה לו למשורר בדרך כל חייו. עיניה של הדמות הנוגה ורסיסי הדמעה הרותחים שנפלו על פיו לא ימושו מלבו לעולם.

וּמַּבָּט קוֹדֵר, כֻּלּוֹ אוֹמֵר אַלְמוֹן, מְרִירוּת, שְׁכֹל,

וְחַסְדֵי אֵם חוֹמֶלֶת שָׁלְחָה וּבִלְבָבִי נָגַע –

וּלְעוֹלְמֵי עַד לֹא אֶשְׁכַּח אֶת־מַבָּטָה וּבַכֹּל

פָּנֶיהָ הָעֲצוּבִים אֶרְאֶה, לֹא יַרְפּוּנִי רָגַע.

ורחמי אם אלו ימשכו לו לכל חייו; תמיד תעמוד לו זכותה של אמא… כי דרכו הוא אחד: ממנה אליה.

מעטים הם שירי השמחה וצהלת החיים ביצירת ביאליק, שיש להם קשר עם האם. משורר הצער והזעם כרת ברית אהבה עם אותה דמות היגון שהופיעה לו בראשית דרכו; ומאז מבוקשו הוא: “מרגוע בבכי, ניחומים באבל”. מכל מקום עולה אלינו קול האם והוא עצב וחרד ורווי רעל:

שַׁד צוֹמֵק לִי חָלְצָה אֵם עֹטְיָה אֲבֵלָה

מִמֶּנּוּ מָצִיתִי אֶת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה.

רק בשיר "צפרירים אנו נפגשים בראשונה באם ופניה אינם סמל “הדלות השחורה”, אינם “צומקים ומצוררים” כמו תמיד. המשורר אמנם אינו מתאר כאן ביחוד את פני אמו, אבל המעט בשיר זה הנוגע לה, אומר לנו שביאליק ראה הפעם את פניה באור חדש, והוא רקם את דמותה עם המסכת של האור והשמחה, שמעטים היו כל־כך בחיי ילדותו:

הַנְשִׁיקוֹת פִּי אִמִּי, אִם צִפְצוּף הַדְּרוֹר

תְּנוּמָתִי וַחֲלוֹמִי הַמָּתוֹק הִפְסִיקוּ?

אך הרגעים המאושרים האלה לא ארכו. תיכף אחרי “צפרירים” שר את שירו המלא יאוּש, השאוב מקרקע נשמתו.

לֹא תִמַּח בִּמְהֵרָה דִמְעָתִי הַכְּבֵדָה,

דִּמְעָתִי מִקַּרְקַע נִשְׁמָתִי שָׁאָבְתִּי;

נגוז חלום האורה, הדמעה היא המושלת שוב במשורר. אנו נקלעים חזרה אל הסתיו ואל השירה היתומה. צפרירי התום הזכים נעלמו ובמקומם מופיעה שוב הדמות הנוגה והקודרת.

ב“שירתי” שנכתב בתרס“א שר־מתודה ביאליק על ראשית חייו בבית אמא. שירה זו היא שירת־אמת גלוית לב בכל הוד והדר צערה ועוז יסוריה. גדלותו של ביאליק, שאמת מידתה היא מידת האמת, וחותמה – תומה, נחשפת כאן לעינינו בעירומה הטבעי. ב”שירתי" אנו נפגעים לראשונה מן ההצצה ללא כל פרגוד לעולם שבלבבו.

הֲתֵדַע מֵאַיִן נָחַלְתִּי אֶת שִׁירִי?

– – – – – – – – – – – –

וְאֵי מִזֶּה תָבוֹא אַנְחָתִי יָדָעְתָּ?

אִמִּי נִתְאַלְּמְנָה, בָּנֶיהָ נִתְיַתְּמוּ – –

והמשורר הולך ומצייר את הפרטים הנוגעים לחיי אמו אשר בהם קשורים חייו. בצבעים קודרים וחודרים הוא חושף את דמות האם, ובעוז ביטויו הוא הופך את כל אשר מסביבה למסגרת אחת שחורה וזעומה, הסוגרת גם עלינו ביגונה הגדול.

מלבד “יתמות”, שירת הברבור של ביאליק, “שירתי” היא השיר האינדיבידואלי ביותר שהשמיענו כינורו. עדים אנו כאן ללידתו השניה של המשורר, לידת נשמתו מתמצית מכאובה הנפשי של האם, זו אשר “בדד ובאין נשק עמה, עזובה לנפשה ולכשלונה, נפתולי אלהים נפתלה יום יום את מרי גורלה”.

וככל שמתרחק והולך המשורר מקן ילדותו ומבית אבא־אמא, כן מזדככת שירת־הוידויים שלו וכן תתבהר תשוקתו להתקשר עם אותה דמות־היגונים הראשונה – האם.

ב“הכניסיני”, הרך והנוגה בשירי הנפש הביאליקאיים, זה ההימנון המזוקק לענות ענוים קדושה, אין זכר עוד להריאליזם הקודם הרוה דמע ודם. כאן נהפכו הבכי והאנחה לניגון נשמה חרישי. חרש חרש מפכה פה מעין הצער הטהור, דומם דופק המשורר על שער הרחמים והאהבה הנעול:

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ

וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,

שעה של בין־השמשות בעולם, והמשורר עומד ותחנונים ידבר –

וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי

קַן תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.

ממרחקים הוא בא, כנף ימינה השבורה של השכינה על ראשו, והוא מתדפק: הכניסיני! לאם־האחות הוא מגלה את סוד יסוריו:

אוֹמְרִים אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם

מַה זֹאת אַהֲבָה?

בסתו שנת תרע"ו, בשנה השלישית למלחמת העולם הראשונה, יצר ביאליק את השיר הצנוע והבהיר “אחד אחד ובאין רואה”, שיר־וידוי, נובע כמו מתוכו אל תוכו… כל ניב בשיר הזה ניצוץ של כאב הוא, שהתמלט מאש חייו של המשורר. יצירה זו, שנוצרה תחת רושם הטרגדיה הגדולה של האנושות בכלל ושל עם ישראל בפרט, – מטעימה אותנו את טעם חייו של ביאליק עד היסוד בם. צמצם, כביכול, המשורר את עצמו וקיפל תחתיו את כל עולמו בחייו, למען נוכל לראותו ראייה אחת ממצה, משל לראיית הברק, שאין לפניה ולאחריה כלום.

ובעשות המשורר את חשבון נפשו לא ישכח להעלות על ראש תפילתו את האם, ועיניו התרות מופנות אל עבר פניה, ולאורם הוא מכון את דרכו:

וּנְוֵה הוֹרַי הַדַּל, קַן־מִבְטַחִי וְאֹהֶל שְׁלוֹמִי,

מְעוֹן אוֹר פְּנֵי אֵם, מַחֲבֵא כְּנָפָהּ וְצִלָּהּ,

אוֹצַר נִיחוֹחֵי נְשִׁיקוֹתֶיהָ וּמַצְפּוּן רֵיחַ חֵיקָהּ – – –

ואחרי סיבובו הגדול בעולם במשך שלשים שנה, הוא נמצא יום אחד שוב בבית אמא, וראה: בבית לא נשתנה כלום, אף נטף מר אחד לא נגרע מכוס היגונים שינק עם חלב האם.

פנים אל פנים הוא נפגש בחזונו עם אמו והיא כאז כן עתה “באלמנותה עניה מרודה”… ו“בביתה לא נר ולא סעודה”. תרס“א ותרצ”א נפגשות, זקנה ובחרות מושיטות יד זו לזו…

השיר “אמי, זכרונה לברכה”, שנכתב בלונדון בשנת תרצ“א, הוא לכאורה מעין נוסח אחר של “שירתי” משנת תרס”א, ולא היא. אין כאן חזרה על עצמו, כי אם חזרה אל עצמו: שב המשורר אל האכסניה שלו, וכמשלים את מעגל חייו יסיים באותו המוטיב שפתח בו. ביאליק מופיע כאן כאמן הבלדה; היכולת של המשורר לבשה כאן פשטות עליונה. אכן עלה המשורר ועלתה האם אתו: לא אשה חלשה ורשה לפנינו הפעם, כי אם אמא־לביאה, הנלחמת את מלחמת חייה בגבורה והיא מעיזה להטיח דברים כלפי מעלה.

ונצחון הדמעה הנאמנה, שביאליק ניבא לו כל ימיו, בא:

אָז תִּשַּׁל מִלְּחִי הַצִּדְקָנִית דִּמְעָה עוֹד אַחַת בּוֹעֶרֶת,

רְסִיס אֵשׁ לֶהָבָה,

וּבְצָנְחָהּ, וַיִּפֹּל בַּבַּיִת אוֹר מִשְׁנֶה, כִּי נִצַּת

הַנֵּר אֲשֶׁר כָּבָה.

באחרית ימיו זרח לו למשורר אור הנצחון הזה באור פני האם:

כִּמְעַט פָּקְחָה אִמִּי עֵינֶיהָ הָעֲשֵׁשׁוֹת וָאֵרֶא:

אוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים שָׁם יָהֵל,

כִּי נָשְׁקָה הַשְּׁכִינָה עֲלֵיהֶן. – תַּעֲמֹד זְכוּת הַצַּדֶּקֶת

לָנוּ וּלְכָל יִשְׂרָאֵל.

והיא שעמדה לו ולשירתו הנאמנה.

האקורד הנמרץ והנהדר ביותר ביצירתו הוא שיר הפרידה מאמו, שיר השירים אשר לאמו.

צליל קדומים של ימי התנ"ך לשיר הזה, כולו שאגת נפש אדירה, נפש שהתחזקה והתאמצה רק עוד פעם אחת לפני היאלמה לנצח. מה מרעידות ומחרידות הן השורות האלו:

וְאוּלָם יֶתֶר הוֹד וּתְרוּמַת כָּל יִפְעָה צָפַנְתִּי לָךְ וּלְמַעֲנֵךְ,

הָעֲלוּבָה מֵאִמּוֹת וְהַמְעֻשָּׁקָה בַנָּשִׁים, אִמִּי סְגֻלָּתִי!

אֶת כָּל־יְקַר חַסְדֵי יָמַי אַקְרִינָה אֶל עֵבֶר פָּנַיךְ

וְנָהַרְתְּ דּוּמָם, כִּצְּפִירַת שַׁחַר בְּגַלְגַּל חַיָּי.

ובהאזין לבנו לקול האחרון הזה, קול משורר אדיר, תשעינה העינים פתאום אל דמות נוגה אחת, העולה בהוד יגונים צרוף, והדמות – דמות אם המשורר היא, אשר את כל יקר חסדי ימיו נחל ממנה, ועתה, בערוב יומו, הוא משלם לה, כביכול, כגמולה, והוא מקרין בחזונו את אור נפשו הגדול אל עבר פניה המעונים. ומאורה, אור פני אם קדושה, גם לנו אור.